פגיעות, צלקות ונבואה המגשימה את עצמה

איננו מרבים לחשוב על זה, בדרך כלל, אבל בני אדם הם יצורים פגיעים ביותר. נפלת על הפנים, אתה עלול להזדקק לתפרים, סובבת את הרגל לא נכון, ואת עלולה למצוא את עצמך עם רגל שבורה. מזלנו, שבאופן טבעי הגוף מרפא את עצמו, אך גם טיפול רפואי הולם עשוי להשאיר צלקות או נכויות כלשהן.
הדבר נכון גם לגבי רגשות. לטראומת ילדות למכאובים חדשים עשויות להידרש שנים עד שהם נעלמים. כשם שאדם פגיע פיזית, הוא גם שביר רגשית.
פעם אחת, כשהצגתי את עצמי ואת נושא השיעור לקבוצה, שמתי לב להבעה רצינית עד מאוד בפניה של אשה שישבה באמצע החדר.
התחלתי את השיחה כפי שאני עושה תמיד, אמרתי שהגישה הדתית להיכרויות, בחלקה, מכוונת לכך שרגשית, אנשים ישקיעו את עצמם כמה שפחות ביחסים המועדים לפורענות, כשהסתכלתי לכיוון האשה, ראיתי שהיא שעונה לאחור בכיסאה, ידיה שלובות ועל פניה הבעה כאובה ומכווצת. נתתי דוגמא ליחסים לא מוצלחים, שבהם רק אחד הצדדים מעוניין במחוייבות ארוכת-טווח. פניה התקדרו והיא הנהנה בראשה, כמעט בלי משים.
"אהה", חשבתי. "כנראה, שמשהו כזה קרה לה". הבאתי דוגמא שניה, של מערכת יחסים שהסתיימה לבסוף בכאב רב מכיוון שיעדיהם השונים של שני הצדדים לא עלו בקנה אחד. הבעתה נעשתה עוד יותר מיוסרת, היא נאנחה בכבדות ושוב הנהנה בראשה, הפעם באופן גלוי ביותר. "אוי ואבוי!",
חשבתי לעצמי, "גם זה?" היססתי אם להמשיך אבל לא היתה לי ברירה. נשמתי עמוק ונתתי את הדוגמא השלישית והאחרונה, על מערכת יחסים שאיננה בריאה מבחינה פסיכולוגית. לא הייתי מוכנה למה שקרה אחר כך: עיניה של האשה התמלאו דמעות והיא קמה ויצאה ללא אומר.
ללא ספק, אשה זו סבלה מאוד. לו היו אלה ייסורים פיזיים, בוודאי היינו מוצאים אותה שוכבת בבית-חולים.

רוב בני האדם זהירים למדי בכל הנוגע לנטילת סיכונים פיזיים. אדם שעיניו בראשו, לא יקפוץ מקרש – קפיצה מבלי לדעת אם יש מים בבריכה שמתחתיו. הסיבה ברורה: איש אינו רוצה להיפגע. לעומת זאת, קשה הרבה יותר לזהות ולהתייחס ברצינות למצבים מסוכנים מבחינה רגשית.

האמת העצובה היא, שכאשר נגרם נזק רגשי הוא הרבה פחות בולט, ולכן אנשים רבים מאוד חושבים "לעזאזל הכל", מזנקים רגשית לבריכות ריקות ממים ואחר כך סובלים מפגיעות, שניתן להשוותן לפצעים פתוחים ולעצמות שבורות. רובם אפילן אינם מודעים להיקף פגיעתם. אבל נפשו של אדם עשויה לסבול לא פחות מגופו. ולמרות שאולי הזמן מרפא הכל, יתכן שלצלקות הנותרות תהיה השפעה מהותית.
היתה לי פעם פגישה קצרה עם בחורה בת שמונה עשרה שהיתה מאוד לא שמחה.
דנה גדלה בלוס אנג'לס (מעוז טשפיות והרוחניות…) ומגיל צעיר הסתובבה בחברה "אינית" (שבמושגים של העולם הדתי, ניתנת להשוואה לנהיגה מטורפת בכבישים). היו לה קשרים אינטימיים עם מספר בחורים, שנכנסו ויצאו מחייה בזה אחר זה. היא הגיעה לארץ בעקבות חבר שלה, ואז פגשתי אותה. זמן קצר לאחר שנחתה כאן, הוא סיים עמה את הקשר. היא היתה מיואשת ודבריה הסבו לי כאב.
"אני כבר לא מסתבכת יותר בקשרים", אמרה מבעד דמעותיה, והמרירות העמוקה שבקולה חדרה בי כפגיון. "אני לא רוצה כל קשר עם גברים, עד סוף חיי".
מעולם לא ראיתי אדם כל כך מפוכח בגיל כל כך צעיר. הרגשתי כאילו אני מקשיבה לאשה מבוגרת ועייפה, שכבר עברה כמה תהליכי גירושים ממספר בעלים מתעללים ובוגדניים. ואילו דנה, לפי גילה, בקושי הגיעה לבגרות.

אם חשוב לנו שלא רק גופנו יהיה בריא אלא גם נפשנו, עלינו לטפל בה באותה מידה של תשומת לב. אסור לנו להעמיד את עצמנו במצבים המסכנים את שלומנו הנפשי, כשם שלא נעמוד על צוק מט ליפול.
צריך להבין עד כמה זה קל להגיע לפי-תהום. מעטים התחומים בחיים שמעורבת בהם יותר עוצמה רגשית מאשר ביחסי נשים-גברים – ולכן הסיכון כאן רב יותר. כאשר את יוצרת קשר עם מישהו את 'מפקירה' את רגשותיך. את מסירה את מנגנוני ההגנה-העצמית שאת מציבה ביחסיך עם אחרים. את מרשה לעצמך להיות פגיעה. אפילו כאשר אין מגע פיזי ביניכם, יש לך הרבה מה לאבד. הוסיפי לתמונה את עוצמת הקשר שנוצרת מהקירבה הפיזית, ואז יש הרבה הרבה יותר מה להפסיד.

