שבת קודש
מתוך עין איה שבת ב', פרק חמישי, פיסקה ס"ז (שבת נו', א'):
"ברוב הפעמים נובעת התקבלות דברים רעים הנאמרים על איש לרעהו מרפיון נפש, מהכרה פנימית שבאמת יש לו למי שנֶאֱמַר עליו ממה לפחוד, וכי הוא ראוי להיות נרדף ושנאוי. אבל, מי שלבבו לב טהור ויודע זַכּוּת נפשו וחפצו הפנימי שהוא רק להשכיל ולהיטיב, לא יכנס בלבבו מה שאומרים שאחר דיבר עליו רעה או בוז.
אמנם רושם שפעולה זו של מניעת קבלת לשון הרע היא נובעת מיקרת הנפש וטהרתה, כך היא גורמת גם-כן שהמחזיק בה תִּיקַר נפשו בעיניו ויתרומם מכל דבר שפל ונבזה, לא יעשה לאיש רעה וירחיק עַוְלָהּ מאהלו ושמץ דופי מרעיוניו. ולהיפוך, הנפילה בזה החטא גורמת להשפיל את הנפש יותר ויותר, ולהיות באמת עלול להיות שנאוי ונרדף מאדם רב…" .
הרב קוק מסביר שלרוב קבלת הלשון הרע היא בעקבות תפיסה ואמונה שיש אמת בלשון הרע הנאמרת. בעוד, שאם הייתה ידיעה או אמונה חזקה בדבר צדקתו של האדם שעליו מדובר לשון הרע ממילא הדברים לא היו מתקבלים. בנוסף לכך לעצם הפעולה של הקבלה או הדחיה של לשון הרע יש השפעה על נפשו ורוחו של האדם ויכולה להוביל אותו למצב שבו הוא עצמו הופך לאדם טוב או רע יותר.