יום שני בשבת
מתוך ספרו של ה-'חפץ חיים', תורת הבית, פרק א' בהג"ה:
הִנֵּה יָדוּעַ, אִם אֶחָד יִמְצָא בַּדֶּרֶךְ כִּיס מָלֵא מֵאֲבָנִים טוֹבוֹת (יְהָלוֹמִים), וִימַהֵר לָבוֹא לְבֵיתוֹ הַחֶדְרָה לִסְפֹּר אוֹתָם, וּבְפָתְחוֹ – וְיָאִירוּ אֶת בֵּיתוֹ מִגֹּדֶל אוֹרָם. אֵין יְכֹלֶת בְּיָדֵינוּ לְשַׁעֵר אֶת גֹּדֶל הַתְּשׁוּקָה וְהַחֵפֶץ וְהָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאֲבָנִים טוֹבוֹת הָאֵלֶּה, עֲבוּר שֶׁיָּדַע שֶׁהֵן יָאִירוּ לוֹ יְמֵי חַיָּיו, וּבָהֶן יְבַלֶּה שְׁנוֹתָיו בְּנְעִימִים.
וְכֵן כָּכָה מַמָּשׁ, כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הָאָדָם עַל כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁנָּטַע ה' בִּלְשׁוֹנוֹ, וּבָהּ יוּכַל לִמְצֹא כַּמָּה מֵאוֹת אֲלָפִים תֵּבוֹת שֶׁל תּוֹרָה בְּכָל שָׁבוּעַ. שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הוּא אֶבֶן טוֹבָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּבָהֶן יִתְעַנֵּג לִפְנֵי ה' וִיעַדֵּן נַפְשׁוֹ לָנֶצַח.
כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ וּלְאַהֵב כְּלִי יָקָר הַהוּא, וּלְהוֹדוֹת תָּמִיד לַה' עַל זֶה שֶׁנָּטַע בּוֹ כֹּחַ הַנּוֹרָא הַזֶּה, שֶׁבּוֹ יוּכַל לִקְנוֹת פְּנִינִים וַאֲבָנִים טוֹבוֹת לְמֵאוֹת וּלְאַלְפִים, שֶׁיָּאִירוּ לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, וְלֶאֱכוֹל גַּם פִּרְיָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה.
וּכְמַאֲמַר הַכָּתוּב: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד הַלָּשׁוֹן", "וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" – הַיְנוּ הָאוֹהֵב לְשׁוֹנוֹ לְדַבֵּר בּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁהִיא מְקוֹר הַחַיִּים, וְאוֹכֵל גַּם פִּרְיוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִלְּבַד הַקֶּרֶן הַשָּׁמוּר לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְאִיתָא בְּפֵאָה.
עוֹד הוֹרָה לָנוּ בָּזֶה, שֶׁאָמַר "וְאֹהֲבֶיהָ", דְּהוּא כְּמוֹ אֶחָד שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן לְעֵת זִקְנָתוֹ, וּמֵרֹב אַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ הוּא מַשְׁגִּיחַ עָלָיו בְּעֵינָא פְּקִיחָא, לְהוֹסִיף תָּמִיד כֹּחוֹתָיו; וְכֵן לְשָׁמְרוֹ שְׁמִירָה יְתֵרָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, שֶׁלֹּא יֻזַּק בְּאַחַד מֵאֵיבָרָיו.
וּבִפְרָט אִם רוֹאֶה לִבְנוֹ שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם סַכָּנָה, הוּא עוֹשֶׂה כָּל הִשְׁתַּדְּלוּת לִנְצוֹר אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לְשָׁם. כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן עַל כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁנָּטַע ה' בִּלְשׁוֹנוֹ, לְהוֹסִיף תָּמִיד כֹּחַ וָעוֹז לְנַפְשׁוֹ עַל יָדוֹ, וְכֵן לִשְׁמֹר אוֹתוֹ שְׁמִירָה יְתֵרָה, שֶׁלֹּא יִתְגָּאַל וְיִטְנַף עַל־יְדֵי דִּבּוּרִים אֲסוּרִים, שֶׁיּוּכַל עַל־יְדֵי זֶה לְהָבִיא לִפְעָמִים חַס וְשָׁלוֹם מִיתָה לְנַפְשׁוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד הַלָּשׁוֹן…".