בכל פעם שמסתיימת מערכת יחסים, את משלמת מחיר. בטחונך ביכולתך להבחין בין מה שהוא אמיתי ובין מה שאיננו כזה, הולך ומתערער. את כבר לא מאמינה שיחסים יכולים להיות קבועים ושאנשים הם טובים, במיוחד אם הם בני המין השני. ובסופו של התהליך, לא נשאר בלבך דבר מאותה אופטימיות שהיא כה חיונית לשמחה בחיים.
המצב הזה עצוב לכשעצמו. אך כאן גם נוצר מעגל קסמים. בפעם הבאה שתפגשי מישהו שמעניין אותך, כבר תהיי בעמדת הגנה. כבר לא יהיה בך אותו אמון שיאפשר לך להיפתח בקלות בפני אדם אחר. כתגובה לכך, הוא עשוי לחוש בהסתגרותך, לאבד עניין ולסגת ממערכת היחסים, מה שפעם נוספת יכרסם ויפגע באמון הבסיסי שלך. כתגובה, תתחפרי עמוק יותר בקונכיה המגינה עליך, ותפחיתי עוד יותר את סיכויי ההצלחה בפעם הבאה. הפיכחון, אובדן האשליה, מפנה את מקומו ליאוש, ההופך לנבואה המגשימה את עצמה.
הדרך האחת להימנע מחבלה קשה שכזו, היא להימנע מליצור קשר עם אדם אחר לפני שיש בטחון בקשר. כאשר דוחים את האינטימיות עד להיווצרות אותו בטחון של קשר קבוע, מבטיחים בכך את השמחה העתידית.
פעם אחת, כאשר דיברתי בפני קבוצת בנות דתיות על הערך המעשי שבהקפדה על "שמירת- נגיעה", התפרצה לדברי בחורה, שעד אז שלחה בי מבטים קרירים. "קל לך לדבר", היא אמרה, "בעלי התשובה הספיקו לכייף לפני שנכנסו לעניינים. ומה אתנו!?"
מיד הצטרפה מישהי אחרת וקראה "נכון!", ולפני שהבנתי מה קורה, נשמעה מקהלה של נשים שקראה "בדיוק כך!" כששככה ההתפרצות, סיכמה דוברת הקבוצה: "את לא מבינה", אמרה, "אנחנו אפילו לא יודעות מה אנחנו מפסידות!" כולן חיכו לתגובתי.

"זאת בדיוק הנקודה שלי", עניתי, "אתן לא מפסידות כלום".
הן שתקו כלא מבינות. איך ייתכן שאינן מפסידות כלום?
בעולם בכללו, רבים דבקים ב"עקרון ההתנסות" עד קיצוניות. ומניחים שככל שהם יטעמו יותר ממה שיש לחיים להציע. כך הם יהיו מנוסים, רחבי דעת ומועשרים יותר. בכל מישור שהוא, נחשבת אי-ההתנסות להפסד. אולם, במקרים רבים מדי, הכף בהחלט נוטה לצידה של התמימות.
אני יודעת שכבר זמן מה אין התמימות נחשבת למעלה חשובה. במיוחד אצל בני נוער חילוניים. תמימות ופופולריות אינם בדיוק עולים בקנה אחד…
אמת, השאיפה הילדותית הזו להיות "איש העולם הגדול" פוחתת בעוצמתה לאחר גיל ההתבגרות. וכיום, עם קיומן של תופעות 'מלבבות' כגון מגיפת האיידס וההתמכרות הנרחבת לקוקאין, ישנן מגמות של נסיגה באופנות מסוימות, עד כדי כך שכבר מקובל להיות שמרן יותר מבעבר. אך למרות שהתנהגויות מסוימות כבר אינן פסגת המאוויים, עדיין קוסם המסתורין שבהתנסות בוגרת. ההתנסות היא עדיין שם המשחק.
לחיות פירושו לחוות. זה ברור. אך היהדות תובעת שאין להתנסות ולחוות בלא אבחנה וכמטרה בפני עצמה. יש להתייחס להתנסות כאל אמצעי מובחן מאוד למטרה נעלה: להפוך לאדם יותר רגיש מבחינה רוחנית, ובסופו של דבר לאדם מאושר יותר, שלא כמו אחוז מסויים של בני הנוער הלא דתיים, אני סבורה שרוב האנשים שגדלו בבתים מסורתיים כלשהם, אינם שואפים לחיים של מין, סמים ומוסיקת רוק, ובכל זאת, משיכה למשהו שנמצא "אי-שם", אפילו משהו שנדמה תמים כמו "מעט" מגע בין גבר ואשה, יכול מאוד להיות ביטוי מעודן לאותו רצון שלא "להפסיד" יש פיתוי רב "להתפתח" באמצעות מעט התנסות שהיא לכאורה בלתי-מזיקה, רבים נפלו בפח הזה, עשו לעצמכם טובה גדולה – אל תתפתו!

אם את עדיין לא משוכנעת, שאלי מספר בעלי תשובה רגישים וכנים, אם היו משנים משהו, לו ניתנה להם ההזדמנות לחיות את חייהם מחדש, עקבתי אחרי רבים שהתקדמו בדרך היהדות, החל מצעדיהם הראשונים ועד ש"התאקלמו", ואני גיליתי את אותו מהלך מחשבה ביניהם, שבסופו מסקנה כמעט גורפת.
בשלב הראשון, כאשר אנשים (שקודם לכן "עשו חיים" בעולם החילוני) רק מתחילים להכיר את היהדות, הם אומרים: "אני שמח שהגעתי ליהדות בשלב זה של חיי ולא לפני כן. לא הייתי רוצה להפסיד הרבה מהדברים שעשיתי עד כה, ביניהם חוויות אדירות שלא הייתי מוותר עליהן עבור כל הון שבעולם. אבל עכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה ולהיות דתי".
