אחרית דבר

משהו מעניין קורה לאחרונה בחברה החילונית, לפחות בין כמה מהאנשים הרגישים שפגשתי, בשקט בשקט, אנשים מגדירים מחדש מה זה להיות "משוחררים", אולי את לא זוכרת, אבל בשנות ה-60 וה-70 "משוחרר" פירושו היה לעשות מה שרצית עם מי שרצית ללא כל אשמה או עכבות, אנשים הישלו את עצמם במחשבה שיחסים מיניים ללא אהבה, ללא בלעדיות וללא מחוייבות הם המפתח למודעות-עצמית, ביטוי עצמי, התפתחות וצמיחה. אבל הם טעו, ובין התוצאות הטרגיות של טעותם כלולים שיעורי גירושין חסרי-תקדים וקהות-חושים עצומה ביחס להיבט היפה ביותר והמספק ביותר, באופן פוטנציאלי, בחיים לא בדיוק "שחרור".
אבל לאחרונה, אני שומעת קולות חדשים. ואלה מגדירים שחרור בדרך הפוכה לגמרי.
אישה, שאקרא לה ליסה, מסכמת את זה ככה: "נמאס לי כבר מההרגשה שאני חייבת לקיים יחסים פיזיים במסגרת קשר עם גבר כלשהו, רק בגלל שזה כאילו מצופה ממני, כל פעם שאני עושה את זה, אני מרגישה שאני נכנעת ללחץ חברתי על חשבון ההתנסות במשהו יותר אמיתי ומספק, לקח לי הרבה זמן להגיע לנקודה הזו, אבל סוף סוף פיתחתי את האמון העצמי כדי להיות מסוגלת לומר: "אני לא מעוניינת בקשר פיזי, בשלב זה. אבל אם אתה באמת מעוניין להכיר אותי, גם אני מעוניינת באמת להכיר אותך".
בשיחותי עם בנות (ומדי פעם בנים) מבתים מסורתיים שהגיעו עד לכמעט שמירה על הלכות נגיעה, אני שומעת את אותן תחושות, אבל בקול פחות בטוח. מישהי, נקרא לה לאה, תבקש לדבר אתי ביחידות אחרי שיעור ב"גישת היהדות להיכרויות". כשהיא בטוחה שאף אחד לא שומע, היא תודה, "אני מסכימה עם כל מלה שלך, אני יודעת שרוב חברותי תסכמנה גם הן. זה נשמע כל כך הגיוני. אני פשוט לא מכירה אף אחת אחרת שעושה את זה. אני לא יודעת אם אני מספיק חזקה להיות הראשונה. אולי אם נתחיל כולנו יחד בקבוצה..".
למה קל לליסה וחברותיה לעמוד על שלהן יותר מאשר ללאה וחברותיה ראשית לכל, ליסה היא בדרך כלל יותר מבוגרת לפחות באמצע שנות העשרים לחייה והיא הגיעה לאן שהגיעה בדרך הקשה. לעתים קרובות היא "שחוקה", היא ראתה ועשתה מספיק כדי לדעת בבירור מה היא רוצה ומה היא לא רוצה ומדוע. לעומת זאת, לאה היא בדרך כלל צעירה יותר ופחות מנוסה, ולגביה, היבט הקירבה הפיזית במערכות יחסים עוד לא איבד את קסמו.
שנית, קיים עניין הביטחון נוכח הלחץ החברתי. מכיון שליסה נגמלה מהצורך העצום באישור חברתי המאפיין את גיל ההתבגרות ואת הגיל שלאחריו (ובכל מקרה, התנהגותה הקודמת כבר זיכתה אותה בתואר המפוקפק "נורמלית"), היא בעמדה נוחה יותר להתמודדות עם כל התנגדות שתעורר החלטתה החדשה. אך מכיון שלאה עדיין רואה בהתקבלות החברתית עניין קריטי, לעתים קרובות יחסר לה הביטחון העצמי הנדרש לעמוד על דעתה העצמאית.
ולבסוף, קיים עניין הדימוי. ה"ליסות" שאני מכירה, הדורשות מחדש את "זכותן להגדרה עצמית" ביחסיהן עם המין השני, נתפסות כנושאות הדגל של המודעות החדשה. כמעט כל דבר 'עובר' היום אם הוא נתפס כ"חדש", "מתקדם" או אפילו "מהפכני". ואז, בין אם כולם מסכימים לדבר או בין אם לא, הוא "בסדר" וגם אתה, למושג "עתיק", לעומת זאת, אין אותה התייחסות בחברה המלאכותית של ימינו, השבויה בדימויים.
ללאה נדרש הרבה אומץ כדי לחזור לערכים של דת בת שלושת אלפים שנה.
אמנם כן, המסורת שלנו "עתיקה". אבל זה בדיוק מקור כוחה. מעבר לזרמים המשתנים של התקופות והתרבויות השונות, נותרו בעינם יסודות הפסיכולוגיה האנושית והאתגרים שהיא מציגה כפי שהיו לפני שלושת אלפים שנה, והם לעולם לא ישתנו, תמיד נצטרך לאהוב ולהיות נאהבים, לבנות קשר רוחני ומיני עם אדם מיוחד אחד לכל חיינו, תמיד נשאף לעומק, לממשות ולשלמות בקשר הזה, ותמיד תהיה לנו נטיה מדאיגה לאשליה-עצמית ולכניעה בפני לחץ חברתי, העלולה לגרום לנו להחמיץ את העיקר, עם כל המורכבויות הנובעות ממערכת יחסים, קשה לדעת איזו דרך לנקוט, אבל יש לנו תמרור: מתוך אהבתו השופעת, העניק לנו ה' משהו מחוכמתו האינסופית, התורה – שתעזור לנו למצוא את דרכנו בחיים, תובנותיה של התורה בכל הקשור ליחסי-אנוש, מבטיחות לנו, שכשם שבעיותינו עתיקות כימי עולם, כך גם פתרונותיהן.