יום ראשון בשבת
מתוך טְהור שפתיים, עמ' 68, הרב שלמה אבינר שליט"א:
בגלל קלקול רוחני זה של לשון הרע נחרב אף בית שני. קובעת הגמרא (יומא ט:) במימרא המפורסמת שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם, תוהה הגמרא, וכי רק בבית שני הייתה שנאת חינם? הרי גם בבית ראשון הייתה שנאה – "…מְגוּרֵ֤י אֶל־חֶ֙רֶב֙ הָי֣וּ אֶת־עַמִּ֔י לָכֵ֖ן סְפֹ֥ק אֶל־יָרֵֽךְ…," (יחזקאל כ"א, י"ז). ואמר ר' אלעזר: אלו בני-אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בַּחֲרָבוֹת שבלשונם". כלומר ר' אלעזר מספר לנו על מציאות קשה בימי בית ראשון. מציאות בה שלטה הצביעות, כאשר אדם אוכל ושותה עם זולתו ולאחר מכן דוקר אותו במדקרות לשונו. עונה על-כך הגמרא ואומרת שבעוד בימי בית ראשון פָּשְׂתָה השנאה בקרב ההנהגה, הרי שבימי בית שני היא הייתה נחלת המון העם כולו. מדברי הגמרא הללו נמצאנו למדים שני דברים:
הראשון הוא שחֶרֶב ברזל וחרב הלשון, היינו שנאת חינם, הם היינו הך, נזקיהם שווים.
השני הוא שבבית ראשון היה חטא לשון הרע רוֹוֵח רק אצל המנהיגים, ואותו נֶגַע, בהיותו נֶגַע מתפשט ומתרחב, הרי שלא נותר הקלקול ברמה המקומית הפרטית ואט אט התפשט לכדי מגיפה שהכתה בעם כולו דורות אחדים לאחר מכן, בבית שני.
בשל כך מסביר החפץ חיים בהקדמה לספרו שעל אף שכל עבירה פרטית חמורה היא מאוד, חטא לשון הרע חמור עוד יותר, חטא זה מעורר קטרוג גדול ומחריב את האומה כולה.