אורות הקדש ג

שער ראשון: מוסר הקודש

סדר ראשון: המוסר האלהי

סדר שני: החוק והחופש העליון
סדר שלישי: הרצון הכללי הפועל
סדר רביעי: הדעת והשאיפה האצילית
סדר חמישי: העצמיות והמלחמה הפנימית
סדר שישי: יסוד הכללות
סדר שביעי: מגמת העדן והטוב העליון

שער שני: דרך הקודש

סדר ראשון: עבודת הקודש
סדר שני: טהרת מדות הנפש
סדר שלישי: פרישות
סדר רביעי: חסידות
סדר חמישי: צפיה לישועה

שער ראשון: מוסר הקודש

סדר ראשון: המוסר האלהי

דף 1
המוסר האלוהי
א
מלאים אנו רגש מוסר, כמהים אנו לחיות חיים
חיי טוהר, דמיוננו מלהיב את חשק לבבנו לצייר היותר נשגב
והיותר נאה, היותר טהור והיותר נאצל, החפץ הפנימי שלנו חושק
שיהיה רצוננו הקבוע טהור וקדוש, שתהיה כל מגמת חיינו ברורה
ומכוונת להאידיאל היותר נשגב בחיים.
וכל אלו התשוקות אינן מתגשמות כי אם על ידי מסירותנו
הפנימית והחיצונה אל אור ד', אל המוסר האלהי,
המתגלה בתורה, במסורת, בשכל, וביושר.
דף 2
המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות
הנשמה, ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר
את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת
בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה.
וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות,
את הצבור האנושי בעמקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה,
ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש
עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר האלהי.
וכדאי הדבר, שיטעה האדם בכמה טעיות בדרך מהלכו,
ובלבד שיבסס את חזון עולמו ומוסר חייו על פי אותו העומק
של המוסר האלהי, משימעט בכשלונות ויחיה חיים רוחניים
רפויים, על ידי השפעה שטחית של המוסר החלוני.
דף 3
המוסר הכללי העליון
ב
המסגרת האנושית צרה היא בעדנו, כל כך
גדול הוא רוחנו, עד שאנו דורשים להתפשטותו במלא קומתו מלא כל.
המוסר שלנו מתפשט והולך הוא על כל בריה,
על כל היש, ומוכרח הוא מפני זה להיות מתגשם על פי
האמרה היוצאת מאדון כל עולמים.
התורה הישראלית מוכרחת היא להיות מן השמים,
ומתפשטת היא על הארץ, בכשרון האומה הפנימי, המותאם
לאותו האור השמימי, שכל סעיפיו הולכים הם באותם העקבות
של הגשמת המוסר העליון, שלמעלה מכל הגבלה,
על מלא כל.
אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא, לא יקרעו
העולמות זה מזה, לא יקרעו הפרטים מעל הכלל, לא יקרעו
ולא יפרדו המדות האלהיות אלו מאלו, ולא ינתק הכל מאין סוף,
ולא יעורטל אור אין סוף מכל התיקונים הפרטיים, פרטי הפרטים,
שהכל משתגב בשיגוב אחד, הכל מבורך מעולם ועד עולם,
ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, ויברכו שם כבודך
ומרומם על כל ברכה ותהלה.
דף 4
מוסר ההויה
ג
המוסר הוא אחד מחזיונות ההויה,
והוא טבוע גם כן בכללות ההויה, לפי אותו הערך שההויה
הכללית צריכה אליו, ובזה יש יחש גדול בין רוח האדם המתעלה
בתכונת מוסריותו לההויה כולה. והקיבוץ החברותי, שהוא כבר
חלק רשום ביותר מגילויי ההויה לגבי גילוי ההויה הנמצא ביחידים,
לפי ערך גדלותו כך ניכרת החטיבה המוסרית בקרבו. ולפי אותה
ההכרעה המוסרית שבקיבוץ בתכונה נפשית שבו, כך יחושו
אל העולם הגדול מצד האופי המוסרי, שבכללו הולך הוא וגדול.
מקור מוסריות ההויה הוא ההדרכה האלהית,
שהדריכה את ההויה, ומדריכתה לכלל גילוי.
הנפשות המלאות איתניות של הכרה, לחדור אל האור
המוסרי ולהכירו בתור נשמת ההויה, היותר זורחת וחביבה,
גם תחת המון הכיסויים של המלחמות והצביון השערורי שמתגלה
לפי השטחיות של ההשקפה עליה, הנן עולות במעלות היותר
רוממות במציאות, וחשיבותן בההויה הכללית אדירה היא לאין חקר.
הן הנה הנפשות אשר קרבת אלהים להן טוב, בעליהן מלאים הם
עו וגבורה אלהית לפעול ישועות לאדם רב, והם מאירים לבני אדם
את אור הצדק העליון ואבוקת היושר המאיר באורה הגדול,
הם מטביעים את חותם דרישת האמת וחפץ החיים בכל טהרתם
ועזוזם יחד על הכלל כולו.
דף 5
בחקי ההויה הרוחניים, ובעשרם הגדול, מתפשטת היא
התכנית המוסרית במלא שליטתה, אבל גם בחקים החמריים
אין ניצוצה כבה, אורה הבהיר של התכונה הנובעת מצדק העולמים
הוא מעורב בתוכיותם, עד שכולם הנם מוכשרים להיות
משפיעים ומקבלים השפעה ממקור האור של המוסר המזוקק
בזיקוקו האלהי, הטהור.
ומתוך שהאורה האלהית, המלובשת בהמגמה המוסרית
הגדולה והכללית של כלל ההויה, היא מפלשת
את דרכה גם בכל כחות הטבע, הנראים כעושים את עבודתם
כגלמים מתים בלא הבנה ומטרה, והם נכונים להשתמש בהם
לכל רשעה ולכל הירוסים מוסריים שבעולם, כמו לכל מוסר וטוהר
של טוב, והניצוץ האלהי שולט על הכל בעזו, ומדריך גם את
החושך והרשעה לטהרתה של המגמה הנצחית האידיאלית
האלהית, המלאה צדק ומשרים, שהיא מכוננת את העז והגבורה,
ומאזרת כח את תוכן החיים וההויה, על כן מלכותו בכל משלה,
ועצת ד' היא תקום.
דף 6
התגלות המוסר הכללי
ד
המקור העצמי של המוסר מוכרח להיות מונח
ביסוד מה שהוא טוב לכל, במובן היותר רחב,
דהיינו טוב לכל המצוי, ומוכרח על פי זה להיות מציאות
למהלך מעשי ומחשבתי כזה, שתולדותיו מביאות את הטוב לכל,
במובנו היותר נרחב.
השאלה היא רק איך יתגלה לאדם המוגבל הטוב לכל המצוי,
שהוא כל כך נעלם ממנו. ועל זה התשובה מוכרחת לבא,
שבעולם תמצא נקודה מאירה, שמפי הגבורה ישמע בה
תורה ומצות. והתורה מן השמים צריכה להיות מכוונה
לטובת הכל, מראשית עד אחרית.
וכל סדרי המוסר שהם נערכים בכל השדרות, לפי כל
המצבים השונים של כל היצורים, של כל היחידים וכל הקיבוצים,
הנם באמת שלבים, שיעלה על ידם העולם למדה זו של הקשבת
קול ד', שיגלה לו מזיו האורה של נקודת עולמים זו את
היסוד המוסרי בכל מילואו, איך לעשות טוב עם הכל,
בכל מעשיו ובכל דרכיו.
זאת היא התורה אשר תצא מציון ודבר ד' מירושלם,
שכל העמים ישתוקקו לה באחרית הימים, והלכו עמים רבים
ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו
ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם.
דף 7
וחכמת ישראל הסודית נועצת היא את כל רישומי
מוסרה להמטרה היותר כללית, של תיקון העולמות כולם,
ושל תיקונם היותר אידיאלי, רדיקלי, של תיקון שרשם העליון,
של יחוד האורה האלהית העולמית בכל ענפיה עם האלהות
האידיאלית הרוממה מכל ציור עולמים, יחוד קוב"ה ושכינתיה,
מקור הציווי המוחלט.
מקור המוסר
ה
המוסר בקולו האלהי בא לתוך הנשמה
מחיי כל עולמים כולם.
ההויה היא בכללותה בלא שום חטא.
החטא הוא מצוי רק בערך הפרטים, אצל הכלל הכל מתאים
להרמוניה נצחית. והמעשים שההרמוניה הנצחית מתגלה על ידם
הם הנם המעשים הטהורים, המשוללים מכל חטא עון ופשע.
וחיים כאלה, שמעשים כאלה מהם מפכים, זה הוא הדבר
שהנשמה דורשת, והיא משיגה אותם, באור מקור חיי כל החיים,
אור מקור יפעת אור אין סוף, שהיא אליו כל כך שקוקה,
קשורה ועורגת, באין קץ ותכלית, בתשובה עילאה, בחופש עליון,
בעליצות דרור, ובחרדת קודש קדשים, מלאה חכמת עולמי עולמים.
דף 8
המצוה הכללית האלוהית
ו
יראת אלהים, ושמירת מצות אלהים,
בחיים חלקיים, הנראים רק לעין הגסה החמרית, אפשר לסלול
להן נתיב במצות אנשים מלומדה, בהגיון אדם מוגבל.
אבל בחיים הכוללים את כל היש, בחיים שגבוליהם רחבים
כרוחב ההויה כולה, שתמונותיהם כל כך עשירות ומשופעות במדתן,
עד שגבהי שחקים לא יכילום, אין דרך לפנות כי אם בחק
ומצוה אלהית. ומקור האומץ אי אפשר להיות פחות ויתר
מיראת אלהים, החיה והרעננה, שהיא הולכת ומשפעת את טללי
תחיתה על הככרים המעשיים שבחיים, מצותיו שמור.
כי האדם כולו צריך שיחונך, שיודרך, שיסתגל
לההויה הכללית, ולמקוריותה.
אי אפשר ליסד מכון של חינוך בעד ניצוץ של האדם,
בעד נטף אחד מים החיים שלו, כי אם כל האדם צריך שיבא
לרוממות שאיפתו, וכל האדם כולו בכל ערכיו, בחייו המלאים
כל היש שבחומר וכל היש שברוח, כל החיים שבשעה, וכל החיים
שבעולם, כל האדם, הוא רק הוא העומד לספג אל תוכו
פתרון גמור ורצוי לחידת העולם והחיים, העוקצת ומכאבת כל כך.
אין תועלת בעקשנות ספקנית, האומרת במרמה, שתתנה
תנאים של שוא, לבנות עליהם את עמודיה, כלפי האלהים ועולמו,
דף 9
שתתעקש למצא את הנוחם, את הפתרון, דוקא ברשף הקטן הזה
של חיי החושים, הבשר והרוח המוגבל, בחיי השעה,
החולפים כצל עובר.
לא זו הדרך. החלק חשוב ונכבד, הבשר עדין וחביב,
הרוח ער ומתנשא, אבל כל אלה רק אז לגדלם, לזיום יבואו,
בהיותם שואפים וזורחים אל מרכז מהלך הויתם,
שרק בחקיקה אלהית היא בולטת, רק מהמקור האלהי.
שקדושי העולם, אדירי המוסר העליון, אריות הצדק והאמת,
מלכי האמונה והתום, מושלי החיים, וכובשי המות, רוכבי במות ההויה,
בשכלם והרגשתם, ברוח עזוז קודש הקדשים, המקשקש לפניהם כזוג,
וברעם גבורתם המתרומם מעל כל גבולי זמן ומקום, הם הפוטרים
את עצמם ואת כל העולם עמם, מחובות מצרים וגבולים צרים,
ועם זה דוקא הם הם המבססים את עדן החיים ונועמם, הם הם
היודעים לתן מדה וקצב לכל חיוב ולכל שלילה, לכל עונג של גוף
ושל נשמה, לכל חמדת עין ולב, הם הם מחוקקי הצדק, רוזני עולם,
המתלוננים בצל שדי, הם הם המלמדים לאדם את תוכן חייו,
המושלים ביצרם, המחשבים חשבונו של עולם,
ועצתם אמונה, לכל האדם.
דף 10
מוסר המצות
ז
כל המוסר שבעולם אחוז הוא בכל מצוה,
וכל הטוב שבעולם אחוז הוא בכל נטיה מוסרית חזקה.
כי איך יהיה טוב לאדם, אם לא אוצר המוסר יהיה מוכן
בכל מילואו בקרב לבו. אם חזקים, חכמים, עשירים יהיו בני אדם,
כשמוסר יחסר להם, יהיו אומללים לאין חקר.
ומוסר לא בתור אתא קלילא, אלא מוסר חודר, מוסר ממלא
קרב וכליות, מוסר נשאב ממעין החיים, מוסר המשלב את כל
רגשי הנשמה היותר שונים לחטיבה אחת, ומעמידם כולם במלא
צביונם, זהו דוקא המוסר של החיים, ההולך ממקור החיים,
שמפעם ביחידים ממעין האומה, ובאומה מחי העולמים,
מצות ד' ברה מאירת עינים.
מצות האדם הכללי
ח
המצות הן הן האדם העליון הכללי בעצמו,
כלומר המהות האיכותית של הצורה הכללית של היש הרוחני
ברום המוסר, ורוממות המגמה שלו. ותיאור החיים שמתהוה על פי
המילוי של המצות הם הם החיים האידיאליים, שאינם אידיאליים
רק לאדם הפרטי והחברותי לבדו, אלא הם הם אידיאליים בעד כל היש.
כל ההויה שואפת לאותו התוכן האידיאלי המגמתי,
שבשבילו נברא העולם, בשבילו מתקיים, ואליו הוא שואף, להיות
הולך ומתפתח, הולך ומתהוה. ואי אפשר לצורה רצונית אידיאלית
להיות כי אם כחטיבה זו, ניצוץ מהלהבת הגדולה.
דף 11
מוסר האישיות העולמית
ט
האישיות העולמית הכללית בעלת מוסר היא,
בעלת רצון ובחירה, והרע העולמי הוא תולדה מירידתה המוסרית,
כשם שהרע האישי הוא תולדה מהירידה המוסרית של היחיד,
והרע החברותי מהירידה המוסרית של החברה.
אין לנו כל רשות לקטע את הצורה המתגלה לפנינו בחיים
היחידיים והצבוריים, לומר שאין להם שרשים במרחבי החיים כולם.
אי אפשר לתאר לנו חוק הויתי שאיננו מתפשט באופקים כלליים,
היותר מתפשטים. הירידה הכללית בודאי יותר נשגבה,
ויותר מלאת חיים היא מזו המצומצמת הפרטית.
קטרוג הלבנה, חטא הארץ, הנם סבות קודמות
לחטא האדם, והאדם הוא ענף שכחו גדול גם על שרשו.
הולכים הדברים וחוזרים, ויתקן האדם את חטאו, והארץ תענה לעומתו,
את חטאה תתקן גם היא. הלבנה תצא מקטרוגה,
ותתמלא פגימתה, ולא יהא בה שום מיעוט,
כל ההפרעות שבפמליא של מעלה יסודרו, באופן שהטוב רק הוא ינצח.
ומבט חודר פנימי, בשלמות האושר הרצוני שבגנזי
נשמתו של אדם, כשהוא מתאחד עם האפשרות של ההכרה העליונה,
המודה בהטוב האלהי, בעוצם היכולת ובאדירות החפץ,
להיטיב להאיר ולהחיות, הוא נותן לנו את ערובתו לטובה.
ובאה הנבואה ושפעת רוח הקודש וממלאה את מה שהשכל
אינו משלים, ומקור השמחה העדינה מתברך ברכת שלום ואמת.
דף 12
מדת המוסר המוחלט
י
רוח הקודש משיג הכל בהשגה מוסרית, אבל
המוסר המוחלט, שהוא נותן השקפת עולם, המיסדת עולם,
הבונה עולם ומנהגת עולם, עולם במלא מובנו, שהם עולמי כל עולמים,
הוא תוכן מעולה מכל מדת מוסר, שיכולה שום מחשבה לצייר.
וההסתכלות העליונה במדת המוסר המוחלטה,
שהיא יסוד צדקת עולמים כולם, היא מביאה להאפיל ברב זהרה
את כל מדות המוסר הקטנות, עד אשר מי שלא הזדיין בזיין
של מלחמת ד' יוכל לפול בידי שונאי נפשו, האורבים לו על
דרך החיים, הצריכה למוסר עולמי מדוד.
מוסר הקודש
יא
הטבע אינו יודע ממוסר וצדק, כי אם שואף לחפצו,
לבנות ולהרוס, לנבל ולהצמיח. וכן הטבע הפרטי של האדם
איננו יודע כי אם את חפצו המיוחד, אבל הקדושה היא מתפשטת,
מתגברת על ידי ההשפעות של המעשים הטובים והלימודים,
התעוררות ההרגשות הקדושות, על ידי תפלה ועבודת קודש,
עד שמאירה את מאור המוסר גם בטבע האדם.
הארה זו נעשית היא גם כן בדוגמתה בהויה כולה,
והאור הנעים הטוב של הקודש, של המוסר העולמי,
הולך וחודר בכל ההויה, עד שהיא מתאימה עם טבעה לתכונת המוסר,
והצדק העליון, שבהופעת הקודש העליונה הכוללת.
דף 13
מגמת מוסר הקודש
יב
המגמה האחרונה בחיים היא הקדושה.
הקדושה היא חטיבה עליונה, שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר.
הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית,
הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את
האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו,
ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם,
על כל ההויה.
אין בתכונה של קבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה
של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי,
אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל.
על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי,
כי אם עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה
שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור
והטוב בעולם.
ונמצא שתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר בהקדושה,
בצורה יותר מפוארה, יפה ומענגת.
דף 14
התעלות המוסר הצבורי לקודש
יג
המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין.
כשהפרטים מכשירים את עצמם בהטהרה של המוסר,
מתעלה הקיבוץ, הכלל, להיות קדוש.
המוסר הצבורי כבר הוא מנער מעליו את האבק של
הדימגוגיה שבמוסר, ועוטה הוא, על ידי ההתקבצות של ניצוצי
המוסר שבפרטיו, את האורה של גבורת הקדושה, שהיא
מתעלה על ידי ההעמקה דוקא בהאהבה העצמית.
ולהיפך כשהפרטים עוזבים את הטהרה המוסרית,
האבוקה הנפשית הצבורית מתכנסת בתכונה של טומאה,
ומתגלה מפלצת איומה של עם כבד עון, הרע מכל חיה רעה,
ומנוול מכל בריה משוקצת.
האומה שאין בכח כללותה להתרומם אל הקדושה,
איננה יכולה מצד נשמתה הכללית לתן לבניה השפעה לטהרת המוסר.
רק האומה, שתכונת הקדושה מונחת בסתר גזעה הרוחני,
היא מסייעת את בניה להיות טהורים במוסר, עד אשר ירומם
גם הפרט אל מרום הקדושה.
דף 15
המוסר ומקורו בישראל
יד
המוסר לא יעמוד בלא מקורו, והמקור מוכרח
הוא להיות אור אין סוף, אחרי תיקוניו בהופעות העולמות.
וכשיהיה נשגר בלב בני אדם מוסר בלא מקורו האלהי יפחת ויבול,
כשם שבא המוסר לעולם על ידי הצנורות האלהיים,
כן תמיד יפרה ממנו.
וכיון שהאופן המקשר את המחשבה האנושית והרגשותיה
עם האורה האלהית הבלתי גבולית, ועליונה מכל, מוכרח להיות
בגוונים משונים, בשביל כך שונות הן ארחות החיים הרוחניים
בכל עם וקיבוץ רשום. אבל המחרוזה המסדרת, המאחדת,
מוכרחת לנצח ולעבור על הכל, ד' אחד ושמו אחד.
שני דברים מאירים בישראל, המוסר הטהור,
בכל שאיפותיו, בכללות העולם, באדם ובכל חי ובכל ההויה כלה,
והידיעה שהכל נובע מהקריאה בשם ד' ובכל אורותיו
היוצאים ממנו, הבאים ברעיון, עד שיצא שם הנכתב והנקרא,
והיוצאים בדרך תולדות של כינויים והרגשות, שהם כולם
אותות של מציאות עליונה בעושר הויתה.
דף 16
המוסר בלא מקורו הוא אור פנימי, מרכזי,
שאין לו מקיף, סביבה מקורית, סופו להתדלדל, וערכו
בעמידתו גם כן ממועט הוא. ההופעה הנפשית לקישור האלהי,
כשאין המוסר וערכיו מאירים כראוי, הוא תוכן מקיף חסר מרכזיות.
ישראל וישורון כוללים ההיקף והפנים,
המוסר ומקורו האלהי, שהוא ינצח ויכריע את כל העולם כולו,
ויזריח אורו של משיח.
דף 17
דף 18

סדר שני: החוק והחופש העליון
דף 19
אחדות המוסר והחכמה
טו
הפילוסופיא האסכולית חושבת את המוסר
ואת השכל לשני אורגנים מיוחדים, מובדלים זה מזה,
שהם מחוברים זה עם זה רק חיבור מוכני. המדות הרעות מעכבות
את ההשגה הבהירה, אבל עיכוב זה הוא רק עיכוב תנאי.
לפעמים יוכל המשכיל להתגבר על התוכן הרשעתי שלו, אף על פי
שלא יכבשנו, מכל מקום יעלה בשכלו להשיג אמתיות נשגבות,
אלא שיעלה לו הדבר בקושי יותר. ומזה התוכן, המפריד את
העולמים היסודיים של החיים והמציאות זה מזה, מתהוה אחר כך
פרץ גדול בכל תוכני המוסר והשכל, וגם בכל
ערכי השקפות העולם יחד.
דף 20
לא כן אומרת התורה , אור ישראל מופיע בגבורה
עליונה וישרה, מכרת את האחדות המלאה והמתאימה,
השכל והמוסר אינם אורגנים שונים, שרק על ידי אמצעיים
צריכים הם להיות מחוברים זה עם זה, נשמה אחת, עצם אחד הוא,
ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם.
ואותה האחדות של החכמה והמוסר מורה,
שכל החשכה מוסרית היא בעצמה החשכה שכלית,
לא תוכל להיות מושלמת בשום התגברות שכלית שבעולם.
באותה הפנה שהרשעה מונחת שמה שם האולת שוכנת,
ובאותם החיים שפגימה רוחנית שוכנת אין הזיו האלהי מתגלה
כל עיקר, שכינתא לא שריא באתר פגים.
על כן התשובה מכל חטא הוא תמיד תנאי עקרי
בתכונת חכמת ישראל.
דף 21
תעלומות החק המוסרי והחפש
טז
הפילוסופיא שהשיגה את החק המוסרי הכללי
של העולם, וזהו כל יסוד ידיעת האלהות אצלה,
לא יכלה לבא עד העומק הפרטי, איך כל האיכות והכמות המוסרית
שבנפש האדם היא מופעה מהחק העליון הזה, והם אחוזים
זה בזה, כקוי קרני אור השמש היוצאים מן השמש.
וחופש הרצון והבחירה וצדדי החיוב וההכרח
שיש בזה, בין באדם בין בעולם, כולם אחוזים בכונניות נפלאות,
שהן הולכות ומתגלות לפרטיהם ופרטי פרטיהם בסוד ד' ליראיו.
וחכמת יראת ד', החודרת עד כל מעמקי החיים,
והאור הגדול של הדבקות האלהית אשר לצדיקים כבירי כח
ועובדי ד' באמת, בגבורה ובקדושה, הוא מראה להם את
התעלומות הללו, בצורה חודרת במעמקי האמת, שאין דוגמתה
בכל התגלות שכלית בעולם, כי אם בסוד ד' ליראיו,
ואת ישרים סודו.
דף 22
אמנם עניה היא דעת האדם, שכשהיא תופסת איזה חק,
חושבת היא בחלוניות מחשבתה, שכבר עמדה על התיאור האלהי.
אלה האליליים הרוחניים, אשר בלב ערל ונפש אטומה באים,
באין בושה של יראה פנימית, לדרוך בהיכל הקודש,
ולא ידעו ולא יבינו כי הם תופסים רק חק מלאכי קל וקטן,
מעלמא דפירודא, ולשוא הם קוראים בשם ד'.
כי רק על פי המובן של האורה האלהית אשר בהתגלות הקודש,
שכל דעה מתבטלת, וכל הגדרה וכל הגיון מוגבל מתבטל
בביטול אפסי בכל עת עלותו ברעיון, שם השראת השכינה חבויה,
ושם ההתגלות האלהית מתנוצצת, כאור הנראה מבין החרסים,
רצוא ושוב כמראה הבזק.
דף 23
הטבע המוסרי והבחירה הכמוסה
יז
ההנהגה האלהית, המקושרת עם היחס המוסרי,
בין באישים פרטיים בין בלאומים ובכללים, הכל הוא המשך
מן הטבע של המוסר הכללי, הנמסך בעצמיותה של ההויה,
שבשם אלהים.
אמנם למעלה מזה עומדת היא הבחירה הכמוסה,
שאיננה על פי התוכן המוסרי המתגלה, אלא על פי האידיאל העליון,
שעל פי הצפיה העליונה, למעלה מהתנאים שההויה נמצאת בהם כעת.
ההזרחות שבאות מתוכן זה הם אורות הנשמה הפנימית
של כל היש, והן כוללות את העבר ההוה והעתיד,
למעלה מסדר זמנים וצורתם, וכל זה כלול בשם ההויה,
כסדרו ובכל אופני צירופיו.
דף 24
רז היושר והעיגולים
יח
היושר הוא הדבר היותר עיקרי בההויה, העיגולים
הנם טפלים לו, כלומר חופש החיים, החופש המוחלט
מצד מקור ההויה, החופש שבמושג האלהי, שיצירת ההויה באה
מצדו המוסרי, זהו הכל. ומשם נמשך שהמוסר שבארחות החיים
הוא הצד המכריע את החיים.
המוסר המוגבל האנושי איננו שלם, מפני
שבעצמו הוא צריך למוסר להעמידו על טהרתו, אבל המושג המוסרי
שבהחלטת המהות שבו זוהי הצורה היותר פנימית שבההויה.
זאת היא השכינה, המביאה לההכרה האלהית בתועפות עזה,
היא האם המשפלת עצמה עד תחתית המדרגה של העולל,
הצריך יניקה וטיפול ילדותי, ומקור שרשה הוא מרום ונשא,
יותר מכל חקי ההויה, המקיפים כל בעז הענקי של ההכרח
והקביעות שלהם.
בתוך העיגולים עצמם, בתוך חקי ההויה המוכרחים,
בתוך חקי הברזל האיתנים, שאינם משתנים בפעולתם על גוי
ועל אדם יחד, הפועלים את טובם על כל הרעים, ומקדיחים
בצד הבוער שלהם גם את הטובים והישרים, בתוכיות פנימיות
רק היושר הולך ופועל, הנם הולכים לתכונת היושר ובשבילו.
דף 25
ההכרה המוסרית השלמה כשהיא מתגברת הרי היא
מפלשת את נתיבה מבעד כל החקים החוצצים, והם מבריקים בתוך
העלטה ההכרחית המדומה את אור החופש המוסרי.
ופלאים גדולים מתגלים לפי גדולת האמונה ויושר הלב,
ממעל לכל חקי ההכרח גם בחוג הטבע המועק ומוגבל,
וקל וחומר שעולה היא ההויה הלך ועלה, ומקומה העקרי מתפשט
הוא מהלאה לההגבלה הצרה של החקים העורים, החרשים,
ותופשת היא את כל המערכת של החיים העצמיים, שהם מלאים
שכל ורצון, שנדיבות ויושר הם ממלאים את כל חללם.
אשרי איש אשר לא עזב את עצמו בידי הסביבה המאפליה,
ועיניו פקוחות לחזות בנועם ד', המתגלה בעולמים היפים,
המתראים לעיני רוח טהורים.
טבע העיגולים והיושר
יט
במה שהעצמות האלהית זורחת בקירוב גדול
אין לומר טבע כלל, אפילו טבע רוחני מוחלט.
ולכן אין באוזן חוטם פה בחינות עיגולים, רק יושר לבד,
רק בההשפעות שנתרחקו הרבה, כמצח ועינים, יש גם עיגולים,
כלומר הטבע הרוחני, שהוא מגביל, לעומת החפץ החפשי העליון,
המבוע של הרצון המוחלט.
דף 26
ההכרח והחופש העליון
כ
אנו מדברים באלהות, על דבר ההכרח של המציאות,
כלומר אי אפשר כי אם שיהיה מקור אור אין סוף מצוי
בצורה של מציאות עליונה, שאפילו צורת האפס המחייבת בשלילתה
אין דומה לה, ועל דבר החופש של חידוש הויות.
בההויה עצמה לכל צורותיה נכרים בה סימני ההכרח, מצד
המקוריות העליונה של העצמות, וסימני החופש, מצד שגופה של
המציאות הרי הוא חידוש רצוני, כלומר דבר שלול מההכרח.
אמנם גם הנחת ההכרה על המציאות מצד צורת ההכרח
ודאי בחופש גמור הוא, שהרי היא אחת מצורות החידוש.
אבל החופש בעצמו מדריך להיות חותם ההכרח ניכר בהויה,
ובתוכיותה חותם החופש, המתגלה ביסוד הרצוני
שבמציאות, שהוא מתפשט הרבה מאד. אנו פוגשים אותו
בחוש באנושיות הפרטית, אבל אינו שלול מהכלליות,
ומכלל ההויה וכל חלקיה.
יש ברצון עילוי, שהוא יסוד העולם כולו, ויש בהכרח עילוי,
שהנהו חותם העליוניות, למעלה ממראה אדם, כי לא אדם הוא.
ואין ההכרח הכרח, כי אם ענין נעלה בכל מרצון.
דף 27
החיוב והאפשרות
כא
מצד חיוב המציאות האלהית אין בריאה כלל, ואין עוד מלבדו,
וכל הנמצא הוא רק מפני שהמשכת החפץ גורמת שימצא.
על כן אין שום צד חיוב כלל בכל דבר שבהויה,
וכל הנמנע הוא רק ביחש, אבל בעצם הכל אפשר.
והסיבוב שמחיוב המציאות לאפשרות אין בו הדרגה, והוא מעין זריקה,
כשלג שתחת כסא הכבוד שזרקו ואמר ליה הוה ארץ.
וכיון שבאמת אין עוד מלבדו, אם כן הכל הוא מחויב,
כי כל האפשרי אינו באמת מצוי, והמחויב הוא ההפך מהציור הניסי.
ובעומק טוב זה גנוז שורש השרשים של הרע,
הכופר בנסים, באפשרות, וטוען הכל חיוב וטבע,
כופר בחידוש ואומר קדמות, מפני שרוח פנימי
גבוה מעל גבוה מתנוצץ בו.
ובכל זמן של עליה גדולה, קודמת ירידה כזו,
הגורמת לשאוב ממבוע העליון מכל עליון, שממנו הכל נטהר,
וחוזרים אחר כך הדברים למקומם בכל הדר קדשם. ויחש המציאות
בחלקיו הולך ומובן בשליטה העליונה המטרתית, המתעלה
מכל עילוי, ומתנשא לכל לראש, ועין בעין יראו בשוב ד' ציון,
וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר.
דף 28
התאחדות הטבע והנס
כב
מהו הטבע, אחיזת הסבות במסובבים, האופנים של אלו
האחיזות שונים הם, בתכניות רבות הנן עומדות ומסודרות,
שוטפות והולכות. ודאי החופש העליון כביר ונעלם,
רם ונשא הוא, מתנשא מעל כל, והמון עולמים לאין תכלית אצורים
ביכולת העליונה, במציאות היותר נבחרה, יותר פאורה, יותר חזקה
ויותר אמיתית. ומהם הוזרח האור המציאותי הסיבתי,
שהננו כולנו, בכל הויתנו, הרוחנית, והחמרית, הפרטית והכללית,
האישית והעולמית, אחוזים ומעורים בו.
קדורים הם מקטיני הטבע ומצמצמיו, בגבולים קצרים
ומצרים דחוקים. מבית עבדים הננו מוצאים, לחרות עולם נגאלנו,
זיכך אותנו כור הברזל אשר במצרים, להכין גאולה לעולם כולו
בגאולתנו. והטבע התעלה בעילויינו, זרח עליו הוד נשמת הנס.
והנס, והחק, והתורה, והמדע, המוסר והזוהר הרוחני, הצדקה
והמשרים, הדבקות האלהית, וסדרי הקדושה כולם הם הם
גילויי הטבע היותר חטיביים.
והטבע, בעומק רומו, במקור חיות הויתו, פועל בכל,
חותם אלהי עולם בכל נוצר, בכל יש, והוה, בכל עולם ובכללות עולמים.
ועומק היראה, משטר האהבה, רוממות הקדושה, ואורח החיים
הזורע צדקות ועז, הוא מכונן תהלוכות לחקות עולמים,
את חקותי תשמרו. והנס והטבע מתאחדים. מימינו אש דת למו.
דף 29
הטבע בעצמו צריך שיתקדש על ידי מחשבתן של ישראל,
כל מה שחדירת הבינה, המוארה באור האלהי, חודרת יותר אל
הבנת העולם וכל תכונותיו, במעמדיו החומריים והרוחניים,
וכל שלשלותיהם, מזדרחת אורה של שמש צדקה, וההכרה,
איך יד אל עליון קונה שמים וארץ מובילה הכל בעצה ובתבונה,
בחסד וברחמים, בגבורה ובמלכות מלאתי צדק, היא מתגברת.
והאדם מתעלה, והעולם מתעלה עמו, העולם מזדקק על ידי
מחשבת קודש זאת, עד שהוא מקבל הכשר של חידור לאור
היותר עליון. וההופעה של הנסים והנפלאות הגדולות
נעשית מותאמת לתכונתו.
וכל מה שיותר יופיע האור של הנסים העליונים,
כה יגדל העז של החשיבות הפנימית של הטבע,
היונקת מחכמה של מעלה.
וזאת תורת האדם תמיד, להעיר את נפשו, לרוממה
ולשגבה, לזככה ולהאירה, עד שהאור העליון של הנשמה העליונה
יהיה חודר בכל חגויה. וכן היא תורת העולם, לחדור
במעמקי הנפש העולמית, במסתרי החיים של היצור,
בתחבולות ויצרי לב האדם אל האדם, אותו האור העליון,
אותם הגוונים הנאים, של הקשת העליונה, ברית עולם
בין ד' ובין כל נפש חיה, להכיר ולהבין, כי אלהי הרוחות לכל בשר
ואלהי כל בשר הוא, יוצרנו יוצר בראשית, וכל מעשינו פעלת לנו.
דף 30
ההכרח והבחירה
כג
ההכרח הוא מצד העליוניות המוחלטה,
האמת כשהיא לעצמה, והרצון מצד היחש של תואר הויה,
ומצד ערכי ההויה זה אל זה חוזר ההכרח, ומצד יחושם
למקור ההויה מופיע הרצון.
הנשמות הנן מהתוכיות, והרצון שולט בהן,
ויש בהן רז הבחירה. וההויה כולה, ורוחניותה בכלל,
כמלאכים, וכהנה, הנם מסובבים ביחש לערכי ההויה זה אל זה,
והם מוצקי ההכרח.
עילוי כל ההכרח התחתון לבא לידי התכלית האחרון של
ההכרח העליון, לאשתאבא בגופא דמלכא, הוא על ידי
השתתפות הנשמות ברצונם. שהצנור הוא, ביחוד נשמות ישראל,
שיסוד הרצון האלהי וחופש הבחירה מונח בהכרתם
ונטית לבם התכונית.
דף 31
הרצון וההכרח
כד
בכל מה שיש איזה צד הגבלה יש לחלק בו בין רצון
והכרח. כל רצון חפשי סופו לטוב, וכל הכרח
סופו לרע, עד שיחזירנו הרצון לטוב. בכל מצוי,
כיון שיש בו צד הגבלה יש בו צד הכרח, וזהו צד הרע שבו.
השתלמותו תלויה היא בחפשיותו, בצאתו מכבלי ההכרח לחירות.
הטבע המעשי הוא מלא הכרח, וכמדתו הוא מלא רע.
הצד הטוב שיש בו הוא מה שבעלי הרצון יכולים להטביע ברצון
עליו צורה מיוחדה, ובעומק החבוי האמוני צדיקים שולטים
ברצונם החפשי על חוקי הבריאה.
ועומק עמקי הטוב, הממתיק את כל הרע, הוא מפני
שאין ההכרח הכרח גמור, אלא הוא רצון עליון חפשי,
שמתגלם בחיצוניותו לצורה מוכרחת, ונמצא שפנימיות הכל הוא טוב,
והרע הוא רק חיצוני.
ממוצא דבר למדנו, שאין כל השפעה שהטבע בחיצוניותו
משפיע שלא יהיה ספוג מן הרע של ההכרח שבו, ואפילו היופי
והשירה שבטבע גם כן היא געולה מן הרע המוכרח שבו. אבל הכל
נגאל ממאסרו המוכרח על ידי אור הפנימיות המופיע, אור הרצון,
שזהו הזורח בתורה, שמתיחש האדם והעולם אל רצון ד',
יוצר כל ברצונו. נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני,
לשם מי שאמר והיה העולם.
דף 32
ההתאמה לרצון הישות
כה
כל המדע הוא כדי להתאים אותנו אל היש האמיתי,
וכיון שיסוד היש הוא רצון הישות, ממילא ההתאמה אל רצון הישות
הוא הגובה היותר עליון. ומוכרח הדבר, שכל נטיות חיינו יהיו מכוונות
להסתגלות זו. והננו באים לשמח בשמחת תורה ומצוה יותר מרב כל.
אמנם הדעה העליונה מוכרחת להתרומם עוד יותר,
ובענות צדק תאמר, שתואר הרצון הוא אחד מהתוארים של הגודל,
שאנו מבקשים, והוא רק אצילות צמצומית מאור אין סוף.
וכתר עליון, אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח,
אוכם הוא לגבי עילת כל העילות. לא בחנופה, כי אם
בטהרה ובגבורה אנו אומרים אומר מלא זה, כליל חכמת אמת.
גם אם נתאר את הכל ברצון, הננו קרואים לומר, שכל החזיונות
שהם חוץ מהרצון הנם כלולים, וכל התוכן של החיים הוא בשביל
ההתאמה אל הרצון היותר כללי ויותר נשגב מכל,
הרצון שכל נטיותיו הנן עשויות בפועל. וזאת היא באמת
אחת מההבנות, שהרצון המוסרי של יסוד הקודש מתגלה על ידן.
דף 33
מערכות הטבע והרצון
כו
כשאור הקודש מוזער, שולט הטבע בגסותו,
חוקיו הסמויים הולכים ומלפפים את החיים, והאדם נמשך
אחרי צדו הבהמי, והעולם אחרי מערכותיו, שהם הם גם כן קיבוץ
החוקיות הכוכביית, הזרמים והכחות הפועלים בפגישתם
הסידורית על פי משטרם. וכשהשכל התוכי מתגבר,
כשהרצון הטוב בחיקויו העליון מתרומם להנהגה, הכל מתעלה,
וכבאדם כן בעולם אין שליטה חוקית סמויה, כי אם
הנהגה שכלית מדויקה.
נתונים הם כל הגויים תחת היד החזקה של משטרי
המערכות של כחות הטבע וזרמיהם, אין להם שאיפה
יותר גבוהה מהמילוי של חפצם הטבעי, זהו מלחמת קיומם.
כל השכל איננו כי אם משמש לאותו הרצון העור, ונמצא שאין
התרוממות עצמית, כי אם התקשטות חיצונית, והתעלות חלקית
בחוג הנשפל, חירות שטחית בתוך עמקה של ההשתעבדות הפנימית.
לא כאלה חלק יעקב, החפץ התוכי הוא לנצח את עצמו,
הסקירה הנשמתית היא לרומם את חיי הכלל וחיי העולמים,
את חיי הפרט וחיי כל מפעל ותנועה, אל אותו המובן של החיים
אשר להעדן העליון של החכמה היצירתית,
דף 34
ששם המגמה המציאותית שרויה, והדבקות האלהית הולכת ופועמת
באומה ביסוד נשמתה וחפץ קיומה. הרצון העליון הזה
מתגבר הוא על כל המערכות, אין הזרמים הטבעיים
דוחפים אותו, כי חזק הוא מהם.
אמנם בהשפלת האורה, בשליטת ראשים שאינם הגונים,
מיסוד ערב רב, נכנס רוח זר ותוכן גויי, עד כדי השלטה של
המערכה הטבעית, עד בוא אור הגאולה.
הבחירה הכמוסה
כז
הבחירה הצפונה היא יסוד כל חק ומשפט, והיא שמה
את המערכות לפי מדרגוהיהן, מגדולי המציאות עד קטניהם.
והבחירה הגלויה, המתגלמת בבני אדם, שהמשפט
המורגש מתראה על ידה, הוא רק כנטף מן הים לגבי הבחירה
הכמוסה, שכל מערכת המשפט של כל היש מתנהגת על ידה.
דף 35
הבחירה והחרות בישראל
כח
הבחירה במילואה לישראל היא נתונה.
מראשית היצירה, מתחתית מדרגותיה עד רומה, הולכים האופיים
ומתבדלים זה מזה בהתוכן של חופש עצמותם, שהוא חופש רצונם,
מפלאות תמים דעים הוא, שכל בריה הרי היא נגאלת ממאסר העבדות,
כלומר מכבלי ההכרח והעדר החופש הבחירי,
לפי ערך השיווי הפנימי שלו, בחוג האנושי, נתרחבה אותה התכונה
של החופש ביותר, אבל לא בכל מילואה. עדיין אין חירות אמיתית
בעולם, אין העולם גאול עדיין מכבליו העבדותיים,
אבל מדרגות מדרגות יש, עד כמה כל אישיות קונה לה בטוב נטייתה,
במעשיה ושאיפותיה, את בחירתה וחופשה העליון.
בעמים הדבר יותר אופי, העמים במושגם הכללי הנם יותר
כבולים בכבלי ההכרח מאישים יחידים, והצירוף העבדותי של כל
יחיד הולך ונעשה עול ברזל בקיבוצים.
ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה,
שחרור הרצון, חופש האופי. והיא היא התכונה היותר עליונה,
הראויה להיות מתממת את כל העולם באור החירות העליון,
שהוא צריך להיות הולך ונקנה, עד שבאה התכונה העליונה מכל
שאיפה שבחירות, שהיא היא המבוטאה בהעבדות האלהית
של ד' אלהי ישראל, עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים,
לא ימכרו ממכרת עבד.
דף 36
המצה היא לחם עוני ולחם חירות. באותו הזמן שנגלה
עלינו מלך מלכי המלכים וגאלנו גאולת עולמים, נוצרה בנשמתנו
תכונת החופש, חירות הרצון, המוכשר לשעבוד מלכות שמים
בצורתו האידיאלית. ורז עולם הוא שיש בסגולת המצה, לתן כח
חפשי בחירות הקודש. וכשהוא בא בפרק זה, שהנשמה הכללית
והאישית שבה עוד הפעם להתחדש, כל נקודה ונקודה מעצמיות
חייה אין שיעור לערכה. החמץ עושה כח צביוני מיוחד, משולל
כבר החופש הגמור, והאוכל חמץ בזה הפרק של התחדשות נשמתו
ונשמת כנסת ישראל נוטל הוא חייו מהעולם, הכרת תכרת הנפש ההוא.
והמצה היא נהמא דאסותא, רפואת הנשמה המשוחררת,
חירות עליון, בגאולה שלמה.
דף 37
דף 38

