יום שני בשבת
מתוך מחנה ישראל, פרק י"ח:
"…ועיקר הכול בעניינים אלו שבא ברוב על-ידי חברים רעים לברוח ממסיבתם[סביבתם?] כבורח מן האש, כי אנשים כאלו כבר קָבַע הַיֵּצֶר את דירתו אצלם בשלמות ועושה אותם שלוחים לירות בחיצים גם בנפשות חבריהם, והחיצים הם נִבְלוֹת הפה וליצנות שהם מדברים, כי בזה מייפים כל איסור ומגרים יצר הרע בנפשם ובנפש חבריהם ומסבבים כל רע. וכמו שאמרו חז"ל הרבה חברים רעים עושים… ואמרו חז"ל שם על זה: דמי שהקב"ה חפץ בו אוטם את אוזנו ועוצם את עיניו ממנו ואינו משגיח בו, מניחו והולך לו, אבל מי שאין הקב"ה חפץ בו, כשהוא שומע את דבריו (רצונו לומר של היצר הרע המסיתו) מחזיר ראשו לאחוריו ואומר לו: אחי, מה אתה אומר[?בלשון תמיהה ושאלה?], אף הוא, כיוון שהוא רואה שהאדם משגיח לדבריו, מתקרב אצלו ונושא ונותן עימו כאורח זה הרגיל עימו לפעמים…".
לתוספת ביאור לחץ כאן
הוא מביא השוואה מקדושה לטומאה. כאשר אדם מנסה להאזין לדבר זה או אחר ממילא הוא מתחיל לקבל השפעה מהדבר, אם הוא מנסה לשמוע את הקב"ה שמדבר בכל דבר אז הוא ישמע את הקב"ה. כמו כך גם היצר הרע, ברגע שמתחילים להקשיב לו ולדבריו או עצתו ממילא פותחים לו פתח להכנס ומתוך האזנה ושמיעת דבריו הוא מתחיל להשפיע רע. לכן צריך לא לשמוע לא להקשיב ולא להאזין ליצר הרע עד כדי כך שאפילו לעשות את עצמך כלא שומע וכלא מבין.