לאחר זמן מה, משתנה מעט השקפתם על העבר. הם יגידו: "הלוואי ולא הייתי מתנסה בכל מה שהתנסיתי בו לפני שנעשיתי דתי. זאת אומרת, החוויות האלה נתנו לי משהו וידוע לי שלולא מה שעברתי לא היתה לי כיום אותה הבנה של היהדות והערכה כלפיה. אבל עדיף היה לו יכולתי ללמוד הכל ישר מהתורה ולדלג על כל העניינים האלה".
בשלב מתקדם עוד יותר, במיוחד אחרי שהם נישאים, משתכלל הפזמון ונשמע בערך כך: "מגעיל, כשאני חושב על חלק מהדברים שעשיתי לפני שהכרתי את היהדות. אני יודע שלה' היו סיבות משלו לגרום לי לעבור בדרך שעברתי בה אבל הייתי עושה הכל כדי לגדול בבית דתי. תודה לא-ל שילדיי יהיו דתיים מלידה". (לא חבל שרק הראייה לאחור היא מושלמת?).
דחיית "עקרון ההתנסות" חזקה במיוחד בכל הקשור למערכות יחסים. מדוע? ראשית לכל, בגלל הבעיה המאוד משמעותית, שדנו בה אובדן הרגישות והייחודיות החד-פעמית שנועדו לקשר האחד והיחיד. כל מעורבות קודמת שנשמרת בזכרונך עומדת בדרכה של הרגשת המיוחדות המוחלטת עם בן- הזוג, שרובנו כל כך משתוקקים לה.
היבט אחר, ולא נעים במיוחד, הוא עניין ההשוואות. כל מערכת יחסים הקודמת לנישואיך, פותחת את הדלת לאינספור השוואות בין בעלך לעתיד לחבר שהיה לך בעבר, השוואות שאינן מועילות לך או לו, מכיוון שלא בכל הקשר או היבט, תהיה ידו על בעלך על העליונה, נפלא ככל שהוא יהיה, חברתי, חנה, סיפרה לי משהו שאמר אחד המשתתפים
בשיעוריה. באותו שיעור, היא הצביעה על כך שבהעדר בני-זוג אחרים להשוואה עם בן-זוגך הנוכחי, יתחזקו נישואיך, בעוד שזכרונות מהעבר עלולים רק להזיק. מיד קם אחד המשתתפים (שאשתו, אני מניחה, לא היתה נוכחת) העיר (בפומבי!) את ההערה החביבה שלהלן: "אני יודע למה את מתכוונת. אני נשוי שנתיים ואני באמת אוהב את אשתי, אבל אפילו ברגעינו האינטימיים ביותר, אני לא יכול להימנע מלחשוב על חברתי לשעבר".
כשחנה סיפרה לי את זה, התכווץ כל שריר בגופי. באופן אישי, לו הייתי אשתו של אותו אדם והייתי שומעת מה שהוא אמר, הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי וחופרת לעצמי בור ונכנסת לתוכו. בכל פעם שאני משמיעה הערה זו בשיעור, מוכיחים לי מבטי התלמידים שאינני לבד בתחושותי אלה. התגובה הכמעט אחידה שאני מקבלת, בקול או במבט, היא: גועל נפש. ואלה שאינם מגיבים כך, נראים בדרך כלל כמרגישים מאוד לא נוח בקטע הזה, (כנראה בגלל שחשבו מחשבות דומות לאלה של אותו אדם.) אפילו בלי קשר לאובדן הייחודיות ולהשוואות הבלתי-נמנעות, רוב האנשים, לאחר שמצאו את שותפם האמיתי לחיים, אינם מתענגים במיוחד על זכרונות קשריהם הקודמים. עם זאת, לזכרונות האלה יש נטיה מעצבנת, הם אינם נעלמים במהלך החיים אלא צפים ועולים בזמנים הכי פחות מוצלחים. כפי שתיאר זאת מכר שלי, הזכרונות הם כמו זבובים טורדניים החגים סביב ראשך. סביר להניח, שרוב בעלי התשובה הרציניים, אחרי שהם נשואים באושר, היו שמחים מאוד לו ניתן היה למחוק במחי יד את כל מערכות היחסים שלהם בעבר, הטובות והרעות. אשה אחת אמרה לי, ובמלוא הרצינות, שלו היה אפשר בעזרת ניתוח בראש לסלק כל זכרון מכל חבר שהיה לה, זולת בעלה, היא היתה עושה את זה.
סיכומו של דבר: את לא "מפסידה" בזה שעכשיו את לא עושה משהו, שבעתיד תתחרטי שעשית. באותו עתיד, כאשר תהיה נשואה באושר לשותפך לחיים, לא תצטערי על כל אותן חוויות ש"פספסת". את תדעי בבטחון שלא הכרת קודם לכן, שהדבר היחידי שהפסדת הוא מה שצופן לך המחר, יש אנשים שכאשר הם שומעים את הטיעונים בעד הימנעות מכל קירבה פיזית עם בן המין השני עד לנישואים, חשים בקונפליקט עצום בין שכלם והרגשותיהם. כמעט כל אדם חושב ובוגר בנפשו מודה שיש ברעיון היגיון רב. אולם, המחשבה על ביצוע ממשי של הרעיון עשויה לעורר בהם אימה. יש כאלה שהאפשרות לפעול בדרך זו מרגיעה אותם בדיוק כמו קפיצה מצוק לתוך בריכה של מי קרח. לאחרים, שרק שוקלים את העניין בדרך אגב, יכול הדבר לגרום להתקף חרדה ממשי. (בין שאר הסימפטומים: קוצר נשימה, הרגשת לחץ בחזה ושיתוק זמני).
אך, צחוק בצד: בעוד שמאחורי כמעט כל ההתנגדות לגישה היהודית להתקשרויות מסתתר ה"פחד מפני הבלתי נודע", ולא טיעונים אינטלקטואליים, ישנם מספר נושאים עקרוניים הראויים להתייחסות, המועלים בדרך כלל על ידי אנשים לא דתיים. להלן השאלות הנשאלות ביותר.
