שבת קודש

מתוך אורות הקודש ג', עמודים: רפ"ג ו- רפ"ה:

יט. שֶׁטֶף הַדִּבּוּר

"כשמדבר דברים קדושים, ובקרבו הוא מצטער מפני הופעת הקדושה שמשתפכת בקרבו, ידע שהנפש הטמאה היא מתמעטת והולכת, והיא מתכאבת על פחיתותה שפוחתת, וממילא הטוב מתגבר והולך, ובידיעה זו עצמה, ובאמונה והעמקה בה, הנפש הטהורה מתעוררת בשמחה, ויודעת שהיא מתקדשת ומתעלה, מתרחבת והולכת. (תהילים כ"ח) "ה' עֹֽז־לָ֑מוֹ וּמָ֘ע֤וֹז יְשׁוּע֖וֹת מְשִׁיח֣וֹ הֽוּא, וַיַּעֲלֹ֥ז לִבִּ֑י וּֽמִשִּׁירִ֥י אֲהוֹדֶֽנּוּ".

כא. גְּאֻלַּת הַדִּבּוּר

"לפעמים יש שמרגישים את ההתקשרות שיש בין דיבורו של אדם לעולם, וזאת היא התחלת הדרגה של גאולת הדיבור מהגלות. ואפילו כשהוא מתחיל לזרוח רק בכוח הדמיון לבד, גם-כן הוא סימן טוב, ויאחז צדיק דרכו וטהור ידיים יוסיף אומץ. כשנשמתו של אדם מתעלה, הרי הוא מרגיש ביותר את הגבורה העצומה של כוח הדיבור, ויודע באמת את הערך הגדול של כל דיבור שלו, את ערך תפילתו וברכותיו, את ערך תורתו, וכל שיחותיו, ואת הערך של כל הדיבור הכללי הוא צופה, וחש הוא את תנועת העולם, ותסיסתו הגדולה, שהדיבור פועל".