שבת קודש

מתוך יסוד ושורש העבודה, שער א', פרק ז':

"ומצות עשה של "בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ"- היינו לדון את חברו לכף זכות בכל עניין ובכל מעשה שיעשה חברו, אפילו שהזכות יהיה רחוק מהשכל, ציוה הבורא יתברך לקרב אל ליבו דווקא זכות- היא תלויה ומחוברת למצות עשה של "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ". כי דִּבֵּר ברוך הוא, באם שידין לחברו לכף חובה אפילו פעם אחת, שוב לא יכול לקיים בו מצות עשה של "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ" על בוריה ושלמותה… ושתי מצוות אלה יכול אדם לקיימם בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. דהיינו מצות עשה של "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ" יכול לקיים אותה בכל עת במעשה ובמחשבה. כיצד? – אם עושה לרעהו איזו טובה בפועל, הוא מקיים מצות עשה של "ואהבת" בפועל, ואם רואה או שומע על חברו איזו טובה, והוא שש ושמח בלב שלם ממש כאילו בא לו אותה טובה, הרי קיים מצות עשה זו של "ואהבת" במחשבה, וכן, חס ושלום להיפך רחמנא ליצלן. נמצא, מצות עשה זו יכול האדם לקיים בכל עת שתבוא לידו, אפילו אם הוא במרחץ או בשאר מקום שאינו נקי. וכן מצות עשה של "בצדק תשפוט עמיתך" יכול האדם לקיימו במחשבתו גם כן בכל עת שיתרחש, מה שאין כן בשאר מצוות עשה ולא תעשה שבכל תרי"ג מצוות. ואף במקום שאינו נקי יכול האדם להעלות על דעתו לשמוח בטובת חברו, הן בחול, הן בשבת ויום טוב, ובחול יכול גם-כן לצער עצמו בצרת חברו, מה שאין כן שארי מצוות התלויים בזמן או במקום, וגם זה ברור לכל משכיל, כי גדול שכר של שתי מצוות אלו עד מאוד כנודע מאמר רבותינו ז"ל (אבות ה', כ"ג): "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא", בהיות ששתי מצוות אלו אין ציווי קיומם תלוי רק בטובתו של חברו, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום לתת קנאת איש מרעהו בטובת חברו. ובגלל כן הזהיר התנא במידה רעה זו וכיוצא בהם יותר מכל העבירות ואמר (אבות ד', כ"א): "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם", וכשמתגבר האדם על יצרו מפאת אהבה ויראה של יוצרו ובוראו יתברך שמו ויתעלה, לקיים שתי מצוות עשה אלו על בוריין, בשלמות גדול ממש ככוונת הבורא יתברך ויתעלה בהם כנ"ל, מה רב טוב הצפון לו, ועין לא ראתה. ודי בהערה זו".