ש. איך תדעו אם יש ביניכם התאמה מינית, אם לא ניסיתם קודם?
אני מנסה לומר, כהערה מקדימה בלבד, שאין כל יסוד אובייקטיבי ב"צורך" להתנסות במה שזה לא יהיה, עם בן-הזוג הפוטנציאלי, הצורך הזה הוא תוצר ברור של הנורמה החברה, בשנות ה-50 במאה הזו, למשל, הבחורה ה"טובה" הממוצעת, לא דאגה שאין היא מכירה מספיק את בעלה לעתיד, והבחור הממוצע גם לא "נלחץ" מהמחשבה על נישואים עמה, כנראה שגם ללא הכרה אינטימית מלאה של השני חשו בטוחים בבני-הזוג שבחרו להתחתן עמם, "בסדר", ישאל הספקן, "אבל איך את יודעת שלאותם תמימים מהדור הישן, כשכבר היו נשואים, היו יחסי מין טובים? בהתחשב בסטיגמה שהיתה אז לגירושין, סביר להניח, שהיו מתוסכלים רבים שהשלימו עם כך שהם נידונים לבלות את שארית חייהם עם מישהו, שמאוחר מדי התברר שתחכומו החושני דומה לזה של היפופוטם" במלים אחרות: לדורות הקודמים, מסכנים, לא אישרה החברה איסוף נתונים חיוניים מסויימים על בני-הזוג הפוטנציאליים, וללא ספק הם סבלו מכך, לנו, החיים בתקופה נאורה ורבת-מזל, יש גישה למידע שכזה, אז למה שלא להשיג אותו ולהרוויח מכרח אד הסיבה לצורך הכמעט כפייתי היום לנסות כל דבר לפני שמתחייבים אליו, היא עמוקה יותר מאשר עצם אי-הנכונות לוותר על "הזדמנות הפז" הזו, עובדה היא שבמידה
זו או אחרת, כמעט כולנו קורבנות של הגישה המאוד לא טבעית ולא בריאה למיניות של החברה המודרנית – גישה המשקפת אי-הבנה חמורה של הטבע האנושי, וכתוצאה מכך, וזה גלוי לעין, היא איננה מצליחה להביא אושר וסיפוק אמיתי למספר גדול של אנשים.
שגיאתה החמורה של החברה המודרנית היא התייחסותה הנפרדת לגוף ולנשמה המפעילה אותו. תופעה מצערת זו נצפית בעיקר ברפואה, שבה הרופאים נוטים לטפל בגוף עם מעט יחס, או העדר יחס כלשהו לנפש, ואינם מבחינים עד כמה משפיע מצבו הרוחני של האדם על בריאותו הגופנית.
היהדות מתייחסת לאדם בשלמותו, הגוף והנפש אמורים לפעול יחדיו, תפסיד הנשמה להגדיר את זהותו של האדם ותפקידו של הגוף לממש זהות זו.
מהיבט הוליסטי ("שלמותי") זה, נוכל להסיק מסקנה יסודית על המיניות: קירבה פיזית שאין בה קירבה רגשית אינה מהווה ביטוי אמיתי של האני, יש, עם זאת, רבים הסבורים בתמימות שניתן להפריד בין הגוף לנפש, לפי תפיסה זו, אנו מסוגלים לדחוף לארון את רגשותינו המכבידים (למשל: "אני לא כל כך מרגישה משהו מיוחד כלפיו") ולצאת לרחוב כיצורים פיזיים משוחררים, מבלי להרגיש שהשארנו את עצמיותנו האמיתית בבית.
בחוגים רבים, ההפרדה הזו בין גוף לנפש כל כך רווחת שאפשר לשאול באותה מידה של ענייניות: "איך אתה בכדורגל?" כמו: "איך אתה בנשיקות?" ולא להרגיש שיש הבדל מהותי בין שתי השאלות. זאת, משום שהתחלנו לראות במיניות, מיומנות פיזית נפרדת מן הרוח – מיומנות, שכמו פעילות ספורטיבית, ניתן להעריכה, מתוך ריחוק, במושגים של ביצוע. וכך מעודדים אנשים להפוך את עצמם לסכיזופרנים. מהיבט זה, אפשר להבין מדוע אנשים כה חוששים ממחויבות לכל החיים למישהו שיכולתו ה"ביצועית" אינה ברורה. ככלות הכל, האם היית מתחייב למשחק-זוגות בטניס לכל החיים עם שותף שמעולם לא ראית אותו אוחז במחבט?
אינטימיות פיזית איננה ענף ספורט או הופעה הניתנים להערכה על-פי נקודות, על ידי מבקר מהיציע. המיניות היא דרך לביטוי העצמי, ואי אפשר לראותה במנותק מהאדם השלם. בנקודה זו, אני שואלת: "מה לדעתכם יוצר יחסים פיזיים מוצלחים?" מיד נשמעות התשובות: "אמון". "אכפתיות". "תקשורת". "הרגשה של חיבור וקירבה אמיתיים". "הרצון לשמח את השני". "זה נשמע", אני עונה, "שרובכם מרגישים שהמרכיב העיקרי הוא התוכן הרגשי של מערכת היחסים". אנשים מהנהנים. "יש עוד משהו?"
ותמיד יש מישהו שמוסיף בחיוך: "הטכניקה".
חיוכי הסכמה מתפשטים על פני רבים נוספים.
"גם זה", אני מסכימה. "עכשיו אני עומדת לתאר בפניכם שני מצבים היפוטתיים. הגידו אתם לאיזה מהם תעדיפו להיקלע.