סדר שלישי: הרצון הכללי הפועל
דף 39
הרצון הכללי
כט
אי אפשר להבין את פליאת הרצון של האדם,
בכל פאר חופשו, רק בתור ניצוץ אחד מהשלהבת הגדולה
של הרצון הגדול שבכל ההויה כולה, הופעת רצון
רבון כל העולמים, ברוך הוא. בהתקדשותו של הרצון
הרי הענף דומה לשרשו הגדול, יונק ממנו ומתחבר אליו
ומתמלא מאורו שפעת חייו, מתמלא אותו המילוי הנצחי והשלם שלו.
ובהעתק הרצון הפרטי, בהשתקעותו בהקטנות והפרטיות
של השביה החלקית שהוא אסור בה, הרי הוא מנתק את רצונו
ממקור החיים שלו, ומביא בזה אפסיות, חלישות כח, וחשכה על
מהותו היותר פנימית של עצמיותו, שהוא רצונו, שהוא כבודו.
וכל עמל המוסר, וכל ההופעות הרוחניות שבעולם,
מכוון הוא למטרתה העליונה של גאולת הרצון,
והשבתו למקור חייו היסודיים, להשתל בבית ד',
לשא ענף ופרי, ולהציץ ציצים ופרחים, ורב תבואות, להתאחד
באחדות שלמה וחיה באמתת הרצון הכללי, שהוא אור ד' וכבודו,
אשר בנשמת היקום כולו.
דף 40
הרצון הפועל
ל
הרצון הטוב, החפשי מכל מועקה, רוח אלהים הוא
המרחף בכל ההויה, מתגלה הוא בלבם של צדיקים
וישרים בכל הודו, לפי הערך שהם מקבלים אותו, פועל הוא
את פעולתו בלי הרף, בונה הוא את העולמות במגמתו,
מחריב אותם במשפטו, חוזר ובונה אותם בצורה יותר מזהירה,
מלאה התאמה וצדק מוחלט. ונשמתנו אנו כולה ספוגה מאור ישר
דנא, כולה מתענגת היא על טובו, המסורת הקדושה קוראה
אותנו להתקשר כולנו, בכל הויתנו, בכל ארחות חיינו, באור חיים
עליונים הללו, שהם חיים מן העולם עד העולם.
הננו קרואים להתרומם מעל מעגל קסמים הצר
של חשבונות פעוטים. ועם זה כל חשבון קטן נמצא ומתמצה,
מצרפים אנו את הצירופים, מחברים אנו את נתוקי החיים
אל היריעה הגדולה של החיים, אל האור כשלמה,
שיוצר החיים לובש אותה מראש מקדם, עטה אור כשלמה,
נוטה שמים כיריעה.
דף 41
כח הרצון הטוב
לא
הרצון הטוב, ההולך במעלות קדשו למעלה למעלה,
המגיע עד מרומי החופש של המרחב העליון, במקום
שכל עין של תבונה מתעששת, הוא הוא הכח היותר פועל,
בכל עת, גם בהיותו במעמד הטמיריות, וקל וחומר בהגלותו
בתכונה אלהית, של גילוי רצון לתורה ומצוה, ומוסר טהור
של הדמות הצורה ליוצרה, שהוא המשכת האדם להטוב
המוחלט והעדין.
כל מה שיתבררו יותר הדברים, וכל מה שהתרבות האנושית
תתבסס יותר ויותר, תהיה יותר ראויה לשמש לחומר לגלות על ידה
את הוד הגוונים העשירים מלאי החיים, של הפעולות העולמיות,
השופעות והולכות מפלגי נחלי שפעת הברכה, של עזוז כחו של
הרצון הטוב והקדוש, שאוצריו מתגלים בנשמותיהם של
צדיקים, כבירי כח לב, יסודי העולם, מעדניו ומאיריו,
באור אלהי עולם, אלהים חיים, ההולך ואור עליהם תמיד,
על פי התפתחות עדינות רצונם, ההולך ועולה, המתיחד ומתאחד
ברצון קונם, המתברך בטל החיים של חסד עליון, אשר בו עולם יבנה,
אשר ממנו חיים מתגברים, אשר מתוכו עדנים מתפשטים,
אשר ממקורו שמחות וגילות לאין חקר הולכות ומתנשאות.
שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
דף 42
יכולת החפץ
לב
היכולת האלהית בחפצו קשורה, והיכולת האנושית
נועדה היא לבא להמדה האלהית הזאת, להיות קשורה בחפצו,
אני אמרתי אלהים אתם. ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של
יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך ומוכר, עד כדי המדה של
ותגזר אמר ויקם לך.
זוהי מדת הצדיקים. ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו,
יוצר כל באומר, ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות,
והמיעוט הכמותי הוה הוא היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל
ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, הוא
היסוד החיוני של הלוז, אשר ממנו הכל יקום ויפרח בתחית המתים,
בעלמא דעתיד לאתחדתא.
וכפי ההתנערות של היסוד הרצוני במדת הצדק,
להיות כלול במהות הצדקות, ככה היא הופעת הפעולה הרצונית
בגבורתה, בהשיגה מדת תחית המתים, שבאו אליה כל מנחלי
תורה שבעל פה, זוטרא דאית בכו מחיה מתים.
דף 43
הרצון היסודי היוצר
לג
מכירים אנו את הרצון הטוב ליסוד ההויה,
והמציאות כולה היא מיוסדת על תמציתו. מתגלה יסוד עולם זה
ברצונו של אדם, השפעתו מתגדלת כל מה שהוא מפתחו יותר.
אותו הטוב הרצוני, המונח בעומק אמונת ד', זהו הגרעין
שהכל צומח ממנו, שרשיו, גזעו, ענפיו, עליו ציציו ופריו,
הנם המעשים, והתורות, הם הם המרבים כלים להוסיף לשד חיים
לכל ההויה כולה, לכל הנשמות, ולכל המעשים. נקודת הצדקות
שבכל לב היא מכון החיים ויסוד קיום העולמים. וכשהנקודה
משתלמת בלב יחידי סגולה, עד שהיא מתרחבת על כל המאויים,
ומתעטרת בכל שטח המדע והדמיון של הנפש, זהו באמת
האדם היסודי, שכל טוב העולם בידו, ואור ד' לאמץ כח החיים
של כל היקום על ידו מופיע. והקב"ה קרא ליעקב אל,
שנאמר ויקרא לו אל, ומי קראו כך אלהי ישראל.
כל דבור היוצא מנקודת הטוב של הרצון, שהמוסר האלהי
שרוי בו, לפי עומק אמתתו, לפי גודל התפשטותו במעשים,
ולפי רום הכרתו בשכל, כך הוא יוצר ופועל. משך החיים של ההויה,
יצירת ברואים, עגלא תלתא, וגברא, הנם באים
על ידי התעלות החפץ של קדושת נקודת הרצון לרום גבהו.
דף 44
הלימורים הרזיים, דבספר יצירה, עוזרים הם לבסס את הרצון,
להוציא כלי למעשהו.
אנו עולים בערך הרצון הגבה למעלה, עד שאנו אומרים,
סבת חיוב המציאות הוא טוב הרצון המוחלט,
צדיק ד' לעולם, יסוד עולמי עד.
ודרך הרצון הכל מתעלה, ואי בעו צדיקי ברו עלמא,
שנאמר עונותיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם,
הא אי ליכא עונות, אין הבדלה.
והכל עולה באחדות עליונה, אושר ותענוג, למעלה
מכל אחדות ומכל צחצחות, שורש נשמתן של צדיקים,
אשר עם המלך ישבו במלאכתו.
דף 45
הבעת הרצון הפועל
לד
מסתכלים בצורה הנפלאה של רצון האדם, זהו
האור הרוחני העשיר, החובק בכחו המון כחות, והמון תולדות,
זהו האור המעופף במרץ כל כך נפלא, יורד תהומות ועולה שחקים,
זהו המתקטן ומזדער עד אין גבול ותפיסה, והמתגדל ומתרחב עד
אין קץ למרחב. כשרואים את זהרוריו הרבים, את סעיפיו, עולמיו
הנפלאים, כל החן ההוד והתפארת, כל הגבורה החכמה והמלאכה,
כל הישות והעצמות, איך הכל בו קשור וחבוק, מיד עומדים על
שייכותו העצמית למקורו, למרום הקודש.
והננו משיגים, כי רצון זה, שאנו פוגשים אותו בתוכיותנו
בצורתו הזעירה, ספוג הוא בצמצומו מרצון של מעלה,
מרצון אור העולמים, ובהיותו עומד בקרבנו חבוש במאסריו,
שרשו נטוע אלי החופש והאור העליון, הרינו מתעלים עמו
ומעלים אותו, הרינו אוחזים דרכי חיים, דרכי מחשבה ותאורי הגיון,
ארחות פעולה, לרוממו ולשגבו.
הבעת הרצון במבטא מלא עולמים הוא חודר,
נפלא הוא הדבור, ברק החפץ, נורא הוא בפעולתו,
המון חביונות, רזי יצירה בו כלולים.
דף 46
וסוף האדם להתעלות עד כדי הכרת רצונו, עד כדי
התודעותו אל עצמו, עד כדי התפיסה העליונה של האושר
אשר בעשיית רצונו כרצון קונו, מפני שרצונו איננו
כי אם רצון קונו. וכל מה שההכרה הזאת היא יותר חודרת,
יותר היא מגלמת את הויתה.
בישראל נטוע הוא חפץ זה, מוסר עולמים זה,
אור יראת שמים, ואהבת שמים, אור היכולת וכבוד הביטוי,
הקול קול יעקב, פעולת התפלה והברכה.
והעולם עוד יאזין וישמע, כעת יאמר ליעקב
ולישראל מה פעל אל, יעקב ידבר בקולו, ויגיד לאדם את ערכו,
ימצא את האדם האבוד אחרי אבדו, יקים את הנופל, את הנכשל,
אחרי נפלו והכשלו, ישכיל ויוכיח, וגוים רבים יזה, תפלתו תפלה
וברכתו ברכה, ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך,
כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.
דף 47
התפשטות הרצון בתפלה
לה
יגדל רוח האדם, יסקר את החומר והרוח בסקירה
גדולה אחת, המות יאבד לגמרי את ערכו, יכחד מן המציאות,
מתוך הכרה בהירה וידיעה בטוחה, החיים יתפשטו על הכל,
הטבע הרוחני והטבע החמרי, הטבע ונשמת הטבע,
הטבע ולמעלה מן הטבע, הכל יעשה אגודה אחת.
החפץ האישי, בהיותו מבוטא במהלך עילויו למקורו,
התפלה, זהו הגילוי האיתן של גודל הרוח, התוכן
התופס מקום היותר חשוב בעולם משוכלל, מה שהיה נכבד כל כך
מתוך נטיה אינסטינקטיבית, יכבד הרבה יותר בהכרה של מדע צלול.
כדי לבוא למרומי כל מגמה בפועל בעולם הגדול ובעולם האישי,
יחד עם כל הדרכים, מכשירי השכלול, שחולל המדע, החוש והרגש,
הגאונות האמנותית והגבורה הממשלתית, תבא התפלה.
מה שנודע רק ליחידי סגולה, יודע לכל, וטוהר הרצון וחסנו,
בנטותו בעזו לסוד אלוה, זה יהיה ראש מגדלי התרבות העתידה,
שתתנוסס בתפארה מידי עם עולם, בשביל העולם כולו,
וביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.
דף 48
כשמתפללים מתפשט כח הרצון, והדבר המפשט
את כח הרצון ביותר הוא כשמכוונים במילוי הרצון אל ד'.
כשהמחשבה דבקה באלהים, והרצון דבק בו אז בקשר מחשבתי פנימי,
אז כל כחות הנפש מתגדלים מעל כל גבול, והרצון הטוב והמעולה
בהתפשטו ביותר, פועל הוא את טובו.
התפלה היא פעולה ממש, ככל פעולה שהטבע שלה מורגש.
אמנם הכל תלוי בגודל קדשו של הרצון היחידי של המתפלל,
ושל התוכן האלהי הממלא את נשמתו, ותפלתן של צדיקים עושה
מהפכה גדולה לטובה, בערכי העולם כולו. מה עתר זה
מהפך את התבואה בגורן, אף תפלתן של צדיקים
מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות
למדת רחמנות.
אין הפילוסופיא, המבינה את העדר השינוי ברצון ד',
יכולה לגעת בגובה זה, שהוא כולל בקרבו את כל השינויים
בהשואה נצחית. ותנועות הרצון של האדם כלפי האלהים, בבירור טובו,
הוא מופיע על ידי התגלות אור ד' באדם ובעולם לטובה, כמו
שכל ההויות הטבעיות פועלות את גילויי שינוייהם, מתוך
ההשואה האיתנה של המציאות כולה.
דף 49
התרוממות הרצון בתפלה
לו
התפלה היא מחיה ממש את הרוח.
הבעת הרצון, כשהוא מכוון כלפי האלהות, בהוד הקדושה
והאצילות העליונה, שכל רמי נשמה חשים את הדר כבודה בגלוי
של הכרה והרגשה חיה, וכל קטני נפש מרגישים הערצה עליונה,
בנקודת החיים היותר פנימיים ועצמיים שלהם, על ידה, אף על פי
שלא יוכלו להביעה ולהסביר אף קצת ממנה, הבעת רצון כזו,
מאיזה מבוקש שיהיה, מאיזה צורה של שבח ותהלה שתצויר,
מאיזה תפלה והשתפכות נפש שתבולט, הכל מעורר את כל
מקור החיים של החיים הרוחניים, הגנוז בחביונה של הנשמה,
ואת כל יחושה לכל מלא העולמים. וקנין של הויה יותר מטוהרה,
יותר מפוארה וחזקה באשיות רוחניים, מתחדש בנשמה.
כמה גדול הוא הערך של תפלת ישרים, כמה ראוי הוא
להעולם התרבותי שיהא צמא לתפלה זכה, כמה צריכה היא
ההתקדמות לפנות את כל המכשולים, המונחים על ארחות התפלה,
כדי ליהנות מזיו של מעלה הגנוז בה. וזה בא יבא.
זאת היא עבודת ישראל בעולם, קולו של יעקב יחגר ממסגרותיו,
ויבא לרוממות שאיפתו, מחנך הוא את עצמו לטיסה עליונה,
כגוזל רך בתחלת אביב חייו. כל תפלת ישראל וכל תהלותיו,
מאז מקדם עד בא תור השלמת אופיו, כולה מסה אחת גדולה,
דף 50
להוציא אל הפועל את הכשרון העליון של הוד התפלה
וגבורת חייה, על כל הנשמות ועל כלה מעשים.
ובא יבא המועד, יום גאולה וישועה, והביאותים אל הר קדשי
ושמחתים בבית תפלתי, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים,
וכל הנשמה תהלל יה הללויה.
יסוד התפלה היא התרוממות הרצון והתגלותו.
כשהמבוקש, הממלא את רצונו של אדם, מובע בקשר הרעיון
והחפץ באלהים, עולה הרצון למרומי ערכו, מתאחד הוא
עם הרצון הכללי, הרצון העולמי, אור חי העולמים,
שבו כלולים כל המאויים. וכשהרצון הפרטי מצייר את מבוקשו
בדבר הפרטי, חיי הרצון פועלים את המבוקש, על ידי מה
שהרצון הכללי כולו מצייר את הפרט המתבקש,
על פי פרטיותו היותר מבוררת.
ובהיות החפץ עולה למרומי הדעת, מתבררת ההכרה,
שאין רצון שום בריה דבר מפורד מהרצון האלהי הכללי,
המתגלה באור כל חי, וכל בריה. ולפי הערך של הדעה, המכרת
את גודל האמת של ים החיים, המשתפך לפלגי הרצונות כולם,
הכלליים והפרטיים, ככה מתגברת היא הפעולה הכבירה של
הופעת התולדה של המבוקש.
דף 51
וכל מה שההכרה יותר גדולה באחדותה הרוחנית של
ההויה כולה, החיה בנשמת אלהים שבה, ככה עולה היא מדת
המוסר והחכמה. והצדיק והחכם לאמתתו, הרי הוא פותח בתפלתו
שערי הרצון, לסגננו בסגנון וצבע המיוחד לו, שאליו שם מגמתו,
ותגזר אמר ויקם לך.
וכל מה שהדעה מתבררת יותר באחדותה הגדולה של כל הישות,
כשם שפעולת התפלה היא מתבררת, כמו כן מתבררת האמת
של כל חריצות, כל חכמה וכל כשרון מעשה, כי גם כל מעשינו
פעלת לנו.
וכל דעה והגיון שביב מתגלה הוא מאור אל אדון
כל הנשמות, רבון כל המעשים, ובמקום שהאמונה גדולה צריכים
החיים התרבותיים להתרומם, וערך החפץ האנושי,
והתקדמות הסדר שבחיים, עולה הוא למדרגתו היותר עליונה,
בסתר עליון וצל שדי.
דף 52
פעולת הרצון בתפלה
לז
ודאי הוא שתכונת התפלה שהיא פועלת הוא מפני
התעמקות הרצון, ורצונו של אדם הוא שביב מהרצון העליון הכללי,
רצון היוצר, אשר נעשה בחפצו כל. אבל זאת הסגולה של
הרצון היצירתי לא תופע כי אם לפי אותה ההשתקעות
שהרצון הפרטי משתקע בשרשו. על כן אותו החפץ
העמוק של השגת המבוקש המובע בתפלה, המתלקח ביותר על ידי
רגשי הלב והסתערות הנפש, על ידי התפרצות החפץ וההעתרה,
מצד עצמם לא היו יכולים לפעול, כי אם מצד שמקרבים
את הרצון אל הבורא, אל יוצר כל, בזה הם מתגלים בטבעם,
ופרטי החפצים חוזרים לכלליהם, והכל נעשה בסגולה העצמית להם,
מתעצמים אז בתכונתם היסודית, שהוא החפץ האלהי,
שכחו הוא כח פועל כל הפעלים, מהוה כל ההויות, יוצר כל היצירות,
ממלא כל החפצים, כל אשר חפץ ד' נעשה בשמים ובארץ,
והוא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, ותגזר אמר ויקם לך,
ועל דרכיך נגה אור.
דף 53
סגולת הרצון הכללי
לח
רצונו של האדם הוא קשור ברצון האלהים,
והוא נובע מזיו אורו. רק כל זמן שאין האדם מגלה בעצמו
את היחש הזה, אין מתגלה ברצונו אותה הסגולה האלהית שבו.
אבל כל מה שהאדם משים אל לבו לדעת, שאין לנו שום רצון אחר
כי אם התגלות מאור הרצון האלהי, לפי מדת הגילוי הזה מתגלה
כח הסגולה ברצונו להיות פועל, מהוה, מחדש וגוזר.
ולפי אותה המדה באה התפלה, ומראה את נפלאותיה,
ובא גם כן הביטוי הרגיל ועושה נפלאות, ולפעמים גם שלא בכונה,
כמו ברכת חכם וקללתו על תנאי, אף על פי שלא
נתקיים התנאי, ושגגה היוצאת מלפני השליט, לטוב ולמוטב,
וגם בהתגלותה של איזה תנועה, כמו שליף חד מסאניה
ואתי מטרא. טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים
ואני אשמע.
דף 54
צריכים להסביר את היסוד של התפלה. התפלה
במובנה הרגיל, הבקשה, פעולתה היא טכנית אידיאלית,
במובן מקודש עליון.
הרצון הפרטי איננו דבר בודד, סעיף הוא
מהרצון הכללי, משפע הרצון המתעלה מעל לכל לראש,
משפעת הרצון המחולל כל, הבורא כל עולמים, המחדש בכל יום
תמיד מעשה בראשית
חלוש הוא הרצון המסועף, אפס היא מדת היכולת שלו,
מפני שהוא בציורו נפרד מהחפץ הכללי, לפי אותה המדה
של עז הדבקות אשר להרצון הפרטי בהרצון
המקודש הכללי, לפי מדה זו הרי הוא מתעלה, ויכלתו מתגברת.
בעת התפלה, שהאדם פונה אל ד' מעומק רצונו, מתעלה
העז המהותי של הרצון הפרטי שלו. וכפי ערך הדבקות האיכותית הזאת,
הרצון הזה הפרטי, שנשתחרר מפרטיותו, והוא הולך, רץ מדות,
עף וטס, ומתגבר מתוך חזרתו ליסוד חייו, למקור מחצב מהותיותו,
לעומק רצון ד', אדון כל, הרי הוא פועל את פעולתו,
כפי רצונו וציורו.
דף 55
משך החיים הרצוניים בתפלה
לט
התפלה, במציאותה ובאמונתה, מבססת היא את היסוד
של גדולת הרצון של האדם וקדושתו. הרצון הוא היסוד
לכל החיים, לכל ההגוי, ולכל הנפעל, הרי הוא מתעלה,
מזדכך מתקדש ומתרומם ברוממות קדושה אלהית על ידי התפלה.
גרעין אחד של תפלה נושא עמו משך של חיים
רצוניים אדירים, לפניו ולאחריו. כל שטפי הרצון הקדום וענפיהם,
לפני התגלותה של התפלה בנפש, הרי הם הולכים ומתרכזים
במרכז הטמון של התפלה. עיקר בנין הרצון, שהוא
הולך ונבנה, הולך ומשתלם, מתעלה לבא לכלל תיקון בנין ושכלול,
הוא בא מיסוד התפלה. התפלה גם בעודה בכח הרי היא מעלה
את הרצון, את נקודת החיים היותר עליונה ועשירה.
הרעיון, הציור של התפלה, האמונה של התפלה, הדבורים
המבוטאים של התפלה הנם יחד חטיבה עולמית גדולה.
החזון העולמי היותר נשגב, יותר אידיאלי, ויותר תהומי בתהום
ההכרה של הביטוי היותר נשגב ויותר חסון בחסינות האמת,
הוא העולם בתור הצגה של רצון ד', התגלות רצון
אלהים עליון קונה הכל, ורצונו של האדם הנגש אל ד' הוא כבר
רצון מתעלה, רצון מתאמץ לבא לתוכן מהותיותו האמיתית.
דף 56
אותו הגודל האמיתי של הרצון הולך ומתגלה על ידי מה שהוא
מפנהו אל ד'. והרי חוזר הוא משך החיים, משך העולמים,
הד המציאות, אומץ ההויה אל יסודו, משתגב בשיגובו האלהי
החסון והנערץ, והרי הוא היסוד היותר אמיץ לכל בנין, לכל מבוקש.
והמבוקשים בעצמם הרי הם מתעלים על ידי התפלה,
הם עושים בעד התפלה והתפלה עושה בעדם, וביחד
מתעטרים הם עטרות אל חי העולמים. רצון ברצון נגש,
שאיפה בשאיפה, שכל בשכל, חיים בחיים,
והכל מתמלא ברכה עדי עד.
והנה נמצאת התפלה אותה שפעת הרצון בעצמה
של יצירת עולמים, של קיום עולמים, של חיי העולמים,
ואיך זה לא יושגו על ידה כל המאויים, והיא יוצרת כל, מחוללת כל.
ואותה ההופעה בעצמה נערכת היא בהזרחת פעולתה, לפי מעמק הרצון,
ולפי חידור העריגה האלהית שעמה, ההולכת ביחד עם ההתבטאות.
אבל בתור סעיף של קו אור מאותו אור החיים, השוטף בלא הפסק
להחיות כל, הרי הוא יונק ומשתרש בשורש קיומו בתהום
החפץ העליון, המלא אושר וטוב לכל, בוטש הוא הרצון
הנגזר באורו ופוגש את כללותו בשורש הויתו. ומטבילת
הסעיף בגזעו הרי הכל חוזר ברב חוסן לאיתניות מלאה.
ויודע הוא וחש הוא המתפלל הרענן, למתח את רצונו, לרומם
את מאוייו במדה ובמשקל, בשיעור הנדרש לאותה הפגישה
והבטישה. לא באימוץ עקשני של הפצרה חסרת דעת, ולא ברפיון
המביא עצלתים, נמיכת המקרה ודליפת הבית, אלא בעז ובגבורה,
בגילה וברעדה, כחץ מקשת יצא דבר ד', הנבטא בניב שפתים,
דף 57
וקולע הוא את פעליו אל המטרה הרצויה, חושף הוא את המטמונים,
את גנזי החיים ורזי הרצונות, ועולמים מלאי חן, חסד ותפארת,
מלאי עליזה וגודל, מלאי יפעה והוד והדר, בזיו מתחדשים,
מתעלים ומתרוממים, בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,
המתפלל בכל שיעור קומתו.
הרצון והדבקות האלהית
מ
מיסוד התעלות הרצון בתור תוכן כל היש של
כל העולמים נובע מעין התפלה בצורתה האידיאלית והמעשית,
שהיא חותם האידיאליות. אותו האור המזהיר זיו חיים ועמדה
לכל היקום, הוא משלח את קרני הודו בלב כל יצור, ובלב האדם
הוא חוזר למעין הנובע של תפלה, שהיא בעצמה מאדירה
את הרצון ומאצלת אותו.
הרצון האלהי, בתור נשמת כל עולמים, שהוא יסוד
כל טמיר ונעלם, המופיע על כל גלוי ונראה, הוא המחיה את
אור האמונה ביקר טבעיותה האצילית בפנימיות הנשמה,
והוא העושה את אותה החטיבה של הדבקות האלהית,
הפועלת אור וחיים ברצונה, המזלת ברכה לכל פלגיה.
דף 58
הדבקות האלהית, שהיא חיי כל, אינה זזה
משום נמצא באמת. ובכל זאת העילוי של כל היש תלוי באותה
המציאות של הדבקות האלהית, המתנוצצת בהכרה והרגשה,
והמתגלמת בחיים ובמפעלים. ובזה יפה כח התורה והתפלה,
העבודה והמצות. ובכל אופן שאדם אחד מתמלא אורה אלהית
רצונית והכרית, בעצם הויתו המדעית והחפצית,
בה במדה מתמלאות כל אלה הסבות, ההולכות ומקשרות את כל
הקישורים המציאותיים, מרוממות הענין האלהי בסגולת מציאותו,
בכבודו במקומו, עד מעמד אותה האישיות הנקדשה בקודש
החכמה והמדע, הרצון והחשק האלהי, כולם באור חיים, באור קיום
של הדר נצח נצחים. וברקי זוהר הללו ממלאים את נשמות
כל צדיקי עולם, שהם מוצאים את עצמם ברב אמת וענוה
מרוכזים בריכוז אור חי העולמים, והם הם הקוראים אל ד'
בעד כל מעשיו, המתפללים ונענים. אלו הם הישרים,
אשר סוד ד' להם יגלה בכל עת.
והחפץ האלהי איננו חפץ דוחה חפצים,
כי אם חפץ מאדר חפצים, חפץ מצחצח ומבריק חפצים,
חפץ מסיר את כל העדר וכל חולשה מכל חפץ, ומעמיד
את החיים והמציאות העצמית על מעמד היותר איתן, היותר נשגב,
היותר פורח ומשגשג, ותכונת הקודש המיוחדה של החפץ האלהי,
המתגלה בלב הדורש את אלהים, היא מחדשת את אורה על ידי
הערת הנפש אל קרבת ד', אל טוהר המוסר, אל מעמק האמונה.
ומתוך הסקירה העמוקה באה שפעת קודש, מרוממה מכל תיאור,
ומשגבת ישע.
דף 59
הרצון והסכמת החיים
מא
יבא האדם לידי הכרה עמוקה במהות רצונו,
בעומק החיים שלו, בדרך שיגובו וקדושתו, ובנוראותה של הסכנה
האורבת לו, כשיטה מהמסילה.
והרצון, במלא המובן, איננו הרצון המפורט, על איזה דבר
מעשה וענין מיוחד, אלא הרצון הכללי, הסכמת החיים,
הנובעת מעצם מהות החיים, הצומת, ששם מתקשר הכל,
כל החזיונות, הרעיונות, החפצים והדמיונות.
וכח זה זורם והולך הוא, שוטף ומתרומם, מכה גלים
ומשלח פלגים בלא הרף, וכשכח זה זקוק הוא, בהיר ומלא יושר,
כל מה ששופע וזורם הכל ישר וטוב הוא, המאויים הגלויים
והנסתרים הכל נכבד ומרומם ערך. וכשהוא מעוכר, כל מה שהוא
מחולל משפעיו, הכל הוא רשע ועול, הכל נמאס ומעוות.
ערך החיים האידיאליים הם מותנים הרבה יותר מהשפעים
התדיריים הללו, ממה שהם מותנים מערכי המעשים, שהם רק
לפרקים מתגלים. הלב המלא אור קודש, שלום, יושר ומוסר,
בטהרה פנימית בעומק תמותו, הוא אוצר של חיים, שכשהוא
לעצמו אין ערוך לסגולתו, לא יערכנהו כל הון עתק.
ועילוי הרצון, זיקוקו, הקבעתו בקביעות עליונה מאירה,
שיהיה ערך החיים העליון קבוע תדיר בו, דורש הוא חיים רצוניים,
מלאים אורה אלהית.
דף 60
זאת היא מגמתה של עבודת התפלה, יסוד
העבודה הלבית, מי יוכל להגיע עד מרום ערכה.
התפלה היא מסכמת את החיים כולם, בכל
כללותם, בכל עומק עצמות טבעיותם, אל הסכום המרומם,
של אוצר הטוהר העליון, הצמאון האלהי המובע על ידה,
הגעגועים ההומים לזוהר הצחצחות הנשמתיות, החפיצה
הפנימית להתעלות, להשאב בחיי חיי מקור חי כל חיי העולמים,
בסקירת עוזם וכבודם, בהבחנת הערצתם הבלי גבולית, בהתנפלות
פנימית, לעומת כל קוצר יד, המונע את ההתגשמות של קדושת
החיים והמוסר המואר על ידי האבוקה האלהית בתכלית שלמותם,
העליזה הפנימית החודרת, על האור האלהי השלם, המעין המלא
עדני עד ותענוגים עזיזים טהורים נשגבים וקדושים באין קץ,
התפשטות החשק, במיזוג הגבורה העליונה, להעדין את כל היקום,
למלא חסד אורה ושמחה את כל היש, לרומם את כל השפל,
להקים את כל הכושל. חיי הטוב, היושר והטוהר למעלה מכל מדה,
מופעים על ידי הצינורות, מרווי האורה של הנוכחיות האלהית,
באים לשכלולם על ידי התפלה ההגונה, והיא היא ממטרותיה
העליונות, העלאת הרצון, האישי והעולמי הכרוך עמו,
לאחדות השלמה, לקודש ד', קדוש ישראל.
דף 61
הרצון והאחריות המוסרית
מב
כשמשתחררים מכל דמיון מהבל, הנותן
אסוריו על השכל החפשי, משערים נאמנה את אחדות החיים,
ואת פעולתו של הכח המרכזי של החיים,
פעולת הרצון, שהוא היסוד המניע את כל גלגלי החיים,
והאוצר הגדול של הרצון, הספון בנשמת האדם, כמה מכריע הוא,
וכמה אחוז הוא עם הערך הכללי של החיים.
כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של אדם,
כל הברואים מתעלים, ובשפלותו כולם נשפלים, האחריות
המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה ישרה
וטבעית היא. צריכים רק שלא להיות נבעת מגודל אור
האמונה, ההולך ונשפע על ידי חשבונו של עולם ברור זה.
אז מתברר החשבון והולך, והבסיס המוסרי של החיים
הפרטיים, החברתיים, הכלכליים והדתיים, הזמניים והעולמיים,
הולך ומתחזק, מסתעף יפה לענפיו, ומתאחד באחדות מתאימה
עם שרשו.
הרצון והבעתו, הגלותו על ידי מעשים, על ידי
ביטויים, על ידי רגשות, על ידי ציורים ואמונות, כמה
אדיריות יש בו, כמה כח ספוג בו, כמה יופי כלול בו,
דף 62
וכמה אמת הוא אוצר, ההולך ומתברר, כפי המדה שכל האמצעיים,
המעשיים והמוסריים, הצריכים להגשמתו, הם מזדווגים עמו,
גבורה, אמונה, תפלה, הכרה והרגשה, סילול מסלה לחיים מתאימים
אל האידיאלים היותר מזהירים, שמסתייע על ידי כל אוצרות
מחמדים גנוזי הרוח של האדם בגדלו, כשהכל מתחבר ביחד,
הולכת היא גבורת האמת קוממיות, מתאדרת היא ומתגדלת,
מעטרת את החיים, ומכבשת אותם, מסדרת את עבודתם,
ומכוונת את שאיפתם ברוח ובהתגלמות.
ברכו ד' מלאכיו, עושי דברו לשמוע בקול דברו,
רז שמלאכי השרת משתמשים בו הוא נעשה ונשמע,
והקדמת נעשה לנשמע, מי גילה רז זה לבני,
רז שמלאכי השרת משתמשים בו, אמר הקב"ה
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע.
משוחרר הוא השכל המעשי, המתאחד עם בינת הלב
המקורית, החפשית והרחבה, מכל כבל של שכל עיוני,
שהדמיון ההולל מתעלל בו כחפצו, וסוף מעשה במחשבה תחלה.
דף 63
ההשקפה המוסרית האחראית
מג
כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה
הרזית, שהאדם מצד כחו הרוחני הוא פועל על כל ההויה
כולה. אור החיים שבתוך החפץ החפשי, שיוכל להתעלות
על ידי בחירת הטוב, בעז גבורה וחכמה נשאה לחוג נעלה מאד,
אין די מקום לצמצם את ערכו. מה נהדרה היא
ההשקפה המוסרית, היוצאת מצורה אחראית
גדולה כזאת, אחריות של ההויה כולה, של כל העולמות,
שהנם בידו של אדם להרבות בהם חן ואור, חיים שמחה וכבוד,
כשהוא הולך בדרך ישרה, כשהוא מתחזק ומתאזר בגבורה טהורה
לכבוש לפניו דרכי חיים טובים ונערצים, והוא הולך ומתעלה
מחיל אל חיל. ובידו להכאיב בהם כל חלקה טובה, בהשפילו
את נפשו, בהשחיתו את דרכיו, ובהחשיכו את אורו הרוחני,
בהשביתו את טהרו המוסרי.
הפסגה הרוממה המוסרית הזאת, הבנויה על פי
חשבונו של עולם, גדול ונהדר זה, היא מעדנת את הנפש
בהופעתה, עד אשר לא תוכל כלל להשפל, היא משתגבת
בחומות ומגדלים של כל ההויה כולה, של כל המציאות, של כל
נצחם והודם של כל העולמים, להשמר על ידם מכל רע. איך זה
תוכל תכונת הרע להתרומם לקחת חלק בחיי האדם ובמעשהו,
כשחשבון נשא ומרומם כזה ערוך לפניו.
דף 64
אמנם ההשחתה המוסרית הקודמת תוכל לעצם את העין
עד אשר לא תעצר כח כלל לראות את האור הבהיר של חשבון
עולמי זה, האוזן תוכל להיות ערלה על ידי טמטומי החטאים,
עד אשר לא תקשיב כלל את קול אלהים הקורא בכח מתוך
ההצעה המוסרית הנשאה הזאת, החובקת מלא עולמי עד.
אבל אך רעיון טוב לשוב להתקדש להטהר מכל חטא יעלה
על לבו של האדם, והעין נפקחת והאוזן מתפתחת מערלתה,
וקול אלהים בכח קורא אל האדם מכל מלא עולמים להעלות
מעל משכני אופל, ולהתרומם באותה ההתרוממות הרוחנית הגדולה,
הנאותה לפי גודל האחריות של כל ההויה כולה,
המוצעת לפניו.
הדעה שהאדם הוא התוכן המרכזי של ההויה כולה
מגדילה את האחריות המוסרית, ומעוררת את החפץ
לפעול גדולות.
אם הצורה העולמית החומרית נתגדלה על ידי ההתגליות הרבות,
מציב המדע לפנינו את השליטה החפשית בתור האדם,
והתגלותו היא המרכז התמציתי היותר עליון של ההויה,
שבודאי החיים הם תמצית המציאות הבלתי מרגישה, ותמצית
החיים היא שליטת החפץ, שבא למרום עזו על ידי איחודו עם
הטוב המוחלט, והופעתו בפועל בצורה היותר אפשרית.
דף 65
המוסר הישראלי הפועל
מד
ההתגלות על דבר גודל ערכו של האדם,
על השפעתו הגדולה בשפעת החיים שלו, בגודל רוחו,
ברצונו והופעת שכלו על ההויה, על כל היש, זאת היא
חטיבה מיוחדת לישראל.
רחוק רחוק מאד הוא העולם כולו מהכרה זו. הכל חושבים,
שהאדם ביחש להמציאות הוא רק פסיבי, מושפע ולא משפיע.
אבל הקטנה זו אין לה כל ערך באמת.
ודאי שההארה הרוחנית של סגולת הרוחניות ההויתית של
עצמות המציאות קשורה היא הרבה עם הידיעה בעצמה, כל מה
שהאדם יודע יותר את ערכו, ככה ערכו באמת גדול הוא,
וכל מה שיכיר יותר בשפעת החיים, ששדרות ההויה השונות
מקבלות על ידי ההויה המרכזית שלו, ככה תגדל עצמותה של
השפעה זו.
מובן הדבר, שידיעה כזאת אי אפשר לה שתהיה רק
ידיעה גרידא. מהות החיים, הרצון וההתמשכות הנשמתית
צריכים להתקשר בקישור אורגני בידיעה זו, וקישור זה צריך
שיתהוה על פי סגולה היסטורית ארוכה. וזה הוא גם כן אחד מהדרכים
שכנסת ישראל היא מצויינת בהם, ההתבגרות הנשמתית,
עד כדי ההפעלה על ההויה, אל הפועל יצאה בישראל ביחוד.
דף 66
המוסר הישראלי, איננו כי אם מוסר אינדיוידואלי,
ולא גם משפחתי ולאומי, ולא גם אנושי כללי, אף על פי שהכל
כלול בו, אבל בעקרו הוא אלהי, תורת ד' בורא עולם,
תורה שהיא המשכה של היצירה, לא פחות מזה.
גדולת הכרה זו היא מורשת ישראל מעולם, והיא גאותם ועוזם
עדי עד.
תורת ישראל מבארת, איך קיום העולם והמוסר האנושי
הם תלויים זה בזה, וממילא מובן, ששכלול העולם בשכלול המוסר
גם הוא קשור קשר של קיימא, זאת היא עיקר דעת אלהים הישראלית.
חטא האדם קלקל בכללו את מוסרו עד שמלאה הארץ חמס,
השחית את דרכו, הרע את יצר מחשבות לבו. העולם מתקומם עליו,
יורד מבול ומוחה את היקום כולו. שורש האדם הנשאר מתחזק בישרו,
היושר מתאמץ בקישורו עם אלהים, עומד ומעלה עולות לד'.
העולם מתבסס, והברית נכרתת על קיומו. עוד כל ימי הארץ.
דף 67
סגולת ישראל היוצרת
מה
השכל האלהי הוא שכל יוצר, שיש לו פועל
בכל מילואיו, ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול
כי אם להציג לפניו את מה שישנו.
הקרבה האלהית מקנה לנבראים את סגולתו
של השכל האלהי, ולפי ערך קרבתו האלהית כך גדל כח יצירתו.
גם ההצטיירות השכלית הפשוטה יש בה מלשד הקודש של
קרבת אלהים במדה ידועה. וכל מה שתוכן הקרבה הזאת מתרחב,
מתפשט ומתעמק ביותר, כן מראה הוא בבליטה יותר גדולה
את השואתו עם השכל היוצר.
יסוד ההתעסקות הסודית שבספר יצירה
היא בנויה על מכון זה של התעלותו של שכל האדם
אל הסגולה האלהית, כפי אותה המדה שיש באפשרות זאת.
ואי בעו צדיקי ברו עלמא, ועתידים צדיקים
שיחיו מתים, ויבראו עולמות.
ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים, בשורש נשמתם,
הוא ששכל האדם בכללו, שאיננו כי אם שכל מצייר, מציג ברוחו
את המצוי, ומגלם אותו במעשיו, באמנות לכל פרטיה, מסתגלים
לו כל העמים אשר תחת כל השמים, אבל סגולה אלוהית
של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל,
דף 68
שהיא מבדלת אותו מן העמים כולם בעליוניות כזאת, שכל הבדל
סוגי לא ידמה לו.
והולכים אנו דרך ארוכה מאד, דרך מעלות ומורדות, גליות
וגאולות, עד שנבא לאותו גמר הצביון של הופעת נשמתנו
בהגמרה בכללנו ובפרטנו, אלהים אתם ובני עליון כלכם,
בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה על כל היקום,
כדוגמא של מעלה. ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך,
לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה.
עד עת קץ לא יעמוד שום עם ולשון על רז מופלא זה,
של ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים כולם, בין נשמת האדם
לגוית האדם. וההבדל הזה הוא חודר מההיקף הכללי אל הפרטים כולם,
ואל פרטי פרטיהם, אל האישים היחידים, אל הגדולים ואל הקטנים,
אל גורל חייהם הכלליים, ואל כל תנועה מתנועותיהם, עד לחלקים
היותר קלים ודקים. אין קוטן בגודל.
נשמת ישראל נשמה יוצרת היא, לא רק מציירת,
נשמה אלהית, אשר אור אלהים חי בקרבה, אלהים אתם
ובני עליון כולכם, בנים אתם לד' אלהיכם.
נשמת כל העמים היא רק מציירת, מסדרת, אוצרת ומנתחת.
לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו,
ד' צבאות שמו, ולא נקרא צבאות כי אם על שם ישראל,
שהם צבאות ד'.
דף 69
אין לישראל סימבולים, שהם רק גורמי מחשבה ורגש,
כי אם מצות ותורות, דברים חיים וקיימים נאמנים ונחמדים
לעד ולעולמי עולמים, קללתם קללה וברכתם ברכה.
וכי יגלה אור ד', ומהר ציון אור חדש יאיר על אפסי ארץ,
יבינו כל הגויים, כי לא יתכן להדמות לבני אל חי, בסגולתם
העצמית. אבל אושר גדול יהיה אז לאנושיות עד כמה שתוכל
לחקות את אור עולם זה, את מעין חיים זה, עד כמה שתוכל
להטיל אל תוכה מנטפי נהרי פלגיו. ונלוו גוים רבים אל ד', והיו לי לעם,
וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך, ונחל ד' את יהודה חלקו
על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלם, הס כל בשר מפני ד'
כי נעור ממעון קדשו. ד' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ.
הרצון לגאולה
מו
יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם,
שיהיה להן רצון אדיר וכח גדול, להביא גאולה לעולם,
להסיר את כל האפלוליות שבחיים, ולנצח את כל החולשות שבהם.
והכל תלוי ברצון שלנו, בהחפץ להתעלות למרומי
קודש העליון, בדרישה קבועה ומקורית, בקידוש איתן של בשר ורוח,
בהתדמות לאלהים, על ידי הליכה בדרכיו.
דף 70
צפית הישועה היוצרת
מז
הכניסה אל אושר החיים, של היחיד ושל הכלל,
לא תהיה נגמרת בחפץ עדין לבד, להשתמש עם הכחות המרוכשים
כבר או המנוחלים מני אז לטובה, כי אם כשהרצון הטוב
יתעמק כל כך וישלח פארותיו ויעמיק שרשיו, עד כדי התגברות
כח החיים לרכוש עוד הרבה אמצעיים וכחות, כדי להוציא
על ידם אל הפועל את אותו אושר החיים המבוקש, של חפץ הטוב
העדין והקדוש.
איש חיל, זהו מובן הצדק החי, שמתהפך אז
לכח פועל ומהוה. אין שום ישועה שלמה באמת,
כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו.
וזהו יסוד הצדק שבעבודת האדם, רכישת כחות וסידורם,
למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים.
וכשהחיים הכלליים באים לידי מדרגתם הגבוהה, מתעוררים
כל הכחות הכלליים, וכל הסביבה העולמית המעשית והרוחנית,
הנוגעת בהם, וכל המקורות העליונים, שמהם הם צומחים ועולים,
לפעול ולעבוד ביסוד היצירה של הישועה, ישועת הכלל
וישועת העולם. אור ד' המופיע על עז החיל, על הצדק
המחדש והמהוה, זהו תוכן מיושר מאור הקודש של הבריאה,
התהוות העולם וכל אשר לו מאותו החפץ הקדום, המלא עז,
דף 71
המעוטר בגבורה ובכל אור קדשי קדשים, עדינות הטוב,
החסדים הנאמנים עדי עד. עתה ידעתי כי הושיע ד' משיחו
יענהו משמי קדשו, בגבורות ישע ימינו.
וכל יסוד צפית הישועה, הבאה מתוך פלפול
החכמה המנוחלת, חכמת הרזים, שאורו של משיח
גנוז בה, ורוחו של אליהו, המבשר והמקנא,
ציר השלום, וההתעודדות הודאית נוחה בה, היא היא
יוצרת את הערכים של החיל, של רכישת הכחות וריכוזם
למטרת האושר העולמי הכללי, שכל אושר של
כל נקודה מציאותית בה תלוי.
זאת היא הופעת הכח היוצר את הויית הגאולה,
בכל מדרגותיה, והבינה הפנימית בסדרי מהלכיה הכמוסים,
מתחתית העומק, מההתרחקות המוחלטה של כל הסעיפים המנגדים לה,
שהם באמת עוזריה, עד הקירוב המותאם של כל הכונניות,
המורגשים בכל ארחות הסקירות, שהם קרובים לה ותומכים
את חילה. אשת חיל עטרת בעלה, ורחוק מפנינים מכרה,
בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. ילכו מחיל אל חיל,
יראה אל אלהים בציון.
דף 72
צפיה לישועה עולמית
מח
צריך לצפות תמיד לישועת הכלל היותר גדולה,
שהיא עליית העולמות, והנשמות כולן התלויות בהם,
מעמקי הרע והתהו, על ידי עליית האדם מתהומותיו אל מרומיו,
עד שיבא להיות דומה לקונו, שיהיה בורא עולמות
במאמרו ורצונו.
ומה שגם עכשיו נאמר בצדיקים ותגזר אמר ויקם לך,
זהו רק התנוצצות קטנה מאור העתיד, שיתפשט בכל
מילויי הנשמות כולן.
ואי אפשר לשער גודל השמחה הפאר והעושר שיש בזה,
שכל הצדיקים כוספין ומתאוין לאור גדול זה, ושמחים בו תמיד,
כי כל מעשה ד' לעולם הוא קיים, ועדי עד למעלה מכל גבול וכל זמן
הוא נצב ועומד, וישמחו בך יודעי שמך, כי לא עזבת דרשיך ד'.
ואף על פי שאין כח בשום נשמה בזמן הזה להכיל בתוכה
את האור הגדול הזה, מכל מקום על ידי החשק הגדול,
וההשערה העליונה בגיאות ד', בסוד נודע בשערים בעלה,
ממשיכין הצדיקים על עצמם ועל העולם כולו הרבה קוים,
כדמות שערות, מלאות שפע אור וחיים מהאור הגדול הזה,
של זקנת העולמות כולם, שימלאו באורם וזיום, בדעתם
וחפץ טובם, באור פני מלך חיים, אשרי כל חוכי לו.
דף 73
צמיחת הרצון והשכל הכללי
מט
אנו משערים כללות הרצון והצמיחה, שפרטי
ההמשכות הרצוניות נמשכים ממנו. הפרטים, כיון שהם מתבארים,
צריכים הם לינק מתהום יותר עמוק מההקפה של כללות הרצון.
והוא הדין בשכל, כלליותו, וההמשכות השכליות הפרטיות.
בין המשכה להמשכה, של כל פרט, אנו מכירים איזה הפסק ממולא
בשכל וברצון הכללי.
אלה הם תיקוני הקודש, מההופעות העליונות, שבדרכי
הסוד אנו מדמים את השכל והמשכותיו, הגלגלתא ושערותיה,
והרצון להחלק התחתון של הראש, והמשכותיו הפרטיות הן הן
תיקוני דיקנא. ובביכור העולם להגלות האידיאל הרצוני האלהי,
העליון, בכל הדרו, בהמשכות פרטיו כולם, מראש עד סוף,
דא היא עידנא דבעי קוב"ה לאוקרא לדיקניה.
אשרי המחכה ויגיע.
מובן הדבר, שמפני הרוממות וההבדלה שאין קץ לה
שבמושגים האלהיים הללו מכל מה שכל נוצר ונברא יוכל לדמות
ולשער, אין השמות הללו של רצון ושכל כוללים ומספיקים לבאר
גם שמץ מהאור הגדול הזה. והננו מוכנים בכל עת רצון
של הארת הנשמה להוסיף תוארים רבים, המשלימים את הגדרים
להבנתנו להוסיף עליה אורה והשלמה בעומק האמונה.
חדשים לבקרים רבה אמונתך.
דף 74
ונאמר, שההבדל הוא בין המחשבה המגמתית העליונה,
ובין ההופעות היוצאות לסגל את המציאות ולשכללה, ובין תולדותיה
של המחשבה המתבודדת, הפונות למעלה, דוגמת שערות הראש,
שרק בהתרבותן להדחף החוצה יפנו למטה, כלומר ברוב האורה
המגמתית המתגלה, ההויה מצטיירת בצורותיה השונות, ושפעי חיים
עשירים ומרובים הולכים ונמשכים, כעין שערות המתארכות
מרום הראש, וההופעות, המסגלות ההויה, הולכות ישר
למטה בטבען, שערות הזקן.
צמיחת הרצונות
נ
כל הרצונות של כל הברואים, וביחוד של האדם,
ובטפוסו היסודי של ישראל, הם גרעינים שיש בהם כח הצמיחה,
וכשמעלים אותם על ידי תפלה, זורעים אותם ממש
בשדה אשר ברכו ד', ומצמיחים על ידי זה ישועות.
וכפי טוהר התפלה, וכפי ההכשר של כל הענינים המתלוים לסגולותיה,
כך היא ברכתה של צמיחת חיים זאת.
ויש אשר אור צמיחתם מאיר מחיי עולם הבא,
ששם נגש חורש בקוצר, והלוך ילך ובכה נשא משך הזרע,
בא יבא ברנה נשא אלומותיו. כמו שהיה אצל איוב,
הבקר היו חרשות, והאתנות רועות על ידיהם. עוד הם מדברים
ואני אשמע.
דף 75
הישרת הרצון ועזו
נא
הרצון יסוד החיים הוא, הוא מוכרח להיות
פועם בחיים. המוסר, התורה, כל אור קדוש ועליון צריך הוא
לפעול עליו להישירו, אבל לא לטשטש את כחו.
החלשת כח הרצון על ידי מעמסות מטרידות,
אפילו כשיהיו נובעות ממקום עליון וקדוש לפי דעת האדם,
היא מדלדלת את הצורה העליונה של הוד האדם.
אור הקודש בעז הרצון וחופשו, בהודו הרענן הוא מתגלה,
ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל.
והמעטת הטרחים היא אחת ממגמות התורה האלהית,
הנותנת שביל חיים ומהלך ישר לכל כח הרצון ממבועו האמיץ,
ממקור החיים.
דף 76
שבירת הרצון ושכלולו
נב
הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת
יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא
פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם.
בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם
צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך. כל זמן
שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה,
ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה.
הדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק,
שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח
הרבה פראות ברצון, ששבירתו היא עליה ופתוח,
ולעומת זה מונח ברצון כח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי
בהשארתו על פי תכונתו.
והבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת
התחומין, באופן שישאר האדם מלא אומץ מצד
הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה
שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות,
ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא,
לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם,
שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה.
דף 77
אימוץ הרצון
נג
כשמרגיש האדם שרצונו הוא רפוי, צריך הוא להתאמץ
לחזקו בכל מיני אימוץ, כדי שיוכל להוציא אל הפועל
כל דבר טוב, שחק טבעו מתאים לו. וטוב יותר לעסוק באימוץ
כח הרצון, מלעסוק בפרטים של הטבות מוסריות.
כמובן, בעת שעוסקים באימוץ הרצון, צריכים גם כן
שלא לשכח מלעסוק בטהרתו ועדונו, ובהעלאת מדרגתו
של הרצון אל הקדושה. אבל העסק היסודי אצל
הלקויים בחלישות הרצון צריך להיות העסק בהגברת
עצמיותו של הרצון על ידי עצות שונות טבעיות, מוסריות,
שכליות, תורניות, ולא יירף משום עצה שתוכל להועיל למטרתה
העליונה של אימוץ כח הרצון בכללו.
דף 78
תור חיזוק הרצון והגוף
נד
ביסום העולם בכלל, וביסומה של כנסת ישראל בפרט,
הוא גורם, שבא הזמן של חיזוק הרצון בעולם,
ועמו התור של חיזוק הגוף למטרות נעלות,
והוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים.
ואף על פי שעדיין לא יצא מן הכח אל הפועל הביסום הגמור,
מכל מקום הדבר הולך ואור. ועל ידי התאחדות גמורה של
כל פלוגות האומה בישראל, וחיבור כל המחשבות והרגשות
העליונות והנמוכות בהם ובעולם, והופעת אור סתרי תורה
ברבים בלבושים מתוקנים, יוכן העולם לאורו העליון של הביסום
הגמור של אור הרצון הטוב בתועפות עוזו,
עד כדי השליטה העליונה של ותגזר אמר ויקם לך.
דף 79
לפעמים הרצון חלוש מפני חולשת הגוף,
והצד הרוחני אינו מוכשר להתבסס יפה מפני חוסר אחיזה חמרית מבונה,
והעזיבה החמרית מוסיפה מכאוב בזה, במקום שהבראת הגוף
בסדר היא מעלה את האור הרוחני ומחזקתו.
וכלל זה נוהג גם בעם כולו, ובישראל הוא מתגלה ביחוד
בעיקבא דמשיחא, בתור תביעה של חיזוק חומרי,
שמכל מקום מגמתה הפנימית היא עילוי הנשמה ,
והארתה המבהקת .
דף 80
התגלות גדולת הרצון
נה
עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכח של רצון האדם,
ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת, על ידי רזי תורה.
וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו, ויבוקש
מכל העולם בישראל.
מכירים אנו את הגודל שיש בגרעין של הרצון.
רצון האדם, כשמתמלא באש הגבורה, בברק החכמה,
בשלהבת הקנאה, בלהט היופי, באור הקדושה, ביפעת החיים,
ובכל המילוי של אוצרות אלו, כמה נשא ונשגב הוא, כמה ישות
מצויה בו, כמה תהומות, ענג ועדן של טוהר ועז ספונים בקרבו.
ובצנור של האורה האלהית הגבורה והטהורה,
המשתפכת תמיד בנשמתו, הלא הכל זורם, גדולתה
של הוית הרצון לפי הברכה של הקודש היא.
דף 81
תקומת הרצון
נו
נפלו העולמות , בנפילת הרצון, האדם נפל
בתהום החטא, נתקטן רצונו ונזדהם, הכל נחשך, הכל נתקטן,
אומלל וקדר.
הוי, מה הומה הלב לתקן את החטא הגדול,
להחזיר העטרה ליושנה, להאיר את העולמות כולם
מתוך מחשכיהם.
ולתעודה אין קצית זו קרואים אנו, מסלותיה
אנו סוללים, הולכים אנו בדרכי החיים, בעצות מלכו של עולם,
להופיע אור על הכל, אור אלהי אמת, אור בלא מחשך.
ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.
והרצון הנעכר אל אורו יושב, כשיבוטא בחזקה
ברצון עם עמו, הגוי הגדול אשר לו אלהים קרובים אליו,
ירומם בעוזו, יבטא את רצונו באין מעצור, יסגל לו את עצמיותו,
יאגור אל תוכו את כל נשמת האדם, כלביא יקום וכארי יתנשא,
ישב רוחו, יגלה את הרצון העזיז והקדוש, את רצון אלהים בחיים,
בעולם ובעולמות כולם, יבער את הרשעה, את השקר,
את הזוהמא, את הפחדים, את החרפה, את המות עצמו מהעולם,
דף 82
יחדש את זיו המאורות, ישיב את אור השמים, אשר לבשו
שקים וקדרו, לאיתנם. ועז אלהים זה הנה הוא עומד אחר כתלנו,
קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.
דף 83
דף 84

