יום שני בשבת

מתוך ספרו של ה-'חפץ חיים', תורת הבית, פרק א' בהג"ה:

"הנה ידוע, אם אחד ימצא בדרך כיס מלא מאבנים טובות (יהלומים) וימהר לבוא לביתו החדרה לספור אותם, ובפותחו, ויאירו את ביתו מגודל אורם. אין יכולת בידינו לשער את גודל התשוקה והחפץ והאהבה שיש לו להאבנים טובות האלה, עבור שידע שהם, הן יאירו לו ימי חייו ובהם יבלה שנותיו בנעימים. וכן ככה ממש כאשר יתבונן האדם על כוח הדיבור שנטע ה' בלשונו, ובה יוכל למצוא כמה מאות אלפים תיבות של תורה בכל שבוע. שכל אחד ואחד הוא אבן טובה בפני עצמה, ובהם יתענג לפני ה' ויעדן נפשו לנצח. כמה יש לו לשמוח ולאהוב כלי יקר ההוא ולהודות תמיד לה' על זה שנטע בו כוח הנורא הזה שבו יכול לקנות פנינים ואבנים טובות למאות ולאלפים שיאירו לפניו לעולם הבא ולאכול גם פריה בעולם הזה. וכמאמר הכתוב "מוות וחיים ביד הלשון". "וְ֝אֹהֲבֶ֗יהָ יֹאכַ֥ל פִּרְיָֽהּ", היינו האוהב לשונו לדבר בו בדברי תורה שהוא מקור החיים ואכל גם פריו בעולם הזה, מלבד הקרן השמור לו לעולם הבא כדאיתא בפאה.

ועוד הורה לנו בזה, שאומר ואוהביה, דהוא כמו אחד שנולד לו בן לעת זקנתו, ומרוב אהבתו אותו הוא משגיח עליו בעינא פקיחא להוסיף תמיד כוחותיו, וכן לשומרו שמירה יתירה בכל מקום שהולך שלא יוזק באחד מאיבריו. ובפרט אם רואה לבנו שרוצה לילך באיזה מקום סכנה, הוא עושה בכל השתדלות לנצור אותו שלא ילך לשם. כן צריך האדם להתבונן על כוח הדיבור שנטע ה' בלשונו להוסיף תמיד כוח ועוז לנפשו על ידו, וכן לשמור אותו שמירה יתירה שלא יתגאל ויטנף על ידי דיבורים אסורים שיוכל על ידי זה להביא לפעמים חס ושלום מיתה לנפשו, וזהו שנאמר: "מוות וחיים ביד הלשון…".