"בתרחיש הראשון, את מחליטה להתחתן עם מישהו שהיה לך קשר אינטימי אתו מאז תחילת היחסים ביניכם. ברמה הפיזית, ידוע לך בדיוק מה תקבלי ומה יש לך לתת. מצד שני, את כבר לא ממש אובייקטיבית לגבי בן-זוגך, והיבטים לא-פיזיים שונים של היחסים ביניכם לא הועמקו במידה מספקת.
"כיום את נשואה, וכפי שציפית את נהנית ממערכת היחסים הפיזיים ביניכם. אולם, את מתחילה לשים לב לתכונות מסויימות של בן- זוגך שלא הבחנת בהן קודם לכן או שהתעלמת מהן. לבסוף, את תופסת שהיבטים מסוימים של אישיותו, הטבועים בו עמוק, ממש מפריעים לך או אפילו גורמים לך צער ממשי, ושחסרות לו תכונות מסוימות שקשה לך לתאר את המשך חייך בלעדיהם. ההבנה הזו מתחילה לעמעם את סיפוקך מחייכם האינטימיים, מכיוון שמעבר להנאה הפיזית, את לא מרגישה באותו הקשר האמיתי שפעם חשבת שיש ביניכם. זה התרחיש הראשון".
אני עוצרת בנקודה זו. בדרך כלל משתרר שקט (המבטים על פניהם של רבים מגלים לי שהתמונה הזו מוכרת להם וגם מבלי שנישאו).
"ועכשיו למצב השני", אני ממשיכה. "את מחליטה להתחתן עם מישהו שעמו לא היה לך כל מגע פיזי. הודות לכך, הצלחת לשמור על מידה רבה של פרספקטיבה לגבי אישיותו של בן- הזוג, וכך נוצר מרחב שבו יכלה מערכת היחסים להתפתח במישור האינטלקטואלי, הרגשי והרוחני. מצד שני, אינך יודעת למה לצפות מהקשר הפיזי מבן-זוגך, ואם את חסרת נסיון קודם, גם מעצמך.
"כעת את נשואה, וכפי שציפית, היחסים הרוחניים ביניכם נהדרים ומשתפרים כל הזמן. אבל חייך האינטימיים לא היו זוכים במקום בתחרות לזיקוקים וברקים. "באיזה מצב תעדיפי למצוא את עצמך?"
לרוב האנשים לא נדרש זמן רב כדי לבחור.
אפשר להסביר לחברה איפה בדיוק וכמה חזק לגרד לך את הגב בשעת הצורך, אבל כמעט שלא ניתן ללמד מישהו להיות אותו אדם שאת זקוקה לו, כדי שתוכלי להרגיש, ברמה עמוקה הרבה יותר, מה שאת רוצה להרגיש באותו מגע, "טכניקה היא דבר נלמד, אישיות, איננה", הקשר הרגשי בינך לבין בן-זוגך יכתיב לפחות תשעים אחוזים מההנאה והסיפוק שתחווי במערכת יחסי המין שלכם. הקשר הזה יתבסס על כך שכל אחד מכם יהיה האדם שבן-זוגו יוכל לאהוב. אדם אהוב, הוא בדרך כלל אדם שיש לו תכונות הנחשבות לאהובות, כגון נדיבות לב, נכונות לתת, רגישות וכו', בנוסף לאי אלו מאפיינים ייחודיים, הגורמים לשני להרגיש שיש "כימיה" ביניהם, כפי שקוראים לזה היום. אין צורך ביחסים פיזיים כדי לברר אם אותם "תשעים אחוזים" אכן קיימים.
עשרת האחוזים הנותרים הם ה"איך". כל מי שהוא בעל גישה בריאה להתבטאות מינית, אינטליגנציה מינימלית ורצון ללמוד ולהתקשר, יכול ללמוד אותם בקלות אחרי הנישואים.
ההתנסות המינית הקודמת, איננה רלוונטיות, למעשה, להצלחת הנישואים. ייתכן שהיא אפילו מזיקה לה. מה שחשוב הוא הכרת אישיותו של בן-הזוג. וזאת משום שבמהותה, הקירבה הפיזית איננה יותר או פחות מהרוח המפעימה אותה, ולכן, אם שאלותיך בדבר טבעו האמיתי של בעלך לעתיד נענו, ואת גם יודעת מי את – את יכולה להירגע, מכיוון שרוב שאלותיך על חייך האינטימיים בעתיד נענו גם הן.
ש. האם אין כאב היחסים שכשלו הכרחי להתפתחות האישית? האם אין בדבריך המלצה לאנשים להתגונן מפני "העולם האמיתי"?
שאלה זו יכולה להישאל רק בהנחה שיש משהו שהוא "העולם האמיתי" – איזו מציאות חברתית גלובלית שבה נדרשת, בין היתר, מידה מסוימת של כאב כדי להגיע להתפתחות האישית המירבית.

הטעות שבהנחה זו ברורה לכל מי שמשקיע בה יותר משניה של מחשבה. "העולם האמיתי" הוא מושג סובייקטיבי בלבד, המוגדר על-ידי הסיכונים הפיזיים והרגשיים שישנם באורח חייו של כל אדם. בדיוק כשם שכולנו נוטים להגדיר אדם כדתי קיצוני אם הוא דתי מאתנו וכופר אם הוא פחות דתי מאתנו(!), כדי בהכרח, נובעת תפיסתנו את "העולם האמיתי" ממציאות חיינו האישית. אם אתה בא מהמעמד הבינוני-גבוה, בוודאי תתייחס לחיים בשכונת התקוה כאל סיוט מסרט אימים, ולאנשים החיים במאה שערים, בירושלים, כאל "מיושנים" החיים בבועה מלאכותית משלהם. אורח חייך, לעומת זאת יהיה, כמובן, הטבעי והנורמלי ביותר, אולם, צעיר החי בשכונת התקוה ילעג לחיים שלך, על שהם לא יותר "אמיתייס" מחייו של תינוק בעריסה, בעוד תושב מאה שערים יתייחס לחברה שלך באותו חשש שבו אתה מסתכל על שכונת התקוה. על פי רוב, כל תרבות יוצרת את המציאות החברתית שלה על בסיס ערכיה המסויימים, לדוגמא, חברה המעריכה תיחכום, לימוד עצמי על ידי ניסוי וטעייה והתנסות בכאב רגשי כתנאי לבגרות, תיצור קיום מסוג אחד לחבריה. חברה המחשיבה תמימות, שאיננה רואה כל ערך ב"סבל" חינוכי, ומתייחסת ברצינות רבה מאוד לכאב רגשי, תיצור קיום מסוג אחר לגמרי.