סדר רביעי: הדעת והשאיפה האצילית
דף 85
השאיפה האצילית
נז
השאיפה במובן האצילות שלה, היא מזיגה
של השכל והרצון, כשהם מתאחדים ביחד לצד הטוב האידיאלי.
וכל זמן שהשכל והרצון הנם יסודות מופרדים זה מזה,
אף שיהיו מתחברים לפעמים התחברות שכונית, עדיין לא תצא
השאיפה האצילית לפועל, כי אם יהיה לפעמים איזה
רצון טוב, מואר בהכרה טובה ומבוררת.
אבל מדת הקדושה העליונה, שהיא השאיפה האצילית,
באה אחרי שהשכל מתמזג עם הרצון, עד שאין להם
כלל אותו הטבע ואותה התכונה שיש לכל יסוד מהם בפני עצמו,
אלא אור של איזה מה חדש יוצא ממיזוגם בצביון של
דעת המלא תפארת, המופיע נשמות יסודיות
לבנין עולמים עדי עד.
דף 86
העבודה העליונה של האישיות הפרטית היא
להעלות את כחות החיים הטבעיים, הרצוניים,
שיהיו ממוזגים בטבעם עם המחשבתיים השכליים.
ומיזוג זה אינו נעשה בהדר השלמתו כי אם לפי
אותה המדה שהעריגה האלהית, על פי תנאיה ותפקידיה,
ממלאה את הנשמה.
ואור ד' העליון דוחה את שמרי הרצון שלא יתערבו
בפעולות החיים, והזך, והאוכל המבורר, של הרצון מתקשר
עם השכל הצלול, העולה ומתקשר עם הדר הקודש,
הפורח על שדמות הקדושה והברכה העליונה,
ביחודא שלים.
דף 87
הידיעה הרצון והיכולת
נח
הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא
עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר
כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת,
כן הרצון מתגבר. גבורת הרצון מחוללת את היכולת.
למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת הנם תמיד
אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול,
שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול,
גם היא.
אפשר לומר, שהרצון לעולם לא יוכר, כמו שההכרה
לא תרצה. אבל אין זה מונע מלעלות במקום יותר עליון,
שההכרה והרצון הנם מאוחדים שם.
ואין שום צורך מביא לומר, שאין צורת החיים העצמותיים
ערוכים מתוכן כזה, שסגולת ההכרה והרצון ביחד הם בה דבר אחד,
עשיר ומלא ערך, ויחס המוסר אל עצמות החיים יהיה רק
שהמוסר הטוב מאחד את ההכרה והרצון גם בענפיו,
כמו שהם מיוחדים בגזע השרשי שלהם.
דף 88
הבנין הפנימי בהכרה ורצון
נט
העולם הפנימי צריך הוא להבנות תמיד,
ולהשתכלל בלא הרף, עוד יותר מהבנין התמידי של העולם החיצוני.
ברוחו של אדם, כל מה שהוא מוצע על פי יסוד החפץ הפנימי
לטובה, זהו בנין פנים, וכל מה שהחפץ הפנימי עומד מרחוק,
או אינו משתתף בזה, הרי הוא בנין חוץ. אפילו ההכרה המדעית
איננה נחשבת לבנין פנים כי אם כשהיא משתכללת כל כך עד לכדי
הטבעת הרצון היותר עמוק על פיה. אבל כל זמן שתהיה
רק מציירת והוגה, וחפץ הלב בחייו אינו נוטל חלק במעמק החיים
הציוריים הללו, הרי זה רק בנין חיצוני, שאין ההשלמה,
היחידית והציבורית, נבנית בהם בנין עדי עד.
התורה והיראה, החכמה והתפלה, ההכרה והעבודה,
כשהם באים תמיד יחד, הנם משפרים את העולם בין מצדו הפנימי
בין מצדו החיצוני. כשמשקל אחד חסר, חסר לעומתו בסדר הבנין
לפי החסרון, מחסור פנימי או מחסור חיצוני.
ההכרות צריכות להיות נמסרות תמיד לפי אותה המדה
שיזעזעו את הנטיות של הרצון מהדממה שלהן
ויעוררון לטובה. אז בונות ההכרות, יחד עם השכלול החיצון
שהן משכללות את רוח האדם, גם את העולם הפנימי שלו.
דף 89
זהו עיקר היסוד, המונח בסדרי ההסברות, המתגלות לפני
ההכרה האנושית בדברים שהם כבשונו של עולם, בין שהן באות
בדרך הדרישה החיפושית, בין שהן באות על ידי הופעות הרוח
בגילוי המדע הפנימי, בין שהן באות בתכונת נבואה והתגלות אלהים,
תמיד טבע הרוח הוא לבוא מעולף בצורות מגוונות
בגוונים, שהם מלוים את העצמיות שבהכרה,
והגוונים הם תמיד נותנים על ההכרה איזה עצמיות משלהם.
והמדע טורח תמיד איך להכיר את ההכרה ביסוד הפנימי שלה,
והוא הולך ונתקל בדרכו כמה פעמים עד שהוא מגיע בהמשך
דורות ותקופות לידי איזה קירוב אל המקוריות שתחת הגוונים. ולמה
לנו כל אלה, למה לא הובעו ולא הוכרו ההכרות התוכיות בעצמותן.
אבל כשאנו באים לסכם את נקודות הבנין הפנימי,
שהוא היסוד היותר עקרי בהשכלול העולמי, אז נמצא שההכרות
רק אז תפעלנה על החפץ לפי המגמה הטובה שבהן,
דוקא כשהן באות בתחילתן מגוונות, והגוונים הם מולידים
נטיות של חפץ לטובה, בדוגמא שלמה, לפי התכונה של
התמצית הטוב של המבוקש שבהכרות.
וכל מה שתתחולל יותר דעתו של אדם, הפרטי והכללי,
כך מתקרב הוא יותר לפנימיות ההכרות, אבל עם זה כיון
שהולידו הגוונים את התנועה של התמצית הפנימית שבהכרה,
שהוא נטית החפץ הטוב, שהוא המוסר שבהכרה,
הולכת הולדה זו ומתרבה, דוקא עם ההסרה של הגוונים החיצונים
והעמידה על המקוריות הטהורה שבעצמות ההכרה.
דף 90
אבל אם היו ההכרות באות ערומות, חשופות, בתוכיותן
כמו שהן, אז לא היה כל מקום להתעוררות החיים הנפשיים הפנימיים,
וההכרות היו משתקפות בציורי הנפש, כמו שמשתקפות ההכרות
החיצוניות של החושים באיזה אדם הנכנס לעולם שהוא כולו זר לך,
שאמנם מתרשמות הן על רשת העצבים של חוש הראות,
מתוות הן את התוים שלהם בלוח החיים, אבל אינם מעמיקים בו
את הוייתם, אינם משתרשים בנשמה לשאת ענף ופרי,
ולהתהפך לעצם מעצמיו הפנימיים של האדם ,
לגדל את איכותו.
ואוי אוי היה לעולם כולו אם תכונת הדעת, שהיא זיו החיים,
היתה עומדת בצורה כזאת, והיתה מתמדת בלא הפסק ולא תיקון
כלל הקובלנא המרה של אכתוב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו,
תחת שעל ידי הגוונים באה התוחלת של כי תבוא חכמה בלבך
ודעת לנפשך ינעם, כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מד'.
דף 91
מעלת ההכרה והרצון
ס
הדעת צריכה להתרחב ולהתעמק, עומק הדעת
הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה
את הרצון בכל מקום שהיא מתפשטת.
מעלת הרצון מוכרחת היא להיות בשלמותה ,
שוה למעלת ההכרה. ואם האדם אוהב את הטוב ואת האמת,
באמת, לפי אותה המדה של האהבה, כן עבודתו בהכרת הטוב
והאמת עומדת לו. ואם הרצון מתפגם, מוכרחת ההכרה להיות נחלשת.
אמנם זאת היא סגולת החכמה, שהיא מעלה את הרצון,
ומתקנת את פגמיו.
על כן אף על גב שהאדם צריך להשתדל להשלמת הרצון שלו,
מכל מקום כשהוא רואה שרצונו נפגם, אל יניח ידו מדרישה תדירית,
ויתור בחכמה, וכפי המדה של התגברות אור התורה שבנפשו,
כן יתעלה גם כן רצונו.
דף 92
שלמות הרצון והחכמה
סא
כשנתגלתה החכמה העליונה באדם אין פגם
אפשר להמצא ברצונו, ולא במעמקי טבע בשרו. וכד אתחזיא
חכמה דנא, אין ערלה כלל, ואדם הראשון נברא מהול.
הרצון נפגם אחרי ההסתרה של החכמה הבהירה,
שאז מתגלה שרצון וחכמה הם שני ענינים, מה שהוא גילוי
של טעות, שבאמת ענין ומהות אחד הם.
וכשם שהחכמה העליונה בהירה באמתתה, כן היא
צלולה בטובה, מצד בחינת רצון שבה.
מונע הוא העון את גילוי החכמה, מפני שהוא פוגם את הרצון.
ועיקר הופעת החכמה גנוזה היא במעמקי הרצון.
דף 93
איחוד ההכרה הרצון והיכולת
סב
סימן טוב הוא לאדם ולאומה, כשחוש המוסרי שבהם
הולך הוא ומתפתח, החוש המפותח יפה מכיר הוא בכל פגם מוסרי
של עצמו, והוא נסלד ממנו. יש גם שההכרה המוסרית
מקדמת היא את עצמה הרבה מהיכולת המוסרית החפשית,
ואז הוספת דעת זו תוסיף מכאובים רבים, כי הוא רואה בעין פקוחה,
איך הקרעים המוסריים שלו עצמו הם מענים את נשמתו,
והוא הולך בעצמו קודר תחת הלחץ של רצון עצמו הנדכא,
מתגרת יד טבעה של היכולת המוסרית, שלא נתפתח עדיין
לזו המדרגה של ההכרה. אבל יסורים הללו יסורי אהבה הם,
סוף סוף מביאים הם את האורה הגמורה.
כיון שההכרה מתחלת לעשות את עבודתה המדעית,
באה אחר כך גם כן היכולת ועושה את עבודתה הרצונית,
כי סוף כל סוף הרצון, ובפנים ידועים גם היכולת, שעל עצמו,
הוא הגמר הברור של ההכרה, נדנוד הרצון וחולשת היכולת
באה רק מסבתה של כהות ההכרה.
עוזרת היא גם כן הסביבה כולה, החיצונה האוביקטיבית,
להוציא אל הפועל את היכולת הגנוזה בכח ההכרה.
כי התנועה לעילוי ההויה אינה סגורה בשום עצם מיוחד לבדו,
הולכת היא תנועה זו ומתפשטת בכל ההיקף המתיחש לה.
דף 94
וכפי הגודל של ההכרה המוסרית, וכפי מדת הריחוק
שהרצון והיכולת המוסריים רחוקים הם ממנה, כך
מכוונים הם הדברים הדוחקים את הרוח ומביאים אותו לשכלולו,
עד שהם מאחדים את היכולת הרצון עם ההכרה,
במה שהם מעדנים ומעלים את נטית הרוח המתיחש לאלה אל אותו
מרום הפסגה שההכרה הגיעה כבר לה.
והם הם יסורי הצדיקים, המזככים את האדם, ואת הגוי,
ומכשירים אותו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן.
כיון שהאדם נגש אל ההכרות הרוחניות, נחלש כחו,
התושיה מתגלה עליו בכל עזה, והיא מתשת כחו של אדם,
פגמיו המוסריים כולם מתבלטים אצלו, צמאון נורא לשלמות עליונה
בוער אז בקרבו, ואינו מוצא את נפשו בעלת יכולת
להושיע את עצמה ממצרי שאול הרוחניים שהיא נתונה בהם.
תשות כח זו מזקת את בהירות השכל, ומעממת את חריצות
החקירה הבהירה, אשר כדי להוציא את התפקיד האנושי אל הפועל,
להיות איש חי מכיר ובעל השכלה, צריך הוא, אחר שעבר עליו
הנחשול של החלישות, להתאמץ בכי כח, ולהיות קשור בקשר
רוחני אמיץ והסכמה חזקה לחיים ההכריים.
ואז ישוב לו מדי יום ביומו אומץ לבב במדה נכונה,
במדה שתתן לו כח לטייל בפרדס הצפונות העליונות,
ולשמרו מעבר מזה מכל נטיה גסה וזחיחות לב.
דף 95
התאמת כל המדרגות בקודש
סג
אצל הצדיקים הגדולים, שכבר קדשו את כל כחותיהם,
יכולה היא המחשבה להיות נובעת מהרצון,
וכל מה שהחכמה יותר מקושרת היא עם הרצון הפנימי שלהם,
היא יותר מאוששת ובנויה על פי מעמק האמת היותר חסין,
כי עיקר האמת מונח הוא בטבע הקדושה, המוטבעת עמוק בנפשם,
המלאה אור קודש מהיסוד העליון מקור חיי אור העולמים,
אור ד', חיי החיים.
וגבורי הקודש, שגופם כבר נתעלה למרומי הקודש,
האמת היותר אמיץ שלהם הוא המיוסד מהעומק של
הטבע הגופני, שהוא מורה, שהאור החי של האמת הוא
מותאם בכל המדרגות כולן.
עבודת רוח תדירית היא להשוות את השכל והרצון
במשקל אחד, לצד העילוי, ואת שניהם עם ההרגשה הפנימית,
ואת האחרונה עמם.
דף 96
האחדות באצילות
סד
הנשמות האציליות כל מעשיהם הם מאוחדים
עם מחשבותיהם, והאחדות היא בהם גדולה מאד,
עד שאין המעשים סימבוליים, להזכיר על ידם את המחשבות,
כי אם הם גילויי חיים ממש, שהם מתגלים בהערך
של העולם המעשי, כפי אותו הגילוי ממש שהמחשבות
הן מתגלות בהעולם השכלי המחשבתי.
וכל הפאר והיופי הקדוש והמרומם הזה מופיע
מתולדות האחדות העליונה והמופלאה שברום האצילות,
שהאורות והכלים הם מתכן אחד, מסוג אחד ומענין אחד,
איהו וחייוהי וגרמוהי חד בהון, ודבריו חיים וקיימים
נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים.
דף 97
החרות האצילית
סה
לפי מה שהאדם מקודש הוא בדרכיו, לפי מה
שהאצילות הפנימית מתגברת בקרבו, ככה מוצא הוא את
העליוניות של הכרת השכל, הערתו ודחיפתו הפנימית,
והוא מתאשר במתת חלקו, ורוח החרות מתגבר בקרבו.
והרי מתעלה מעל כל השפלות, של כל הקדרות העולמית,
מתרומם הוא מעל חתחתיו של הדמיון החמרני, וחופשה ניתנה לו
מכל שעבודיו.
מתוך האספקלריא המאירה של הערת השכל, הרי הוא
מציץ על כל חוק כתוב, על כל מצוה ותורה, והמעין האלהי הומה בקרבו,
ונחליו הולכים ושוטפים, להאדיר את תוכן חייו הרוחניים האמתיים
אדירות אין קץ.
דף 98
הכרת הרצון המוחלט
סו
כל מה שהאדם מקדש יותר את רצונו, ומעלה אותו
למרומי הטוב, ככה זורחת בקרבו האורה של ההכרה האלהית
העליונה, שיסודה העליון הוא הכרת השלטון העצמי
האלהי בחופש גמור, שהוא תוכן הרצון המוחלט,
שכל התוארים בו כלולים.
הסתכלות החכמה מביאה לקדושה.
החפץ הולך ונמשך אחרי ההכרה, וההכרה כשהיא
מתעלה, כשהיא מבררת את עצמה מעומק יסודה, היא מוצאה
עולם מלא שאיפת קודש, משתרע לאין תכלית מכל צדדיה,
והיא בתוכו שרויה כמרכז של נקודה בתוך עיגול רחב לאין סוף.
דף 99
הרצון הקדוש
סז
בהתקרבות רצונית אל מקור החיים, אל שורש
חיי החיים, בהתקרבות של חפץ פנימי בתום לבב להתקרב לד',
אצור כל יסוד חכמה וכל תפארת חיים. על כן תיכף כשדופק
בלבו של אדם קול הרעיון לקרבה אל ד', הרי קו חיים נמשך עליו
ואור חכמה מופיע עליו.
וכל מה שיוסיף רצון קדוש עליון זה כח ואומץ
רצוני פנימי, הרי הוא מתקרב בכל מהותו אל יסוד המציאות,
והקיר המבדיל בין תמימות המחשבה ושלמותה ביסוד היצירה,
מלאת כח עליון, המלא עולם, האומר ועושה, ובין
פזורי המחשבות, הרעיונות, וצילי החיים שמתהוים בחוג נפשו
הפרטית, הוא מתבטל ונהרס. ונמצא שהוא הולך על דרך אורה כזו,
שכל הגיוני לבבו, כל מחשבותיו, דבוריו ופעולותיו דבר ד' יביעו.
וצמח ד' זה, כמה שיהיה הוא מעט הכמות, כמה שיהיה מוקף
בקוצים וברקנים, הסובבים את השושנה העליונה,
אין לתאר ואין להעריך בכל ערך ושיעור מוגבל את יקרת ערכו.
על כן יקר מכל הון הוא הרעיון האלהי אשר באדם, החפץ להתקרב
אל קונו, המתעורר וחי בתוכו. כל התורה וכל החכמה,
כל המוסר והמעשה, אינם אלא טל מאת ד' להצמיח וללבלב פרח
נחמד זה, שישגה ויעשה חיל, יפרח פרח ויציץ ציץ, ויעשה פרי תנובה,
ויאמר אדם אך פרי לצדיק.
דף 100
בעלי הרצון הקדוש
סח
אור התורה ועצם החיים של צדיקים ,
הם ממזגים את העולם כולו במזג קדוש ועדין,
נותנים להחיים בכל עת ורגע את התוכן הקיים שלו, ההולך וחודר
יותר בפעולתו, לפי רבות התפשטות הנהרתו, בין בעומק החיים
של הנושאים הרוחניים בעצמם, שהם החכמים הצדיקים
בעלי הרצון הקדוש והטוב של החיים, בין בכל הסביבה,
ההולכת ומכרת יותר ויותר את התביעה של הישרות הפנימית
שבהויה ובחיים.
כל הדעות, התנועות, המלחמות, הכונניות, המכונות,
והספרויות, השאיפות החברותיות והאישיות, כולם כאחד הולכים
ומכשירים את החיים איך להספג ולהחדר בהם אותו האור הרענן,
שהקודש העליון חי במלא חופשו הנאדר בתוכו.
זהו אורן של צדיקים, גבורי כח עליונים, חמושים
בגבורת טהרה של מעלה, בגבורת קודש של זיו החיים והדרם,
כמו שהם מופיעים ממקורם המלא זוהר, ומצוחצח עדנים.
דף 101
הארת הנשמה והגויה
סט
כשבאים למדת רזי עולם, המשפיעים על כל החיים,
על כל שעור הקומה, ועל כל הכחות, מתאחדת
הארת הנשמה עם הארת חיי הגויה, והדם מתפעל גם הוא
מהתנועה הרוחנית העליונה של חשק הנשמה באצילות
אידיאלי חפציה, המתוארים בפנימיותה, ובזה יורד כח חיים
גדול מאד גם בתוך מפלי הבשר, וכחות החומר מתרעננים,
ונעשים פועלים בפועל חיים מלא.
ובזה מתכפלת חובת הקדושה והדבקות האלהית
בכל עומק הציור, שהיכולת יכולה להשיגו.
וזאת היא תורת השימור של הקדושים,
המתהלכים לפני ד' תמיד, שעליה בנויה היא כף אותה המערכה
של חילופי מדריגות הקודש שלקחו עמדתם בפועל,
מטהרת חולין עד טהרת חטאת, ובפרטיותם מתחטבת
היא תוצאת החסידות המיוחדה, הבאה בפועל בכל הליכות החיים,
המיוחדים לנגשים אל ד', איש לפי מעלתו.
דף 102
התקדשות הטבע הגופני
ע
הטבע הגופני הוא כולו תמצית של הטבע המעשי,
שהוא תמצית מהטבע הרוחני שלמעלה ממנו.
ההופעה הרוחנית התדירה, תולדתה של ההסתכלות
הצלולה, היא מעלה את הטבע הגופני למקורו, והרי הוא
מתעדן ומתקדש, ותולדותיו בחיים הפרטיים והכלליים נראים
להאיר את מחשכי העולם כולם.
עצם הטבע הגופני עולה בעת ההסתכלות
למעלה רוממה מכפי מה שהוא בעת הטמטום השכלי, ואחר כך
כשחוזר למקומו אחר ההסתכלות הוא חוזר כבר מבוסם,
ומלא טוב.
דף 103
הבסיס הארצי לנאצלות
עא
הארציות וכל ההשגות שמבוססות על החושים,
וכל הרצונות שיש להם אחיזה ויחס עמהם, הם נותנים את החומר,
שממנו יוצא אחר כך אל הפועל אותו העז הרוחני, שאנו מתחברים
עמו במערכות העליונות בהשגות ורצונות הנאצלות,
שמזדרחות בקרבנו.
ואם אנו עולים יותר ממקום העמדה הראויה להקשבתנו,
הרינו משתמטים מהבסיס הארצי, ונאבדים מאתנו כל
אותם האימוצים, שיסודם בבסיסיות הגשמיות, שהם
בהתהפכם למזגים רוחניים, נותנים בנו את הזיק של שלהבת
החיים הרוחניים, והננו מועפים ונחלשים, והעז הרוחני, בהירותו
וברירותו, דיוק רצונו ואומץ רוחו נעזב ממנו, אומללים אנו שרוים
אז בים הרוחניות הגדול, הסוער עלינו בהמון גליו,
והאניה שישבנו עליה נשברה וירדה תהומות בסערת המשברים.
ושני דרכי הצלה יש לנו. או למהר אל החוף,
ובכלל זה להחזיק באיזה שבר של האניה עד כדי המצאת ריוח והצלה,
עד כדי פגישת אנית הצלה, או אניה חדשה, השטה בים הגדול,
שתהיה נכונה להעלותנו עליה, אופקים חדשים של עבודה,
דעת, הגיון ומפעלים, מקושרים באותם המחשבות והאידיאלים
הגדולים, שנסתפגו בנו מאז, או להתרומם כל כך
דף 104
ברום העילוי של הרוח העליון, עד כדי הקבעה של טבע עצמי
ויסודי של אזרחיות אמיתית בעולם הנאצל,
להעשות מנוני ימא, כאחד התנינים הגדולים, דרי הים הקבועים,
שאז מאור החיים הגדול של הרוחניות האיתנה, מתהפך
כל העולם החומרי לאוצר רוח גדול, והכל מתאים יחד בעצת שלום.
לפעמים הרוח נעשה חודר יותר מדאי, ומעמיק יוחר מדאי,
במדע הוא מנתח את הפרטיות יותר מדאי, ובמוסר הוא מעיק
על הלב יותר מדאי, מחריד ומטיל מרה יותר מדאי. אז מרפאים
אותו בהחזיונות החיצוניים ומשתמשים בהשטחיות של החול,
במדע ובמוסר, ואז החול מתקדש גם הוא, וממזג את רוח החיים,
ואור השמחה שבה במשקל נאה.
וחוזרת ההתעמקות והחדירה להיות מוארה ובריאה
בצורה מתוקנת, שממנה באות הסגולות של מאור פנים ושמחת לב,
המתלוות תמיד עם כל אופי של רוחניות משוכללה.
דף 105
שמחת הרצון החפשי
עב
שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור
היותר משחת שבדעות וברגשות.
הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם
כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי
האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם,
אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב
הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו,
ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה,
כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה,
מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את
רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה,
הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו.
ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות,
עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל
בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה.
המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם,
ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא,
רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות
וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו,
חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד,
שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
דף 106
שיר ושיח
עג
ההבדל בין דברי קדושה לדברים בטלים
הוא רק יחושי, לפי השקפתנו המוגבלה. אפשר לה לההשקפה
שתתעלה עד כדי הכרה וציור פנימי של מקומן של כל הדברים,
אל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך דבר שאין לו מקום.
כשיגדל הכח של כבוד הבריות, כשהאל תהי בז לכל אדם
ימצא את מקומו האמתי בחיים, אז ימצאו גם כן כל הדברים את מקומם,
וכל הדברים הבטלים יתעלו, יצאו מכלל ארור, ויבאו לכלל ברוך.
יסוד השיח, מדתו של יצחק, העומדת למעלה גם
ממדרגת שיר, שהוא יסוד התגלות קדושת ישראל, שיר אל,
שכל, יכולת, רצון, שהוא למעלה מזמר, החובק רק את
ההמשכות של השיר, ולא את עוצם מקוריותו, במקום שכל
בא זכרון, במקום יכולת באה מחשבה, במקום רצון אדיר,
הממולא אור השכל והיכולת המוחלטה, בא רצון קלוש, שהוא מתחיה
רק מהשפעת הזכרון, של העבר, והציור לחשוב על דבר אידיאלי
היכולת, בתשות כח, באפס כל גבורה להגשימם, להוציאם אל הפועל.
אבל גם הרצון הוא רק סעיף קטן מעז החיים כולו,
והעתיד הולך לקראת התהוות החיים בשלימותם, בהתעלות
כל החול אל הקודש, כל הבטל אל הנשגב והמרומם מאד.
עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד לבא חיים אני
נותן לכם. זהו יסוד שיח, שכל, יכולת, חיים,
מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי.
דף 107
אבל ההדרכה אל מעלה רוממה זו היא בנצירת הדרך המכשיר,
המבדיל בין הטוב ובין הרע, שהוא מרומם ומשגב את האור החי,
השבוי במעמק הרע, ומשלב הכל אל הטוב. מכל ארח רע
כלאתי רגלי למען אשמר דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני.
האמונה האצילית
עד
האמונה האלהית מבארת את הגודל והעז שיש
לרצון האדם והכרתו, לכשישתלם בכל מילואו, שכמובן
לא יתבאר הדבר בבירור כי אם על ידי ידיעה שלמה בכל היש כולו,
לפי מדת הגודל היותר אפשרית. ונשאר לעולם החק, שדעת ד'
באה מדעת מעשי ד', והאמונה היא מקפת את כל הידיעות,
לעשות חטיבה כללית מכל הפרטים כולם, ובזה היא נותנת
חיים נצחיים לכל הזוכים לאורה, והיא מחיה בלשד פנימיותה
את המוסר, את חיי החברה, ואת חיי היחיד, כשם שהיא מחיה את
כל העולמים כולם, מראש ועד סוף, שכולם יחד הנם אדם אצילי,
צדיק עליון, שנאמר עליו בצדק צדיק באמונתו יחיה.
והצדיק היחידי הפרטי שואב הוא את אור צדקו
משפעת טל צדיק עליון, של אדם עילאה זה,
הכולל כל היצור כולו שכולו, ביחד שואף ופועל טוב נפלא,
אשר כל רעיון לא יכילהו, ומנובלות אורו כל טוב נמצא, וכל עדן וגן.
וכל נשמה ועולם מתמלא רוח חיי עדנים, רוח גבורה וקדושה,
עד כדי לתן מלכות למלכים, נבואה לנביאים, שירה לשרים,
גבורה לגבורים, וצדק לצדיקים.
דף 108
אמונה רצון וחכמה
עה
עומק האמונה, בטבעיותה, יורדת מעמקי תהומות,
כוללת כל היצורים וכל המעשים כולם, ועולה מעלות עליונות,
שפרירי שחקי רום, וסוד שיח קודש קדשים, סוד הכמוס סגור
חותם של רז רזי רזים, הקשבה חרישית קול דממה דקה, אשר
שם הנה ד' עובר. מתחתיה תבא הארת החכמה עם כל
מערכותיה, כל הגות כל ספונת הגיון מבריק ברב זוהר זהרי דעה,
כל חשבון משקל מפעל ומדה, כל תכנית כל יצור, וכל הדומי
עולמים, כל הכרות עמקי עמקים וגבהי רוממים באשר הם שם,
במשטר ומשקל, בצורה חטיבה סידור וקצב.
הזרחת השקפת כל היש בשני גוונים, מאירים וחיים,
אשר זה עולה על זה, אור, ואור מזהיר, חיים, וחיי חיים,
הופעת הרצון, העולמים בתור ההתגלות החפצית ,
רצון אלוה, בכל הודי סגולותיו, וממנה אור מתאצל, הופעת
החכמה, העולמים וכל היש בתור חכמת אלהים, ביפעת התגלותה.
מעין האמונה, וכל הרזיות הנמזגת עמה, הולך ומפכה
ממקור העדן של התגלות הרצון, ומעין ההכרה, ההסתכלות
ההשגה והחכמה, לכל סעיפיה, וכל עולמותיה, הרמים רומי רום,
והשפלים שפלי שפל, הכל מפכה הוא והומה, שוטף ומתפלג
ממקור ההתגלות ההויתית, בתור חכמת אלהים, המתלבשת
בציורי צייר עולמים, בינת אלהים חיים, יוצר וצר צורה.
דף 109
לא תוכל החכמה בהתגלותה להתארך בכל אורך
הרצון, בהוד אורות יפעתו, שם הנהרה העזה, המכהה כל
מאורות, ולא תוכל להשפל ולהמתח כמוה מתח אור אין סוף
לעמקי מעמקים. מתעששת העין הרוחנית מרוב נוגה וזוהר,
ומעוצם טוהר האויר המצוחצח לא תוכל הגות החכמה לעמוד,
ושם הרצון שואף זורח. מתדממת היא החכמה במקום המחשכים,
אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה, ושם הולך הרצון
בכל שטפיו ונמשך. האמונה בכל רזיה באור אין סוף
היא אחוזה, במגמת הרצון היא אגודה, פותח את ידך
ומשביע לכל חי רצון.
אין קץ לדרור העליון, אשר לכתר מלכות העליונה,
אשר לשטף הרצון בכל מעמקיו, אין צורך לשום הגבלה ומצרים,
אין חושך ואין צלמות, אין חסרון ואין מניעה, לא חק של הכרח,
ולא שום העצרה ממלא כל טוב. למטה מיפעתה תופיע החכמה,
במקום אשר כבר קדמה התעלומה. לולא חק מעכב, אין חכמה
מתבלטת, לולא עצה ותושיה המכוונת נגד מעצורים, החוסמים
כיוונם של מגמות אידיאליות, אין אור המחשבה, המלאה משקלי
הגיון וקשרי סבות, ואריגת עלילות במסכת עולמים, יוצא ומתנוצץ.
האמונה ביפעת הרצון היא קשורה, ומתלבשת
בעדי תפארת החכמה להגלות לעין כל נשמה, מקור הרציונליות
בהתגלות היצור בתור חכמת אל, ומקור המסתורין בתור הגלותה
בתור רצונו, מלא גניזת קודש קדשים, והגנוז בגלוי מתלבש.
החכמה בתור גוית הרצון, שהוא נשמתה בקרבה, באה
ומשחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו.
דף 110
האמונה כשהיא אובדת את מקורה, את יסוד התגלותה
הרצונית, אם תאחז רק במושג הגלוי של החכמה, הרי היא אובדת
את דרכה, ומפסקת את כח חייה העזיזים, המלאים חיי עולמים
וזיו אור נצחי נצחים. התגלות האמונה ואור רזי תורה מקפת
אור החסד המפורט על כל בשר וכל נשמה. הרצון מקיף את כל,
ומלא כל. והרציונליות מודדת מדת השגחה כללית ופרטית,
ומחלקות מנות לפי מדת ההשכלה שביצורים.
אלמלא אור החכמה, החוגר כחוט הסקרא בין
תחתית התגלות הרצון ועליונותו, היו טובעים בתהומות הרצון
במקום רפשיו באין מעמד, בהגלותו ביצורים לפי עמדותיהם,
ואילולי הרצון, המחיה כל, לא היה כל קשר ותמות מוחלטה
בכל ההויה, ואפס כל תקוה, וכל אושר כליל כל שכיות חמדה.
הנערץ והנקצב ביחד עושים הם את חטיבת כל הגדולות.
ורזי שיח כל קודש מתהלכים בהגיוני כל שואף אור דעת,
וריח העליון אשר ליראת ד' במלא שיגובה מחיה כל חי,
ועושה עז מבטחה לכל יציר, ומקוה לכל תקוה, ונחת אין מדה
מתמלאת כל נשמה במטמוני חדריה, והלב נשא אל כפים,
ושמחת עולמים, ורפואת כל מדוה, פרי למאכל ועלה לתרופה,
הנה באה ונהיתה. נאמן ד' וישר דברו, ידידי ידידות משכן דבירו.
נפשי חמדה בצל ידיך לדעת כל רז סודך, מדי דברי בכבודך
הומה לבי אל דודיך, על כן אדבר בך נכבדות ושמך אכבד בשירי
ידידות. ומלאות הן הנכבדות הגות חכמה, ומרוות הן את הידידות
שיקויי אמונת אומן, והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמה ודעת,
יראת ד' היא אוצרו.
דף 111
חטיבת היחושים האלוהיים
עו
הולך ומתעמק, הולך ומתרחב הוא הבירור על דבר
היחש שבין האדם ליוצרו. היחושים מתחילים,
לפי רוב בהירותה של הנשמה, להניב את תנובתם, מציצים
ציצי התענוג, פרחי הרצון, החדוה והשמחה, העליצות הפנימית,
האמת והענוה, הגבורה והרוממות העדינה, האהבה הכללית
לכל הבריות, החפץ בטוב ובשלמות, והעז והבטחון הנפשי הפנימי.
חודרים היחושים ובאים לתוך מעמקי הנפש,
מטהרים ומצחצחים את המדות, חודרים ובוקעים הם בשרשי
המזג הגופני, מעדנים אותו, מטהרים ומקדשים אותו באור קדשם.
עולים הם היחושים עד מרומי השכל, עד
הסתעפותה של המחשבה ההגיונית, עד לכח המשער העליון
ומאירים אותו באורו, מתנוצצים ושבים כדמות ברקים,
חוזרים ומערבים את כל כחות החיים בתנועתם.
הכל מתמזג על ידי כחם של היחושים האלהיים,
שהם מסתעפים ומתרבים, מתאדרים בגווניהם, ושבים לחטיבה
מאוחדה, מלאה הדרת קודש קדשים, מלאה עז וחיים עליונים,
מלכות וממשלה וחיקור דין.
המעין מתגבר והולך, הפלגים מתפרצים ומתגדלים,
שופכים הם את מימי שפעם זה לזה, המון גלי נועם מתרבים,
דף 112
ימי ימים של דעת ותבונה, של שירת אל חיים הומים
בהמון רבה, מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ד'.
העולם כולו מתאחד עם הנשמה, העולמות
כולם מתאחדים בעולמו, המרומים כולם מתמזגים יחד,
הארץ וכל אשר בה, השמים וכל צבאם.
היצורים כולם משוררים ושמחים, סוקרים הם
את זיו העונג אשר בנשמתו של האדם, אשר נזדככה,
אשר כבר פלסה לה מסילתה בתוך ערפלי כל העולמים, בקעה
את ימי התעלומות, והיא מלאה אור חיים, זיו עליון עליה נוהר,
ומשפעתה מניקה היא לכל חיים, חסד אהבה גבורה, קדושה וברכה,
ברכת שמים מעל, ברכת תהום רבצת תחת, ברכת שדים ורחם,
ברכת אביך גברו על ברכת הורי, תהיינה לראש יוסף,
ולקדקד נזיר אחיו.
דף 113
דף 114

