ד. השאיפות העיקריות של רוח ישראל *
פרופ' י. קלויזנר. יהדות ואנושיות
1. (עמ' 40 ואלך)
את תעודת עמנו, כשם שתעודת כל עם ועם, צריכים אנו לבקש בהיסטוריה שלו. ההיסטוריה מוכיחה לנו, ששתי שאיפותיה העיקריות של רוח ישראל הן: אחדות הא־להות וממשלת הצדק המוחלט.
בספורים על האבות הראשונים אנו מוצאים רשמים מרובים שהם מוכיחים למדי, שבזמן קדום זה שאף השבט העברי הקטן להכרת אחדות א־להים וליחס יותר מוסרי בין אדם לחברו ובין עם לחברו. בדברי הנבואה אנו מוצאים הכרת א־ל מזוככת ומוסריות מרוממת ביותר, במדרגה ששאר העמים היו רחוקים ממנה. וכשהגיעה השעה לעולם האלילי לקבל אמונה צרופה יותר ותורת מוסר יותר טהורה, היה אנוס לבקש אותן בארץ ישראל ובספרות ישראל. דבר זה בלבד מוכיח למדי, שאמונה טהורה ותורת מוסר נעלה רק על אדמת ישראל יכלו לגדל. וזהו מופת חותך ששתי הנטיות העצמיות של ישראל היו: להגדיל את ההכרה של העצם העליון, והיחיד והמיוחד, ולהגביר את השאיפה למוסריות טהורה ושלמה, כלומר, לאמת וצדק בין אדם לאדם ובין עם לעם; נטיות עצמיות אלו נתפתחו ונשתלמו במשך דורות עד שנעשו לעמנו כטבע שני.
♦
2. (עמ' 118)
רנאן משתדל להוכיח ולהטעים, שרק בני שם היו יכולים להיות מונו־תיאסטיים: לכך סייע כשרונם המיוחד להשיג את האחדות־כשרון שהוטבע בהם מתחילת הויתם ע"י מקום מולדתו של גזעם: "המדבר הוא מונותיאיסטן". אולם, לפי דבריו, היו צריכים כל בני שם להיות מונותיאסטיים. למעשה, אנו יודעים, שלאשורים, הבבליים והכנענים היתה תיאוגוניה, שגם היונים היו יכולים לקנא בה.
יש לדבר על המונותיאיסמוס לא כעל תכונה טבעית הכרחית ומשותפת לכל בני שם, אלא כעל סגולה לאומית, שהיא מיוחדת לאומתנו.
* לפרק ה'