השאלה איננה מה מרכיב את ה"עולם האמיתי", אלא מה כל קבוצה חברתית רוצה שירכיב את העולם האמיתי שלה. אי לכך, השאלה הקריטית איננה – איזו חברה אנושית היא "אמיתית" יותר, אלא – איזו מביאה ליותר בריאות נפשית ואושר.
כאשר אתה מבין ומקבל את זה, עליך להטיל ספק רב ב"אמירות" על הכאב ההכרחי שיש לעבור בחיים ועל היקפו. ברור שכל טיעון מסוג זה גם הוא סובייקטיבי באותה מידה. בעוד שסבלו של הצעיר משכונת התקווה נראה לך ללא ספק כמיותר, הרי שצעיר זה ודאי תוהה כיצד אתה תתבגר אי פעם בחממה שאתה שרוי בה. בו בזמן, ייתכן מאוד שאיש מאה שערים יחוס עליך על כל מה שהחברה שלך מאלצת אותך לחוות, בעוד שאתה לא תוכל לדמיין לעצמך איך אורח חייהם המסוגר אינו עוצר את צמיחתם והתפתחותם.
מכאן שעלינו לשאול את עצמנו: האם יש צורך אובייקטיבי לחוות את הכאב המלווה את אורח החיים החילוני, המוכר לנו? כמובן, שכאשר אני שואלת את השאלה הזו, ממהרים המשתתפים להגן על המערכת הקיימת.
"לא הייתי מי שאני היום לולי הכאבים שבהם התנסיתי". זה הפזמון השכיח. "מכל כאב שהיה לי, למדתי משהו".
אינני מכחישה את העובדה שאפשר (אני מקווה) ללמוד ולהתפתח באמצעות סבל. אך האם פירוש הדבר שעלינו לחשוף את עצמנו במכוון להתנסויות מכאיבות? אין לי ספק שלו נפגעתי על-ידי רכבת, וכתוצאה מכך מחצית מעצמותי שבורות וגופי מגובס במשך שנה, הייתי לומדת שיעור שאין דומה לו בפגיעות ובמוגבלות הגוף האנושי. אולם, אינני מתכוונת משום כך לעמוד על פסי הרכבת ולחכות לה. יש מחיר לכל מה שנלמד על-ידי כאב: נזק בלתי נמנע, לעתים בלתי הפיך לגוף, או גרוע מזה, לנשמה. ברוב המקרים, איננו מסוגלים לצפות מראש את המחיר, או אם שווה לשלם אותו. כאשר התשלום כולל התקהות-רגשית והשקפת-עולם מתקדרת והולכת, במקרים רבים מדי המחיר גבוה בהרבה מהרווח.
כאשר אנו משקיעים את רגשותינו במערכת יחסים הנראית בלתי-מזיקה אך רבים סיכוייה להיכשל, האם נכון לסמוך על תבונתנו ולהניח שבסיומם של היחסים נהיה חזקים יותר ולא להיפך?
לפי התפיסה היהודית, המוקירה תמימות, רגישות ושלמות רגשית, "התנסויות לימודיות" חילוניות, פשוט אינן שוות את המחיר, ולכן, ההלכה היהודית יוצרת מסגרת וכללים לחברה השומרת על חבריה מפני רבים מהמכאובים של העולם החילוני, חוץ מזה, אלוקים ידאג לכך שכל אחד מאתנו יקבל את מנת הכאב שבאמת חיונית לצמיחתו ולהתפתחותו, לא יותר ולא פחות, ואין צורך לחפש מכאובים נוספים לעצמנו.
מהיבט זה, גישתה של היהדות למערכות יחסים איננה מגוננת מדי. היא פשוט נבונה יותר.
ייתכן שזו הסיבה שיותר ויותר אנשים בוחרים בעולם היהודי כעולמם ה"אמיתי".
ש. אם הרעיון הוא לחכות עד שמוצאים את האדם הנכון, מדוע לא לאפשר לזוגות מאורסים לקיים מגע פיזי?
לו מחר היו הרבנים נותנים פתאום לזוגות מאורסים את האור הירוק לקירבה פיזית, אני מוכנה להמר שהזמן שהיה עובר בין ההיכרות והאירוסים היה מתקצר מאוד. והיינו שומעים על מספר חסר תקדים של אירוסים (ואירוסים מבוטלים, ואירוסים חדשים ועוד אירוסים מבוטלים…). חשוב לי לציין, שאינני מתייחסת לאלה שלגמרי מודעים למה שהם עושים ומדוע.
אני מדברת על אותם אנשים שמתוך תשוקתם הטבעית והחזקה לקירבה פיזית עם בן המין השני, משלים את עצמם וחושבים שהם מצאו את בן-זוגם, ועכשיו הם יכולים להתארס ולהתחיל לחוות כבר את אותן תחושות מענגות.
כל פסיכולוג יעיד על כך, שיש כל מיני מניעים נסתרים בתת-מודע שלנו וביכולתו ל"שחק משחקים" מורכבים מאוד. המשחק הזה, יחסית, שקוף מאוד.