סדר חמישי: העצמיות והמלחמה הפנימית
דף 115
העצמיות בקודש
עז
רק לתוכן הקודש, האישי, והעולמי, יש
אופי עצמי, וישות החיים ממקוריות פנימיות עצמית,
אבל תוכן החול, וקל וחומר הרע, הטמא, אין לו אופי עצמי,
ולא תאוה עצמית, ולא מהות רצון עצמי, כי אם דחיפה חיצונית,
המנענעת את הפעולות הגשמיות והרוחניות.
ומקור החשק, התאוה, האופיות, העצמיות הוא בקודש,
ומושפעים ממנו כל הדבקים בו. ואתם הדבקים בד' אלהיכם
חיים כלכם היום.
דף 116
העצמיות הפנימית
עח
כשנפגמה העצמיות הפנימית בנפש ובעולם,
אי אפשר להחזירה לידי תיקון כי אם על ידי התעמקות פנימית
ברזי תורה, מעלמא דחירו, ובקדושה גדולה, שתוצאותיה היא
הדבקות התדירית, כתרין ריעין דלא מתפרשין,
לא ההזדמנות הארעאית, הבאה מזמן לזמן, שזה מספיק רק לטהרה
חיצונית, בשעה שהפנימיות לא נפגמה.
ונמצא שפגמי הברית, וכל יסוד הגאולה, התלויה בגילוי
רזי תורה, הכל מתתקן ברז העצמיות הפנימית,
שמתעורר רצון הנעלם, שבא בסימן טוב, בכנסת ישראל,
דוד מלך ישראל חי וקים, רוח אפינו משיח ד'.
גולין לחוץ לארץ על ידי פגמים של הפנימיות,
ושם שבים בתשובה, כדי להוציא את האור מתוך החושך, שזהו
האור היותר גנוז, וטועמים מרירות פנימית מאד, בהשגה של
עבדות שאין בה משום חירות גלוי, כי אם חרדה וקדרות,
אבל בתוכה אור עליון מאיר בחסד של אהבה מסותרת,
שעתיד להגלות גודל אורו בשיבת ציון.
דף 117
העצמיות בכנסת ישראל
עט
מי שהוא ממדת המלכות לית ליה מגרמיה כלום,
והיא מדה שהחסרון והיתרון מתחברים בה בנושא אחד.
ראוי הוא אדם זה לספוג לתוכו את הכל, וכשהוא פונה
אל הטוב ומכיר איך דלית ליה מגרמיה באמת כלום, הרי הוא
מוכן להיות ממולא מכל טוב, של כל המדות, כל התכונות,
כל הצדדים, ואין בו שום סתירה. ויש בו עומק העצמיות
כל כך עד שהדברים המתקבלים בתוכו הרי הם עצמיותו ממש,
כיון שעצמיות מיוחדת גדרית בפני עצמו אין לו כלל.
הוא אינו ראוי להיות עסוק בבטלה, ולא להשתקע בשינה,
הוא צריך להזהר כמה דאפשר מטעמא דמותא. וחיבורו ויחושו
לארץ ישראל הוא יחוש עצמי, וחק הוא את התוכן
של כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה,
כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד' לאמר לך עבד אלהים אחרים,
ונפשו עורגת בעומק התשוקה לאהבת קדושת הארץ וצפיית ישועה.
ומדה זו היא מדת כנסת ישראל בעצם, שהיא
הטבעיות העצמית של האומה הישראלית, שהם ממעטים עצמם
תמיד, והם מרגישים בקטנותם, מרגישים איך שכל המילוי שבהם
אינו עצמי, שאינם אלא כלי לקבל אור ושפע מברכת ד' העליונה,
וגם המגמה היא תמיד מגמה השפעית, לתן טרף לביתה
וחק לנערותיה.
ומחשבתן של ישראל עומדת בראש כל המחשבות, משורשת
היא ומבוססת באור הימין של החסד, שלזה היא עריגתה,
דף 118
אבל יושבת היא על עלין תקיפין, יודעת היא את הצורך ואת הערך
של כל תכני הגבורה, יודעת היא את הרע, עד כדי שנאה עמוקה,
המעמקת את אהבת הטוב.
העצמיות הנשגבה
פ
מתרומם הוא האדם כשעוסק בדברים נשגבים,
מזיו הנשגב מתאצל על העוסק בהם ציור פנימי, שמזהיר
את העצמיות הנפשית של ההוגה והמצייר, עד שהשיגוב
מתעצם בתוכיותו. וזה נוהג בכל נשגב גלוי, בכל יופי נעלה,
בכל הוד מוסרי גדול, בכל חכמה וסדר מפואר.
ובדברים האלהיים, בתורה ובמצוות, האור הנשגב
בהם אצור וגנוז, חבוי וטמון, בצורה של חיים אדירים, שרק
קוים וניצוצות יוצאים מהם ללב העוסק בגלוי, וזיום המתגלה
תלוי הוא באופיו האיכותי, לפי מדת רוחו וטהרתו של כל אחד.
אבל ההשתגבות הנשמתית אינה קשורה בהמדה הגלויה
שבשיגוב האלהי שבמצוה ותורה, אלא העצמיות משתגבת
בפנימיות מהותה לפי אותה המדה הנאצלת, שהנשגב העצמי
שורה באורו בנושא הקדוש ההוא של אור התורה והמצוה.
על כן אין קץ ותכלית לאושר הנשגב של עוסקי
תורה ומצות, ואין גבול לנעימות ששון הקודש, השרויה ברוח
הפנימי של כל המתחבר לקודש. ורז זה של שמחת המצות
והעבודה האלהית הוא המנשא את נשמת העולם לתעודתה,
ישמחו השמים ותגל הארץ.
דף 119
אי ידיעת האפי העצמי
פא
את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת,
אפילו של עצמו, וקל וחומר של זולתו, לא של יחיד, וקל וחומר של אומה.
אנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה,
עסוקים אנו בהשערות ובאומדנות, לכוין על פי המעשים הגלוים,
שגם נסתרים ברובם ממנו, וביחוד סיבותיהם המסובכות, ועל פי
תעודות כאלו מדברים אנו על דבר אופי מיוחד ונשמה מובדלה.
מוכרחים אנו להחליט, שידיעתנו בזה תלויה היא על בלימה,
והמשפט לאלהים הוא.
הכרה עצמית
פב
מסתכלים בחביון עז בהשגות רוממות אף על פי שאינן
מובנות מפני רוב זהרן, אף על פי שהן מפחידות מרוב איומן,
וחוזרים עליהן בהשפעת השכל המיושב אחרי עבור חזיונן, ובמשך
הזמן ההשפעה השכלית והמוסרית, אומץ הנשמה והדר הקודש,
חידוש הרוח ושלמות המהות העצמי יוצא מן הכח אל הפועל,
ומתגלה בההגדלה האישית, הבאה מתוך הכרה עצמית,
משוקה כולה בטל חיים של ענוה וטהרה.
דף 120
עמדה עצמית
פג
החושב, העומד על עמדתו העצמית , מחויב הוא
לשכלל את עולמו הפנימי בכל ענפיו ופרטיו. והעבודה הזאת
אין לה קצבה, וכל ימיו הוא קרוא להוסיף לקח ושכלול שי חיים
מדעיים ומוסריים. כל הדברים הכלליים, שהם משוטטים בעולם
הדעות והרגשות, מוכרחים לקבל אצלו צורה פרטית מחוטבת
בפני עצמה, ועם זה מתמזגת היא יפה עם הצורות הרוחניות
והמעשיות של הכלל כולו.
האנשים הרוחניים מוכרחים להיות שומרים תמיד על
הלך נפשם הפנימית, רגש של טובה כשמתלהב אצלם יש לו
עסק עם צורך נפשי קבוע, שהוא בא אליהם מעולם מסודר,
מלא חיים ורזי טוהר. לפעמים צריכה הנטיה להיות נשקלת בפלס
השכל, ולפעמים מתגברת היא על כל משקל.
יש מין הכרה פנימית, שמבררת לאדם בירור גמור,
שנשמתו במלא אורה מתגלה אליו, והיא חסינה ומלאה אמת,
יותר מכל שכל מדוד ושקול.
דף 121
תנועת ההכרה העצמית
פד
התנועה הנפשית, כלפי ההכרה העצמית,
מתגלגלת היא, עוברת מול התוכן הראייתי של הבחנת עצמו.
יש שהצדדים הרעננים אשר להנפש עוברים, ואז מתמלא האדם
גודל ועז, ויש שהצדדים השוממים עוברים, ואז לובש הוא
חרדות, ורוחו נמוג בקרבו.
ההקפה השלמה דורשת היא, שבעת שעוברים הצדדים
המלאים והמיושבים לא תזוח דעתו, וידע כי רק צד אחד עובר,
וכי אחרי החזיון הזה, המלא והרענן, יבא חזיון דל ומעוגם,
ובעת ההקפה הקודרת ידע, שעוד מעט וחזיון משמח
ומרנן יופיע.
ובזה ישתכללו תכונותיו, ומעולם לא תשלט עליו גאוה גסה,
המאבדת כל הון, ולא תדוכא נפשו מעוצב חשוך, ויחזיק במעוז
הטוב החכמה והצדק, ושם ד' יהיה תמיד מגדל עזו.
דף 122
התרוממות לגדולה הפנימית
פה
ישנם צדיקים גדולים, בעלי תכונות עליונות,
שהם נלחצים בנשמתם פנימה, מפני שאינם חודרים
לתוך הגדולה הפנימית אשר ברוחם, ואינם מאמינים
באמונה שלמה בקדושת שאיפותיהם, ומפני זה אינם מכירים כל כך
את יסוד האור שבמרחב רעיונותיהם, והם הולכים שחוח,
מנטל החול של הסכלות העולמית, כעס אוילים, המכבדת עליהם,
שמתוך כך הם נתונים בתוך ים של צרות רוחניות. רעיונות הצרים
של ההמון מעיקים על רוחם, ולהתרומם עד כדי מלא הגובה
של מחשבת עצמם, ושל כבירות רצונם, אין להם כח.
והם מוכרחים סוף כל סוף להתנער מתרדמתם,
ועם כל השלום והכבוד שהם מתיחשים בהם אל ההדרכה ההמונית,
ישובו אל ד', המתגלה להם תמיד מחלונותיהם וחרכיהם המיוחדים.
אם אל מקור התורה שואף אתה, התרומם והתאזר
לקראת אותה העליונות, הפועמת ברוחך פנימה,
עם כל שיגך ושיחך, עם כל משאך הרוחני והגשמי אשר נטל עליך,
היה בן חיל, והבט נכחה לקראת האור, המתגלה לך מבין החרכים.
דף 123
הגדולה הפנימית וחשבון הנפש
פו
כמה טובה מונעים בידים מפני שכלות הדעה שבאנשים,
אשר רוח ד' ראוי לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם
מאמינים בעצמם בגדולת נשמתם. לא הסביבה ולא המעשים
בפרטיות הם היסודות, שעליהם האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי,
כי אם גודל הנפש , הקדושה והטהרה הפנימית,
אומץ הרצון ועז המחשבה. הסביבה והמעשים נכנעים הם מפני
העצמה הרוחנית, כשהיא מתרוממת.
על כן עוסקים הם הצדיקים הגדולים בעיקר הדבר בגודל
הפנימי. כמובן מדקדקים הם במעשים, משתדלים בטהרת הסביבה,
אבל כל זה בא מתוך הגורם הפנימי של האורה העליונה,
הזורמת בנשמה בכל הוד סגולתה, דוקא מתוך הצינור היותר
גדול ושוטף, ולא ישפילו את עצמם להיות דבוקים תמיד
בתוך הקטנות של הדקדוקים הפרטיים שאין להם סוף,
המלאים את הרוח העולה למעלה.
ובכלל לא העולם המוחשי בדיוקי פעליו תופס
המקום היותר גדול בנשמת חיים הנצחית, המופיעה באור גדלה
בנשמות העליונות, כי אם ההוד הנשגב של תפארת חי העולמים,
שבתוכו הכל כלול, כל הטוב הרעיוני, המוסרי והמעשי .
התפשטות השלמות על המעשים כולם מאליה היא באה, בעת אשר
הרצון הגדול לטוב האלהי ברוב טהרו פועל בכל תקפו.
דף 124
ומכל מקום פונים הם הצדיקים לפעמים מרוב גדלם
ומסתכלים על מעשיהם בפרטי פרטות. אחרי שכבר שבעו זיו
עדנים מעונג העליון, והרוח מלא כח התעודד והתאמץ, החשק של
הטוב והטהר, מלא אור חיים, חי בלב פנימה, בא חשבון הנפש,
בגדולה ותפארת, לפרטים ופרטי פרטים, בא גם הדכדוך
הנפשי והגופני, כזרם שוטף ורעם נורא, פחד וגודל,
תקוה ובטחון, ושאיפת תיקון לכל פגם, תשובה עליונה,
הכוללת כל התשובות כולן.
כשמוצאים הצדיקים פגמים במעשיהם, אפילו כשהם
רואים שאי אפשר לתקנם, אינם נופלים ממדרגתם העליונה
בשביל זה, כי הם יודעים, שהסבה של העדר היכלת לתקן
כל חסרון הוא מפני שעדיין לא זרח האור של הנשמה,
שהיא הכח האמיתי של החיים על כל הענפים של סעיפי החיים.
על כן הם משתדלים לעלות למעלות עליונות יותר, בהשגה
ובבהירות הרוח, כדי שתתחזק הנשמה ביותר, ותגלה עליהם
את הופעתה, ובטוחים הם שבגודל ההופעה הנשמתית יגדל
כל כך כחם עד שיהיו יכולים לתקן את כל המעוותים,
הרוחניים והמעשיים, הקרובים והרחוקים, בין מה שבין אדם למקום,
ובין מה שבין אדם לחבירו, שאינם מוצאים בהם כל הבדל עצמי.
דף 125
התיקון והנפילה
פז
אותה הגדולה הנשמתית, השואפת לקודש עליון,
ולגדולות ונשגבות, מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המדות
והמעשים גם כן, ולפעמים לרדת לעמקי החיים המעשיים
ולנקר בפרטי פרטיותיהם, לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין,
על פי התורה וההלכה, ולחדור למעמקי המדות הנפשיות,
להסיר מהם כל רשעה וכל סלף.
ואם רק להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה והקדושה
התחתיית, יוכל כל אותו האור העליון להשתבר,
ולהתהפך לרועץ. גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה,
ותשוקת הידיעה בתעצומות המסתרים לדמיון מתגדר בשלל צבעיו.
אומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים, יוכל לרומם גם כן את
התאוות הסוערות הגופניות, חמדת הבצע, הכבוד, והתענוגים
המוחשיים יוכלו לפרוץ כל גבולם, וממרום עז השאיפה
העליונה המלאכית תוכל לבא הנפילה היותר נוראה.
ועלמא דאתכסיא, מדתה של לאה, עיניה רכות,
על פרשת דרכים היא יושבת, ומתפללת שלא תפול
בגורלו של עשו. ומתוך גדלה ובכייתה זכתה ליסוד
נבואה ומלכות, ולחלקו של ישראל.
דף 126
האופי הקבוע והמתנודד
פח
ישנם אנשים אשר עשה אלהים אותם ישר, שתכונתם
שוקטה, וההדרכה הישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם.
אמנם אם יתיגעו בתורה במוסר ובחכמה יעלו במעלות גדולות,
אבל בכל אופן הנם אנשי יושר טובים והגונים. גורלם של אלה
הוא להיות עסוקים במקצעות המעשים בפועל או בחכמות המעשיות.
הצד המוסרי שלהם עומד הוא על עצמו, על עמדו ומנוחתו, יוכל להיות
שלא יעלה למעלה רוממה, אבל גם לא ישפל למדרגה שפלה.
אבל סוג שני נמצא שאין בהם מנוחה, עומדים הם תמיד
בשיקול, להיות עולים עד לרום שמים, או גם לרדת למעמקי תהומות.
אלה צריכים הם לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביומו.
אלה כשיסגלו לעצמם את אותה הדרך שהם צריכים לה, יעלו
מעלה מעלה, אבל אם יעזבו אותה, עלולים הם לרדת מטה מטה.
אלה הם שהם צריכים להיות עסוקים תמיד בתורה ועבודה, במוסר
וברגשי קודש, וחלילה להם לפרש לדרך ארץ, ולחכמות מעשיות.
במהלך הדורות בכלל נמצא לפעמים דורות כאלה,
שתכונתם הכללית היא מסוג הראשון, שהם בעלי מנוחה,
בעלי אופי קבוע, וחינוכם ראוי להיות דומה לאלה היחידים
בעלי האופי הקבוע. וישנם גם כן דורות בעלי אופי מתנודד,
שפרנסתם הרוחנית צריכה להיות מתמדת בהשפעה תדירית.
דף 127
ולפעמים אנו מוצאים, שבאיזה חלק מיוחד יהיה לאיש או לדור
פנים של מנוחה, ובחלק אחר פנים של תנועה.
וצריכים המנהיגים, הדואגים לטובת הכלל, לשום אל לב,
איך לחנך את הדור ביחש לכל חלק וחלק בפני עצמו.
ההתקשרות ונתיב החיים
פט
ההתקשרות לאיזה תוכן היא מפלסת נתיב להחיים,
אם התוכן הוא נעלה ונשגב כפי מדתו יהיו נתיבות החיים
גם כן נעלים ונשגבים, ואם התוכן הוא נמוך ושפל ערך יהיו
לפיהו גם כן נתיבות החיים נמוכים ושפלי ערך. אבל נתיבות
יהיו להחיים בכל מקום שיש קשר קבוע לאיזה תוכן.
האנשים הפשוטים והטבעיים קשורים הם יפה לעצמיותם
החמרית, ובזה יש כבר לחייהם נתיב סלול על פי דרכם.
היוצאים מגבולה של השדרה היותר נמוכה כבר יש להם תוכן
אצילי מצד חיי המשפחה שלהם, אבל גם קשר זה הוא גם כן
טבעי וחמרי, ויש בו הרבה מגסות החיים.
גדולי המדע והמוסר, הנפשות אשר נזדככו הרבה
ונתעלו ממעל להשאיפות ההמוניות, מוכרח הדבר, שקישורם
הרוחני למגמתם העליונה בחייהם יהיה קבוע כדי
שיהיה לחייהם נתיב סלול. אצלם הקישורים הטבעיים
אינם כפי כל המדה של האומץ הנהוגה בההמון הגדול, ואם פעם
ישכחו את מעלתם העליונה, וירצו להשתוות עם ההמון הרגיל,
יהיו הרבה ירודים ממנו. אותם הקישורים הטבעיים,
דף 128
שדים כדי לתן מסלול קבוע לחיי ההמונים, אינם מספיקים כלל
לפלס נתיב לנשמתם הגדולה ורבת הכחות של אנשי המעלה,
וגדולי המחשבה והרגש, רק כשהם עומדים במעלתם הנעלה
כבר נתיב חייהם סלול וכבוש במערכה יותר מעולה מהנתיבות
ההמוניות. אבל כשהם יורדים מרמת הפסגה אשר להם, יכולים
להיות אובדי דרך, ואומללים בחיים יותר מכל אומלל שבהמון.
מה דגים שבים כיון שהם יוצאים ליבשה מיד מתים,
כך תלמיד חכם כיון שפירש מן התורה מיד מת.
אצילי הרוח מוכרחים הם להיות קבועים וקשורים
בבית חייהם, המלא אור וחיים עליונים. האמר לאביו ולאמו
לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו
אמרתך, ובריתך ינצרו.
תלמידי חכמים הם כדגים שאינם יכולים לפרש
מן המים, כן אינם יכולים לפרש מן התורה. וכשהם פורשים
מן התורה, מיד הם מרגישים בקרבם נטיה לכל אפילות הרוחניות,
והתעוררות הרע המחריד. וכל מה שמדרגתו של התלמיד חכם
יותר גדולה, כך אינו יכול לפרש ממדרגת תורתו, עד שצדיקים הגדולים,
שגדלה מעלת רוחם ונשמתם, אינם יכולים לפרש
מהדבקות האלהית, ומעולמים עליונים. וכשהם צריכים לעסוק
בתורה הנגלית ובמצות מעשיות, ובעסקי העולם לחברת בני אדם,
אפילו בדרך מצוה וקדושה, הם צריכים להכין להם מגינים,
שלא יפגעו בהעתקם ממעלתם הטבעית שלהם, שהיא
ההתקשרות בצרור החיים של ד' אלהיהם.
דף 129
דרך הטוב והרע
צ
כשהשכל מאיר במלא אורו, אז אין צורך לשום
הדרכה מיוחדת של חקים ומשפטים. הטוב הגמור במעשה נמשך הוא
אחרי המאור השכלי, וכל מכשולות החיים מתישרים מעצמם.
החקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חקים ומשפטים מצווים,
כי אם בתור תנועות טבעיות, לנושאים שהארת השכל
חזקה עליהם.
הטוב והרע, וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול
שיש בכיוון הדרך הממוצע, שלא יוסיף ולא יגרע,
כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות,
ושיקוע של החושים לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני ,
של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע.
דף 130
התכונה העליונה והתחתונה
צא
ההשגה, המתפרצת לעלות עד לחוץ לתחום הציור האנושי,
מתטשטשים אצלה ההבדלים שבין טוב לרע,
בין טמא לטהור, ואף על פי שהדבר בא מרוב אור וקדושה עליונה,
ששם באמת חוזר הכל לטוב וקודש, ואין שטן ואין פגע רע.
אבל בתחום החיים המוגבלים שלנו הלא באמת רב מאד הרע והטמא,
שהננו מוכרחים להיות שקועים בהכרת כיעורו ושנאתו,
כשם שהננו חייבים להיות קשורים באהבת הטוב הטוהר והקודש,
והכרת כבודו ותפארתו.
ועל כן בעלי מחשבה פורצת כזו הם מרגישים בקרבם
עצבות קודרת בכל עת, כדוגמא של עצבון שעל חטא,
הבא ממוסר כליות, מפני שחירות מחשבתם וקדושתה
העליונה הרי היא באמת חוטאת , מצד הערכים המעשיים.
והם שבים לאיתן מצב הנפש הקדושה, השמחה תמיד באור ה',
על ידי מה שהם שואבים ממקור הקודש העליון לא רק את
מצב של התרחבות הנפש והכללתה העליונה,
אלא גם את מצב הדרך המוגבל, שהוא התוכן המיוחד
למעבר החיים העליונים, אורח צדיקים, שהוא כאור נוגה,
ההפך מדרך רשעים באפלה, שלא ידעו במה יכשלו.
דף 131
וכפי המדה ששתי התכונות מתאימות ביחד בנשמה,
האורה העליונה, הצופה למרחוק לכלל הקליפה בפרי,
והרע בטוב, ולהפך הכל לאור גדול, והאור התחתון,
המאיר בכל חדרי לבב, לסור מרע, ולשנא כל תועבת ד',
ככה מתבסס הרוח, ואור הקודש עם נועמו ושמחתו בשלות ישרים
חוזר להאיר, והנשמה מתרוממת, ונס יגון ואנחה.
המלחמה בעולם ובנפש
צב
מי הקשיב סוד שיח רעש מלחמת העולם,
הטוב והרע בהאבקם על משטר העולמיות, אשר בצורה
זעירא ונקודתית מתגלה כעין צביון זה בנפשו של אדם,
במלחמת חייו החיצוניים והפנימיים.
רב קשב אנו קושבים. המלחמה מעוררת גבורה.
שפעת החיים העולמיים אל הטוב מתגברים על ידי הניגוד העצום
של כל התוכן של הרשעה, הגימנסתיקה העולמית מאזרתה בגבורה.
דף 132
מלחמת השכל והצללים
צג
תמיד צריכים להלחם עם החושך, לשחרר את
עצמו מהממשלה של כח התאוה, כח הרשעה העור,
הפועם ודולג, שט ומרחף בעולם, מפשט בכל עזו את מרחבי מחשכיו
על הגוף האנושי וכל כחותיו, מגהר עליו בצלליו הרבים
הכפולים במאפלים, התאוה החומרית, והתאוה הרוחנית
החשוכה, לא אותה התאוה הרוחנית, השואפות למרומים, לקודש,
לנשגב, לטוהר וזוך, אלא התאוה החשוכה הרוחנית, תולדתה של
התאוה החומרית, המעכבת על כל מאור ממאורי הקודש העליונים,
שלא יתפשט ולא יחדור בנפש ובעולם, מספקת את כל הודאות
העליונות, בכח מחשכיה, המיוסדים על יסוד שקר שאין לו רגלים,
אלא שכך היא בונה את עליותיה בעולה, בניני רשע וכסל,
ומחזקת את ציורי האדם בהשקפת עולם מאופלת,
עד שכל אור עולם נחשב לו כזר.
וכל עמל אדם הוא להמלט מתוך המהפכה של
צללי צלמות ובלהות שאול הללו, של אלה הזוהמות, מחשכת
החומריות והרוחניות יחד, המתמזגים זה בזה, מתחברים
ומזדוגים יחד כדי להוליד ילדי פשע זרע שקר.
והדבקות הרעננה באלהים חיים, באור תורה וחכמה עליונה,
בזיו הטוהר העליון אשר למנה נתנה מנשמת אלוה ממרומים,
דף 133
תפריד את פועלי האון, והתאוה הרוחנית לא
תוכל להתחבר עם התאוה הגופנית, וכל אחת מהן
בפני עצמה תכשל ותפול לפני הגבורה העליונה,
המתגלה מאור הנשמה, מקול ד' בכח, הקורא תמיד לכל תמימי לב,
המישרים אורחותם, שמעו פתיים וחיו, ואשרו בדרך בינה.
כשהשכל הפשוט והישר עושה את מעשיו ברוח האדם,
צריך הוא להלחם עם הרוח החשוך של התאוה הגולמית,
שמהרסת תמיד את בניני השכל והיושר בראשית התיסדותם.
ביחוד היא מניחה מכשולים את הקוים המעשיים שבציורים השכליים,
שם היא מניחה את ארסה, את ביצי הצפעוני שלה, והם הולכים
ומתפתחים עד ששורצים שירוץ נחשי בהתגלמות המעשית,
בתיאוריות הנובעות גם מהשכלה ובינה חודרת.
המלחמה והזהירות צריכה להיות בראשית השתכללותה
של המחשבה. באותו הפרק שמגיעה היא במסקנתה לחוגים המעשיים,
שם הנחש אורב לפתות, לפרוץ גדרות עולם, לשלוח יד
ברשע וכסל, שם ישוך עקב. וישרי לב שמים לב על דרכיהם,
נאזרים בגבורה של מעלה, ולהמסקנא המעשית קוראים הם עוד יותר
לעזרה מקודש.
וכשם שרוח התאוה עומדת לשטן להאצלת השכל,
כך עומד רוח השכל המגושם לשטן על הבנינים הנאצלים,
המופעים ממקור קודש יותר עליון מערכו.
לעומתם הרי הוא דומה בגשמיותו, בצמצום כחו, ואיסורו אל
ההנאות, תולדות החושים וההרגלים, לרוח התאוה לעומת ערכו.
דף 134
והמלחמה הנטושה לעומת המשפטים של תולדות אור העליון,
מאור תורה, ורוח ד' על יראיו וסודו לישרים, היא כפולה,
פה מתחבר כבר השכל האנושי המגושם בתור לוחם,
ועל שני צדיו עומדים לעזור לו ברשע, שני אויביו התדירים,
רוח התאוה החומרית והרוחנית יחד. אמנם טוב לפני האלהים
ימלט מהם.
ודרך איסור מלחמה לד' זו היא בראשית כל להפריד
את השכל משכניו הרעים, לברר לו, שאין חברתו נאה עמהם,
ובזה הרי הוא בעצמו מתעלה, וברוח העידון שבקרבו יכיר
את מקומו, ויתלוה עם הרוח האצילי של אור הקודש,
שהוד האמונה העליונה, עין ד' אל יראיו, מופיע עליו.
ואז יתפוצצו הררי עד, שחו גבעות עולם, והרוחות הזעירים,
של התאוה הרוחנית והחומרית, מתחילים גם כן להתרחץ מצואתם,
חלקיהם היותר סיגיים מסתתרים במתבואים, והצדדים היותר
טהורים שלהם באים לשרת בקודש, לקשט את כח הדמיון, לרומם
את להב רגש הלב. והכל מסייעים למלאכת שמים,
אפילו רוחות, אפילו מזיקים, וברצות ה' דרכי איש
גם אויביו ישלים אתו.
דף 135
שניות הנפשות והרוחות
צד
אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית, בדבר
שתי נפשות, הקדושה והטמאה, אשר לאדם, ואיך שכל אחת
שואפת להגדיל ממשלתה, בגויה האנושית, כי רק בהבנה זו נוכל
להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות בני אדם. והחכמה המוסרית
על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את מעשיה, באין דרך
של סתירות.
ולמעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש הקדושה בעצמה,
ששתי רוחין הן, רוחא דעלמא הדין, ורוחא דעלמא דאתי.
וראוי להכיר, ששתי רוחות הללו גם הם נוהגים קצת מלחמה ביניהם,
אלא שהיא כבר מלחמה של שלום, מלאה אהבה וכבוד,
שכל רוח רוחש לחברו. אבל שנים הם, ובזמן שהאחד מתגבר,
ושאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גבהן, לא יוכל אז
רוח דעלמא דין להמשיך כל כך את מעשיו, גם את המעולים שבהם.
ובזמן שרוח דעלמא דין מתגבר, אז יושב הוא ממרחק
רוחא דעלמא דאתי ושולח הוא רק ניצוצים קלים,
להאיר את דרך רוחא דעלמא דין, כשהוא הולך למשרים.
מיוחד הוא יצחק מאחר העקדה, שחי בו רק
רוחא דעלמא דאתי, ומתוך גודל הופעת האור העליון עליו,
הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה לעתיד לבא,
דף 136
ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך חטאו,
ימחו על קדושת שמך, כמו אברהם ויעקב, כי קיום העולם,
ועוצם החסד המביא לסליחה גמורה, לקוח הוא דוקא מרוח העליון,
המתנשא ממעל לעלמא הדין, אשר על כן יוכל להחיותו תמיד,
ולהשקיף עליו השקפה לטובה, בכל עומק פרטיותו וכלליותו.
ומי שהוא למעלה מכל עולם הזה מוצא את כל טוב עולם הזה לפניו,
וזורע ומוצא מאה שערים, והולך הלוך וגדל.
חכמי לב מכירים באמת את האפסיות של עולם הזה
מצד עצמו, והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם הבא
ואשרו. ומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה,
ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם, ומתוך כך
הם דורשים לתקנו ולשכללו, ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול
של חיי עולם הזה, על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח
על כל מה שגילה רוח האדם, מצד אהבתו החיצונה לעולם הזה
מצד עצמו, מפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר, אלא
שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם,
אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמה.
דף 137
עצמיות וגאולה מחיבוט הקבר
צה
כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות,
וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת הבהירות
הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית,
חסרון הזלת טל החיים היסודי, של הרצון וההרגשה,
ההכרה והתשוקה, ממהותה הפנימית.
על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה,
ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים,
מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ
פועלים עליו בצורה מדולדלת. אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר,
בצורה של שממון ושל הריסה, והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו,
אבד אז את היסוד, הצינור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים
המיוחד לו, את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה.
ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל,
והוא קבור באדמת עפר קברו החומרי, וכבול בכבלי זוהמא,
ענן השכחה החשוך סובב את כל מלא קומתו, ואת שמו
לא ידע.
חיבוט קבר זה עם כל בהלותיו ישנו בכל עת וזמן,
בין בפרטיותו של כל אחד, בין בכללות האומה. אכתוב להם רובי
תורתי כמו זר נחשבו, ותהי להם חזות הכל כדבר הספר החתום.
והננו כמו חללים שוכבי קבר, אשר לא זכרתם עוד, והמה מידך נגזרו.
דף 138
והנה תבוא הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט,
הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמד על בסיסו העצמי,
יוכר ימים מקדם שנות עולמים.
עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, יחפש וימצא, בנר ד'
נשמת אדם יחפש, ומחשבתן של ישראל, הקודמת לכל,
תאיר בראשית עז מקורה על כל אותיותיה של תורה. הן עם
כלביא יקום וכארי יתנשא, הנני פותח את קברותיכם עמי,
והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ונתתי רוחי בכם וחייתם,
לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם.
נשמת ישראל, מקורה של תורה, תמצא את עצמה,
ובמצאה את עצמיותה, יתנוצצו לפניה כל אותיותיה של תורה,
בתפארת זיו החיים שלהם, ויקרא בהם שם עולם, שם חדש אשר
פי ה' יקבנו.
מזוהר צפיית ישועת הכלל יאיר אור הפרט, שאין בו
אלא מה שבכלל, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם
קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלם.
דף 139
השם העצמי וההתחדשות
צו
העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו.
כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי
העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי.
זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות,
כל חיבוט הקבר.
ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא
את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח,
ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי
ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה,
החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו,
הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם,
ויתיצבו כמו לבוש.
רזי הרזים של עת לעשות לד' הפרו תורתך,
חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד,
המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול.
אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה,
איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות,
אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום,
וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המץ,
ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן
למדו תורה בבני ברק.
דף 140
בקשת האני העצמי
צז
ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי,
של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך
הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה
הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו,
חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש,
ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך,
מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו,
בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זה אחרי אלהי נכר,
את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ,
הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות,
לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו,
נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.
קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר
הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד,
של הפרט ושל הכלל.
באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה
גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ,
מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם,
והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא,
וקל וחומר שאין אתה.
דף 141
רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו,
רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש,
אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש
ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני
ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'.
התעלות לאחדות ולחרות
צח
כשהרעיון והרצון והאופי איננו מתעלה מהחוג
של השלמת העולם המעשי, עומד התוכן אז בצורה עבדותית,
עבודת עבד. אין המגמה המעשית אפשרית להיות המעשה בעצמו,
כי אם איזה פועל יוצא ממנו, על מנת לקבל פרס.
אבל כאשר התמצית של האידיאל המעשי כבר שולט,
אז מתרומם כל העולם המעשי, ונשמה נזרקת בקרבו, הנותנת לו
חיים חדשים עליונים, שמתאחד המעשה והרעיון, ומוצא שכרו בתוכו,
שכר מצוה מצוה. עשה דברים לשם פעלן, ודבר בם לשמן.
כשחושבים בטעות, שהעולם האידיאלי העליון הוא נפרד
מהעולם המעשי, ואין לו עסק עמו, מפרידים את הרשויות,
ויוצאים מקדושת האחדות לזוהמת השניות. אמנם אם שקועה
היא המחשבה רק בעולם המעשי, אף על פי שנראים גם בו סימני
גדולה רוחב והעמקה, כללותו איננו יכול לעלות בכל זה מערכו
המזער, והוא תוכן נערות וקטנות, שיפה הוא לחנוך,
ומסוכן הוא אם ישאר בתור מטרה אחריתית.
דף 142
אבל מפני שבעולם האידיאלי היצירתי של התוכן המעשי כולו
חי אידיאל רצוני ושאיפתי עליון, שמגיע בהכרח למעלה למעלה
מכללותו המוגבלה במעשה, מתוך כך נקשרים כתרים גם מבלי
הדעת המפורטה של הקשורים בכל חושי חייהם בעולם המוגבל ההוא,
והכתרים עולים בכח הגנוז שבעיקר מהותם, ונמצא שהכל
מתאחד לחיים ולמציאות חירותית עליונה.
זהו חלק התם, שיש במסורת, בקדושת ההנהגה ושמירת
תורת אם בלא נטישה. אבל המגמה שבחיים התוריים וויא
התעלות אופיית אל העולם השאיפתי, שממקורו העליון
נותן הוא את כל כח הצמיחה והרטיבות לכל העולם המעשי כולו.
עד היכן הוא הגבול של החרות האצילית,
הוא דבר הסמוי מן העין, ובאמת אין לה גבול, כי נחיתה היא
בלי מצרים. אפילו החלק היותר קלוש מהעבדות הנשמתית הוא כבר
מטיל פגם בנשמה. והאדם הולך הוא ומשתלם, בהיותו הולך למשרים,
הולך הוא ומשתחרר מכל שעבוד של ציור ורעיון באור החרות
האלהי שבנשמתו, חלק אלוה ממעל, ונשמת שדי ממרומים.
אמנם גבול החרות אין לו ערך מצד עצמו, אבל ערך גדול
יש לו מצד מקריו, מצד דרכי ההטעיה שבו, אין לך אדם שאיננו
משועבד לדעות ומדות ותכונות קדומות, המשפילות את הדר נפשו,
ולפעמים יש שמה שהוא קורא בשם חרות איננו כי אם שעבוד
לאיזה מצב קדום, גרוע ושפל. על כן בעין פקוחה צריך האדם
להתבונן על מהות החרות, בשעה שהוא שואף אליה,
למען לא תתחלף לו העבדות השפלה בחרות.
דף 143
הטבעיות והחרות
צט
שבים אנו אל מושגי הטבע גם במובן הרוחני,
וזוהי תפארתנו. הרוחניות, המוסר, השקיקה האלהית, כשהיא מוכרחת
בתור חטיבה טבעית , הרי היא מארגנת את האדם העולם
והחיים במערכה של אושר עליון נשגב אידיאלי, והעולם הולך
ומתתקן במלכות שדי.
מי זה לא ישתוקק לזה, שיהיה הטוב והצדק טבע קנוי
בכל נפש, ומי זה לא ישאף, שהוד החיים העליונים בהוד רוחניותם
ושיגוב מציאותם יהיו מאוגדים בעוצם הטבעיות שלנו. מי לא
ידע שנצחון הטוב והחיים על הרע והמות הוא מאוחז בהקביעות
של הטוב והחיים בתוכיות הטבע המסודרת האיתנה. ובתוך המושג
של הטבע מבינים אנו כבר, מה היא העבודה האלהית, מה היא חובתה
של תורה בקיומה ותלמודה, עד כמה העולם צריך מזון ופרנסה
רוחנית, כדי להתקיים באופיו, כדי שהאידיאליות תעמד בו בראש.
אנחנו נקח מן הטבע את העז שלה, את איתניותה,
את הסדר המדויק שלה, את התמדתה ושקידתה, את מתינותה,
ואת העמדה הבטוחה המתגלה בחזיונותיה לגבי עצמה. אבל
נשתחרר מעורונה, מפראותה, מהכרחותה העבדותית,
משלילת כונתה, וחסרון אידיאליותה, והננו אז הולכים קוממיות,
צועדים על במתי ארץ, נוחלים נחלה בלי מצרים,
לובשים עז והדר, ושוחקים ליום אחרון.
דף 144
התום הפנימי
ק
התם הפנימי הוא הרבה למעלה מהמוסר.
כל המוסר כולו נובע הוא מנחליו המשתפכים מכל עבריו,
וממלאים את כל אופקי הרעיונות והמעשים ישרנות אופית.
התם הוא המבוע העליון, המתעלה מכל הגה חברותי,
מכל רעיון של צורך חוצי, ושל צורך עצמי, הוא הוא
האושר העליון, שכל חפצים לא ישוו בו, שכל תענוגים רוחניים
לא יערכוהו.
והתם הזה נחלת יעקב הוא, נחלה בלי מצרים,
נחלת איש תם יושב אהלים, המביאה ברכת השלום בעולם,
והשלום איננו כי אם כלי המחזיק את ברכתו העליונה.
שמר תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום.
התום והיושר הם יסוד האושר. הענוה המדויקת
היא נסמכת תמיד עליהם, ובהצמדם יחד הם עושים את החיים
למושג של רכוש רוחני, אמיץ וגדל כח.
דף 145
דף 146

