יום שני בשבת
כתב רבנו החפץ חיים בספר שמירת הלשון, שער הזכירה, פרק ט':
"עַתָּה נְבָאֵר אֶת עֹצֶם הַזְּכוּת, לְמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּדַבֵּר דִּבּוּרִים אֲסוּרִים. תְּחִלַּת כָּל הַמַּעֲלוֹת, הוּא מְתַקֵן וּמְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי זֶה אֶת כְּלִי הָאֻמָּנוּת הַמְיֻחָד לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, שֶׁהוּא הַדִּבּוּר, וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁיְּדַבֵּר אַחַר כָּךְ בַּתּוֹרָה וּבַתְּפִלָּה, יַעֲלֶה לִמְקוֹר שָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה".
מדברי קדשו אלו רואים את הדברים הבאים:
א. כלי האומנות המיוחד לנו בתור אנשי האומה הישראלית הוא הפה- אומה זו שֶׁבִּרְכָתָם-ברכה וקִלְלָתָם-קללה.
ב. אפילו אם עדיין לא שָׂח בדברי תורה, עצם הַפְּרִישָׁה שלו מנִבּוּל פה ולשון הרע מקדשת ומתקנת את פיו, וכמובן, אם יעסוק בתורה ובתפילה יוסיף ויתעצם בקדושתו.
ג. זו המעלה שהיא "תחילת כל המעלות" שאפשר לזכות בהן ע"י שמירת הפה מדיבורים אסורים. כלומר, תיקון הפה שהוא כלי האומנות שלנו הִינּוֹ מפעל יסודי וְעִיקָּרִי בבניין החיים הישראלי.