באמצע שנות ה-70 עדיין בערה בחברה האמריקנית קדחת האשליה-העצמית (לפני שנתקררה בציניות של סוף שנות ה80-). באותו זמן, התגוררה מאחורי ביתנו אשה בת שלושים ומשהו, אם לשלושה ושמה אנה. היא נפרדה קודם לכן מבעלה שעזב את הבית. לאחרונה, שמתי לב שבחור בן עשרים ומשהו מרבה להסתובב שם. יום אחד ראיתי אותו בחצר של אנה, מתאמן בכדורסל. ניגשתי לגדר המפרידה בין הבתים שלנו, סקרנית לברר מה קורה, "בזמן האחרון ראיתי אותך מסתובב פה די הרבה", שאלתי בתמימות. "עברת לגור בשכונה"? "כן". הוא ענה והוסיף בדרך אגב, "אני חי עם אנה", בהיותי צעירה ודי תמימה קצת הופתעתי. אבל בהיותי גם "דוגרית", שאלתי אותו ישירות, "למה שלא תתחתנו?"
בתגובה כמו-מתגוננת לשאלתי הישירה, הוא החליט כנראה לחנך אותי. "אנחנו לא צריכים להתחתן", ענה, תוך שהוא ממשיך לקלוע לסל.
"לחיות ביחד זה אותו דבר. אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים אחד את השני ומחוייבים זה לזה. אנחנו לא צריכים חתיכת נייר שתוכיח את זה".
הוא כידרר עוד כמה פעמים ושוב קלע לסל. "חוץ מזה", הוסיף, "אני עוד לא מוכן להתחתן". רק מאוחר יותר קלטתי את הסתירה בדבריו:
לחיות ביחד זה כמו להיות נשואים, אבל… הוא עוד לא מוכן להתחתן. ואז הבנתי שיש פה מישהו שמשלה את עצמו. בדיוק כשם שהחבר של אנה ידע היטב, עמוק בפנים, שיש הבדל גדול בין נישואים לבין חיים ביחד, כולנו יודעים שיש הבדל גדול בין להיות נשוי ולהיות מאורס.
בנישואים, שני אנשים מחברים את חייהם, באופן חוקי, זה לזה, באירוסין – לא.
מחד, נוצר פחד אדיר מהאפשרות להיכנס לנישואים ה"לא-נכונים" ומהצורך לסיים אותם. הגירושים עלולים לגרום לכאב רגשי בל-יתואר ולהכתים לא רק את הרקורד המשפחתי של אדם אלא גם את נשמתו. ומאידך, הרבה פחות חמור להפר הסכם אירוסין, שהוא מילולי בלבד. למרות שבאופן זמני הדבר עשוי להיות מאוד לא נעים ומכאיב.
אי שם בעומק הכרתנו אנחנו יודעים שהוא ניתן להיעשות בקלות ובמהירות, וזה לא סוף העולם. לעולם אל תפחיתו בערכו של התת-מודע, הוא יודע היטב את ההבדלים.
יש סיכוי גדול יותר לבלבול בין תשוקה פיזית גרידא לבין "הקשר האמיתי". אם כל מה שנדרש כדי לתת פורקן ליצריות הוא להתארס. ואם אכן נפלת למלכודת הזו, הרי שמצבך לא טוב בהרבה ממי שהתקשרויותיו נעשות בדרך הבלתי-דתית.
הסיכונים יהיו אותם סיכונים – אובדן האובייקטיביות, אובדן הסיכוי שמשהו עמוק יותר יתפתח, כאב כאשר היחסים יסתיימו, וסביר להניח שכך יהיה – בהבדל אחד, שנקראת "מאורסת" ולעומת "נפגשת עם מישהו" ואז העניינים מתחילים להידרדר. ואם אמנם התקדמת מאירוסין לנישואין, קיימת אותו הסבירות שהתחתנת עם האדם הלא נכון על סמך אשליה.
בשורה התחתונה, האירוסים אינם מהווים מחוייבות מוחלטת, אלא רק "התחייבות להתחייב מאוחר יותר". רק הנישואים עצמם, כמחוייבות אמיתית ומוחלטת המחלחלת להכרתו של האדם, מסוגלים לספק את המסגרת הטובה ביותר לחווית הקירבה הפיזית, בפחות סיכונים וביותר אושר.
ש. האם היחסים לא הופכים לקרים ועקרים בהעדר מגע פיזי? איפה הרומנטיקה?
ניקח לדוגמא את "האביר" ואת "הגבירה" הענוגה. לאביר, כמו לרוב הגברים, יש העדפה ברורה לנשים יפות. ברם, הצד היותר דתי ואצילי באישיותו מכתיב לו להתאהב רק במה שהוא טוב וטהור לעומת מה שהוא רק נעים לעיון. כדי לעמוד בדרישות נטיותיו, הרוחנית והפיזית כאחת. צץ רעיון גאוני במוחו של האביר, הוא ישתמש בדמיונו וימזג יחדיו יופי פיזי ותכונות אציליות, עור חלבי יתורגם לטוהר הנשמה, נוכחות מלכותית תתורגם להתנהגות נאותה, הליכה מעודנת לחן פנימי וכו' עד שהוא יוכל להאליל לא רק את מראיה של הגבירה אלא גם את רוחה.
אבל לאביר נותרו שתי בעיות סבוכות.
הראשונה, שאם הוא יתן ביטוי פיזי לתשוקתו לגבירה, הוא יטול ממנה את אותו הטוהר שבבסיס תשוקה זו. השניה, שהדימוי האידיאלי שלו על שלמותה הפיזית והרוחנית של הנסיכה יתנפץ, אם הוא יתקרב מדי ויגלה את הפגמים שמתחת למייק-אפ שלה.
מה הפתרון לשתי הבעיות? "אהבה מרחוק". זו לידתה של הרומנטיקה הקלסית. אפשר לקרוא לזה התאהבות בלתי-ממומשת.
באופן מסורתי לא כללה הרומנטיקה את הקירבה פיזית. אולם, מכיוון שצניעות עצמי כבר אינם בין המעלות ה"נחשבות", איבדה ה"אהבה מרחוק" הרבה מקסמה. כיום, כאשר שניים רוקחים ביניהם סיפור אהבה, הם בדרך כלל מתבלים אותו במידה הגונה של קירבה פיזית. מה שהופך את הרומנטיקה המודרנית לעסק מסובך. וזאת, משום שקירבה רבה מדי וממושכת מדי, תהרוס, בסופו של דבר, את כל המסתורין המספק קרקע פוריה לאשליות.