סדר שישי: יסוד הכללות
דף 147
היסוד הכללי
קא
האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות,
הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק
על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות,
ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך
שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות,
לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל,
לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה.
וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו
ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי,
כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא
באתר חסיר, וכיון דבאתר חסיר או פגים לא שריא,
איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה
מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנכית לבדה.
והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי,
בצרורא דלעילא דביה חיי כולא, הוא יסוד נשמת
הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים, ומתענגים על ד'.
דף 148
והם צריכים להתחזק לדעת את עצמות רצונם, ושלא לעזבו
משום מניעה שבעולם, רק תמיד יגדלוהו יקדשוהו ויפארוהו,
ויזכו לברכת ד', מיסוד בכל מכל כל.
התיקון הכללי
קב
מה שלומדים, ומה שמתפללים, ומה שעוסקים בישובו
של עולם, בין בדברים המוכרחים לאדם ולבריות לקיומם המצומצם,
בין בדברים העשויים להרחיב דעתו של אדם ולשפר את חייו,
הכל עולה לאגודה אחת, לחטיבה אחת, להשלים את התיקון הכללי
של העולם כולו, ולקרבו יותר ויותר להמטרה האידיאלית
המבוקשת, לעשות את החיים טובים והגונים, ויותר ראויים
להקשר בקשר נצחי, בקשר הקודש, בקשר שמחת עולמים,
בקשר עדני עדנים, בקשר זיו ונהורא מעליא, באור חי העולמים,
דידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא.
דף 149
העבודה הכללית
קג
ההרגשה הקדושה, המחוברת בבינה עליונה,
מחברת את העבודה האלהית בטהרתה ע ם כל היצור,
לשיר יחד עם כל משוררי פרק שירה, ועם כל אדם, אשר
בנפש ישרה עורג הוא אל אל יוצר כל. והכלליות הזאת,
החפשית והרחבה, לא תחדל מהיות יסוד האמונה,
הממולאה אהבת אלהים ואהבת האדם, ואהבת הבריות כולן.
והבלטתו של יסוד זה יכין לו האיש הישראלי על פי הדפוס
המיוחד של החקיקה האלהית אשר באורן של ישראל,
כתורה וכמצוה מורשה קהלת יעקב, שהיא לא תעיק ותצמצם
את היסוד הרחב והחפשי, אלא תרחיבהו, ותופע עליו נהרה.
בתחלה מוצאים את התוכן של התורה כולה, בכל הרחבתה,
בהנפש הפרטית, בתיקוניה ובקלקוליה, בעליותיה וירידותיה,
ואחר כך מוצאים את הנפש הפרטית שהיא משורגת עם הכלל כולו,
ואחר כך מוצאים את התוכן של הכלל, בעולם כולו,
וההויה נמצאת תלויה בהשלמת המוסר והתורה של כל יחיד.
חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ומתי
יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב אבותינו.
דף 150
התפיסה הכללית והפרטית
קד
כל מה שעובר על אדם יחידי ועל נפשו, מאורעותיו
מיום התחלת יצירתו עד הגמרו בשכלולו, עליותיו והדרגותיו,
חליפותיו ותמורותיו, הכל בגודל עבר ועובר על היצירה
הגדולה, על כל עולמים, ומה שעבר ועובר על כל עולמים
עובר על כל אדם.
אמנם ישנם ענינים כאלה שהתפיסה הכללית מקדמת
בהם, ומתוך ההזרחה של היצירה העולמית, מתוך מעשה בראשית,
באים להכרת הנפשיות הפרטית, וישנם דברים כאלה שהתפיסה
הפרטית מקדמת לבא, ומהם מתפיש אור הידיעה על חכמת
עולמים. וישנם הרבה פרקים שהנחלים נפגשים זה בזה,
וממלאים זה את זה, משלימים ומבררים זה את זה.
דף 151
ההשתוות לחיי העולמים
קה
כל המחשבות והרעיונות, התשוקות הגדולות, והנסיונות
העצומים, שעוברים על כל צדיק בנפשו הפרטית, כולם
עוברים הם על כללות האומה, ובאופן כללי על כללות האדם,
ובאופן יותר כללי על כללות העולם, וכל העולמים כולם.
וכל מה שהאורה הפנימית והמקפת העליונה
היא יותר נתבעת ברוב אמת מנשמתו של אדם, והוא מתגלגל
הרבה בצער הצמאון לשבר את נפשו מהריווי העליון, עד שהצער
בא לידי דכדוכה של נפש ממש, עד לכדי בחילה
בחיים, ועד לידי התמעטות הכח, וההתהלכות כצל בנטותו,
ובכל זה לא יפנה אל רהבים, ולא יאבה בשום אופן לשכר את עצמו
בשכרון החיצוני של העולם, לא בתאוות גשמיות, ולא ברוחניות,
ולא בדמיוניות, ולא במה שקוראים שכליות, כי אם עומד הוא על
משמרתו, והתגלות האמת העליונה והטוב המוחלט בנשמתו ובעולם
הוא כל ישעו וחפצו, לפי מדה של התגברות תכונה זו,
הוא הולך ומשתוה לרוח כל העולמים, וסוקר הוא
מפנימיותו את הכל, והולך האור ובא לו מתוך מחשכיו,
עד כדי צפיה נאמנה מסוף העולם ועד סופו,
כל אחד ואחד לפום דרגיה, ויראה בגיאות ד', ברב עז וחדוה,
וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום.
דף 152
כל העולמים כולם בכללותם מרוח ד' חיים הם, וכחם
מלא חיים של צדק גמור ושל יושר מלא, והאדם בבחירתו הוא
צריך להעמיד את תוכן חייו באופן שיתאים
לחיי העולמים כולם.
וזהו סוד הגבורה שביראת שמים, שכל העז של כל
העולמים מסייע למי ששם דרכו נוכח ד'.
וכל מה שיתגבר האדם ביותר בזיכוך הנפש, התביעה הזאת
של ההשתוות לאור חיי העולמים כולם היא מתגברת
בקרבו ביותר, והיא מתפשטת על כל מעשיו, דרכיו, תנועותיו וקניניו,
עד שאי אפשר הדבר שתבא דבר תקלה אפילו
על ידי בהמתו.
דף 153
הנשמות הכוללות
קו
הנשמות הגדולות מוכנות הן, שיהיה זורח בפנימיותן
חזות הכל, מהשאיפה היותר טהורה ורוממה והיותר כללית
בהיקפה עד ההשתלשלות היותר רחוקה וזעירה, שבפרטי פעולותיה.
חפצה היא הנשמה הגדולה שהאור הגדול יהיה מלא כל,
וכמה גדול הוא מכאובה, כשאי אפשר הדבר, שיחדר
האור הכללי בישרת שטפו על כל פעולותיה, והיא מוכרחת
הרבה פעמים להשתמש באור כהה, אור של תולדה, שהוא גם כן
מאיר את המחשכים באיזה מדה, אבל לא באותו שטף האורה,
שתוכיות הנשמה עורגת היא לו.
הצדיקים הגדולים כוללים בנשמתם את הכל,
ויש להם כל הטוב של הכל, וגם כל הרע של הכל, וסובלים
יסורים בעד הכל, ומקבלים עונג מהכל, ומהפכים את כל הרע של
הכל לטוב, ומתוך שהם מתמתקים על ידי היסורים שהם סובלים,
הכל מתמתק על ידם, כי בשרש נשמתם נמצא כח של סעיפי
הנשמות הרבות מאד, שהצדיקים הם יסודם.
דף 154
הנשמה המרכזית
קז
הולכת היא היצירה את דרכה, בוראה היא את כל
דרגותיה, שואפת היא לההתיצרות היותר עדינה ונשגבה, שעל ידה
תהיה משתקפת כל התמצית של ההויה כולה, כל חסנה ועזה,
כל יפיה, ישרה וחכמתה. זאת היא הנשמה השלמה,
של האדם, שהמובחר שבו הוא המושלם הבחירי שבקרבו,
אותו ששכלל ברצונו את מהותו לצד הטוב היותר עליון,
עד שהוא מגלה חלק יצירתי, שיש בו מהות של פועל
טוב מוחלט.
הנשמה העליונה בעצמה מוצאת היא את חסנה ועזה
פנימה, אינה צריכה לשום דבר חוץ לה, היא מאושרת, ובכח
הכללי שבה, מתוך שהיא תמצית הכל היא ממשכת
את החיים לכל, את כל החסר לכל בכל גווני החסרון.
והרבים, בעלי קטעים שביצירה, אינם מוצאים את מחסורם
בפנימיותם, הם צריכים הרבה עד שיתמלא חסרונם, שיתקן קצת
מפגימת עצמותם, שאחר כל אלה אינה מתתקנת לגמרי כי אם
בצדיק העליון, בעל הנשמה המרכזית, ובת קול
יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כולו ניזון
בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין
מערב שבת לערב שבת.
דף 155
צדיק עליון
קח
התכונה של ההכרה האלהית היא מרכזה הפנימי
של יראת שמים, הוא המקור החי של נשמת העולם,
המתפשט בכל היצורים, בכל היש, בכל ההויה וחליפותיה,
בנצחה ועוזה, היא מדרכת את כל העולם כולו לעילויו ורוממותו.
כל המוסר, כל החקיות, כל החיוביות, הנם רק סעיפים ממנה,
היא בעצמה היא מקור העונג האצילי, שנשמת
כל העולמים היא אליה שואפת. כל התרבות העליונה וכל
מדרגותיה במהלכי העולמים, בהשתרגות הנשמות, במהלך התולדה,
בחיים ההיסתוריים שלאדם, ושל כל החי, של כל המרגיש והמתנועע,
כל פרק שירה וכל סעיפיו, הופעותיו והשתלהבותיו, ממנה הוא נובע.
הצדיק העליון, המלא גילת יה, המרוה עז קודש,
שדברו דבר ד' הוא, שכל תכונותיו קדש קדשים הנן,
כל שיחו ושיגו, אידיאיו ואידיאליו, הם אך חפץ אחד, אדרות אל חי
ושבח שירי רנניו, הוא כולו אך התגלות יפעת אור
החיים האלהיים שבכל היש.
ואליו הכל יכסופו, מברכותיו הכל מתברכים,
ובכוחו הנערץ הכל משתגב, דבר פיו הוא מלא בקרבו את יסוד
חיי כל, ומתוך חוזק חי האצילות שבכוחו הכל מתאמץ ומתחסן,
ומתוך כך מבטאו הוא אוצר העז, ותגזר אומר ויקם לך,
ועל דרכיו יגה אור, אין עושר כעשרו, ואיד חוסד כחסנו.
דף 156
אשרי כל הבא בגבולו, ומוצלח הצלחת עולמים כל הבא
במגעו, וכל המתחבר לאגודת זיו טהרתו. עבד הוא למלך הכבוד,
וכבודו של עולם בקרבו הוא שורה, כי המדעים מתאגדים בתכונת רוחו,
וכל המוסרים נובעים חיי נגוהות מתשוקת פליאות אור קדשיו,
זהו מופת העולם, חסין האדיריות. רוח הישר אשר לאדם חש הוא בקרבו
את רוממות הדרו, ותשוקת קודש ממלאה את כל ישרי לב, לחסות בצלו.
צדיק יסוד עולם
קט
כשנשמה גדולה הולכת ומתעלה, הרי היא מטבעת
חותם של אצילות, של טוהר, וגדולה עליונה עי כל ההויה.
זהו יסוד החזיון של צדיק יסוד עולם. נקודה פנימית
היא הנשמה הצלולה והרוממה, כל הנשמות כולן וכל מעשיהן,
כל כחות היש וכל גילויי החיים הולכים הם רק לשכלל את הוייתה.
העולם מחוסר הוא מגמה, כל זמן שאין נשמה
עליונה זורחת בו. וכיון שהיא באה ומאירה באור יקרתה,
הרי העולם משתכלל, ושמים וארץ שמחים כשמחת יצירתם.
יודעים הם ישרי לב, וצדיקים עליונים, שהם הם הנם
צינורות שפע החיים ליקום כולו, מרגישים הם את גלי ההשפעה
של הטוב שיורד עליהם, ועל ידם בעולם, והרגשתם זאת מלבשתם
ענוה ויראה, ומביאתם להתעלות תמיד בזוהר השכל, וביקר התכונות.
דף 157
צדיק לרבים
קי
כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא
יותר את הערך הגדול של הרבים, הציבור מתחיל להיות
חי בתוכיותו, בלבבו ועומק רצונו הוא מרגיש את הצרכים
הרבים של הציבור, את גודל הערך של החיים, המפעמים
בכללות הציבור, והוא עומד כולו לעיני רוחו כדמות
חטיבה אחת, הוא מרגיש את המציאות הממשית של הציבור,
ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ. ואז הרי הוא מתעלה להיות
מנהיג ציבורי אידיאלי, מחשבותיו מתקדשות בקדושת הרבים,
ומוסרו מתעלה להיות צדיק לרבים, ואור נשמתו
מתחילה להאיר בקדושת אורו של משיח.
וכפי מה שהחשק להיטיב מתגבר בו על עניני החיים
המוגבלים ותוכניהם, כן יותר ויותר הולך רוחו ומתעלה,
ואופקים רחבים עליונים רוחניים, שאין להם קץ ותכלית להשלמתם,
בעולמים עליונים, בגנזי מרומים, באוצרות של מעלה, מתרחבים
לפניו ומתגלים לרוחו, ובהם הוא רודה, להשכיל ולהיטיב,
להרבות אור אושר וקודש. והרי הוא עומד בקשר תדירי עם
ההמון הגדול של צבא מרום, קדושי עליון, מעריצי קדוש יעקב,
מן העולם עד העולם.
דף 158
המחשבה היסודית
קיא
לפי הבירור החי שהמגמה מתבררת בחיים, הולכים
הם המעשים והמחשבות המסתעפות בעצמם ביפים ובגבורתם.
הבירור המחשבתי הוא אחד מהבירורים היותר עקריים
להמגמה התכליתית של החיים.
אבל אותו המושג, שאנו קוראים מחשבה, איננו כולל עדיין
את כל מניות החיים לכל עמקם. אותה המחשבה היסודית,
שהיא באמת ראשית הכל, היא מחשבת החיים בעצמה, המחשבה
שהיא יסוד החיים וכל המפעל, וכל המגמה והנטיה
של החיים, המחשבה העליונה והמקורית שבנשמה ,
שממנה החיים נשאבים, ושעל פיה החיים מסתגננים.
זאת המחשבה לבירורה לשמירתה ונקיונה צריכה היא
לכל אותן העצות העליונות, שכל התורה כולה עסוקה בהן,
ושבשביל כך המצות נקראות לבעלי הרזין תרי"ג עטין דמלכא
קדישא. המחשבה, שהתורה, שרוח הקודש מדבר עליה, היא אותה
המחשבה היסודית, שאמנם כל מיני מחשבות ורעיונות הם
קויה וניצוציה, צלליה והסתעפותיה, סופגים הם ממנה את לשד חייהם
כל אחד ואחד לפי מדתו, ערכו וכחו.
לפי אותה המדה של טהרתה ונקיונה של זאת המחשבה
היסודית, גבורת החיים מתגלה, סוד אריכות החיים בה הוא גנוז,
דף 159
יראת ד' תוסיף ימים. בה חבוי סוד היראה הטהורה, יראת ד'
טהורה עומדת לעד. כפי רוב הטוהר של נקודת שוהם זאת,
של אור אש שמים זאת, טהרת החיים ועז החיים מתרומם, כל מה
שהוא מסתעף מבחוץ מכחה הוא בא. היא אינה צריכה סיוע
ואימוץ מהערות והתעוררות, ממפעלים ותנועות,
כדי לאמץ את כחה, כי מקור גבורה היא.
אמנם המפעלים כולם, לפי רוב דרגותיהם, התנועות החיצוניות
כולן, התפקידים הבאים מפועל ורגש, מסידור הגיוני ומכל מבוע
ומעין רוחני שהוא, הכל הוא להכין המון רב של כלים לשטף
מי שפעתה. מעינה של גבורת נשמה זו לעולם מפכה הוא,
מים חיים ונוזלים מן לבנון. ולפי רוב הכלים המוגשים יש אשר
תשטוף ברכה בתוספת מרובה, תלך למרחקים, תרד במורד,
נטישותיה שלחו עברו ים.
כמשפט הנשמה ביחש להכרתה העצמית, כן הוא המשפט
ביחש להכרת עמדתה אל הכלל, אל האומה, אל העולם, אל העולמים,
אל היש, אל ההויות, אל כל אשר ממעל וכל אשר מתחת.
לפי רוב עוצם הטוהר של הנקודה המחשבתית רבו הנטישות,
רבי המעש, עצומי החיים.
אמנם לפי אותה המדה שאין העצמה המחשבותית בנקיונה,
צריכה היא בירור ואימוץ חיצוני, באים המעשים המסודרים,
המחשבות העשויות והמסומנות, הציורים הדוגמתיים, הרננות והזמרים,
וכל הפעולות המסייעות ופועלות את חשיפת החיים, מעוררות
ונותנות אומץ, פותחות את צינורות הנביעות הפנימיות, ואור החיים
וגודל הטוהר הולך ורב.
דף 160
מובן הדבר, שבאופן זה השמירה נחוצה על כל שעל,
האורב יושב בחדר, והסימנים צריכים להיות תמיד נגד העינים,
אל תט ימין ושמאל, הסר רגלך מרע.
חסד עליון עשה אל למושעות לעולמו, באור תורת ד' תמימה,
הנובעת ממקור קדומים, ממקור הנשמתי של המחשבה העליונה,
ממקור הגבורה של בריאת כל עולמים, מצות ד' ברה מאירת עינים.
המניות של עזוז החיים אשר להמחשבה העליונה
נזרקות הן במזלפת המצות האלהיות בתוך הדם הרוחני של הנשמה
לעומק תמצית ראש פסגת מקור כחותיה, ומתנת חיים נכונים
ממרום באים, ולעומתה תתנשא נקודת המחשבה הפנימית,
וממאסרה תצא, תקום לתחיה בעז חפש ודרור, והקודש העליון,
אשר במצוה, החיה חיי חי העולמים, יתן לה עצמת חיים.
והכל לפי רוב המעשה, ולפי טוהר הכונה, לפי הדבקות
הרצונית שבנקודת המצוה ומחוללה.
אבל הברות המחשבה העליונה, התגלותה של
הנשמה בנקודת גבהה, בשוהם פנימיותה, מקבלת היא אל תוכה
את הברכה לפי הכנתה באומה כולה, בחיים המסתעפים,
ההומים ופועמים לחיי ציבור וסדריו. האיתניות המיוחדה תלויה
היא ביחוד, בנצחה והודה, בערך התבררות סוד המחשבה
העליונה שבאומה, בהתיחדותה עם שרשה, שהיא מחשבת
רז עולם אשר בצל שדי, מגמת החיים ויפעתם, מהותם
ופרים, ציצם ופרחם.
היקיצה לתחיה ולגאולה תלויה היא בהתעלותה
של הנקודה הנשמתית הכללית, המרוכות ביותר בשרידים
אשר ד' קורא.
דף 161
ההדרכה העולמית
קיב
הטוב והרע איננו מתחיל ומסתיים באדם ובערכיו
המוסריים לבדם, מלא עולם הוא מתגלה, ומתיחס לערכי המוסר
המעשי והמחשבתי של האדם, כערך הרשמים של ההופעות הכלליות
שהוא מקבל אותם, כשבא לחוג כלי תפיסתו המוחשיים והשכליים.
התורה, בצורתה המעשית והמוסרית, הנתפסת ברעיון,
הרי היא מורה את דרד החיים לסור מן הרע ולדבק בטוב,
לא מצד הערך המצומצם המוסרי, שכבר נכנס בגבול המיוחד של
האדם, אלא מצד ערכיהם הכלליים המתרחבים בעולם.
מובן שכל ערכי המוסר המוגבל עומדים בצורה יותר
מחוטבה ומדוייקת, על ידי מה שהם יונקים ממקום כל כך רם ורענן.
המחשבות, הרגשות, הפעולות, ההנאות, שהם שואבים את
מהותיותם מן הרע הכללי שבעולם, והם ממילא מבצרים
אותו במגעם הפרטי, הרי הם האסורים. וכל מה שהוא מוצל
מן הרע הכללי הרי הם מותרים. וכל מה שהוא נשאב
מהטוב ותגבורת מעינו הרי הם מצוויים ועומדים לשמור ולעשות.
הדרכה עולמית אלהית זו נאותה לנפשות כאלה,
שהיחש שלהם עם העולם ומלואו, עם קיומו ופריחתו הכללית,
הוא יחש אקטיבי, ופועל באורח ישרה ותכופה.
וזאת היא גדולתן של ישראל, אשר נתן לנו תורת אמת,
וחיי עולם נטע בתוכנו.
דף 162
ההבטה הכללית
קיג
העין הפקוחה רואה את החיים המתפשטים בכל ההויה,
בכללותה ובפרטיותיה. מביט ומקשיב לעליותיהם וירידותיהם
של כל הפרטים, מאחד בשכלו את נשמת האדם, מדעו ושאיפת
רצונו עם כל ההויה, והכחות היותר נמוכים מצומצמים ונרדמים,
ומגביה למעלה את ציורו, עד רם ונשא.
כל אשר יבא עמו במגע רחוק או קרוב הוא נתפס בפנימיות
חייו שלו. מדי אכלו, שתותו, וכל עסקי גשמיותו, מכיר הוא
גלי חיים שוטפים מן הכל אליו, מתבקשים להעלות
על ידו ועמו. אוהב הוא את הכל, מרחם הוא, מלא הוא הוד
ויפעת גבורה, רוצה בעליית הכל.
ובעלייתו הוא מתדבק הוא דבקות פנימית תמיד,
בתשוקת הרוממות, שאין עמה הגה ורעיון, מפני שהיא
גדולה מכל מחשבה, אדירה מכל שם, עושה הוא
בסיס לתשוקת עולמים זאת כל מוסר וכל צדק וטוב.
כשאדם אוכל, שותה, עושה כל צורך גופני, מתרגש
באיזה התרגשות נפשית שיש בה עונג נפשי, מתעוררים בו כחותיו,
לא לפי מדת השכל הצדק והיושר לבדם, כי אם כפי אותה המדה
דף 163
שהטבע הפשוט, וגם המקולקל מכבר על ידי מעשים בחיריים
בלתי הגונים שלו, ושל כללות האדם, מושכת אותם. מדה זו
נוהגת באדם ובעולם.
ההכרה הבהירה רואה ברוח האדם חלק מן
ההויה הכללית, כשם שההבטה השטחית רואה בגופו וכחותיו כן.
ומצד רוחו גדול הוא האדם בעולם הרוח, ועל כן הוא תופס
מקום חשוב מאד, ועילוי רוחו, והשפלתו, שכלו וקלקולו, הוא
הנושא היותר חשוב, לטובי החושבים וההוגים המעמיקים, מגביר
אדם את רוחו לצד הטוב, כלומר לצד התכונה שהיא
מכוננת לשכלולה של ההויה, לכללותיה ולפרטיותיה, לרוחה ולגויתה,
מגביר בזה בפנים ידועים וחשובים למאד את הטוב בכל ההויה כולה.
החשבון מתמצה, בין מיד בין לאחר זמן, והתכונה מתהוה,
בין בהויה זמנית בין בהויה שצורתה ביחש להזמן היא שונה הרבה
מתכונת הזמן שאנו רגילים בו.
הסקירה של הרוח הטהור, המתנשא מעל לתקרה
הנמוכה של החושים ונושאיהם, מדברת היא במדה של תכונת
האדם ברוחו ונפשו, על דבר ההויה כולה, מונה היא את הכחות
שבמציאות לפי ערכם בעולם הקטן, שהוא באמת העולם הגדול עצמו,
מוצאת היא את אופי החיים, בכל תעלומותיהם, ובכל מסיבותיהם,
ערוכים בסגנון כזה, שאפשר להציץ מהם על כל ההויה,
על העולמות כולם, על עולמי עד.
וההבטה הזאת כשהיא קבועה, כשדרכי החיים מתאימים לה,
היא פותחת שערים נפלאים, שערי שמים ממש במלא מובנם.
דף 164
אשרי הדופק עליהם תמיד, יתנשא בהם ועל ידם
מכל שפלות החיים, יתרומם ויתעלה, על כל המעשים,
וכל העולם כולו כדאי הוא לו.
דף 165
דף 166

