דליה שלנו | נעם הלוי

דליה שלנו | נעם הלוי

אינני רגיל למשוך בעט הסופר, אך חשבתי בכל זאת לנסות ולהעלות מעט מדמותה של דליה על הכתב, על מנת ש"החי יוכל לתת אל ליבו". והלוואי ואזכה גם אני להיות בין החיים הנותנים אל הלב, מפנימים וחיים את התכונות המיוחדות של דליה.
בחודש האחרון, אין רגע בו איננו חושבים על דליה שלנו. גם כשאנחנו עסוקים באיזה דבר, נדמה שהמחשבה מתרוצצת כל הזמן בין העניין העכשווי לבין זיכרונות מדליה. לעיתים, זיכרונות קשים מזמנים לא קלים. ולעיתים זיכרונות טובים ושמחים מעשרים ושתיים שנותיה של דליה שלנו.
אנסה לשרטט רשימות מן הזיכרונות הטובים, על מנת שאלו ישארו עמנו.
דליה אותיות ילדה. והשם, כידוע, מבטא את המהות. הנקודה המיוחדת של ילדים היא הטבעיות שלהם, כי "האלהים עשה את האדם ישר…" אצל ילדים הנשמה, הפנימיות, מופיעה במלוא עוצמתה. בדרך כלל, הילד גדל, והטבע הזה מתכסה בכיסוי על גבי כיסוי עד שקשה להבחין בו. אולם אצל דליה זה לא היה כך. היא הייתה ונשארה ילדה לכל החיים. אצל דליה התכונות המיוחדות של ילדים לא נעלמו, עד כדי כך, שכאשר היה צריך לחבר את הכיתוב שיופיע על גבי המצבה כתבו אבא ואמא בצורה כל כך טבעית דליה וכו' ילדה שמחה וכו', ורק אחר כך חשבו שאולי זוהי טעות. אך נראה לי, שאין זו טעות כלל, זו האמת. דליה אכן הייתה ילדה אמיתית כל חייה.
חלק מן הדברים המיוחדים של דליה:
הטבעיות והשמחה – זוהי התמונה הראשונה שעולה בראש כשחושבים על דליה. חיוך גדול ורחב, חיוך שממלא את כל הפנים. אצל דליה, כמו אצל ילדים קטנים, לא היו המחסומים שיש לנו, המבוגרים. אצל דליה הטבעיות פרצה החוצה. וכשמשהו שימח אותה היא ידעה לצחוק בפה מלא, בלי בושה. צחוק שגרם לכולנו לחייך…
אהבה – מי לא אוהב ילדים קטנים? כזו הייתה דליה. כל מי שבא איתה במגע, כל מי שרק הכיר את דליה, אהב אותה אהבה גדולה. הכול שמחו איתה ונהנו לשהות בחברתה. גם דליה לא נשארה חייבת, והשיבה המון חום ואהבה לסובבים אותה.

תפילה – לכולנו ודאי יש איזו תמונה של ילד קטן שמחזיק סידור בידו ומתפלל. כלפי חוץ זה נראה שהוא מחקה אותנו הגדולים, אך כשמעמיקים, אפשר שזוהי תפילה אמיתית, תפילה מיוחדת מעומק הלב שאינה יכולה להתבטא במילים. דליה הייתה מתפללת כך עם כל תנועות הגוף והשפתיים במשך דקות ארוכות, ומי יודע אלו דברים פעלה בתפילותיה…
בשנים האחרונות, כשמישהו בסביבתה חלה או קצת לא הרגיש טוב, היא דאגה לומר לו שהיא מתפללת עליו. כאילו אומרת לו:״אל תדאג, יהיה בסדר. אני מתפללת עליך!".
חסד ונתעה – כשהילד קטן מאוד הוא בטוח שכל העולם שלו ורק שלו. וכשהוא גדל יותר, יש איזשהו שלב שבו הטבעיות שלו אומרת לו לתת ולהעניק… אצל דליה היו שני הדברים האלו גם יחד. מחד היו לה חפצים משלה, החפצים היקרים לה, ואוי לו למי שיעז לגעת בהם. ומאידך אהבה מאוד לתת לכל אחד את מה שאהב, כפי שהייתה רגילה לומר: "הוא אוהב עגבניות שרי, וזה בשבילו", "היא אוהבת סוכריות טופי" וכו'.
זוהי דליה שלנו אך אין זה הכל, כי אי אפשר לצמצם דמות כל כך גדולה לכמה שורות בודדות…