ב. קיימת תורשתיות רוחנית *
נ. טורוב. הפסיכולוגיה של הצבור, תורשה וסביבה (עמ' 57)
– – יש חכמים המודים בתורשה גופנית וכופרים בתורשה רוחנית. ויש בכך משום חוסר הגיון ועקביות. וכו'. יש פרצוף גופני־רוחני ליחיד; וכמו־כן – אם כי, כמובן מאליו, מטושטש הרבה יותר – לקיבוץ, המורכב מיחידים, שכרגיל דומים הם קצת יותר זה לזה מאשר ליחידים אחרים: לקיבוץ, אשר השם "עם" יקרא עליו. וכו'.
אמנם אורגניזמוס ציבורי רחוק מאד מהיות העתקה מורחבת מאורגניזמוס יחידי, ובכל זאת אורגניזמוס הוא עפ"י דרכו; יש בו אחדות פנימית ידועה, אינטגרציה של החלקים, שיתוף שאיפה ופעולה, חיים ומות. ואם הדבר כך, – הרי שיש להבחין פרצופים לאומיים יסודיים מבחינה גופנית, וכמו כן דרכי־מחשבה אופני־הרגשה, תגובות מזג לאומיים. וכשם שהראשונים עוברים בירושה ומטביעים במדת־מה את חותמם על פני רוב העם, כן יעברו גם האחרונים (בגבולות ידועים) מאבות לבנים ויהוו באחדותם את אופיו של אותו עם, את הפסיכולגיה שלו.
♦
התוצאה הברורה למדי (מנסיונות עם "תאומי זהות") היא, שהסביבה יש לה אמנם חלק הגון בעיצוב האישיות ובהבלטה קוים ידועים בפרצופה הגופני והרוחני; ואולם החומר היסודי של האישיות מן הטבע הוא בא, והקוים הראשיים של הפרצוף העתיד לבא הותוו ברקמה של פלסמת־הזרע ברגע הפגש תאי־ההפרי׳ שבזרע האב והאם ובהזדווגם ל"זיגותא" אחת: הכרומוזומים והגנים – אין השפעתם בטלה לעולם, "וקול הדם" ההומה במעמקים איננו משתתק לחלוטין בתוך הרעש והמהומה של הסביבה החיצונית.
* לפרק א׳