סדר שביעי: מגמת העדן והטוב העליון
דף 167
התענוג והטוב העליון
קיד
כשאנו מתחילים במסילת ישרים ללמוד, שיסוד
החסידות הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג
על ד' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי
והעידון הנצחי, נסלד החוש המוסרי שלנו מפני האיגואיסמוס,
ואהבת התענוג, שביסוד זה, ותובעים אנחנו יסוד יותר טהור
ונקי משום תערובת הנאה.
אמנם זהו גורל העולם והאדם, שירד כבר בראשית יצירתו
מהתכונה הטהורה אשר להאידיאליות העליונה,
והושבתה אצלו הטהרה האצילית, ומלמטה הוא צריך לטפס
למעלה למעלה. יתברר לו אמנם אחר כך שמושג תענוג זה
של התענגות על ד' הוא התוכן הטהור שבאידיאליות
היותר טהורה, שאי אפשר לבטאה בשום הגה אנושי.
מורגשת היא הרגשה מועטת בשאיפת הלב הטהור בהתעלותו
מעל כל המצרים המצמצמים אותו, וזהו רק צל של צל צללה
של השאיפה העליונה, הנקיה מכל עירוב גס.
דף 168
באים אנו להלן, רואים אנו, שכשתעמיק עוד ביותר
תראה, שהתכלית האמיתית היא הדבקות בשם יתברך,
כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו
בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה. ואנו תובעים
את עצמנו, אחת, שהדבקות האלהית הזאת בעצמה תהיה משוערת
בקרבנו בצורתה הטהורה מכל שמץ איגואיסמוס נשפל. ושנית,
הדבקות האלהית במובנה העליון, אוצר הטוב המקורי, צריך
שיעלה את כל מה שחשבוהו בני אדם לטוב שיהיה באמת טוב,
ולא עוד אלא גם כל מה שיחשבוהו בני אדם לרע צריך שיהיה
נודע שהוא טוב, מפני שבאמת אין רע כי אם טוב,
והרע אינו אלא דמיון כוזב ושוא נתעה, מפני
שאיננו במציאות.
אמנם הקדמה כזאת אי אפשר לה להיות יסוד לספר מוסר
מעשי כי אם אחרי עיבוד מרובה במעמקי התיאוריה, עד כדי
ההסברה הברורה, שכדי להגיע אל האור העליון של השלמות
הנשאפת, הטוב המוחלט של הדבקות האלהית, צריכים
להקדים את המוסר המעשי, המפריד את הטוב מן הרע,
ושיש עסק עם היסוד הרע כעם דבר של מציאות. ומזה באים
לאור העליון של הדבקות האלהית העליונה, שהוא תכלית הטוב,
שרואים על ידי אספקלריא מאירה זו את כליון הרע במציאות
ואפסותו המוחלטה למפרע.
וכשקוראים אנו להלן, כי האמצעי אל הדבקות הוא
לידבק בו בכח מעשים שתולדתם זה הענין, שהם
המצות, חסרים אנו חוליא גדולה של השלשלת ההיסטורית
הרוחנית, שהיא חוזרת כימי עולם בכל אדם בכל שעה ובכל מקום.
דף 169
הדבקות האלהית יסודה הוא הדבקות בעצמה, תשוקת
הטוהר, המתעלה על ידי טהרת מחשבה, עומק הגיון, חופש רוחני,
והסתכלות בהירה, ההתהלכות את האלהים של דורות הראשונים.
אמנם ההסתכלות הזאת בעצמה פוגעת במעצורים שנתרבו ביותר
במשך הזמנים, ויש מניעות גדולות בתכונת הנפש, וקל וחומר
בתכונת הגוף, וישנן הברקות עליונות הצריכות לסיוע של
תכסיס מעשי.
ועל כולם מתוך התשוקה האדירה, מתוך השלמות העליונה
בעצמה, מתוך ההתגלות של הדבקות האלהית מתגלה רז עליון,
של אספקלריא המאירה, שסכם לנו את הדרך הסלולה,
לאחד את כל התוכן המעשי שבחיים עם היסוד
של התשוקה האידיאלית, אשר היא יסוד הכל,
חשק הטוב העליון של הדבקות האלהית, העולה בטובו
מכל שנקלט אצלנו במושג של תענוג ועידון, והם הם המצות,
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
ואנו צריכים ללמוד מעתה, בבת אחת, את החזיונות הרוחניים
של המהלך התיאורי, העולים אל המכון של המגמה הרוחנית הנקיה,
מגמת הדבקות האלהית, ואת הדרכים המעשיים העוזרים לה,
המשכללים את צורתה, המרחיבים את אורה, והמסירים את כל
אבני המכשול מכל נתיבותיה, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
דף 170
תענוג הדבקות
קטו
הדבקות האלהית האמיתית, כשהיא משפעת את שפעה
על העובד האמיתי, היא ממלאת אותו זיו תענוג והרחבת הדעת,
וכל הכחות וכל החושים שלו מאירים ושמחים, והעולם וכל מלואו
שמח עמו.
ההשגה המביאה את הדבקות האמיתית, ובאה עמה ביחד,
היא ההארה של העושר של הישות האלהית, שהיא משבעת
מטובת את כל הקשורים עמה. ניצול הוא בזה מהעוני הגדול של
העולמות הנפרדים, שכולם הם חשכים ודלים, לגבי האור והעושר
העליון של מלך הכבוד ב"ה, ד' אלהים אמת, המצוי האמת,
אשר אין עוד מלבדו ואפס זולתו. כי אשב בחשך ד' אור לי,
אל ד' ויאר לנו, ד' אורי וישעי ממי אירא, ד' מעוז חיי ממי אפחד,
ואבואה אל מזבח אלהים, אל אל שמחת גילי.
דף 171
התענוג הנשגב
קטז
ההשתקעות העמוקה בדעת אלהים, מתוך דעה שלמה,
המתלבשת בהרגש נאה ולבוש מזהיר של דמיון מבוסם,
אין לשער את יפיה ותענוגיה. כל חוזי חזיונות וכל משוררי
אהבה בתענוגים ילאו לצייר גם חלק קטן משביעת הנשמה
ונחלי עדניה, במעמדה הנשא, כשהיא עומדת כולה בעולמה האלהי,
ולבד התענוג הנשגב באין חקר, הצורה הרוחנית,
שהנשמה לובשת על ידי מעמדה הנעלה הזה, היא מלאה הוד
מלכות, וכל הדרת המדות הטובות, עד שהיא מתבסמת בבסמי עדן
של המוסר היותר זך ונאור, בתכונה כל כך שלמה ומאירה,
שאין ערוך לה בכל הטבעה מוסרית שבעולם, שיכולה לבא
על ידי איזה לימוד והכרה אחרת.
ביסומה של הנשמה בעידונה העליון חודר הוא
כל כך בכל כחותיה ושרשי הויתה, עד שהיא מבסמת בחילה
גם את כל הסובב אותה וכל הנוגע בה בסיבוב ונגיעה
הויתית ומציאותית. וכשנשמה מאירה ומתעדנת על ד'
וענג הכרת האלהות ומשושה מצויה בתבל, כל הנשמות כולן,
וגם כל נפש חיה, וכל שיח וצמח, גם כל כח חיים צפון בכל יסוד
ודומם שואב עדנה והתעלות.
וההשקפה הבהירה הזאת, שתכליתה קנויה היא על ידי
רוח הקודש, המוכשר להופיע בישראל ועל ידו בעולם כולו,
היא גם עכשיו המקור הראשי של כל התענוגים כולם.
דף 172
העדן העליון
קיז
הצדיקים העליונים חוש הרוחני המקודש בעליוניותו
כל כך מפותח אצלם, עד שאינם מוצאים בעצמם מנוחה,
כי אם בקשר מחשבתם וכל חושיהם בהאורה האלהית,
וההכרה האלהית והרגשתה היא מלאה אצלם תענוג ועדנים,
ממולאים מכל מיני ענוגים שבעולם, מעונג של כל נעימה ושירה,
מכל מיני טעמים וריחי נחוחים של בשמים, נרד וכרכם קנה וקנמון
עם כל עצי לבונה, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים.
וכל הידיעות, וכל המעשים הטובים וכל המדות הטובות,
כל התורה וכל החכמה, כל החריצות, וכל היושר והצדק, כל
גבורה וכל אור חיים, הכל ממולא אצלם בהדבקות האלהית,
השכלית וההרגשית, הממלאה את כל הויתם עדנת עדן עולמים.
אומללים הם מרגישים את עצמם, כשעוברת שעה קלה
שאין העדן האלהי ממלא את כל מלא חייהם. ואחרי שעה
כזאת הרי הם מתעלים בעילוי של צניעות ונשיקות קודש לאור
חי העולמים, בשפלות רוח, בשכל טהור, בקדושת עם, ובאמונת אומן.
ונחלי עדן עליונים זורמים ושוטפים דרך נשמתם,
וכל הברכות אצורות בה, חיים ונחת, שלום וריעות, דשן ורעננות
לכל העולם כולו, לכל המעשים ולכל הבריות.
כל התורה והמוסר כולו, כל החכמה והדרך ארץ כולו,
כל ההויה היא הדרכה לבא למדה עליונה זו, ולצד העליון שבה.
דף 173
הזרחות האושר
קיח
כל ההזרחות הרוחניות מאירות את המהותיות הפנימית
העצמית שלנו, ומעמידות אותנו ברום מעלה בעצם הקיום והאושר.
וכפי אותו הערך שעצמותן של ההזרחות הללו הן מיושרות עמוקות,
אמיתיות נאות ואיתנות, ככה תהיה מדת ההזרחה החיונית המאושרה,
שהננו סופגים אל תוכנו, ולא עוד אלא שכל הזרחה רוחנית
הבאה אלינו פנימה היא נותנת לנו את אשרה ממקור הויתה,
היא שואבת חיים בשרשיה מראשית אצילות ההויה, שעל ידה
הומשכו אורותיה, שעל פיהם נתגלמה אותה ההזרחה בתיאוריה,
עד שבאה אלינו, והננו רואים אותה פנים אל פנים, שבעים מטובה
ומתענגים מזיוה.
ממילא נדע, שנערכות הן ההזרחות יותר מהערך המגולה
שבהן עצמן על ידי הערך של מקוריותן. ואותן ההזרחות, שההויה
המאושרה שלהן היא באה משפעת עליוניות יותר כוללת, יותר נשגבה,
יותר מקפת את הכל, הרי היא יותר ספוגת חיים, יותר מאשרת,
ויותר משגבת לעד ולעולמי עולמים את המוזרחים על ידה.
ומעתה היפלאו לנו כל אותם דברי האמת הנאמרים בשפעה
של רוח הקודש מאהבתה ושבחה של תורה, מהאושר העליון
הנצחי והחי בחיים מלאים עדי עד, שמתאשרים ההוגים בה.
הן כל דברי תורה בכלל ובפרט, בפרטיהם ובפרטי פרטיהם,
הרי הם מרווים ממקור אותה האורה העליונה, הקדומה לכל,
שקדמה לכל יציר נברא, שהיא יסוד השעשועים האלהיים
במקורם, ומה גדלה שפעתם עלינו כשאנו מזדרחים מהם.
דף 174
הנועם הרוחני
קיט
אפילו כשהגוף שבור ורצוץ, והנפש נבהלה ופצועה במכאובים
רבים רוחניים וגשמיים, אין הנועם הרוחני חדל מתת את דובשו
ומתק שפעו, המרגיע ונותן עונג פנימי לנפש גם בתוך מחשכיה.
וזה הנועם נשאב הוא אצל כל אחד ואחד משפעת התורה
והמצות שלו, מפעולתם וכונתם.
וכשם שהוא נוהג בכל יחיד, ככה הוא נוהג בכללות האומה,
שהיא יונקת תמיד ממתק טוב הקודש הפנימי של נועם ד',
הממתיק את החיים ומשפיע צורה כבודה ומתוקנה, וחיים מלאים תוכן
של קורת רוח פנימית בעומק הנשמה הכללית של כנסת ישראל,
שקויה וניצוצי אורה משתלחים הם אל כל יחיד ויחיד, לפי ערך הכנתו,
לפי זוהר נשמתו, ולפי רוב קישורו העצמי אל הכלל.
דף 175
המעבר לטוב העליון
קכ
גם ההשקפה היותר ממארת על תוכן העולם, היותר
עצובה ומחשכת, פועלת היא רק על השלילות של חיי עולם הזה,
שהיא באמת מרימה את הערך של החיים המוחלטים, שהם
חיי עולם הבא. וממילא על ידי השקפה יותר עמוקה מתהפכים
חיי עולם הזה גם כן לעושר גדול, כי הרי הם המיסדים את
המעבר להטוב הגדול ומנוחת עולמים של חיי עולם הבא.
אמנם יותר גדול, יותר נאור ונעלה הוא התוכן של האספקלריא
המאירה בישראל, היודעת להרים את הערך של חיי העולם הזה,
ואת הערך של כל העולמים וכל היצורים, מראש כל דרגין עד
סוף כל דרגין, מאופי של נדידה, והעברה, למצב של
עילוי תדירי, ומעמד נצח והוד.
וזאת היא עבודת הקדושים שבישראל, שהם מחייבים
את החיים וממלאים אותם זוהר קודש, המשפיע חיים וברכה לכל,
והם ממולאים על ידי זה שפעת ברכה וחדות ד', שכל העדינות
והמירוק שאפשר להעלות על הרעיון האידיאלי, מכל נוי של
יסורין והקרבת עצמו, הרי הם מונחים כלולים ואצורים באותו
העדן העליון. ממתים ידך ד' ממתים מחלד חלקם בחיים,
וצפונך תמלא בטנם, ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם,
ואני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.
דף 176
אור עולם הבא
קכא
העולם הבא וכל חמודותיו, אורו ושפעו, שכלו ותפארתו,
גבורתו וחסדו, אור חייו והדר יפעתו, כולו עומד בכליל יפיו וטובו.
ומה שהוא בכחה של הנשמה להתאחד באור מתוק זה,
בפאר קדושתו, הרי הוא דבר של מציאות, שעושר הויה גדול יש בה.
ומתוך קדושתם של צדיקים, שעולם הבא והארתו האלהית
היא תשוקת חייהם, מאיר אור עולם הבא בכל העולם כולו,
וחסד של נועם ד' נעשה פרוש על הכל.
ושמחת המצות, שהן הן הצנורות, שטל הקודש
של נועם עליון ויפעת אלהים חיים מתהלך בהן בחן זרמיו החביבים,
באהבה בתענוגים, מתגדלת בגדולה רעננה, ההולכת ומתגברת
מחיל אל חיל.
מגן עדן מקבלים את הטיפין העליונים, המלאים
טל של חיים קדושים וטהורים, מסולקים מכל שיקוע חמרי,
מכל פחד שוא, מכל רפיון נשמתי, הגבורה והקדושה והתפארת,
במסגרת גדולת הדעת.
דף 177
אור עולם הבא בעולם הזה
קכב
לפי אותו הערך שאור עולם הבא זורח בעולם הזה,
באיש היחידי, בכללות העולם ובמציאות בכללותה, הכל מתעלה.
באדם זורחת היא האורה של עולם הבא לפי טהרתו קדושתו
וגבורתו הרוחנית, בהופעת קודש, בשכל, ברגש, בציור, בדמיון,
בטבע, במזג הגופניות. וכפי אותו הערך, שהשליטה על ארחות
החיים כולם ועל עצם החיים וכחותיהם באה מכח ההתכוונות
אל חיי עולם הבא, כה הם מאירים יותר, כה הם עדינים יותר,
יותר מלאים גבורה ותפארת, יותר מיוסדים ביסוד חיים קבועים,
אהל בל יצעד בל יסע יתדותיו ינצח, וכל חבליו בל ינתקו.
כשאור עולם הבא זורח בפילוש גדול, מרומם הוא
את כל ערכי החיים כולם, מאיר הוא בספרות ובשירה, בחיי
החברה והמדינה, באישיות היחידה ובמשפחה, בממלכה ובמשטריה,
בעולם היופי והגבורה, באהבה ובסידור הצרכים כולם לכל סעיפיהם,
הקטנים עם הגדולים.
החותם העליון של חיים עליונים ממלא את כל חלל העולם,
וזיו השכינה פורח בכל, והטבע וחוקיו, הליכות שמים וארץ
ומשטריהם, החיים והמות הנראים בעולם, התקוות והתלאות,
הכל מואר באור חיי עד, באור חיים, שכוס התענוגים העדינים,
המרוממים כל נשמה, ומצחצחים כל רוח ונפש, ממלאים הם
את כל מהותם.
דף 178
והאישים היחידים, שמעלים הם את חייהם למדה זו, מתברכת
מדת האמונה אצלם, מתעטרת בעטרה של הכרה עליונה.
העולם ומלואו, הזמנים ושטפיהם מתיצבים ברוחם במערכה בהירה,
מלואת כבוד, גודל נצח והוד, וזיו אור עליון, הממלא את כל
השמות, את כל האותיות, את כל ההגיונות, כל המחשבות,
כל משאות הנפשות אשר מעולם ועד עולם, שוטף עליהם תמיד,
בעוזו ועטרת חינו. והם מלאים אהבה לכל היקום, לכל הבריות,
שקועים באור החסד העליון, האומר לעולם חסד יבנה,
ודעת ד' במשפט ובצדקה ממלאה את כל אחד מהם.
אהבת עולם הזה ועולם הבא
קכג
כדי לאהוב יפה את העולם הזה, צריכים להשתקע
מאד באהבת עולם הבא, ולעשות את כל השכלולים של
עולם הזה בתכלית הרחבתם, הכנות רחבות, בשביל הפרטים,
ובשביל הכלל כולו, לחיי עולם הבא. רק אז תצעד התרבות את
דרכה בטח.
חכמה גדולה זו יודעת היא האמונה, ומתוך גדלה סופה
לכבוש את כל העולם כולו. ובעת אשר היאוש ימלא את כל נשמה
וחיי העולם הזה יעשו כל כך מזולזלים, תבא אהבת עולם הבא
ותתן טל של חיים להחיות בו את חיי עולם הזה, וזקנים וצעירים
יחדיו יביטו אליו וינהרו, ומלכים ושרים, ולוחמים וגבורים,
ימצאו בו מקור לשד טל חייהן.
דף 179
הנצחיות והתיקון החברותי
קכד
ההסתכלות הרוחנית השלמה, שהיא ההסתכלות האלהית,
היא מחוללת את התיקון החברותי היותר נעלה, אחרי
המון סבות וצינורות, של שדרות אנשים, וסדרי חיים שונים.
התעופה העליונה, המתעלה מעולם המעשה וגבוליו,
הוא המעמד של הרוח הגדול אשר לנשמת האדם, מתאחד הוא
האדם בשיא רוחו עם המהות הרוחנית העומדת למעלה מכל ערכיו,
מתעלה הוא מגבולי הזמן והמקום, והנצחיות הבהירה היא נחלתו,
בעזוז חסנה וקדושת ערכה.
החיים המעשיים נפעלים מאליהם לטובה, אבל לא יוכלו
לפשט את עצמם בכל פרטי פרטיהם. מוכרחת היא התעופה
העליונה לרדת, ברדתה היא נעשית ראש לשועלים,
כח רודה ודוחף לעולמים מוגבלים, כח מישר נתיבות מעשה,
עיון ושירה גבולית. ירידה היא לאור העליון, בירידה זו מפלג הוא
שטפי אורות לכל הגבולים, לשדרות המעשיות, ולשאיפות הפועלות,
תתן טרף לביתה וחק לנערותיה.
בהיות החק מלא, והפלגים כבר יכולים להשקות דים,
עולה היא שטיפת האורה, מתיחדת במקורה, מתרפקת על דודה,
ונשמת הבריאה כולה מתעלה למקור האצילות האלהית.
ורוח האדם לעומתה עולה ממעל לכל סדרי חיים מעשיים,
והוגה ישרות מוחלטות, בזיו האמת לאמתו.
דף 180
תיקון העולם והחיים הנצחיים
קכה
אין המחשבה האצילית שלמה באדם, כשהוא מתנשא
לצייר את הטוב הכללי, ולהתאמץ לחשוק בו לעצמו, ולעולם כולו,
אלא אם כך היא מחפשת אפשרות לצורת חיים כזאת, שתבסם את
העולם, במה שתתקן את תכונתו החברתית, ותכריע גם כן לטובה
את החיים הפרטיים, בין בחיצוניותם, בין בפנימיותם, ותעמיד את
היסוד לבסס את מעמד החיים באופן כזה, שהחיים הנצחיים,
שהם קשורים בזיכוך הנשמות, ואימוצן הרוחני המוחלט, הם יהיו
נמשכים והולכים מהתיקון המסודר של המעמדים החברתיים והפרטיים,
ומאוצר המחשבות, שהמחשבה הראשית גורמת להריק על החיים.
כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם
וסדרי המדינות ופורחת באויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון
נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגלים.
וכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחיות,
ומתעסקת רק עם סדרי החיים החמריים ותיקוניהם, אפילו אם יהיו
בה תוכנים מוסריים וארחות צדק ומישרים, סופה להתעכר,
מפני קטנותה, ומפני הזוהמא והסרחון שהחיים החמריים לקויים
בהם בטבעם, כשהם מנותקים מיסוד חיים נצחיים ותשוקתם.
ביחוד תוכר חולשה של מחשבה קיבוצית כזאת, במה שתשים
את מרכזה רק בצעירים, שהחיים החומריים משחקים לפניהם בכל
מהתלותיהם ושגיוניהם, וזקנים לא יוכלו לקחת בה חלק אמיץ,
כי אם ברצון עשוי ובלב מיואש. וכך היא המדה היונית,
להביט על הזקנים במבט בוז, כדברי אריסטו, בריטוריקה.
ומה לקויה היא מחשבה ציבורית, שאינה יכולה להתפשט יפה על כל
חלקיה. ונאמר, כי מלך ד' בהר ציון ובירושלם, ונגד זקניו כבוד.
דף 181
שכלול העולם הפנימי והחיצוני
קכו
הדעה העליונה, המיוחדה להוגי הדעות היותר נשגבים,
עסוקה ביסוד בעור הרע, ושכלול העולם כולו.
כל התיקונים הפרטיים שבעולם ובחיים אינם כי אם ניצוצות קטנים
מאבוקת עולמים זו.
פנימיות העולמות הולכת ומתתקנת על ידי ההשפעה
הרוחנית, שהיסוד המרכזי בה הוא אורן של ישראל,
והחיצוניות שבהם באה לשכלול על ידי ההכרה המעשית,
וכל התרבות, החברותית, האסתתית והאומנתית, רוח האדם
ילך ויגדל, אור היצירה האלהית תתרומם בקרבו, עד לכדי אותה
המדה של ההתאחדות הגמורה של השכלול הפנימי
והשכלול החיצוני של העולם. והמחשבות וההרגשות כולן,
המתפשטות בכל הנפשות באימוץ רצון והרחבה סוערת לשכלולו
החיצוני של העולם, הן הן שיהיו מעוררות ומפשטות גם כן
את השכלול הפנימי של גדולת הדעת, קדושת הרצון, עילוי החיים,
הנצח וההוד, הקדושה והתפארת המלכותית שבכל נשמה.
וכמו כן ההתרחבות החיה והמאירה של השכלול הפנימי,
של קודש העליון, של החפץ הבהיר בעליוניות מגמתו, שכולו
אומר כבוד אל, היא היא העתידה ומוכנת להיות רוח החיה היסודי
בשכלול העולם כולו בחיצוניותו, בתיקוני החברה, בשיפור החיים,
בכונניותן של כל חמדה ועונג לבב, ביום חבש ד' את שבר עמו
ומחץ מכתו ירפא. והמים העליונים עם המים התחתונים
לא יחצו עוד לשתי מערכות, שהללו שמחים והללו בוכים,
אלא על הכל אור שמחת צדיקים יהיה זורח, ועז וחדוה במקומו.
דף 182
תיקון החמץ העולמי
קכז
עילוי העולם בנקודת הרצון הפנימית הוא תלוי,
בהעדינות של המבוקש הכללי המגמתי של החיים המעשים והעלילות,
שהם האמצעיים לחיים, הם ממלאים את השטח החיצוני של החיים.
ויכולים הם לבא מתוך רצון עכור ומזוהם, ואז הם בתכלית הקלקול
והתיעוב, והם מאבדים את העולם, מרבים בו רשעה ומשטמה,
מלחמות ופרעות, והעולם הולך ומתמוגג בעניותו הרוחנית והחמרית.
והם יכולים גם כן לבא מתוך רצון עדין, קדוש וטהור, ואז הם
מכובדים ומפוארים, וגוררים אחריהם תיקון עולם מלא, ומצב נשמתי
מרומם ונשגב.
כל האור העתיד, הופעת כבוד ד' בעולם, תגלה
את העוז לשבר את הנקודה המבדלת בין עומק רע
לעומק טוב, תכניס תחת החפץ הרע והשפל, חפץ טוב ומרומם,
והחמץ העולמי יהפך למצה.
ואותו הקנה, של חית קנה, המשתמש בכחו
הספרותי לרועץ, להמס את החברה, ולבצר את מקלטי הרשעה,
יכרת ממנו חלקו הירוד, המשתפל לאותן התהומות האפלים,
ויתקדש להראות בכחו את מה שראוי להראות בעולם, שהאדם
העשוי בצלם אלהים חי בו. ואותו הקנה שהעלה שרטון
וכרך גדול שברומי עליו הוא בנוי, שלקח עוצם כחו
מפני הירידה הישראלית, אשר באה מאז הוגלם החפץ לנטיה החצונית
של ההתהדרות הגויית, ביום שנשא שלמה את בת פרעה,
גער חית קנה, ויאמר, הנה, ראשון לציון הנה הנם ולירושלם מבשר אתן.
דף 183
צפית הטוב והשלום
קכח
כל זמן שישנם הפכים מרגיזים בעולם הדעות,
ציורים שאין חטיבה ציורית אחרת סובבתם, אף על פי שאי הסבל
בא מתוך נקודת עומק הטוב, שאי אפשר לה לסבול את הרע
ואת סרחונו, מכל מקום סוף כל סוף קוצר כח ורוגזה יש כאן,
מדת הדין עדיין שולטת, ומדת החסד לא נתפשטה ברב גדלה.
הצפיה המאושרה היא להתגלות הטוב, האור של
החסד הנאמן, מקור החיים והשלום, האמת והצדק,
שכל ההפכים יושלמו אליו, ברצות ד' דרכי איש גם אויביו
ישלים אתו, יאמר בראשונה על עולם הרעיון, על המון התיאורים,
על הצעת המחשבות. ויסוד הכל, שאין שום רע נמצא,
לא בעולם הגולמי, ולא בעולם האידיאלי התיאורי, כי אם לפי
אותה המדה, שהטוב כנוף ומסוגר ואינו מושיט את זהרי אורו
אל כל האפסים, אבל בהתחפשות הטוב מכבליו,
אז אין שום דבר רע במציאות, וכל התוכנים מתהפכים בטיבם
וטבעם לטוב, כל השקרים קונים את חכמת האמת בעצמיותם,
ומתלבנים מכתמי מחשכיהם. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור,
אור שכבר היה. קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה,
לאמת יוציא משפט.
ועליוני הדעה, קדושי הרוח, שאיפת שלום ואמת עליונה
זוו חיה בלבבם, ועל כן, עם עומק קנאתם לד', הם הם העומדים
על הפסגה העליונה של הנני נותן לו את בריתי שלום.
דף 184
העלאת ניצוצות הקדושה
קכט
את ניצוצות הקדושה אנו שואפים תמיד להעלות.
יודעים אנו שבפועל לא נתגלה עדיין בההויה הסובבת אותנו
אותו הכח האיתן של האידיאליות האלהית, כל התפארת,
כל ההוד שביסוד המציאות, אבל התנועה כולה האיתנה של היש
הולכת היא לקראת האידיאליות הגמורה.
מתבשלת היא האידיאליות ברוחנו, לפי אותו הערך שאנו
מתרוממים, משאנו באים לידי הכרת שיטת האידיאליות הכללית,
מתוך שאנו שואבים אותה מאוצר החיים שלמעלה מההויה המוגבלת,
הננו מחיים ומשיבים את כל הקטעים שאנו לוקטים מתוך החיים
וההויה כולה, מכל תנועה, מכל כח, מכל שיח מכל שיג, מכל רגש,
מכל תוכן קל וקטן עד נשגב וגדול, את האור הפזור שמגמגם הוא
בכללות, מוציא הוא הברות בודדות לצרפם לפרק שירה איתן,
ומזליף זליפה זרמית של אור חיים, אציליים גבוריים ומלאים עז וקודש,
עז קודש, קודש הקדשים, קודש קדשי הקדשים.
את הניצוצות הפזורים אנחנו מעלים לכלל שיטות שלמות,
כלומר עולמות מלאים, מבונים בבנין שלם, יבנו ברוחנו,
יתכוננו בכליותינו, יבוצרו בחיינו הפרטיים ובחיי חברתנו כולה,
יתערו וינטעו, ילכו מהם פלגים יבלי מים, ישלחו שרשיהם
להעשות ארזים אדירים, ישבעו עצי ד' ארזי לבנון אשר נטע.
איש כפי ניצוציו אשר העלה חייו מתעשרים, הכל לפי
רוב המעשה, לפי גודל השאיפה תגדל הפעולה, ולפי רוב הבינה
תגדל השאיפה, ולפי רוב הפעלים יתאדר הבנין.
דף 185
השקיקה לטוב הכללי
קל
אין צער בעולם שידמה לצער השקיקה אל הטוב המוחלט,
אל הצמאון הנורא, המענה את הנשמה, להיות מוצא את עצמו
מאושר באושר רוחני, מלוי בתוכיותו זוהר של יושר, של תמימות,
של צדק, ושל הדבקות האלהית, המחוברת עם טהרה מכל חטא ועון.
לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.
כל הצדקות וכל הרשעות, כל האמתיות וכל השקרים,
כל הטובות וכל הרעות, מצטרפות הכל לאגודה אחת, גדולה ונפלאה,
שהטוב העליון ש ל היצירה זורח על גבי כולם.
אשרי אדם מעמיק בעומק הקפת הכללות ,
הוא ימצא נועם בכל מר, טוהר בכל טומאה, אמת בכל שקר,
צדק בכל רשע, ויכוף את כל רע וכל רשע, כל שקר וכל כיעור,
להיות מתהפך לאופי האמת והצדק, האור והטוב.
על הפרטים של כללים גדולים הללו כל תורת המוסר
העליונה מיוסדת היא.
והצורך שי התגלות האלהות בדרכי החיים הוא בא בעיקרו
מפני הסתר המפליא שהטובה המסולאה גנוזה בתוכו,
אשר רק ברצון ד' המתגלה תוכל דרך אורה זו להגלות, ולהסתמן
בכל מפעל בחיים, נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי.
דף 186
העונג הכללי
קלא
צריך לעשות את כל המצות כולן בשמחה, מפני שהן
מפתחות את החוש של הנועם, ושל האהבה האלהית,
המסותרת בעצם טבע הנשמה. והפרישות מכל חטא גם היא נאה
להיות מקושרת למטרה קדושה זו, מפני שהחטא מעביב הוא את
הארת הנשמה על ידי העכירות המעשית, ההולכת ומערבבת את
הצלילות הרוחנית, ובזה ההתגדלות של אור הנעימות האלהית
מתעכבת. והדעה צריכה להתגדל בין בערכיה המעשיים ובין בערכיה
הרוחניים, עד שהכח הנשמתי יגדל כל כך, באופן שימצא און
לו לסדר את החיים כולם, הכלליים והפרטיים, בצורה הגונה,
שהפרח העליון של החיים, שהוא העונג הכללי,
הכולל את כל העינוגים הנצחיים, שכל העינוגים הזמניים
נשפעים גם כך ממנו, שהוא העונג של נועם ד', יהיה הולך
ופורח בהצלחה וגדולה.
חדות עולמים
קלב
מי שרוחו מלא מהופעת אור אין סוף, כל הרעיונות
הקצובים הם לוחצים את לבבו, ואינו מוצא בהם קורת רוח, על כך
צריך לענג את נשמתו בעונג העליון החפשי, של עלמא דחירו,
שהוא אור התענוג העליון של חדות ד' העליונה, חדות עולמים,
של זיו אור חיי העולמים.
דף 187
יסוד העונג והשמחה
קלג
הענוה והבראה בהתגלותן הן מולידות את העונג ואת
השמחה. אמנם בא העונג העדין מיסוד הענוה, והשמחה הטהורה
מיסוד היראה. והתגלות פרצופיהם של אלה החזיונות המוארים באה
על ידי הופעת אורותיהם מזה על זה, קורא אני אליהם יעמדו יחדו.
וממיזוג הקדוש של אלה הענפים באה הגבורה העליונה, רבת החיל,
הפועלת את כל צביוני החיים, באדרת קודש.
ארץ השמחה והתענוג
קלד
בארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה דקדושה גם ממקום
השמחה בעצמה, אבל בחוץ לארץ אי אפשר להמשיך שמחה, מפני
הקטיגוריא והחרון של כחות הדין שבחוץ לארץ, כי אם על ידי
שאיבה של שמחה ממקור העונג, ששם אין שום מניעה ופגע מגיע.
ומשום הכי אפילו משום צער החורבן שמחה הוא דאסור,
הא תענוג שרי.
וכשמתענגים באהבה בתענוגים ממקור הקודש, יורדת היא
למטה שמחה טהורה מדושנת עונג, שהיא ממשכת את אוירא
דארץ ישראל קצת גם בחוץ לארץ, להשיב נפש המיחלים
לחסדי השם ית', המצפים לראותה ולשמוח בשמחתה,
זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך, לשמח בשמחת גויך
להתהלל עם נחלתך.
דף 188
המגמה השעשועית הפנימית
קלה
כשהמעשים הטובים מתרבים בעולם, כשרצונות טובים
נעשים טבע קבוע לנשמת האדם, נשמת העולם כולו מתברכת היא,
מתמלאה שפעת חיים טובים נעימים ורעננים, והאור האלהי,
המגמה השעשועית הפנימית של היצירה כולה,
מזריחה באור יפעתה על פני כל היקום, מחייה הפנימיים,
והנשמות המתלבשות בגופות באות רוויות טל חיים, צדק מוסר,
גבורה חכמה, שמחה ומשרים בעצמיות יצירתן ומעשיהן והכרותיהן,
שאיפותיהן, כשרונותיהן וזיו פניהן, וכל גורלן הולך ומתגלה
בשפע עושר ושמחה, עונג ועדן.
אמנם רצון האדם, ביסודו בעולם, להיות תופס את נשמת
העולמים במעוזה, להיות מגביר את שפעת ברכתה ואור חייה,
בפעולת חיי העולם, בהתגלות המציאות התדירית, בהתחדשות
הדורות, ובהסתעפות פעולת החיים כולם לכל מקצעות הבריאה
לכל ענפיה, זאת היא מורשת קדומים של כנסת ישראל,
שמשתלמת בצביונה, בהיותה עומדת בכל הדר יפיה ותכסיסיה כולם,
מלכות, ומקדש, נבואה, וארץ ישראל.
אז יש מקור חיים להויית הנשמות, יש מגמה וצינור זולף
לאורות הנשמות, שימלאו בתפקידיהן האלהיים. אז העולמים
העליונים האידאליים הגבוהים, רוויי העדן, והאידיאלים המעשיים,
לבושי הגויה ותכסיסיה, זה בזה ישקו.
דף 189
ורוח האדם מתנשא ומתחדש, וכל היקום שואב חייו
ממקור מעיניו, וזרם הטוב, מקור האושר, הצדקה והישרנות,
השלום והברכה, הולך ושוטף ביצירה, והעולמות שמחים,
וחדות חי העולמים פנימית היא, שמחת ד' במעשיו הולכת היא
במסלולה, מתגברת היא על כל מעצוריה, ואור החסד האלהי
הולך הלוך ואור, הלוך וגדול.
אבל מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו,
וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה,
והחטיבה האלהית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה,
נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות
ושק אשים כסותם.
יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם,
יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים,
כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים
לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ
הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים לשמח להרנין ולזמר,
בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית
חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים
החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה
הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו,
שמחת עולמים פנימית בסוד הוייתה ואחרית מגמתה,
שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות,
אשר עין לא ראתה, שזו דוקא מכרת לשחק לעלוז ולהשתעשע
יותר ויותר מכל הזמירות החיצוניות, אשר תחת כל השמים.
דף 190
קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו,
אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם
לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים,
וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת,
המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה. המחאה הפנימית
היא רק על התנחומים השטחיים, אל תאיצו לנחמני. אבל דוקא
ממקור העומק, ממקור החיים הארוכים, ממקור המחשבה העמקנית,
יוצאים תנחומות אל. המעט ממך תנחומות אל ודבר לאט עמך.
ובירושלם תנחמו.
הנחמה המהירה היא מדת ראובן, שנטל נחלה מבוהלת,
בעבר הירדן, והיה ראש לגולים, אמנם גם שם חלקת ספון.
והיינו משום דלא סליק מחשבתיה באתריה, והוא בשביל כך
אינו מקושר עם הזמן, והמלכות והכהונה יש להם קשר עם הזמן,
והם מעלים אותו על ידי נגיעתם בו.
דף 191
אושר המדינה האידיאלית
קלו
אין המדינה האושר היותר עליון של האדם .
זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול
מחברת אחריות גדולה, שנשארו המון האידיאות, שהם
עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם
נוגעים בה.
מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק
בהויתה התוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר
היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה
בסולם האושר. ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל,
יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד,
שזהו באמת האושר היותר עליון.
אמת שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך,
כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות
האושר היותר גדול.
דף 192
תור אשר החיים
קלז
עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק
לימודי חובות, מוסר וצדק, היוצא מדעת אלהים אמת, וחובות אין
העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינה על המעורר
הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפש הברברית להתפשט
בכל מאוייה.
אבל בבוא התור של אור העולם להגלות, יודע
לעולם שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם,
את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול
כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל על כל פנים לחשוק בו,
ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים,
ועל כן יחזיקו עשרת אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי.
קלח
הבו אור הבו קודש, הבו יושר, הבו צדק, הבו חיים,
שהם ראויים לשמם, לישראל, להיחיד ולהציבור, ולכל העולם כולו,
תהום אל תהום קורא, אבע מימיך.
דף 193
דף 194
דף 195
דף 196