האתגר שברומנטיקה המודרנית הוא, אפוא, לאפשר מספיק קירבה פיזית כדי ללבות את אש התשוקה מבלי לכבותה. לרוע המזל, קשה לעמוד באתגר הזה ולהמשיך לחיות ביחד. עד מהרה תגלו שליחסים ביניכם סיכוי טוב יותר להחזיק מעמד, אם תגבילו את הפגישות לסופי שבוע או אפילו לפגישות חודשיות. זאת ועוד, תרצו לעשות דברים שייצרו את התחושה שאתם בעולם אחר. בין הפעילויות המועדפות: ארוחות לאור הנר (שבהן נמוגים בחושך הפגמים הפיזיים), טיולים על החוף ובחצות תחת שמי כוכבים וכו', בין הפעילויות שיש להימנע מהן: הוצאת הפח, החלפת חיתולים, נקיון החצר, בקיצור, כל מה
שדומה למציאות.
לפני שתסיקו שאין לי שום דבר חיובי לומר על סוג זה של רומנטיקה, חכו. למרות שהיהדות היא תומכת נלהבת של חיים מציאותיים, היא מכירה בכך שמנה קטנה של אשליה עשויה להיטיב מאוד עם מערכת יחסים. הנושא כולו תלוי בשני גורמים: השלב שבו נכנסת האשליה לתמונה, והאם נכללים במערכת יחסים פיזיים.
כבר דנו בעניין חשיבות האובייקטיביות במהלך ההיכרות. ברור הדבר, שאין תקופה בחייך שבה הקשר עם המציאות חשוב לך יותר, מאשר בזמן שאת לומדת להכיר את מי שבהמשך הדרך עשוי להיות בעלך. רגליך צריכות להיות נטועות עמוק בקרקע ולא כמה מטרים מעליה, וראשך צריך להיות מאה אחוז בעולם הזה.
לטפח או אפילו לאפשר לאשליות קיום כלשהו בשלב הזה הרי זה משחק מאוד טיפשי ומסוכן. ואם משמעות הדבר שללא יחסים פיזיים אין "רומנטיקה", הרי שבכל זאת עדיף הדבר על נישואין לאדם הלא נכון על סמך אשליה רומנטית.
אז מתי אפשר להיות "רומנטיים"? אחרי שאתם מחוייבים להתחתן זה עם זה. כמובן, שעד לאחר נישואיכם, לא יהיה מקום להיבט הפיזי, אך כפי שראינו, הרומנטיקה יכולה להתקיים היטב גם בלעדיו. בכל מקרה, כאשר שניכם כבר החלטתם לבלות את כל חייכם ביחד, כבר אין צורך להחמיר כל כך באובייקטיביות זה כלפי זה. אני לא אומרת שאתם כבר בכלל לא צריכים להיות מודעים זה לחולשותיו של זה – אחרי הכל, חלק מתפקידך לאחר הנישואים יהיה לעזור לבן-זוגך להתפתח לאדם הנהדר ביותר שהוא יכול להיות, ולכך נדרשת מודעות לחולשותיו. אך אין כל טעם להתמקד בהן. זה האיש שלך, ואותו את רוצה. עכשיו הזמן לחגוג את החיובי. התענגי על היופי באדם שבחרת להינשא לו. הרשי לעצמך להיות מעט סהרורית.
אל תוותרי על ארוחות לאור הנר, טיולים על החוף וטיולי חצות מתחת לשמי כוכבים. ואין שום סיבה שתפסיקי עם זה לאחר הנישואים (כשניתן להוסיף גם את ההיבט הפיזי). איש לא אמר שיש משהו לא בריא בהרגשה שבן-זוגך (או בעלך לעתיד) הוא האדם הנפלא והנהדר ביותר בעולם ואני יודעת שבעלי הוא כזה).
אך מהנה ככל שתהיה רומנטיקה זו עם שותפך לחיים או שותפך לעתיד, יש משהו טוב ממנה. הרבה הרבה יותר טוב. ושלא כמו ברומנטיקה הקלסית והמודרנית, המשהו הזה אינו כולל כל התרחקות מהמציאות. להיפך, הפן המציאותי שבו הוא מה שעושה את כל העניין כל כך נפלא ונהדר. זאת ההכרה המאוד חזקה ששניכם בחרתם להתאחד זה עם זו לכל החיים, לא על סמך אשליות וורודות אלא על סמך הבנה והערכה עמוקה למהותו ולאופיו של השני. זו רומנטיקה אמיתית. אין הרגשה שהיא יותר חובקת-כל, משמחת או אמיתית-ממשית.
ולמרות שאין ספק שקירבה פיזית היא אחת הדרכים הנהדרות ביותר לבטא את כל זה, היא אפילו לא הכרחית. לרגשות יש קיום משל עצמם, ואין בכך כדי להפתיע, כי אם מה
שיש ביניכם הוא אמיתי, אז לא הקירבה הפיזית היא הגורם שקבע את הקשר מלכתחילה.
רומנטיקה ללא מגע היא דרך נהדרת להתרכז בחלקים המוצלחים ביותר של האדם שעמו את מאורסת. רומנטיקה פיזית היא דרך טובה יותר להתרכז בחלקים המוצלחים של האדם לו את נשואה. אבל בשני המקרים, תשוקתכם זה לזה מופעלת על-ידי אהבה ממשית, כזו שמתפתחת בהעדר קירבה פיזית, כזו שהיא רוחנית וממשית.
לרומנטיקה האמיתית הזו התכוון אנדי כאשר קרא להקפדה על הלכות נגיעה "שיקוי האהבה החזק ביותר". בסופו של דבר, אין כמו החיים המציאותיים.