יום שלישי בשבת

מתוך ספר החינוך מצווה רל"א:
שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אישה:

"… ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משורשי המצווה, שֶׁמְּנָעָנוּ השם מהזיק בפינו לזולתנו כמו שֶׁמְּנָעָנוּ מהזיק להם במעשה. וכעין עניין זה אמרו זיכרונם לברכה (מועד קטן י"ח:) "בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם", כלומר שיש כוח בדברי פי אדם. ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב', ז'): "וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים", ותרגם אונקלוס "רוּחַ מְמַלְלָא", נתן בה כוח רב לפעול אפילו שמה שהוא חוץ ממנה, ועל-כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי העניין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באוזני מי שקילל. והרמב"ם זכרו לברכה אמר בטעם מצווה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה, ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בעניין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה העניין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המידות. וכל דברי רבנו נקבל, עם היות ליבנו נאחז במה שכתבנו יותר…".