שער שני: דרך הקודש
דף 197
דף 198

סדר ראשון: עבודת הקודש
דף 199
דרך הקודש וההשויה
א
דרך הקודש בנויה היא על יסוד ההשויה,
שהאדם משוה את דרכו הפרטית לדרך ד' העליונה.
וזה נוהג בדברים שהשויתם היא השויה מעשית
ושכלית, כהליכה בדרך ד', במדות טובות, וכל מצות
התורה והשכל, שהם כולם נובעים מההתרוממות של דמיון
צורה ליוצרה, ונוהג גם כן בתוכן של דמיון, שכח המדמה
מסדר את הענין על פי תכונתו בגדריו. וכל מה שיתקדש
האדם והעם יותר, וכחו המדמה יהיה יותר מטוהר,
ויותר חזק, תחזק בו התביעה של ההשויה הדמיונית,
ומזה יצאו המון דרכי חסידות נאים ומתוקנים לשלום הציבור
על פי דרכי היופי של סדרי עבודה והידורי מצות.
ומתפצלים מזה ארחות צדיקים של קדושי עליונים לכל אחד ואחד
לפי מעלת נשמתו, ולפי עושר החיים של כח דמיונו, שגם בו
מתגלה אור חי העולמים, המחיה חיים בכל ערכי חייהם כולם.
דף 200
ההוד והתפארת של נויו של עולם שבבית המקדש,
הדר בגדי כהונה, קדושת הגוף וטהרתו לכל אחד ואחד לפי ערכו,
כל אלה הסתעפות מצד הערך הגדול שיש לכח הדמיון הבריא והחזק,
העומד בגדרו, ועושה את תפקידו בעולם, בתור לבוש מתוקן
להאורה האלהית העליונה, המופיעה על האורה הנשמתית והשכלית
שבאדם ובעולם בהדר גאון עוזה.
ופה הוא הצורך הגדול של המשקל, להבחין בין דמיון לדמיון
ובין יופי ליופי. ואורח צדיקים כאור נוגה, פלגותא דשערי,
שורה בזוהר עליון זה.
העליוניות הזאת של שכלול כח הדמיון, בכלל ובפרט,
היא עטרת תפארת, שאינה הולמת כי אם לפי אותו הערך
שהשכלולים המעשיים והשכליים כבר מיוסדים. אי אפשר לצייר
תכונה שלמה של עושר הדמיון, כשהבערות שולטת והרשעה המעשית
מתגברת, רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה וקבועה אפשר
להשיב את בנין בית המקדש למקומו, והשכלולים המוקדמים הולכים הם
ליסד את בית הזבול, את נוה אפריון, שהדר אל שם שורה.
אבל לעומת זה התביעה לשלמות היופי המפואר,
ושכלול הדמיון בכל איתניותו, עם כל מה שלפניו וכל מה שלאחריו,
עם כל מה שלמעלה וכל מה שלמטה ממנו, זהו היסוד האיתן
של תביעת החיים, התוכן המחולל בחסרונו את הצעקה הנוראה,
שיושב הקב"ה ושואג כארי, אוי לי שהחרבתי את ביתי
ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין האומות,
שנאמר ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו,
שאג ישאג על נוהו.
דף 201
שלש מדות בעבודת בקודש
ב
שלש מדות ישנן בבעלי הנפש, המשפיעים על בני דורם
מאוצר רוחם, ושלשתן נאחזות הן במדתה של הדוגמה העליונה,
שדרכי העבודה האלהית, ברוחה הפנימי, שהיא התכונה
של הדבקות האצילית, מתפרטות בה, והן מוצאות להן מקום
בשרשי היסוד של עבודת הלויה, הכהונה, ועל גביהם
מדתו של משה עבד ה'.
העבודה של המשמעת הפשוטה, שהצד התחתיתי שלה
הוא דרוש וקבל שכר, והיא הולכת ומתעלה בדרכה,
זאת היא עבודת הלויים, כי שכר הוא להם חלף עבודתם.
כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר, אבל סוף
ענינה היא משמעת פשוטה ותמימה.
אנשי הרוח, אשר בידם נתונים המפתחות של אוצר החיים הלזה,
הם הנם כל העובדים בקודש, המזכירים את ד', בתורה,
במוסר, בהוראה ישרה, בהלכה והגדה. אותם המושפעים מהם,
מושפעים הם משפעת התורה, המתגלה על פיהם, בתור צינור
ומעבר הגון. המקשיבים זוכים במשמעתם הברה, והם מזכים
את מזכיהם גם כן, בדרך שכר שחלף העבודה. זהו יחש לויי,
שומר השערים מבחוץ, ומרים קול בשיר וזמרה.
למעלה מזה היא העבודה הפנימית, שהיא מסתכלת ברזי עולם,
והיא מפרנסת את הקודש שלמעלה, ברז הנאצל של תנו עז לאלהים,
דף 202
וישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, ובזמן שהם עושים
רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה.
ולעומת תוכן זה בעבודת הקודש של טהורי הנשמה,
צדיקים יסודי העולם, שהמתדבק בהם הרי הוא מתדבק בשכינה,
וכל המתדבק בם מוסיף בהם כח וגודל, נהרה וחיי עלמות,
זאת היא מדתן של כהנים, עבודת מתנה אתן את כהונתכם,
וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך.
למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן,
שעיניו ולבו רק אל צאן עמו, ויזכר ימי עולם משה עמו,
איה המעלם מים את רועה צאנו. דוגמתו היא התכונה העליונה,
שאין כל עולמים כדאים לה, לא פרנסה ולא תוספת גדולה,
כי אם דעה בהירה ואספקלריא המאירה, שכל השפע והטוב
בטלים לגבה יותר משרגא בטיהרא. ואור עליון זה מאיר את כל
המחשכים ומנהיר את כל נאות צדיקים, כשמשא דנהרא על כל
מחשכי ארץ ועל כל כוכביא ומזלי כלהון, אשרי העם
שככה לו בגימטריא משה, אשרי העם שד' אלהיו, ועתה אמר ד'
יוצרי מבטן לעבד לו, להיות עדי עד מתלמידיו של משה עבד ד',
העומד תמיד מוכן להופיע ולהשפיע , ולא לקבל מאומה,
אפילו ברכה רוחנית ואצילית, כי ישמח משה במתנת חלקו
כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו.
וזהו מקורה של תורת אמת, שבאורה כל יצור נברא
יראה אור וחיים, והתפארת זו מתן תורה, שהיא
תומכת כל זרועות עולם, ואינה צריכה להתמך,
כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.
דף 203
מהות העבודה
ג
מהות העבודה יש בה שני תוכנים, יש עבודה דמיונית,
ויש עבודה ממשית. הדמיונית היא מיוסדת להמשיך רגשי האדם
לענינים גדולים, והגדול מן הכל הלא הוא הענין האלהי,
ומתוך שהרגש יתמשך אחר הנשגב לא תהיה העכבה מצד הגוף
וכחותיו כל כך להתגבורת הרוחנית העליונה. אבל העבודה הממשית
היא ממש תחיית הרצון, והגברת הנשמה האלהית,
באדם ובעולם, על ידי מעשים טובים ושכלים אמיתים, וכל דבר
קדוש ואמת, על פי הטהרה השכלית והופעת אור התורה.
בההערה המביאה לידי עבודה זו, מתגלה לאדם תוכן חיים,
שיש לו מה לעשות בשביל הטוב היותר עליון שיתרבה בעולם,
וממילא כל דבר גדול המביא טובה כללית הוא בכלל, ואם הוא
מהדברים שהטוב גלוי בהם, אינו אובד בזה את ערכו, אלא שנשאר
הרבה ממה שהטוב גנוז בו, וערך טובו הוא סגולי אלהי,
שהם כל פרטי המצות, והמדות העליונות, שחסידי עולם גבורי הרוח
חיים על פיהם בתם לבב, ובשמחת ישרים, ורוח גבורה עליונה,
המרוממת אותם מעל כל המעשים.
דף 204
העבודה הפנימית
ד
העבודה הפנימית יש בה משום סידור המחשבות,
שהוא עצם חיי ההתבוננות, וסידור הרגשות, שהוא חיי
הפיוט והשירה, ויחוסם של אלה התכונות השונות זה לזה,
לכוין איך הם מתלכדים ביחד, ופועלים אלה על אלה, ובאיזה אופן
הרכבתם עולה יפה, ובאיזה אופן הם צריכים להתחלק כל אחד
במערכה לבדו.
לפעמים צריכים להכיר את הפעולה הרוחנית של
העבודה הפנימית ואור התורה והתפלה בכללה בפנימיות הנפש,
וממנה יוצא האור לעולם כולו, ולפעמים צריכים לעמוד במעמד כזה,
שאין הנפש כי אם מדה מודדת, כמדת קרקע וכלים, וההופעות
הולכות ומאירות לעולם כולו, וסוף הכבוד לבוא גם כן
להופעת הנפש היחידה, שממנה נבע אור זה. מדה זו האחרונה
משמשת לפעמים מצד גדלות ולפעמים, מצד קטנות, אי אפשר
לתפוס המדה האמצעית, וצריכים להחזיק דוקא בגדלות עליונה,
להופיע אור בעולמים כולם. כי אשב בחשך ד' אור לי.
דף 205
יסוד העבודה
ה
יסוד העבודה בנוי במרכז האמונה, שהולך ומאיר, לברר
לעולם ולאדם, כמה נשגב הוא הערך היחושי שבין העולם ליוצרו,
וממילא בין האדם לבוראו, עד שאוצר הטוב של כל החמדה
הולך ומתעלה הוא על ידי הבלטתה של הידיעה, ההולכת ומתרשמת
וטובעת את חותמה, באמונה, בבטחון, באהבה ביראה, בדבקות,
בעונג וחשק לבב לאור אלהים חיים. ומחשבות נשאות הללו
הן הנה תולדות העילוי של כל החיים וכל היצור וכל הטוב
שבעולם ובחיים, אפילו מה שבא על ידי כלים כאלה, שהם
מתנכרים לגמרי מכל ההודעה של הקודש האלהי, הכל יונק הוא
מהצינורות של היחושים שבדעת וברצון שבין העולם ויצוריו
למקור חייהם, אל חי העולמים.
אחת מהדרגות של התנוצצות רוח הקודש היא,
כשהולכת ומתבררת לו גדולת הערך של היחש שלו לאלהים,
ומזה מסתעפת הידיעה עד כדי הבירור ההולך ואור של היחש
של כל העולם כולו לאלהים, והנקודה המרכזית שבבירור זה היא,
שכל מה שהציור הפנימי של האדם יתעמק ויתגדל בערך יחש זה,
ככה יתאדר תוכן השלמות שלו, ותוכן השלמות של כל העולם כולו,
התלוי במרכזו, בשלמותו של האדם, אשר עז לו באלהים.
דף 206
עקר העבודה
ו
עיקר העבודה הולכת ומתבררת לאדם, כל מה שידע
שאור החיים האלהיים העליונים מחיה את כל עניני
הרוחניות שלו, בשכל וברצון, ברגש ובנטיה, בתכונה ובמדה,
כשם שהוא מחיה את הכל בהויה ובישות. ואז יוטבע בו
טבע של דבקות אלהית קבועה, שתלך ותשתלם
בכל עז תכסיסיה, לפי גדלות ההשגה, לפי רוב החכמה הרוחנית,
ולפי התעלות המדות והמעשים, ולפי עליית הרצון וזיכוך הנשמה
בהכשרה להסתכל בעליית העולמים כולם בהדר זיו רוחניותם.
ויתאמץ יותר טבע קודש זה, כל מה שיתהפך הרע,
העצמי והעולמי, לטוב, והחושך לאור, לא רק בכללות,
אלא גם בפרטיות, על ידי הופעת קודש בכל יום תמיד.
עבודה שלא לקבל פרס
ז
כשמכיר האדם בעצמו שאינו נוטה כלל לדרישות
של פרס בעד מצותיו ועבודתו, אל יקטן בעיניו כשרון זה,
ויעבד היטב את החוש העדין הזה, עד אשר יבא באמת לצעוד
על אותו דרך החיים של עבודת הרב שלא על מנת לקבל פרס,
ומורא שמים יהיה עליו, בצורתה הבהירה הראויה למבקשי ד'.
דף 207
הנטיה לעבודה עליונה
ח
מי שיש לו נטיה לחסידות, לדבקות אלהית, ולחכמות
רוחניות עליונות מופשטות, צריך הוא לדעת שלכך נוצר.
ואם ירף מעבודתו העליונה, שרק שרידים יחידים מוכשרים לה,
מי זה ימלא את החסרון הגדול הזה. על כן ישמח בחלקו, ואל ירע בעיניו,
ולא יבוז לחלקם של אחרים, אף על פי שהם רחוקים מזה מאד,
כי בודאי יש להם מקצועות אחרים של טוב ותועלת, שהם רחוקים
ממנו, ויהיה תמיד עשיר בדעתו, וטוב עין, ומכבד את הבריות,
ואוהבם כולם, ושוחר טובתם ועילוים.
אפילו אם יש לאדם רק קצת נטיה לציורים רוחניים עליונים,
אפילו אם אין בו שכל וחכמה באמת רק איזה עילוי של
כח המדמה בתכונה של איזה מדרגה יותר מהרגיל, כבר חל עליו
כל החוב של התנהגות הקדושה העליונה, ומוכרח
הוא להתבודד בדרכו בקודש, להתרומם במדות טובות
ותכונות עליונות ממעל לההמון הגדול, ויתאמץ ללמוד מכל אדם,
וביחוד מההמון התמים, ומכל מי שיש בו איזה מעלה.
ואם ירצה ללכת בדרך הרגילה של ההמון וחכמיו הרגילים
לא יוכל בשום אופן, רק יתאמץ לקנות מדות מעולות וחשבון
עולם ברור, והשאיפה התדירית לקרבת אלהים,
שהיא טבועה בנשמתו, לא יעזבנה מפני שום מניעה שבעולם.
לא ירדוף אחר הכבוד, ולא יבהל כשימצאו מכבדים אותו בהפלגה,
וקל וחומר שלא יצטער ממה שמבזיו מבזים אותו, או מקילים בכבודו.
דף 208
התשוקה העליונה
ט
כשהתשוקה העליונה לאור העליון, לזוהר הצחצחות
של קודש הקדשים, מתגברת, אז האדם נקרא לשעות אל עושהו,
להסתכל כלפי מעלה, ולדבק את כל חפצו, כל רעיונותיו
וכל מחשבתו בנועם ד'. כי אם לא יעלה למרום המעמד של הקדושה,
שהוא קרוא לה מתוך פנימיות תשוקותיו, ימצא הכל חשוך לפניו,
מלא קצפון ועצב. וכל הפנים הזעומות הללו אינם באים כי אם
לעורר את יסוד החיים שבנשמתו, למען ירומם וינשא
בתועפות עזו הרוחני הגבה למעלה.
כשהאורה האלהית מגולה בהנשמה, והצמאון האלהי
תמיד הוא בוער בתוקף, ידע האדם, שזהו היסוד לכל מעלות הקודש,
וזהו אור העולם.
ואל יפול בדעתו מפני כל פגם מעשי ומדותי, כי ודאי
לא יאונה לו כל און, ובדרכו דרך הקודש ילך, ועז גאון ד'
יהיה בידו למטה חוסן, ושבט מושלים, לנהל על ידו את העולם,
ולרומם ברוממות קודש את הכלל כולו, וישמח ויעז במתת גורלו.
דף 209
הצמאון הפנימי
י
ההתלהבות הפנימית מאור הקודש, הצמאון התוכי
לאור ד', זהו היסוד של התגלות הקדושה בנשמתו של אדם.
והאיש, אשר סגולת מרומים זו היא אצורה בנשמתו,
צריך הוא להכיר את תכונתו, למען ידע איך לנהל
את מהלך חייו, ואת כל נטיותיו, ומערכות מחשבותיו, שיחו ושיגו
והגיוניו, על פי אותו המעמד הגדול של אור האהבה,
אשר ממלא עדניה הקדושים מתמלאת תמיד נשמתו מטל החסד
של אור הברכה העליונה, ברכת ד' היא תעשיר.
שפעת הצמאון האלהי באה לפעמים כדי להשפיע
מרוח קדוש זה על העולם ועל החיים, על האומה ועל הכלל כולו,
בכל הרוחב של מובן זה, לקרב הכל אל מרום הקודש,
אל אור שם ד', חי העולמים.
דף 210
הצמאון הלוהט
יא
את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב,
אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי,
עובר הוא בלאו של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה,
קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני,
המלא חיי קודש, הלב הישראלי.
אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט,
בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי
שתהא השלהבת עליה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה,
בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא.
הצמאון העמוק והלוהט, כשהוא מתחבר אל השכל,
החוקר והדורש, המצייר והמשכלל, משפיע הוא בו כח חיים
רעננים ועליונים, מאזר הוא את כח החכמה באזור גבורה,
והגבורה משתלהבת בלהבות אור מלאי גוונים וצבעים נפלאים,
כעין החשמל, וכמראה הבזק, כמראה אש בית לה, וגבות מלאות עינים,
וגבה להם ויראה להם, נחמדו ויפו, פאר קדושים.
אשרי עין רואה כל אלה, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם,
משך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב.
דף 211
שלהבת צער ועדן
יב
מי זה יוכל לספר ולתאר את התבערה הגדולה
של הצמאון הגדול, אשר לצדיקים, לאלהים, הדבקות האלהית
הנתבעת מעומק לב נפש רוח ונשמה, כשהיא מנועה מאיזה כח,
כשחלק אחד מחלקי החיים, המכוננים את החיים כולם, אינו
עומד ישר נגד האורה הנעימה הנחשקת הזאת, מה עצום
הוא הכאב, מה נורא הוא המחץ החודר.
ולעומת זה התענוג, שאין לו דוגמא וערך, שאין לו
משל ותיאור מהשביעה של עונג אלהים אל חי, מי יוכל לסמנה,
מי הוא אדון השירה אשר יעצר כח לגלות קצת מחמדת רשפיה.
וכשמחברים יחד אלה שני הניגודים, הצער העמוק
הבוער מאש הצמאון עם העונג האיום, אשר לא יחקר,
ממילוי החשק הנערץ בעז קדשו מקרני אורות של זיקי אהבת אלהים,
של מציאת אור ד' בעומק רגש, בתוכן דעה, מה עצמה
סערה רוממה ונשגבה זו, שגליה כל כך נפלאים הם
במעמקי הנשמה, מי יוכל לתן דוגמא לעומק חיים זה של
נחלי צער המשתפכים לתוך נהרי עדנים, מתבוללים בהם,
מתרכבים על ידם, מתעמקים כל חד על ידי משנהו בעומק
נשמת הנשמה.
דף 212
והנשמה רווית עדן, עמוקת חיים, עטורת גבורה
שואבת מכל פלג ונחל, מתאמצת מתגדלת ומתרחבת, וששון גיל
ואושר אין קץ, גדולת מלכיות מלכי מלכים, רוחב רחבי שחקים
חשה בקרבה. ואין מדה לגדולה, אין קצב לתפארת, ועומק האמונה
עמוק מתהום, ויאורי הדעת גלי בדולח מפכים, והולכת הסערה
ונשקטת בהמון נצחון עדנת עולמים, מה יפית ומה נעמת
אהבה בתענוגים.
השלהבת הגדולה, של צמאון הדעת, של שקיקת היושר,
מרעשת כח החיים של טהורי הרוח, דוחפת היא אותם
לעבודה גדולה מטרדת ובלתי פוסקת, לא ידעו שלוה ומנוחה,
ישגו תמיד באהבה וחשק עליוניות, ובלבבם תמיד מצרים הם,
מרעידים, ומלאים בטחון ועז, תקוה רבה, וחרדה אצילית, עין טובה,
וחדירה עמוקה, הרגשת פגמים וחיפוי כל פשע. ולבת האהבה
והחסד עולה ברום גליה, ואשה אש קודש ברב עז יוקדת.
במי התורה החכמה והדעת, במי התפלה התשובה והדבקות,
המשרים, החסד והצדקה, שהחפץ הטוב שקוע בהם בחמדתו הכבירה,
מכבים את קצת שלהבת אש הצמאון היוקדה,
ורוח נכון ושוקט מתחיל להתגלות, ושב והיה לבער, ולכח חיים
אדיר ונשא.
דף 213
התמזגות הצמאונות הקדושים
יג
צריך להבחין את פרטי הצמאון של דעת ד'.
יש שמתגבר הצמאון של ההשכלה האלהית המקורית,
הנובעת מעצמותה של הנשמה, מתוקף השגתה ומעצם טהרתה,
ויש שמתגבר הצמאון של הדמיון והציור, ויש שמתגבר
הצמאון של הרגש בטהרת הלב ובמשאות הנפש, ויש שמתגבר
הצמאון של הלימוד לפי התכונה המבוטאה בספרים,
באותיות ובתיבות. ויש שכל הצמאונות הללו ביחד מתגברים
ועולים בלולים במערכי הלב, מתמזגים על פי צירופים שונים,
והרמוניה שלמה של נגינת קודש מתהוה מהם.
ודוקא באותו התוכן של התגבורת העשירה של כל הצמאונות
כולם, יוכל האדם לפנות אל המון התלמוד בחקר כל חק ומשפט,
ואל המעשה המדויק על פי פרטי צביוניו. ובההתגברות היותר
חודרת של הצמאונות הקדושים הללו ממקור הטוהר שלהם,
יוכל להתעסק במלא חופש אלהי עליון בכל מעשה של רשות,
בכל עסק, בכל מחשבה, בכל חכמה, בכל רגש, בכל מפעל ומשטר,
גם בחיי החול הגמורים, והכל ימלא על ידו הוד קודש.
דף 214
תכונה עליונה
יד
הצדיקים מתיגעים ביגיעה רוחנית, כשהאמונה בעצמם
מתמעטת בהם, ואז הם סוברים שהם דומים לכל המון בני אדם,
ואפילו אם ידמו את עצמם להיותר מתוקנים ומלומדים שבהם,
גם אז לא ינצלו משפלות פנימית.
רק הם חייבים לדעת, שתכונת נשמתם היא
לגמרי תכונה אחרת עליונה, שהתשוקה של אור הקודש ושל
הדבקות האלהית היא נתבעת מהם בכל רגע, והם צריכים להשפיע
תמיד על כל הנשמות, הנאחזים ביניקה מנשמתם הגדולה והמקפת.
בכלל צדיקים כאלה נכללים כל אלה שהתשוקה הפנימית
לרזי תורה ולהגיון חכמת קודש בכללות דבקה בהם בטבעם.
ואף על פי שלפעמים הם מתמעטים מאורם, ולפעמים נופלים
בכמה ענינים פחותים, על זה נאמר כי שבע יפול צדיק וקם.
ואחרי כל מה שעובר עליו לא יסלק אמונתו מעצמיות קדושת נשמתו,
ובפה מלא יאמר, ודעו כי הפלה ד' חסיד לו, ד' ישמע בקראי אליו.
מי שמוכשר ליראת שמים אמתית, לחסידות וקדושה,
צריך לדעת, שאי אפשר כלל להיות ככל אדם, אלא הוא מוכרח
להתאמץ להחזיק במדתו המיוחדת.
דף 215
נשמה שירית
טו
מי שנשמתו היא שירית פיוטית, צריך הוא לדעת את תכונתו,
את מאוייו ותשוקותיו המיוחדות, את הלך נפשו ואת המזון הרוחני
המיוחד לו, הנדרש לסיפוק חיתו הרוחנית כאויר לנשימה,
ואם גם ישתתף עם שאר בעלי כשרונות ביתר הדרישות הרוחניות,
לא ישכח לעולם שהוא נתבע להיות עומד על מצבו ובסיסו הרוחני
עמדה עצמית. ועל כל העובדות, השיחות, התורות, המחקרים,
הפלפולים וההגיונות יזה עליהם מרוחו הטהור, האיתן, המלא
שירת קודש חיה ותמימה, זריקת טהרה של זרמי אורה,
הגיגי שירה, ורוממות נשמה, הכוספת תמיד לדודה גואלה, אל חי.
כשהנשמה השירית העדינה, הצופה את הגדולות העליונות,
טרם שנתבססו אצלה במעמדן המסודר, משתפלת לשיחה מעשית
בעסקי עולם הזה המוגבלים, הרי היא נכשלת בכל שעל בגיזומים,
שהתוכן הפרטי שלהם הוא שקר, וצריך איש המעלה למצא את
היסוד המלהיב, שרוח השקר יוצא משם בתכונתו השירית,
ויתקן את תוכנו בכינוס פנימי, מבלי להוציא הרוח בדברים בטלים,
ואז הולך הרעיון לעומת הגדולות השמימיות, שהגוזמא
היותר גדולה היא רק הצעה היותר זעירה לעומתן.
ואם מתוך שטף הרוח ההולך ומתרומם, מתנשא ממעל
לכל גבול, יבולטו לפעמים איזה אותיות גוזמאיות,
היה יהיו כשגגה היוצאת מלפני השליט, ויעשו גם הם את תפקידם,
ושיחות חולין כאלה היה יהיו למקור ברכה ותלמוד.
דף 216
הנועדים לגדולות
טז
הנשמות הגדולות אין להם מרגוע מפחד ועצבון,
עד שהם באים לאותה המדרגה שהם נועדים לה
מעצם טבעם ושורש מחצבם, להיות כלולים כולם תמיד באור האלהי,
בזוהר גדול של שכל בהיר וחשק אדיר של רצון כביר מאד.
וכל מה שהוא נמוך מזה איננו משביר את רעבונם,
ולא משקיט את רוחם.
הגדולים חייבים לדלג, כדי להכנס למחשבות גדולות.
צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות.
אל יבהל מפני עון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו,
וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה,
ומטשטשת את האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר.
כשהגדולים מתעלים התעלות שכליית,
כל העולם כולו מתעלה עמהם, על פי ההרגש, על פי הטבע המשותף
שיש לנפשות בני האדם כולם. אבל במדה גדולה מכל פועל
טבע שיתוף זה בישראל, שיש בהם מצד הנשמה אחדות מוחלטה.
דף 217
קטנות וגדלות סוגית
יז
בכל מין וסוג יש קטנות וגדלות, ויש גדול מאד
במין אחד, אבל כללות המין הוא קטן לגבי מין הגדול ממנו,
ויש קטן ממין גדול, שהוא מצדו ודאי קטן בלא ערך לגבי
הגדול ממין הקטן ומכל מקום בתוכיותו גדלות גנוזה בכח.
וזה נוהג בנשמות לא פחות מבגופים.
כל המעלות הגדולות, שהננו חרדים מאד לגשת אליהן,
מפני שרואים אנו שראשונים שהיו גדולי עולם חרדו מהן,
יש לדקדק עדיין שמא אנו הננו עולים עליהם לא מצד אישיותנו
הנשמתית, אלא מצד מיניותה.
ויש שהדבקות האלהית העליונה, שהיא תפארת כל היקום,
נתבעת מבני דורנו, והיא מתקבלת אצלם בצורה חשובה ורעננה,
גם בתוכן כזה, העסקנות העולמית, והתרחבות שיח ושיג של דרך ארץ,
אף על פי שהרמב"ם כתב על זה, שלדרגה זו אין איש
כיוצא בו יכול להדריך, כי אינה מדריגת כל הנביאים,
כי אם דרגת משה והאבות, אל נבהל מזה. יוכל היות, ובודאי
כן הוא, שהדבקות האלהית שלנו, המתפשטת גם במעשים החומריים
והקולטוריים, היא רק ניצוץ דק וקלוש מאד, והאורה העליונה
של הדבקות האלהית, שהתנה הרמב"ם למודרכים על ידו,
דף 218
שתהיה שורה רק בשעת תורה תפילה, מצוה ועבודה,
וזמני התבודדות מיוחדים, היא יותר ויותר עליונה ושלמה,
שאין הציור שלנו תופסה. מכל מקום לא דבר רק הוא מה שאנו
קרואים לדבקות תדירית, ומה שהסגנון הרזי, שהולך ומתפרש
יותר ויותר בדורות המאוחרים, עושה את התוכן האלהי הזה
יותר שוה לכל נפש, ומה שהתכסיס המדעי שבעולם, השואף לגדולות,
ורוח התעשיה והמסחר העשוי לבלי חת, הנותן לבני דורותינו
תכונות של התחרות וחפץ של עליות רוממות, הם הם העוזרים
להכניס תכונה זו בשדרות היותר רוחניות ויותר תמימות.
ועם זה לא נעלמה ממנו גדולתם של הראשונים, ואפיסתנו
לעומתם, ואנו אומרים, אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם,
אבל האם על המלאכים עצמם, עם כל הודאתנו בתקפם וחוסן
קדושתם גדלם ואימתם, וגובה להם ויראה להם, וכי עליהם עצמם
אין אנו באים בכח הסוד והאגדה בכלל להתגדר ולומר,
שמה שלא יוכלו להגיע אליו עם כל כבודם, אנו מגיעים אליו
עם כל שפלותנו. החשבונות שונים הם. יש לנו עילוי
של הליכה ושל בחירה, של התקבצות הדרגות השונות בחטיבה אחת,
לגבי מעמד של הכרח, של טפוסיות מיוחדה למקצוע אחד,
שאנו מרשמים את המלאכים. אבל על כל פנים החשבון מתמצה,
שההשתפלות שלנו לעומתם לא תבטלנו משאיפות רוממות ערך,
ודליגה על גביהם, נגד האליליות הרוחנית, שהרבתה לה אלילים
מכל דרי מעלה. ואנו הננו עולים בגאותנו ואומרים, מי לי בשמים.
רק האמת המוחלטה, רק הגודל לבדו, רק המקוריות בעצמה
רק עז אלהים דורשים אנו ונדרוש.
דף 219
כמו כן בחשבונות אחרים לא יעכבונו ראשונים.
אם אנו באים למגמה, שמסיבות נמנעה מהם, בין שהיא שכלית
בין שהיא מוסרית, אמונית או לאומית, וכבודם וגדלם,
ומיעוט ערכנו וקטננו במקומו מונח, אבל לא נפסוק משום כך
מכל שאיפת עליה, שרוחנו הומה אליה, ושיד הזמן מורה אותנו,
שהננו יכולים לתופסה. שם ד' אנו קוראים בהתגלות החיים והרוח
שבכל דור ודור. ופגם הכתוב כבודו של צדיק בקבר
מפני כבודו של צדיק חי.
ועם זה הרינו מתאחדים עם גדולת האבות. ביחוד הדברים
אמורים ביחש לכל הדרכה שבאה מחקר לב, אפילו חקר לבב
של גדולים חקרי לב. הדברים של אבות העולם, שבאו במסורת
ומורשה באמת חותם השלמות האלהית טבוע עליהם, ולעולם
אין אנו צריכים כלל לזוז מהם. זאת היא הסיסמה, המבדלת בין
עצמיותה של תורה שבעל פה, שהאומה יודעת לעשותה עיקר קבוע,
ובין דברי חכמים וסופרים פרטיים שבכל הדורות והזמנים.
דף 220
מדות הגדולה בעבודה
יח
הגדולה הנפשית, המורגשת בעת העבודה, הרי היא
נערכת למדריגות, הדרגה הראויה למדת העבודה הבינונית
הרי היא נחשבת לחסרת חדוה במדת העבודה היותר עליונה ממנה,
ולהפך, אותה הגדולה, המעדנת את הנשמה ומעטרתה כבוד
בעת העבודה העליונה, תחשב לגאוה אולת בעת העבודה הפחותה.
אותה גאות ד', המיוחדה לצפיית המרכבה, שהיא היא
הענוה האמיתית, הרי היא בתור גאוה מעוררת זוהמת גסות הרוח,
כשהיא עומדת במדתה בעת התלמוד הרגיל. ועל כן ידע עת
ומשפט לב חכם, איך להחזיק במדת הרוח, בעלייתו וירידתו.
מי שהוא צריך להיות יונק ממקור עליון איננו יכול לינק
ממקור תחתון. המוסר הפשוט לא יעמד אצל המוכשרים
להסתכלות עליונה, כי אם כשיהיו עסוקים בעיון וסדר חיים
המתאים למדתם, הם מוכרחים להביא לחמם דוקא ממרחק,
וממקום הקרוב והקטן לא ינתן להם מזון רוחני.
דף 221
דרך מיוחדה
יט
כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי
אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו,
ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו.
אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו
קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו.
אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם
ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא,
בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלואים כל ומקיפים את כל.
חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.
גדולה ענותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו
לשלמות העליונה, העומדת ומחכה לו, ובהיותו צועד בדרך חיים
בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו,
ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה,
מהאות המיוחד שלו בתורה, יצא לו עזו ואורו.
דף 222
הנצחי בדרך הקודש העליון
כ
יש תביעה פנימית בלבו של אדם, שכל גילויי חייו צריכים
שיהיה להם אופי נצחי, באופן שלא ייראו כלל מפני כל תמורה,
ומכל כליון ואיבוד, והוא צועד בזה למעלה מעצמות הזמן.
אמנם אי אפשר שתתגשם תביעה זו, כי אם
בדרך הקודש העליון של השקיעה המוחלטת בהאור האלהי,
הנותן בכח רזי עולם שלו, תפקיד עולמי לכל תנועה רוחנית וגשמית,
ומורה דרך לכל דבר קטן שבקטנים, איך להתעלות
למרומי הגודל.
אמנם יחד עם זה אי אפשר לאדם לשכח, שהוא קשור
בעולם מוגבל, שבו יש הפרש בין גודל לקוטן, בין אור לחושך,
בין חול לקודש, בין טמא לטהור. וצריך תמיד לשאוף לגדלות, לאור,
לקדושה ולטהרה, ולהפך בכח אין גבולי, הגנוז באופיו הנצחי
פנימה, את הקטנות והחשכות, החול והטמא, לגדלות ואורה,
לקודש וטוהר.
ומתוך ההשקפה, שהכל יש בכחו להפך לטוב עליון,
נעשה האדם מיושב בדעתו, מקובל על הבריות, שמח בעולמו,
ומקודש בקדושה עליונה, ומתהלך בארצות החיים, בכל המובנים,
לפני ד' תמיד.
דף 223
דרך העלאת הכל
כא
הרעיון של העלאת הניצוצות, כשהוא מתגלה בנשמה
בתור הכרה פנימית, כבר מחיבת היא את המשיג ללכת תמיד
בדרך עבודת קודש זו, שהוא יסוד של בכל דרכיך דעהו.
ומתוך עבודת הפרט בא הוא לעבודת הכלל,
להצדיק את כל התנועות של הטבת המצב החמרי שבאדם ושבאומה,
עד שהוא מתדבק לאהבת ישוב ארץ ישראל שנתגלה בימינו,
וברוב אורה הוא מעלה את הרעיון ואת נושאיו, ומאירם באור החיים.
ואורחותיו כולם של אוהב ישראל בקדושה כזה מתעלים,
עד שאכילותיו הן קרבנות ממש ושתיותיו נסכים,
וכל סדרי חייו מערכות קדושות, משפיעות אור וחיים לגדולי מעלה
וצבאות מטה, ובכל תושיה יפריח ציצים ופרחים, ולרגעים
יפוצו מעינותיו פלגים יבלי מים. ואהבת הבריות אין קץ
מקננת תמיד בלבבו, וחדות עולמים חיה בנשמתו, ונהנים ממנו
עצה ותושיה בכל עת ובכל שעה. וכלביא יקום וכארי יתנשא
להמתיק גבורות ולהרבות חסדים טובים, על כל עולם מעולמי עד,
ועל כל רוח ונפש מכל יצור.
דף 224
הופעת העילוי
כב
כשנשמתו של אדם יחידי מתעלה, ומתרוממת בקדושה,
הרי היא מרוממת ומעלה עמה את כל התלוי בה ואת כל המתיחש עמה,
בין ממעל לה, בין מתחתיה, ומכל צדדיה, לפניה ולאחריה, מימינה
ומשמאלה, והארה חיונית, אורית, אלהית, מתוספת בכל מערכי עולמים.
וכל מה שהאדם מצייר לו באמונה גמורה ובהכרה פנימית
דבר נשגב ונעלה זה, הרי הוא מתגדל ומתקדש, ושמחת התורה,
החכמה, המצוה, והמדות הטובות, וכל טוב, וכל חמדה, כל רוחב דעת,
וכל עליצות רוח, כל יקרת חיים, וכל מעין חכמה מתאמץ בו.
אמנם צריך האדם להיות עוסק תמיד בתורה ובקדושה,
במצות ובמדות טובות, בחכמה וברוממות רעיון, בתפלה ובעליצות
קודש, בהעמקת אמונה ובמרחב דעה, כדי שימצא את עצמו
מוכשר להכרת הרעיון של הופעה זו, עד שידע תמיד ויכיר
את העילוי, שהוא מעלה את כל צבאות מעלה וכל צבאות מטה,
את כל החיים, וכל מערכותיהם, את כל הגופים ואת כל הנשמות,
על ידי מפעליו הטובים ועבודתו בקודש. ואז פעם אחר פעם, אור
סליחה ומחילה, אור תשובה וצהלה, יהיה מתגבר בו, ויהיה לברכה
בעולם, ויקויים בו, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
ואפילו בשעה שלבו דואג ונפשו לקויה, בשעה שהוא חרד
ודואג ממכשולות הרבים שבארחות החיים, אל יניח ידו מההתעלות
הרוחנית העליונה, על ידי אור תורה ואור דעת, על ידי הארת
רזי תורה והגיונות עליונים, מהמושגים העומדים ברומו של עולם,
ומורים רום הדרת הקודש, אשר מקורם הוא הצחצחות העליונה,
מזיו החכמה ודעת פאר אל נורא הוד.
דף 225
התעלות הרצון בתפלה
כג
כל מה ששייך לאדם על ידי קישורו הרוחני העצמותי
בכל ההויה קשור הוא לרצונו הפנימי, וכשהוא מתעלה
הכל מתעלה עמו.
התפלה מבררת היא את הרצון, בהתנשאו כל הכלול בו
בקישורים שונים ביחש המציאות במקורו מתנשא עמו.
אורות חיים משפעת חי העולמים אלה נפוצים הם בכל,
באים באכילה ושתיה של כל אדם להעשות עמו יחד
חטיבה חיה עזה. מתהום הדמיון החשוך הכל מתעלה
להררי הדעה הבהירה, הקשורה בצדקת אל אלהים חיים.
ועבדתם את ד' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך.
לפני העלותם של כל צבאות ד', ניצוצות הקודש
השייכים בכל יום לעומק החפץ הטוב של האדם, כשיתקשרו
על ידי קשר גופני, מורידים הם את ערך הרצון, ומחלישים את כחו,
והם עצמם נשארים בחשכתם אחרי גוו. קשר החיים של הדברים
המוכרחים לחיים ולבריאות לעולם קשורים הם באותו עז הרצון,
המתמלא מאור חכמת עולמים, שבינתה העליונה לא סרה מלהתעדן
בנחלי עדניה, וחיי העולמים המקיימים אותם וכל אשר בהם,
שופעים ברום עזם וטהרתם הבלתי נעכרת. וכל מה שהאדם
אוכל ושותה לרפואה, ולאמץ את כשלון הכח החמרי,
המוכרח לתפקיד חייו, הרי הוא מעלה ומרומם מצד עצמו,
דף 226
מתקשר בזיו החפץ הפנימי של מהות חייו, מוסיף לו
יפעה ואור יושר, ומתעלה בבהירות יתירה בהתגלות חפצו
בתפלת ישרים.
התפלה המעלה הכל
כד
התפלה היא האידיאל של כל עולמים.
כל ההויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח, וכל שיח,
כל גרגר חול, וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים,
וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני היצירה, וכל גדוליה,
שחקי מעל, ושרפי קודש, כל הפרטיות שביש, וכל כללותו,
הכל הומה שואף עורג ושוקק, לחמדת שלמות מקורו העליון,
החי הקדוש הטהור והכביר.
והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת ובכל שעה,
והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור הגילוי,
לתשוקות רוממות אל אלה בתפלה, המכה גלי אורה, היוצאת
בחופש עזה, בהגיון שיח קדשה, למרחבי אל. מרומם הוא האדם
בתפלה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש,
מעלה את הכל, מרומם אל הכל, למקור הברכה, למקור החיים.
דף 227
תפלה ופרק שירה
כה
כשהתפלה נעזבת, מפני שמצפים לתפלה שלמה ותפלה
שיש בה הארה בהירה, אף על פי שבודאי העזיבה בעצמה היא
דבר של הפסד רב, בכל זאת כשהתפלה הבהירה באה,
היא מחזרת את כל העזבון הקדום. ודבר זה נוהג בין בערך
היחיד בין בערך הצבור, בכנסת ישראל הכללית.
התפלה תבא לישראל, ותבא בצורה מאד בהירה, מצורה הנובעת
מתוך כל נשמתה, מתוך כל הכרתה הפנימית, מתוך כל השקפת
העולם שלה, ומתוך כל השפעתה על העולם בעבר, בהוה ובעתיד.
וכשתבא התפלה הישראלית ישתומם העולם כולו,
על הודה ועל הדרה, על עזוזה וחנה, היא תבא מתוך הרצון השלם,
העושה את העולם כולו לחטיבה אחת של קודש, ואת החיים כולם
לפרק אחד של שירה עליונה, של שיר חדש, של שיר ד'
על אדמת ישראל, של שיר ציון, הנגאל, המלא פדות עולמים.
העסק בפרק שירה זהו יסוד עבודה שכלית,
עבודה מלאה חיי עולם, הנובעים ישר מהתחברות ישרה
של האדם עם כל המציאות כולה, והיא הקדמה לעבודה רגילה,
שבאה לאדם על ידי התורה.
דף 228
עבודת הקודש העליונה
כו
הצדיקים לוקחים לא רק את תשוקותיהם של עצמם,
כי אם את כל התשוקות וכל התאוות של כל העולם כולו,
של כל המציאות, של כל הברואים, והם מעלים את הכל
להקדושה העליונה, להיות עטרה לראש מלך חי העולמים,
שהוא כל עיקר יסודו של פרק שירה, שהוא כל כך מופלג במעלתו.
וכל מי שלא בא לידי מדה זו, להיות עובד את השם ית'
בתאוותיהם ובתשוקותיהם של כל הברואים כולם,
עדיין לא נכנס לפני ולפנים, בהיכל הקודש.
וכל אדם לפי דרגה דיליה צריך הוא לחכות ולצפות מתי יגיע
למדה קדושה זו, לעבוד עבודת הקודש העליונה הזאת,
בכל פאר הוד שמחת עליצת נשמתו, המלאה זיו נועם רננת עולמים.
כז
חפצים אנו, בתשוקה וחפיצה גמורה, לעבוד עבודת ד',
עבודת קודש עליונה, למעלה למעלה מכל חק של טבע,
אנו רוצים להכניס בתוך הטבע כולו את האור החפצי,
של תשוקת קודש הקדשים, של האידיאליות האלהית,
אנו מתיחדים עם כל פרק שירה, עם כל המשוררים אבל בכל היש,
העולים בשיר, ומתעלים בשיר, ונותנים הוד והדר לפאר חי העולמים,
ברוך הוא וברוך שמו.
דף 229
מכהן בעבודת הקודש
כח
והצדיק תמיד עומד בין האלהים ובין העולם,
מקשר הוא את העולם, האלם, החשוך, להדבור והאורה האלהית.
כל חושיו של צדיק אמיתי נתונים הם להקישור האלהי
של העולמות כולם. תאותיו, חפציו, נטיותיו, הרהוריו, פעולותיו,
שיחותיו, מנהגיו, תנועותיו, עצביו, שמחותיו, צעריו, ענוגיו,
כולם בלא שום שיור הנם אקורדים של המוסיקה הקדושה,
שהחיים של האלהות, בהיותם מפכים בעולמות כולם, נותנים
על ידם את קולם קול עז.
ונשמות לאין קץ, אוצרות חיים לאין תכלית, הממלאים
את כל היש, רק הם בהתאמצם לעלות מתחתית עומק שעמום
שפלותם לרוממותה של חדות החופש האלהית, מקור העדן והעונג,
הם הם הדוחפים את כל מפעלות הצדיק, אשר הוא תמיד
מכהן בעבודת הקודש, שכל חייו הם קודש לד'.
אמת גדולה חיה בלבו, גבורה חיה ומנצחת ערה בנשמתו,
והוא חש את גדלו והוד גודל חפצו, ולפי גדולתו רבה ענותנותו,
פחות מניצוץ של רשף קליל נגד מרחבי כל עולמים הוא בעיניו באמת,
נגד הגודל של תפארת אלהים חיים, שמפעם תמיד ברוחו.
דף 230
אהבה לאין קץ לאלהים היא משוש גילו, וחבה פנימית
לכל היצור, ידידות נאמנה לכל הבריות, ואהבה מסורה לכל דרגותיה,
למשפחה, לחברים, לעם, לאדם, לחי ולצומח, ולכל יש ומצוי,
היא חקוקה בכל מלא צדקה במורשי לבבו. גבורת שמים וכבוד
מלא אונים מלאים הם כל שרעפיו, ודבורו נחל עדנים מלא חיים ומפעל,
אומר ועושה, גוזר ומקיים, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.
דף 231
דף 232

סדר שני: טהרת מדות הנפש
דף 233
התורה והמדות
א
אף על פי שהתורה והמצות מזככות הן את
המדות, מכל מקום אי אפשר לסמוך על זאת לבד, והכרח
לעסוק בזיקוק המדות, ובתיקון המוסר ביחוד.
דרישה לזיכוך המדות
ב
הדרישה לזיכוך המדות אינה נפסקת מעולם,
כי גם אם זיכך האדם את מדותיו בהיותו במעמד רוחני ממוצע,
כשמתגדל מוציא הוא תעלומות חיים ממעמקי התהו, שבאים אצלו
לידי גילוי נפשי, ואלה החלקים עדיין לא נתבררו מעולם,
וצריכים תמיד זיכוך חדש.
ומתוך כך צדיקים שאין הגידול פוסק מהם, שהרי הם
הולכים מחיל אל חיל, עוסקים תמיד בתשובה בפועל,
שאחד מחלקיה החשובים הוא זיכוך המדות וברורן.
דף 234
חכמת העלאת המדות
ג
הסדר של העלאת המדות היא בנפש חכמה מיוחדת,
שצריכה להרחבתה את כל הרכוש של תורת הנפש עם כל
ההתחדשות היותר מעובדה שבדורותינו, ובעולם היא הסתכלות
עולם רחבה, שתוכל להכניס בתוכה את כל המדע והרגש היותר
מחודש, ולתן בכל אלה נשמה חדשה, שתוכל מאז להתאים
עם כל דרישת הקודש והמוסר הטהור והאיתן.
ריכוך הסיגים
ד
הסיגים, שמתקבצים בנפש האדם פנימה, ומתפרצים
בתור מדות רעות, ערמומיות, תאות שפלות, כעסים ומשטמות,
הם גילויים מהסיגים הכלליים שבעולם.
וכל ריכוך שהסיגים מתרככים בלב האדם ובעומק נשמתו,
על ידי הטבת המדות, וביותר על ידי אור תורה והעלאת תפלה,
הגבה למעלה באור הקודש, מתרככים הסיגים הכלליים,
והדינים מתמתקים.
דף 235
שתי הנפשות
ה
הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו, משתי נפשות,
נפש טובה אלהית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות
היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש,
והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים.
האדם יוכל למצא קורת רוח תמידי על ידי זה, בין בשעת שלותו,
בין בשעת יסוריו, כשהטובה מתרחבת, הרי הוא מקשר את רעיונו
בהנפש האלהית, להרחיבה להרימה ולחזקה. וכשהמצוקה מתגברת
הוא משים פנים אל הנפש הרעה הבהמית, לצחצח את זוהמתה,
לשמח במה שהיא מתיסרת ועל ידי זה מטהרת, מרגיל האדם בזה
את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ
לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק.
והשאיפה להפוך את הטבע של הנפש הבהמית לעילוי לטובה
וזיכוך היא חטיבה של עבודה חשובה, שהאדם מרגיש תמיד
בכל עומק הוייתו את נחיצותה, ובזה ימצא את עצמו תמיד
עובד עבודה מועילה, צריכה לו ולעולם, בכל עבודות הקודש,
שכולן עולות לזיכוך כל הנדרש לזכך.
דף 236
במצולות הנפש
ו
יש אדם שמרגיש את מהות הנפש הרעה,
הנפש הטמאה שבקרבו, ומתוך כך הוא מלא מרורות על נפשו.
אבל צריך הוא לשום אל לבו, כי לעומת הנפש הטמאה,
יש בו נפש אלהית טהורה קדושה ונשגבה, ולפעמים
מפני ההשתלמות של גילוי האור אשר להנפש האלהית,
מתגברת גם כן הנפש הטמאה, ומשתדלת להודיע את מהותה,
אשת פתיות הומיה.
והאדם בחכמת אלהים אשר בקרבו ידע איך לקחת שבי
את כל החיל והכח, כל הכשרון והרעיון, כל השיח והשיג
אשר לנפש הטמאה, ולשעבד הכל לשורש הקודש. ואז יודחו
הסיגים הגמורים, וילכו להם, וירדו למצולות ים הנפש,
לשכון שמה, מבלי צאת ובא. והצדדים של טהרה, זיוי אורי הקודש,
שנבלעו במצודת הנפש הטמאה, יצאו לחפשי,
ויתדבקו באור הנפש האלהית, להגדיל את פאר הקודש,
באור שבעתים.
דף 237
התיקון הנשמתי
ז
מצד מצב הגלגול של הנשמות יכולים להיות
חסרונות יסודיים בעצם הנפש, חוץ מאותן המגרעות
שהגופניות ומזגיה גורמים, וגם זה אפשר להתרחש, שכל זמן
שכחות הגויה הם איתנים, ותאות הגופניות סוערות והומיות הן,
אין ההשפעה הנפשית הגרועה ניכרת, שאינה יכולה להשפיע משלה,
מאחר שיש זרם אחר, ההומה וסואן בחיים, אבל אחרי השיקוט
של המיית החיים הבשריים, אז מתעוררים החסרונות הנשמתיים,
מתכונה הקודמת, ואז מגיע התור לעצם התיקון הנשמתי,
מה שכל ההקדמות של ההדרכה המוסרית, המכוונת נגד הכחות
הגופניים היו רק פרוזדור לעבודה יסודית זו.
אמנם מהלך תיקון זה יוכל להיות אצילי ביותר,
ואף על פי שיפגע לפעמים במעברים, הנראים כעיכובים חמריים,
שורש התוכן איננו כי אם אצילי וציורי, והנצחון המוחלט
מוכן הוא לפי התגבורת האצילית הנשמתית, שמתקנים
על ידה את מערכות החיים גם אותן שכבר קדמו.
דור לדור ישבח מעשיך, וחסידיך יברכוכה.
דף 238
סדר הטהרה ומניעתה
ח
צריך להחל בטהרת המעשה, ולטהר אחר כך את
ההרגשה והמדות, ולעלות מזה לטהרת השכל,
ואז הענינים הולכים כסדרם, אשרי מי שזוכה לכך.
אבל לפעמים מזדמן הדבר שאי אפשר לאדם לעסוק
בתיקונים כסדר, ואיש כזה אסור לו להביט על סדר, כי אם יחטוף
מכל הבא, וכשרוחו מוכשר לעילוי הדעות יעלה, ויזכך, ירחיב,
יגדיל תורה ויאדיר. אף על פי שרבו עליו תביעותיו מצד התכונה
של ההרגש ושל המעשים, שלא נתקנו עדיין ולא הובררו, ואפילו
אם יהיו מהיותר כבדים שבהם, שהם ענינים שבין אדם לחברו,
מכל מקום הוא לא יעזוב את עלייתו, ואת פעולתו לטובה ולעילוי,
בכל אשר תשיג ידו, אף על פי שיהיה מנוע מאיזה צד שיהיה,
בין מצד חסרון היכולת, בין אפילו מצד חסרון הרצון,
כי לפעמים מזדמן, שחסרון רצון הוא גם כן דומה לאונס.
ואף על פי שחלילה להשתמש בהתנצלות של הכופרים
בבחירה חפשית, שהיא דעה מושחתת, מכל מקום לפעמים
ישנם צחצוחים מדעה זו, שמביאים רפואה למחלות קשות שבנפש,
היוצאים מהכלל של אלמלא שלשה מקראות הללו
נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל.
והכלל הוא, שהאדם לפי גדלו בהשגה ובחשק הגדלת הטוב,
יגדיל וירחיב מעשהו, ולא יבהל ולא יפחד משום עיכוב,
לא רוחני ולא חמרי, וכשמתחזקים ומתמלאים אומץ, מתחלת
גבורת קודש של מעלה לפעם בנשמה, ולהצליח את כל דרכיה.
דף 239
התעלות הדעת וטהרת המדות
ט
אף על פי שצריך להשתדל הרבה להיטיב את המדות,
מכל מקום חלילה לעכב בשביל מניעת הטהרה המדותית
את העילוי לצד גודל הרוח וההסתכלות השכלית.
ולאידך גיסא אי אפשר כלל שיטהרו המדות
בלא עליית רוח גדולה, וכל הגדול מחברו צריך הוא
יותר לשכלל את עולמו הרוחני השכלי, כדי שיהיה לו מבורר הדבר,
מהי המהות האמיתית של טהרת המדות.
לפעמים אדם עומד על מצב כזה, שהוא צריך לשאוב
הכל מהשגתו, ואינו צריך להתחשב עם המדות ותולדותיהן,
שברית כרותה היא, שבהתרוממות הדעת כולם יתרוממו,
ובטהרתו יטהרו.
ואין למוד את התוכן של המדות ביחושו אל הטוב והרע
באדם נעלה, שאור הדעת שופע עליו במעינותיו הרבים,
באותה המדה הבינונית, הרגילה אצל אנשים, שחייהם הם רק
חיי רגש ודמיון, שבאמת ההבדל ביניהם הוא יותר גדול מההבדל
של חיי השינה והחלום לחיי הערות והמחשבה הבהירה.
דף 240
הדבקות והישרת המדות
י
כשהנשמה דבקה בציור החיים, באור ד', באהבת
הדבקות האלהית, המדות כולן מתישרות מאליהן.
ואותם גדולי המחשבה, הראויים להדבקות הרוממה, אינם יכולים
לישר שום דבר מארחות חייהם, כי אם על פי המדה
של הדבקות העליונה, שהיא הולכת ושוטפת דרך הצינורות
של המדע הגלוי, והתורה והמצוה, וכל הדר המוסר והגבורה
הרוחנית כולה.
התביעה הפנימית של הדבקות האלהית, הבאה בחטיבה
מיוחדת בנשמתן של ישראל, היא עליונה בעצמה מכל מחשבה הגיונית
על פי שפע רוח הקודש היא מתישבת בלב, ועל פי תקות ישועה
היא מתאמצת ומתפשטת בכל החוגים המעשים, התופסים מקום
בחיי הכלל ובחיי הפרט.
דף 241
צחצוחי המדות והדבקות
יא
הצחצוחים של המדות הרעות, המעורבים בתוך
הכשרון של הדבקות האלהית שבנפש, הם פועלים את
פעולתם לרעה יותר מהמדות הרעות שאצל רוב בני אדם, מפני שאין
בעולם פעולה כל כך אמיצה במעמקי הנפש כמו הדבקות האלהית,
אשר על כן אין לשער את עומק וגודל החיים של הצדיקים,
העומדים לפני ד', ומתענגים בנועם הדבקות והחשק האלהי,
וכשהכח הכללי של החיים הוא גדול ואמיץ גם החלק הרע שבהם
הוא גם כן אמיץ, כתוכן הפנימי של כל הגדול מחברו
יצרו גדול ממנו.
ומפני כך עומדים הצדיקים תמיד במצב של מלחמה
נגד צחצוחי הרע שבהם, המעורב עם הטוב,
כל זמן שהעולם לא נתבסם כולו. אבל ד' לא יעזבם, והם תמיד
הולכים מחיל אל חיל, כובשים ומנצחים. ולעד לא יעזבו את תוכן
החיים העקרי, שהוא הדבקות האלהית, כי אם תמיד יעלו אותו,
יאמצוהו יבררוהו, ובעלייתו ועלייתם עמו הכל מתעלה,
כל העולם, כל החיים, כל ההויה. בהתרוממות היסוד יתרומם הבנין,
ובאימוץ השורש יתאמצו השריגים והעלים כולם, יחד עם כל
המוני פרטיותיהם.
דף 242
מדות גדולות וליקויים
יב
אצל גדולי העולם המדות גדולות הן, חזקות הן מאד,
וכשהן מתפרצות נראות הן כפראיות. אבל עיקר מהותן הוא רוב
האיתניות, וכפי הגודל שלהן כך עולה הזיקוק שלהן.
ואותן המדות, שהן אופי הרצון, מוארות הן באור החיים,
והשכל העליון מאיר בהן, ואינן טעונות לחיצה והתכווצות,
כי אם הרחבה והעלאה.
כשנפגשים עם מצבים של קטנות, מוצאים הגדולים
את המדות שלהם חריפות יותר מדאי. יכולים הם להביט אל רוחם
פנימה, ולמצא את כל הליקויים שבו. אבל לא יוכלו להונות את
נפשם גם אונאה של ענוה, שהם באמת הנם הגרועים שבבני אדם,
שהרי בני אדם רבים ששים תמיד בגווניהם, ואינם מכירים
אי רצון במדותיהם, רק אלה צלולי הדעה נפשם ירעה להם
על מדותיהם ועל מעשיהם שאינם רצויים. רק יבואו לידי מסקנא,
שאמנם גדולים הם ליקוייהם, אבל ההרגשה בהליקויים בעצמה
גדלות היא. והגדלות הזאת כבר נותנת היא ערובה, שלא ישפלו
אלה אשר הכרת צדם השפל היא צרתם הקבועה, והם יתעלו עד לידי
הכרה עמוקה, שעצמותם של הליקויים יתרונות גדולים הם,
ומתוך גדולת נשמה הם באים, ולשימוש של גדולה הם נועדים.
דף 243
שורש המדות והעצבות
יג
כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה,
חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי עז וחדוה במקומו.
וצריכים להעלות את סבתה, וכיון שהשורש מתעלה גם היא עולה.
והשורש של העצבות הוא או גאוה או כעס, או דאגה,
הבאה מסבתם, וכיוצא.
יסוד הכעס והיצירה
יד
יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית.
קיבוץ כחות רוחניים, העומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת
מובלט, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקצפון פנימי.
כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם, עד כל
רוגז שבבעלי חיים, מארס הנחש עד עקיצת קטן שברמשים,
בכונה של היזק, בא מצד הכעס הכללי, האצור בעולם, שמצד
עצור כח היצירה.
וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת, כל מה שהפלגים
של הדעה הרחבה מסתעפים בעזוז מרוצתם, כל מה שהתורה
תתגדל ותתאדר, השלום מתרבה בעולם, אז יחזק במעוזי
יעשה שלום לי, שלום יעשה לי.
דף 244
הכעס והדעת
טו
את הכעס צריכים אנחנו לשנא בכל עומק הוייתנו.
בכעס גדול, אבל מתון ומיושב, אנחנו צריכים לשנא את
הכעס הרתחני, המערבב את הדעת, ופוסל את כל
היתרונות הגדולים של האדם, היחידי והציבורי.
כשרואים אנו איזו כתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריה
בכעס, הרי לנו סימן, שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא
את הריקניות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאיגואיזם
בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים.
החכמים העליונים, שבאו עד מרום הצדק והחסד, מלאי רצון
הם תמיד, וחסד ואמת מעטר אותם כל היום.
זיקוק הקנאה
טז
צריך לזקק את מדת הקנאה, כשהיא באה אל גבול
הקודש, שתהיה קנאת ד' נקיה. ואם אי אפשר על פי רוב
בלא צחצוחים של חולשת בשר ורוח, מכל מקום צריכה
הבקורת העצמית לברר את בסיסה העקרי שלא יהיה קנאת
איש מרעהו, המביאה רקב עצמות, כי אם קנאת ד',
הנותנת לבעליה ברית שלום.
דף 245
גדלות וזהירות בכבוד הבריות
יז
לפעמים מתוך גדלות רוחנית מתחזקות גם כן
המדות הרעות, ומתבלט הדבר בלעיגה וביזוי לחברים ,
כשיש איזה טינא בלב ביחוד עליהם. אף על פי שלכאורה
התביעה הלבית דורשת הרחבה זו, ולפעמים יש מקום
לצדד גם כן שאין בביזוי ההוא משום לשון הרע והתכבדות
בקלון חבירו, שאין הכונה להרע כי אם להרחיב את אופיו הפנימי,
שהוא בעיקרו קודש, בכל זאת הזהירות מזה היא יפה,
והרי זה בכלל אל תאמר אשלמה רע, קוה לד' וישע לך.
כשמזדמן לצדיק נפילה מוסרית, אל יחת,
ויעלה למקומו העליון במחשבת קדושתו. ביחוד אל יבהל
מפני חטאת האדם בנוגע בין אדם לחברו, בעניני כבוד,
והתכבדות בקלון חברו, שלפעמים יש בהם קורטוב של טוב,
מפני גדולת הנשמה, אלא שצריכים לזקקה בתשובה מאהבה,
ולשוב תמיד לגבורה של ענוה, של אהבת רעים,
וזהירות בכבוד הבריות.
דף 246
מדת ההשתוות
יח
מדרגת ההשתוות במדות היא עולה עד אותה המדרגה,
עד שאפילו לצורך רוחני לא יהיה צריך לא שבח ולא גנות,
כי לא יכנס בלבו שום רעיון של גאוה עד שיצטרך לקבל טובה
ממה שמגנים אותו, ולא ישפל בשפלות של עצבות, ושל מיעוט
זריזות, בהארה ובשכל, בחריצות ובחריפות, בעומק הדעת
ובבהירות החידוש, עד שיהיה צריך לפעמים הגדלה מסביבתו
כדי לבוא למדרגתו הרוחנית העליונה. וכל זמן שיסוד השבח של
בני אדם נדרש לו, אפילו לטובה רוחנית, עדיין לא בא
למדת ההשתוות.
אמנם רכוש גדול וכח נעלה ונפלא צריך אדם לרכוש לו
עד שיגיע למדה עליונה זו, שלא יהיה דרוש לו לא שבח
ולא גנות. ואם יעלה למדה זו אז יהיה באמת מעדת ישרים,
שהם המקבלים את כל עניניהם בתכלית השיווי, ויקיים
חסד ומשפט אשירה לך ד' אזמרה, אם חסד אשירה ואם
משפט אשירה.
ודוקא כשבאים למדה זו, תוכן הכבוד הרוחני, כבוד האמת,
חי הוא בנשמה, כי אין דבר שבמינו שיהיה מחריב בו,
שהוא הסיג של כבוד המדומה, וקל וחומר של צורך הבוז
כדי להשפיל דעתו. ועל ישרי לב כאלה, הקשורים בקשר החכמה
העליונה, המשקיפה על כל העולם כולו באור האמת הברור,
נאמר כבוד חכמים ינחלו, כחם מתגבר, ודומיתם נפלאה,
ראשי תבות כחי, וסופי תבות דמו, דומיה תהלה, גבורי כח עושי דברו.
דף 247
יראה יתרה ועצבות
יט
רואים אנו איך קליפת נוגה, ששרויה ביסודה
בנפש הבהמית, אורבת היא על הנטיות הנפשיות להמשיך אותן אליה,
להשפיל את רוח האדם, לטשטש את אורו, למעט שלטון הקודש
בעולם, ועל ידי תוספת עבודה ויראה יתרה חושבת היא
להחליש את כח הרצון, שליטת החוג שבקדושה הפנימית.
ואז בכל עת התעוררות הכחות הבהמיים על ידי פעולות גופניות,
באה היא ומהממת את הרצון החלוש, המדוכא על ידי הפגיעה
של צדקות הרבה יותר מן המדה, ועל ידי העצבות המדלדלת,
המצורפה לזה, ובזה עושקת היא נשמות וכחות, וכחתף תארוב,
ובוגדים באדם תוסיף.
אמנם ד' לא יעזוב את חסידיו, ושבע יפול צדיק וקם.
וכארי ולביא יתחזק איש אשר נוכח ד' דרכו, וישם פניו אל תורה,
אל היושר והצדק, אל התפלה הרעננה, המלאה שמחות ועז,
ועת לדרוש את ד', דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד.
מיראה יתירה הרצון נחלש, והמדות הרעות
משתקעות בעומק הנפש, וכשמזדמן להם שעת הכושר עולות ממחבואן,
ומעותות את דרך האדם. היראה היתרה היא אפשרית רק בלא צירוף
של אור הדעת, שכיון שהדעת מאירה אז באים לידי העלאת המדות,
וממילא אין להן מה להיות משתקעות בעומק, והולכת הדרכת התקון
ומשתבחת, בלא קלקולים תכופים, ואומץ הלב דקדושה הולך ומתפתח
בכל ארחות החיים.
דף 248
בושה פנימית
כ
כיון שמחשבה קטנה תופסת מקום בנפש בדברי הענינים
האלהיים וכל תכני הקודש, הרי היא מפשטת את ארס הקטנות
שלה על כל המון המעשים הלימודים והדיבורים, שהם הולכים
ונעשים על פי השפעתה. והסיגים הרוחניים, הצללים, מחשבות
השקר והחולשה, החנופה והתאוה מתאחזים בכל דברי קדושה,
ומבצרים להם מקום בתורה שלא לשמה ובמצות לשם חנופת שוא.
והאדם הקדוש, שחושו הטהור לא יוכל לסבול תהפוכות כאלה,
מוצא בקרבו עיפות נוראה בעת שיגש לעבודתו בלתי מטוהר.
ואף שלפעמים מוכרח הדבר שלא להמתין עד ההשלמה של
רוממות הרוח, מפני הדאגה של הדלדול הגמור שהלימוד והמעשה
בצורתו החיצונית יסבול מזה באופן נורא, מכל מקום תמיד יש
מקום לחשבון זה, ולבושה פנימית, הלובשת את האדם בידיעתו,
שרוח הקודש העליון איננו שורה בו עדיין,
ולא הוא הוא הדוחפו לעבוד ולפעול, ללמוד ולקיים.
ומתוך התשוקה אל קדושת אמת יזכה לברר את נטיותיו,
עד שתמיד יצעד ממדרגה למדרגה בדרגת טהרת הרוח,
ותמיד יזכה שיותר ויותר יתעורר אצלו הצד הטהור העליון,
שיקח את החלק היסודי והעקרי בנטיותיו לפעול, ללמוד וללמד,
לשמור ולעשות כל דברי תלמוד ומצות ד' באהבה, והאהבה תהיה
צרופה ועליונה, חזקה, קדושה ומאירה.
דף 249
הכרת השפלות הפנימית
כא
הצדיק האמיתי דעתו שפלה עליו לאין שעור,
מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו,
בין מצד הרע הכללי של העולם כל זמן שלא נתברר כולו,
בין מצד העצם של המהות של הצד הרע שבנפשו עצמו,
בין מצד חלישות הרצון וסתימת אור היושר והצדק,
שאינו מאיר בחלקים רבים מכחותיו.
ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי, ולפעמים גם
לבא לפומא לא גלי, משני טעמים, אחד שלא ישפל ויחלש
הצד הטוב שבנפש, ושלא ילקה אגב הוצא כרבא, והשני
שלא יתגאה בהשפלות עצמה, ושלא תעורר הענוה הגלויה קנאה יתרה.
ומכל מקום מפני שבוחן לבבות יודע עד כמה השפלות
הפנימית מגעת, זוכה הוא לכל המעלות של הענוה, אף על פי
שמצד המניעות האמורות לא הוציא את סגולת הנפש הזאת
מן הכח אל הפועל בכל צביונה ותפארתה, והוא בכלל חשב לעשות
מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה.
יסורים מצרים
כב
כשמרגישים את היסורים של מצרי שאול,
שעל ידי המעשים הרעים והמדות הרעות, וחסרון התורה,
הבא מביטול תורה, וצער מניעת הדבקות האלהית, כל אלה הם
אש מצרף לטהר את הנשמה, ומהם יצפה אדם לישועה.
דף 250
דכאון וענוה
כג
כשאדם מרגיש בעצמו ריקניות גמורה, ורואה שאיננו כלום,
ונפשו משתוחחת בקרבו מרוב דכאותה ומראה אפסותה,
ידע כי ישועת ד' קרובה להאיר לו, ומדה טובה מרובה
ממדת פורענות, ואם לפני שבר גאון, לפני גדולה ואורה
דכאות רוח וענוה פנימית. ומיד יתפוס בכל האמצעים
לבסס מדת ענוה זו בכל מקורות הרוח שבידו, וירומם אף ינשא
בטהרת נשמתו, בהדבק במקור השלום, באור מלך גאות לבש,
אל חי העולמים.
שכחה ושמחה
כד
יש שטוב לשכח את העונות, ועל ידי מה שעושים כן
לשם שמים כדי להתאמץ בעבודה בשמחה, ובהרחבת הדעת
בתורה וחכמה, לשפר את העולם ולהוסיף אור ושמחת ד' במעשיו,
ממילא, מדה כנגד מדה, נעשים הם אצל הקב"ה גם כן כביכול
בגדר שכחה, גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל.
וכח הזכרון נכפל בהטוב והקודש, וכל המצות
וכל הטובות והמחשבות הטהורות מתנוצצים בזכרון כפול,
זכרון טוב לפניך.
דף 251
כיעור ויופי
כה
לפעמים מתגלה הנפש בכל מערומי כיעורה לאדם,
והוא מתבהל מהמראה, רק בזה מרגיע הוא את רוחו,
כי לפי גודל הכח של צד הכיעור של הנפש וטומאתה,
כה יגדל צד היפה שבה וטהרתה, וכי את זה לעומת זה
עשה האלהים.
ואחרי אשר יתגבר ויתרומם על חזיון הבלהות של צד הכיעור,
וזרח לעיניו הצד הטהור, צד היופי שבנפש,
ועיניו יראו וינהרו, ויתנחם על כל חזון הפלצות אשר בעתתהו,
ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.
הרס ובנין
כו
כשמרגיש האדם שנהרס הרבה ברוחניות, ידע שהגיע
לו התור לבנית בנין חדש, יותר נעלה ונשגב, ויותר
קיים ומפואר, ממה שהיה בראשונה, ויתחזק ויתאמץ בתיקון
מעשיו ודרכיו, בסדר הגון, באומץ לבב, בחפץ טהור, בלב מלא
עז ושמחה פנימית, כי טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך,
ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו.
דף 252
נפילה והתרוממות
כז
כשמרגיש אדם שהוא עלוב, ריקני, אין לו איל רוחני,
ונופל הוא ומתמוטט, ידע שאור גדול מוכן לפניו, וכל הגרעונות,
הביטולים, בין המעשיים, בין הרוחניים, בין החיוביים בין השליליים
של כל ימי חייו הנם מתיצבים לפניו, וכל עונותיו מעידים עליו,
והרי הוא תוהה, מתחרט מתוך מכאובים רבים, והוא מתרומם ושב,
יוצא מעומק התהום אל גבעת הרום, מטומאה לטהרה,
מאפלה לאור גדול.
ובדרך יציאתו ועלייתו הרי הוא עובר מדורי חושך,
שמשעממים אותו כל כך, אבל הוא יודע כי רחום וחנון ד',
וכי גם כי ילך בגיא צלמות לא יירא רע, כי ד' עמו.
ומתוך נבכי תהומות אל ד' יזעק וקולו ישמע, ולאור דעת יקרא
ויאיר לו, וחכמה וחסד יתמכוהו ויעטרוהו, ומהרה ישוב לבצרון,
מלא חכמה שמחה וגבורה.
נפילה ועליה
כח
בעת אשר ירגיש האדם נפילה, מפני חולשת רוח
והמעדה מוסרית, ישים אל לבו שממעמקי התהומים הוא צריך
לדלות מרגליות יקרות, וישוב ויעלה, ויחדש כחו בגבורה ושלוה,
לאור עולם, עוד ביתר שאת מימי קדם.
וכן הוא הדין בדור שלם, ובתקופה עולמית.
דף 253
ירידות וצדקות
כט
מי שיש לו חוש עמוק ביראת שמים, ותמיד משתוקק הוא
בפנימיות לבבו להוציא מן הכח אל הפועל את החוש הקדוש הזה,
ונפשו בקרבו שוקקת להיות מקושר בדבקות אלהית, לפי הרגשתו
והשגתו, והוא רוצה לעלות בתשוקה רוחנית זו תמיד מעלה מעלה,
אף על פי שיש לו כמה וכמה מניעות, וכמה מכשולים מעשיים,
וכמה וכמה ירידות תדיר בכל יום ובכל עת ובכל שעה,
מכל מקום לא יאבד ממנו את התוכן של לידע איניש בנפשו
אי צדיק גמור הוא אם לאו.
ויש במדה זו של צדיק גמור גם כן כמה וכמה נקודות,
ויכול להיות שאף על פי שבכללותו סבוהו דכיות, ומצולות ים,
מכל מקום בעמקי נפשו מונחת עוצם המהותיות של הצדקות הגמורה,
והיא היא נקודת האורה החיה האלהית, שעל ידה הרי הוא קשור
בקשר אמיץ בחיי עולם, ורק היא היא תכונן את עצם מדרגתו
במלא מובנה, רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו ד'.
מרירות וזיקוק
ל
כל מה שהחוש המוסרי מתחדד, האדם רואה את מערומיו,
ומרירות נפשו על ערכו המוסרי הבלתי מפותח מתגברת בקרבו,
עד שלפעמים מר לו מאד. בכל זאת משכיל כל ישר לב
לקבל באהבה תכונה זו, המזקקת את האדם, ומביאתו למדות יקרות
דף 254
ותכונות זכות, ועל זה נאמר, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על
ד' אלהיו, דניחא להו לצדיקיא דמתברן גרמייהו
בגין יקרא דקוב"ה.
מרורות ונחומים
לא
ההכרה הסוביקטיבית גם היא יקרה מאד, וחלילה לזלזל
בערכה, וביחש להתוכן הדתי שלה, כלול הכל בכלל אל תהי
רשע בפני עצמך.
כאשר נזדמן הדבר, ומצד התוכן הסוביקטיבי מתמלא האדם
מרורות על עצמו, על ערכי מוסרו, ועל השקפותיו,
והוא מתקצף על הלחץ שמחשבותיו לוחצות אותו, ידע אז ויכיר,
כי לא באו אלה הסערות בכדי לעקור את זה התוכן שהוא
כל כך קרוב אליו, שהוא הגשר המעביר אותו מעולמו המצומצם
לעולם הרחב והמלא אור וחירות של קדושה, אלא יחזיק במעוזו,
ויתמם עם אלהיו, ובארחות החיים הפנימיים יחזיק ויוסיף אומץ,
בהסכמות של תשובה קרובה יתחזק להיטיב את היחושים.
ואור יותר רענן ויותר מקיף יגלה לפניו, מהעולם המלא
חוקים ומשפטים ישרים ותורות אמת, מזיו התורה יקבל מאורו,
ומתוכן החכמה העליונה יחצוב לו מחצב של השקפות ונחומים.
ועם זה יבחר ויקרב אליו את אותו המוסד הרוחני הפנימי
הפועל את פעולתו ברגשותיו הקרובים, וכאור בקר יזרח שמש לפניו,
ובוקר חדש, נחומים ותקוות חדשות ממקור הישועה לפניו
יצמחו, ובושת עלומיו ישכח, וחרפת אלמנותיו לא יזכר עוד,
כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו.
דף 255
בדיקת הנפש לאור התורה
לב
מרגישים את הטבעיות העליונה של אור הקודש,
הזורח בחיים האישיים של האדם, בחוש הקודש של האמונה
בעומק טמיריותה, לאורה נבדקת היא הנפש, וכל חטא ופגם
יורגש על ידה, ודחיקת הלב אל התשובה ממעמקי אהבה,
וצער נסתר מהול בשמחה, וגעגוע עדין הומה כנחל, ומנגן מאליו
המון ניגונים חרישיים של תוגה ושל חדוה, של רוממות ודכאות,
הולך ומתגבר.
ולפעמים בא הרוח הגנוז וחונה על מרכזי המעשה,
בודק הוא אז את העובדות בפועל בבקורתו החודרת, אז לפעמים
הנפש הלומה מרוב שטף של דקדוק, והעצה המכוונת
במהלכי החיים נעשית קשה ועלומה.
אז אין עצה כי אם עצת ד', אור התורה, בכל המון גילוייה,
למודיה, הלכותיה, דקדוקיה, וגדריה, אז היא הנר המאיר את
המחשכים, על ידה הנשמה מתנחמת, לא תאמר חטא לכל אשר
יאמר הדמיון חטא הוא, כי אם תגעור בשטן מזה ומזה,
אל תרשע הרבה, ואל תהי צדיק הרבה, מאזני צדק ואבני צדק
יבואו אז על ככר החיים, וכל שבורי לב מתנחמים.
דף 256
והחיים הטהורים והקדושים, העזיזים והמאושרים,
הולכים הם ומתאדרים, הולכים ומתקדשים, והעינים למרום מתנשאות,
והעולם מאיר בזיו תפארה, חסד אל מנהיר את הנשמה,
ובטחון של חסד, של טובה ושל ברכה, של חדוה ושל ישועת
עולמים בא ומפעם.
והמון רב של רעיונות חדשים לבקרים, המעוררים
לחדש כח רוחני, להגדיל תורה ולהאדיר חכמה, לאזן שיח ספונים,
להעמיק הגיוני סגולה, בא ומתערם ערמות ערמות בסידור משוכלל
מכל מעשה ומכל מפעל.
ודרך החיים נעשית ישרה, וחבת עולמים לכל יציר
נברא הולכת ומתרחבת, וכל העולם כולו, מעולם עד עולם,
אומר שירה חדשה.
דף 257
התנודדות ועבודת תמיד
לג
צריך לברר את היסוד של מניעת האפשרות להיות
עסוק בעבודה תכופה, שהיא מזדמנת לבעלי רוח עדין,
המשוטטים בשיא הגובה של מחשבות נאצלות.
לפעמים באה מניעה זו מפני המהירות הגדולה
שבהתנוצצות הנשמה, שרעיון רודף רעיון, ומחשק לחשק
מתקלע אז האדם, ואינו יכול להתישב על מעמד קבוע מפני
הליכתו התדירה מחיל אל חיל.
אבל מזדמן הדבר, שחסרון טהרה ומעמק ענוה גורם
את ההתנודדות הזאת, אף על פי שיש בה גם כן צירוף של
התעלות תדירית.
וכשמצרף האדם את הבירור המדותי עם העפיפה
הנשמתית, אז מנוחה שלמה מתחדשת בקרבו, ונעשה מוכשר
לעבודת תמיד, עבודה בלתי מופרעה ומופסקה על ידי
שום הטרדה, לא מצד המורד ולא מצד המעל.
דף 258
שביתה לשם עבודה
לד
לפעמים אדם צריך להתישב בדעתו, שלא להיות רדוף
תמיד מחובת המעשה והתלמוד, אלא לתן לעצמו הנחה וריוח,
כדי שתתעלה נשמתו בעצמה, ותתרחב בטיולה הפנימי, בלשד החיים
האצורים בתוך כל המעשה והתלמוד, בתוך כל העבודה והתפלה,
ואחרי שביתה כזאת, שקדושת שבת יש בה, מתאמצת הנשמה
לשוב ברב כח לעבודה רוחנית ומעשית, שכל פרטיה יהיו רעננים,
יונקים ממקור החיים של הדעת המלאה, מוארה באור החיים.
עליה בהדרגה
לה
על ידי מה שחפצים במדות חסידות גדולות
מתגבר היצר הרע הרבה, והאדם מתדלדל ברוחניותו, ועל כל פנים
מוציא כח רב על מלחמת היצר הרע, שהיה יכול להשתמש
בכח זה להתעלות יותר ויותר.
על כן אין אדם צריך לחשוק לעלות במדות חסידות עליונות
שלא בהדרגה, כי אם להשתוקק לעלות תמיד מעלה מעלה
בדרך הדרגה, ומגמת פניו תהיה לעלות למדרגה היותר עליונה,
חייב אדם לאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי
אברהם יצחק ויעקב. ועל ידי קצת התגברות היצר הרע
שיש על ידי התשוקה הכללית, שחושק לעלות בהדרגה
למדרגה גדולה, מתעוררת אצלו מדת הגבורה שבקדושה,
ואור החיים מבהיק בקרבו.
דף 259
חרדה והליכה לגדלות
לו
החלישות והחרדה הן סימנים של מעמד הולך
לתכונת הגדלות, אבל הגדלות עצמה היא מתעלה עליהן,
והן מתהפכות, מחלישות לגבורה ומחרדה לבטחה.
ההליכה אל הגדלות אינה מניחה שום תכונה להיות קבועה,
והשטפים הנפשיים הולכים כנהר הומה וזועף, ומתוך שהנשמה
רוצה תמיד בקביעות של שלום, היא מוצאה בקרבה תמיד
התגעשות בלתי רצויה, המתגלמת אצלה בתואר של חלישות וחרדה.
אבל סוף כל סוף במעמקיהן של חלישות וחרדה זו גם בעת שלטונן
שרויות שם הגבורה והבטחה.
חרדת הפרטים והגדלות
לז
האדם הגדול, כשהוא מכניס את עצמו יותר מדאי
במדת הפרטים, בין בלימודם בין בחרדתם, הרי הוא מתקטן,
ומעלתו מתמעטת, וצריך לשוב בתשובה מאהבה, מתוך גדלות הנשמה,
לקשר את תוכן חיי נשמתו בענינים גדולים ונשגבים. ומובן הוא שלא
יזלזל חלילה בשום פרט, ויוסיף תמיד אומץ וקדושה מעשית גם כן.
ההרגשה של הנשמה הגדולה עמוקה היא, והחוש המוסרי שלה
חד הוא ונוקב עד התהום, ואם לא תבוא הארה, המענגת ומשמחת
מתוך הסתכלות כללית, להסיר את האיום של חרדת הפרטים,
שאין להם קץ, מוכרח הוא להיות נמוג ביגון חרדתו, ומתבטל
על ידו מתורה ומתפלה, וממושכלות עליונים, שהם יקרים מכל.
דף 260
היצר הרע איננו מתכתש בתוכיותו של אדם כי אם על ידי
הפרטים של התורה והמוסר, והיצר הטוב מתחזק על ידי
ההופעות הכלליות, הבאות אחר שהנשמה מטהרת בביעור
הסיגים שבתוכה.
קטנות והמשכה לגדולה
לח
כל חטא ועון מטמא הוא את הקודש. קטנות הרצון
שבא על ידי פגם המדות, והמתחזק על ידי חטאת האדם,
הוא מחנק את נשמת הקודש, שלא תוכל לשאוף את אויר קדשה.
האהבה נעשית חולנית ופעוטה, עד שכל הענינים הנתלים בה
מתאחזים רק בקטנותה. וכשמדברים על דבר היתרון המיוחד לאומה
ברוחניותה ועליוניות ענינה, מתקבלים הדברים מצד הרפיון הנפשי
של חנופה, ולא מצד רוממות אמתתם.
על כן זאת היא ראשית החובה, אומץ הרוח והתעלות
המחשבה, עד כדי בירור הענינים, באופן שמה שהוא מרומם
ישאר מרומם מצד עצמו, וההמשכה אל הגדולה תהיה
בגדולת אמת.
דף 261
מספר קטן במדות ובמושגים
לט
כשמעיינים תמיד בתכונות הנפשיות לבד בלא עלייה
להשכלה שכלית חפשית עולמית רחבה, מתקטנת ההשגה,
והמדות בעצמן מצטמצמות, והמושגים מתזערים בצורת
מספר קטן.
אמנם הרבה רכוש שואבים מקטנות כזאת, אבל תמיד
צריכים להשתדל לעלות למרחב, למקום הגודל, והגיאות האלהית.
מעל למוסר המדות
מ
הנשמה הגדולה, שהיא חובקת מרחבים ועונקת גבהי
מרומים, שתכנם עולה הוא מעל למושג המוסר והמדות,
כשהיא עוזבת את מרומיה ומתכווצת אך בתוכן המדותי,
כחה כשל, והיא הולכת ומתטשטשת, עד אשר תתגבר בתשובה עליונה,
ותשוקה מטל העליון של החכמה, שהמוסר יסתעף ממנה מאליו.
דף 262
העלאת הקטנות לגדלות
מא
כשם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות
לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המדות
והמחשבות הקטנות, אף על פי שהן טובות אבל אינן
במעלה גדולה ומאירה, למקור שרשן, ולהאירן באור של גדולה.
וכשם שמועילים לעולם כולו בעליית המדות והמחשבות
הגדולות, כך יותר מועילים ומטיבים לעולם על ידי העלאתן של
המדות והמחשבות הקטנות, כשעולות לאורה גדולה.
ומדה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות
אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה. והיא התשובה הגמורה,
שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות
בעלי תשובה.
כשם שצריכים להעלות את המחשבות והמדות הנפולות,
שהרע והכיעור ניכר בהן, למקור שרשן בקודש, שאז רואים שהן
הנן באמת מחשבות נשגבות ומדות טובות, כן צריך לרומם את
המחשבות שהן כשרות, אלא שהן עומדות בתחתית המדרגה,
שהרע והתוהו מחובר עמן, אף על פי שהן פונות לקדושה,
אל רום המעלה של האצילות האידיאלית, שהיא מכוונת רק
אל הטוב הגמור והישרנות המוחלטת, עד שההתרוממות הולכת
וגדלה עד העולם העליון, שהקודש הטהור מושל בו בגבורתו.
דף 263
המחשבה המדות והעולם
מב
כשמחשבים בעניני האלהות הכל מתעלה,
כל המדות מתעלים, והמעשים מתעלים על ידי עילויים של המדות,
והעולמות כולם מתעלים, מרוב עונג הגנוז בזיו האלהות,
המתגלה על חיי המחשבה, ומשם על ידי צינורות החיים
לכל היקום כולו.
וזאת היא מדתן של צדיקים מקיימי העולם במחשבותיהם
הקדושות, המשפיעות חיים לכל החיים כולם. והם מתעלים
בעליוניות גדולה מכל העולם, ומעלים את העולם, ואת כל באי עולם,
בעליית מחשבתם, המזלת לשד של חיי עולם על הכל.
ומה שאין שום אדם משיג את כחם של גבורי כח אלה,
אין יפעת זיום נגרעת מאומה, והם הנם נשמת החיים, וחיים הם
במלא האהבה האלהית, הכוללת בקרבה בצורה כללית את כל
פרטי היש, באין צורך של הקטנת דעה וירידה לתהומותיהם,
כי ממרומיהם הם מופיעים אור על כל רם, ועל כל שפל,
וממדת קונם יש בהם.
כל מה שהמחשבה האלהית מתגברת באדם,
והיא חודרת יותר בתוך עצמיותו, היא מזככת את כל מדותיו
ואת כל מעשיו, בזיכוך עליון כזה, שאין כל הזיקוקים הבאים
מאיזו הופעה מוסרית אחרת מתדמים לה.
דף 264
הצדיק אוהב ד' הוא באמת יסוד עולם, בעלייתו העולם
כולו מתעלה, והוא מרגיש את עילוי העולם כולו מתוכו מקרבו,
מבשרו יחזה, ומנשמתו יבין.
הזוהר שיש בכל פעולה וכל ענין בהיותו מואר באור האלהי
הוא מרומם מקדש, מגביר מעדן, ומרוה כל טוב. וכל מה שהופעת
הקודש מתגברת על ידי התגברות המחשבה במרומי הקודש,
כל נצוצות הטוב מתגדלים, מכל המצות מופיעות זהרוריות עליוניות
נפלאות, מרנינות לב ומשמחות נפש בזיו חיי נצח שלהם, ומכל
מעשה עולמי, מכל תנועה, וכל כוסף לב, מתגלה הוד נחמד,
שכולו אומר כבוד. וכל מה שהוא מתעלה על ידי מחשבתם
של צדיקים הוא עולה ביקר שגיא.
ואין קץ לאושר העולם כולו, הבא על ידי הרחבת
הלב של צדיקים עליונים, שחבת החיים שלהם היא חבת קודש,
הנובעת מכליון נפש בגבורה ועז למקור חיי החיים כולם, כסא כבוד
מרום מראשון מקום מקדשנו, הוד בית חיינו.
דף 265
דף 266

סדר שלישי: פרישות
דף 267
הפרישות והדרך הממוצע
א
אמת הדבר, שהדרך הממוצע הוא דרך החיים,
המאושרים, הראויים לכל אדם, וזאת היא עצת ד' ברוח התורה,
והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון,
את הדרך זו בית חייהם. מכל מקום טבע הסגולה הנשמתית
הוא נותן, שיחידים ימצאו בעולם, שההסתכלות העליונה,
וחיי הפרישות הקיצונית עם הטהרה המופלגה, היא נאותה להם,
כדי לכבוש דרך לעולם כולו, להאיר נתיבות עולמים.
ואלה הגדולים מוצאים בתכנם הקיצוני את אותה
שביעת החיים, והאושר המלא, יותר הרבה ממה שמוצאים אותם
רוב בני אדם בלכתם בדרך הממוצע הראוי להם.
על כן יחידי סגולה בעלי חסידות מופלגה, זאת היא גם כן
מכלל תוכן קדושת ישראל שימצאו בעולם.
ובמאפל הגלות לפעמים דוקא אלה הענקים הם הם
אשר האירו לנו את כל חשכת החיים, וישימו לנו
מעקשים למישור, ומחשכים לאור.
דף 268
המסוגלים לחסידות, לקדושה, להשגת רזי תורה,
לא יוכלו לדמות את עצמם לרוב בני אדם, דרכי חייהם צריכים
להיות בדרך יותר עליון, מחשבותיהם מוכרחות להיות
נטויות למעלה, מובדלות מעסקי חול ופונות תמיד אל הקודש.
ובזה הם עושים טובה לכל העולם, מרבים בו שפע
של אושר, של קדושה, ושל מנוחה, מחממים את הלבבות,
ומאירים את הנשמות בסגולתם. ובהניחם את ידיהם ומתרפים
ממעלתם מתפשטת נפילה רוחנית בעולם כולו.
ואף על פי שדרכם הקודש צריכה להיות בקיצוניות, וחומרות,
מכל מקום צריכים גם הם להיות מעורבים בדעת עם הבריות,
ולדעת עת לכל חפץ, להגביר את תוכן החיים, ואת דעת העולם
העמוקה בקרבם, את ההתקרבות והריעות המדינית ברוחם ונפשם.
ואז יהיו שלמים באמת, ותיקון העולם יהיה ראוי לבא
על ידיהם, ומדותיהם האנושיות יתפארו ויתעלו בתכלית הטוב,
ופאר רוח הקודש יחול עליהם בנעימות וחדוה.
דף 269
התבודדות היחיד והאומה
ב
יש שעות שאדם חש שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה,
מאד הוא מרוכז אז בעצמיותו, העולם החיצוני איננו פועל עליו
מאומה, הוא קשור בעומק ההתבודדות הפנימית.
אם יבא אחד ויבקרהו מבחוץ לא ידע את העשוי ברוחו,
הוא יוכל לדון עליו הרבה מצדו השלילי, איך שאיננו חברותי,
איך שהוא מתרחק מן הבריות, ואיך שהכל, כל העולם וכל החיים,
הכל מוזר לו. ובאמיתיות רוחו בקרבו הוא מרגיש הרמוניה
גדולה ואחודה, בפנימיותו טוב טוב לו מאד, השקט הנכסף,
שכל העולם רודף אחריו, שרוי הוא אז בתוכו, והוא באמת יושב
אז ברומו של עולם. ויש לשער שהנקודה החיה העזיזה שבתוכו
פועלת היא בלא יודעים על הסביבה יותר ממה שכל
אגיטציה רעשנית יכולה לפעול ולעשות.
וכמו שהדבר נוהג באיש יחידי נוהג הדבר באומה בשלמותה,
כשרוח ישראל מתכנס יפה בפנימיותו הרי הוא מרגיש שלמות
עליונה בקרבו, בונה הוא אז עולמו, אינו רודף להיות הומה ושואג
בעולם, אבל רוחו בפנימיותו מתרענן, חייו פועמים בחזקה, והוא
יודע את כחו, ואז פועל הוא בעולם, על ידי מה שפועל בעצמו.
עת הבנין, ההולכת כעת להתגלות, טרופה היא.
אפשר הדבר להתחלף בין נטיה לנטיה. כשאין ההצעות דין לברר
את האושר של הגברת הרוח הפנימי ושל אושר הריכוז,
אז המחשבה משוטטת תמיד רק בעולם החיצוני, משוטטת לבקש
אושר ואינה מוצאה.
דף 270
כעת העבודה דרושה להחיות הרבה את רוח ישראל פנימה,
להשתמש בכל הכחות, בין הפנימיים בין החיצוניים, לצורך ריכוז
הרוח, וההערות תלכנה עד כדי הרגשה של הוד המנוחה
הפנימית, וירא מנוחה כי טוב.
התבודדות והתגלות הנשמה
ג
כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש
את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה,
עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון,
בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף
תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיוי אוריה.
ואז ימצא את אשרו, יתעלה מכל ההשפלות,
ויתרומם על כל מעשים, בזה שישתוה ויתאחד עם כל המעשים,
ובזה שישתפל עד לכדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי
ביטול הצורה הדמיונית הפרטית, ואנכי תולעת ולא איש,
עד לכדי ביטול היש בעומק עצמו, ואנחנו מה. אז יכיר את
כל זיק של אמת, את כל ברק של יושר, המשוטט בכל מקום שהוא.
והכל יקבץ אליו, בלא שום שנאה קנאה ותחרות, ואור
השלום ועז הגבורה עליו יופיע, הוד הרחמים, ופאר האהבה עליו יזרח,
וחשק המפעל והעבודה, שקיקת היצירה וההתעודדות, תשוקת
הדממה והרון הפנימי, יחדו יתאגדו ברוחו, והיה קודש.
דף 271
התבודדות וחברותיות
ד
האדם, שנשמתו מאירה בקרבו, מוכרח הוא
להתבודד הרבה. החברה התדירית של אנשים אחרים,
המגושמים על פי רוב נגדו גם ברוחניותם, מעממת את אורה הבהיר
של נשמתו העליונה. ומתוך כך פעולתו החשובה מתמעטת, ובמקום
ההטבה שהיה יכול להיטיב להחברה על ידי התבודדותו והרחקתו
ממנה ברוב הזמנים, שגם אז יש שהיחש הרוחני לא יפסק,
ונגד פניו יהיה כל הדור כולו, להתפלל בעדם, ולצייר את עילוים,
את אוצר הטוב שבהם, יגרום לה נפילה על ידי נפילתו,
מפני ההאפלה שהיא מאפילה את רוחניותו בקרבתם המטרדת,
וצריך תלמיד חכם שיעשה עצמו כענק זה לצואר
שנראה ואינו נראה.
קשה מאוד לסבול את החברה, את הפגישה של
אנשים שרויים בכל מהותם בעולם אחר לגמרי, שהאישיות
השקועה במהלכים רוחניים אציליים, בשאיפות מוסריות גבוהות,
אין לה מגע שמה. ומכל מקום סבל זה דוקא הוא מצחצח
את האדם ומעלהו. השפעתו הרוחנית של האדם הנעלה על הסביבה,
שבאה דוקא עם הפגישה התדירית, מטהרת את הסביבה, מעלה
חן של קודש וחופש על כל מי שבא במגעו.
דף 272
והאצילות הזאת של חן קודש זה חוזרת אחרי כן בצורה
יותר איתנה ופועלת על המשפיע עצמו, והרי הוא נעשה חברותי,
מלא אצילות וקדושה, שהיא מדה יותר רוממה מהתוכן
המקודש העומד בבדידותו, שהיא גורלו הטבעי של האדם,
שעסקי הרוח העליונים הם יסוד חייו.
התבדלות והתקרבות
ה
לפעמים יש שהציורים האידיאליים אינם יכולים לפרח,
ולהתרחב כראוי להם, מפני הקישור הנפשי שברצון אל ההדרכה
הכללית של ההמון, על כן יולד הכרח פנימי להתבדל
התבדלות מוחלטה מכל השדרה ההמונית. אבל זאת ההתרחקות
מהשדרות ההמוניות ורוחניותיהן היא גורמת החלשה טבעית,
שהיא מצויה אצל העסקנים הרוחניים, שהם צריכים להוסיף אומץ
נפשי אצלם על ידי השפעה שהם מקבלים מהתום הפשוט ההמוני,
ההולך אחרי טבעו, ועם כל הגסות וחשכת הדעת שיש בהם,
יש בהם הרבה נטיות קדושות איתנות, שהן ראויות להיות לבסיסים
גדולים להמעמד הרוחני של אצילי הדעת.
ומתוך אלה שני המשפטים, המתנגדים זה לזה, צריך החושב
האציל להיות עומד באמצעיתן של שתי הנטיות,
ההתבדלות וההתקרבות, שבזה יעלה בידו הזוך הרעיוני
מצד אחד, והאיתנות הטבעית, שיש בהתום והרעננות
הפשוטה מצד שני.
דף 273
שתיקה והתבודדות פנימית
ו
יתרון השתיקה, ורוח הקודש המתחבר על ידה,
בא מתוך ההתפרצות הפנימית, שבאה מתוך מעין הנשמה,
שדורש להתפשטותו והרחבתו מגרש גדול מבלי מעיק. וחמורה
היא ההתבודדות הפנימית מאד, ודורשת היא שגשוגה
בלא שום הפרעה בעולם. אז יוצרת היא את ערכיה וגווניה
מכחה התוכי הפנימי, ואור הרוחני, פאר החיים וגבורתם היסודית
מתגברים והולכים, והדיבור הבא אז הרי הוא מפריע בכחו
הבניני בנטילתו מהישן, ממה שכבר מטושטש ומאופל, מוגבל
ומצומצם, ונותן על הזרם המעיני, השוקק לחידוש וטריות חדשות.
ודוגמת השתיקה הדבורית, לעומת המחשבה, יש גם כן
דומיה מחשבתית, כשבא תורה של המחשבה היותר נעלמה,
היותר פאורה ועליונה. והולכים הם הדברים במדרגות זו למעלה מזו.
המצה, היא משתקת את כל שאון חיצוני, כל תנועה
והתגבהות במערכת החיים, מאלמת את הזרמים החיצונים.
ובא זה בהתאמה לגילוי שכינה, ומורא גדול, לעומק רז הדומיה,
ומתבטא הוא בקול אדיר, שהדומיה מתאחזת בו,
כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא.
דף 274
דממה עליונה
ז
השתיקה נתבעת בעומק הנשמה, מכל אשר הגיגים
עליונים, שבעצמם עומדים הם ממעל לחוג המבטא של האדם, הנם
קבועים בתוכיותו.
כשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה,
עולמות רבים הולכים ונבנים, שירות נשגבות מתנשאות
בשיא קדשן, וגבורה עליונה בעדן קודש מתרוממת על כל
ספירותיו הרוחניות.
השתיקה, המלאה חיים, מאצרת את הוד החכמה
אל תוכה. העולם הרוחני והמעשי הולך ומתגלה בחידור עצום
בכל פרטיהם, בכל קויהם היותר מדויקים, אל החכם העליון,
שכרמי מטעיו הנם מסויגים בהסיג של שתיקה
היפה לחכמים. זאת היא הדממה העליונה, המתעלה
בהודה על הרוח, הרעש, ועל האש, קול דממה דקה,
והנה ד' עובר.
דף 275
עת לחשות ועת לדבר
ח
הירוס גדול בא במערכי הרוח, כשמופיע האור
הפנימי של עת לחשות, והאילמות הקדושה העליונה
בכל הוד כבודה ובכובד משאה היא ממלאה את כל הנשמה,
אם ימרוד בה האדם, ויפרץ לדבר, מרידה זו במלכות הדומיה
מחרבת את כל בניניו, כל האוצר של התום ושל היושר,
של העומק ושל ההתקשרות העליונה, הכל מתרוסס. והוא צריך
אחר כך, אם ירצה לבנות את הריסותיו, לכונן הכל מחדש,
והמשכיל בעת ההיא ידום.
אמנם כאשר יתן להדומיה את כבודה בעת הופעתה,
אז תנהיג היא את משטרה, תכונן את אולמיה, תחדור
בעמקיה ותבא עד נבכי תהומיה, ומתוכה תוציא פארות
וענפים נאדרים בכח צומח גדול ורענן, השיחים ימלאו כח,
ויבא ניב שפתים.
אז תחל העת לדבר, בהדר כבודה, ורוח הדומיה
יהיה המיטטרון, הפועל על שיטפת הדיבור, אשר
יזל כנחלים ברוב עושר וכל חמדה, בורא ניב שפתים שלום שלום
לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. והיה פריו למאכל
ועלהו לתרופה, להתיר פה אלמים.
דף 276
הדממה ורוח הקודש
ט
הדממה מביאה לידי רוח הקודש. וכל מה שרוח
הקודש מתגבר באדם, ככה הוא מכיר את גודל ערכו של הדיבור,
את פעולתו ואת גבורת שליטתו המעשית. וכפי מה שיהיה דיבורו
יקר בעיניו, מפני מה שיודע הוא את ערכו, ככה יגדל ערכו
באמת, ופעולת דיבורו תהיה נפלאה, ותתנוצץ עליו סגולת
ישראל הפנימית, הקול קול יעקב, אין לך תפלה שנשמעת
שאין בה מזרעו של יעקב.
הדיבור ורוח הקודש
י
הארת רוח הקודש מבררת להאדם את הגודל
שבכח הדיבור, את המפעל הגדול של מהות הדיבור,
היא מצגת בבהירות לעיני רוחו, איך נשאב כל דיבור
מראשית יצירתו עד התגלמותו לכלל דיבור, ואחר כן איך הוא
הולך ופועל בהמסרו לחלל המרחב הגדול בהתאחדו עם היצירה
הגדולה, קביעות הרעיון בהרחבה והכרה פנימית באיכות הגדולה
של הדיבור יעשה את האדם אחראי גדול על כל מוצא שפתיו,
ערכי הדיבורים, מלאי ענין של קדושה, יתרוממו למעלתם האמיתית,
וחרדה צודקת מלאה מוסר תתקוף אותו מבלי להפקיר דיבוריו,
שלא לשוח שיחת חולין.
וכשם שמחשבה זו היא היא מתוצאת רוח הקודש,
בהארתה, כך פעולתה המוסרית מביאה לידי רוח הקודש.
דף 277
שיגוב דיבורי קודש
יא
כל מה שיתברר יותר לאדם, שהתורה ורוחניותה העליונה
היא סבתה העליונה וכלי אומנתה של ההויה כולה, בכל רוחב
מושגה של מלה זו, של כל הגשמיות וכל הרוחניות שבעולמים,
אז יתעלה הרעיון עד כדי להבין ולחוש, שכל מחשבת קודש,
וכל דיבור קדוש הוא נאדר ואמיץ בחילו הרבה יותר מכל
המציאות כולה, ולא יוכל לעכב את גודל השיגוב והשלטון
של דיבורי התורה והתפלה ומחשבותיהם לא כל ציור של העולם
המוחשי, גבוליו והכרחיו, לא איתניות הטבע ומהלכיו, ולא כל
רעיון הגיוני, מוגבל ומתואר על פי דרכי השכל והחיפוש שבמחשבות
לבב האדם. כי אור הקודש, הנעלה מכלם, מושל הוא על כלם,
מנהיגם ומכריעם, ומאיר את הכל באורו. פתח דבריך יאיר.
ממרום המציאות העליונה בא הדיבור לפיו של האדם,
ואין לשער כמה גדולות הן העלילות המעשיות והרוחניות
שפועל הדיבור מאז הנתקו ממקור אורו עד שבא לכלל ביטוי.
ומהלך עצום זה עושה הדיבור בהתבטאו בחזירתו למקורו.
וכשהוא מקושר להמחשבה האלהית בתורה ובתפלה, אין לאורו
וזוהר עשרו קץ ותכלית, וממש בורא הוא עולמים, מלאים כח וחיים,
אומץ ועושר רב, והצדיק, בעל המדע, המשיג את ערכו של הדיבור,
כרום השגתו תהיה גם פעולתו, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
דף 278
התעלות הדיבור ופעולתו
יב
מתחלה צריכים לצייר יפה יפה את הערך של הדיבור,
את כחו ופעולתו, את שרשיו הגדולים בכל המציאות בכל מדרגותיה,
ואת יניקת שפעתו עד שבא לכלל דיבור מבוטא, ממוזג ממחשבה,
ונשמה פנימית, אצילות תשוקת קודש העליון, ומעשה בפועל של
עקימת שפתים, ואת הופעת פעולתו בחזרת כחו, בצלצוליו והסבבת
מפעליו, והליכתו המסודרת, אחרי צאתו מחוג המצומצם של ערך
האדם המדבר, במדתו המוגבלה. וכל מה שיתבהר יותר הציור הזה,
כל מה שיתברר יותר בבירור מדעי מוסרי ואמוני, כן יתעלה
הדיבור ויתקדש, וכן יהיה יחושו של האדם אליו בתכונה של
רוממות קדושה, ואור החיים העליונים, המלאים כל עולמי עד, יוזרח בו,
וכה תגדל פעולתו וירבה זיו אורו, ותגזר אמר ויקם לך,
ועל דרכיך נגה אור.
מעלות השיח הפנימי והמילולי
יג
אם תסקור את העליה הרוחנית שאינה פוסקת
שבמלא העולם, שלעומתה נפשך הולכת היא ועולה, האזן לקול
השיח הפנימי, אשר הוא חוסן החיים המילוליים,
אז תבין כמה מעלות הנך עולה בכל הגה אשר תבטא
להשכיל ולהיטיב, ורוחך ימלא גבורה ועוז, אשר יזרה ממך כל תוכן
של דברים בטלים, ריקי חיים. בתפלה, בתורה, בשיחה ובהגות רוח
יגלו אליך סדרי מעלות, אשר שיר המעלות ישורר בהם
את ערך נצחיו, למנצח בנגינותיו.
דף 279
מעמסת הדיבור
יד
בעלי הנשמות הזכות, שהמחשבה פועלת בהם
בתדירות באופן בהיר, בולעת היא אצלם את כשרון הדיבור,
ועל כל פנים את הנטיה ואת החפץ של דיבור, מרגישים הם
בכל דיבור מעמסה ודחיקה על המרחב הגדול של החופש
שבמחשבתם הפוריה, השולחת תמיד קרני אורה לעברים שונים.
אם יזדמן הדבר, שירדו מרוממות מעלתם וידברו דיבורים
בהרחבת פה, כאחד האנשים הרגילים, ירגישו בעצמם צער
ועלבון גדול על אשר צערו את נשמתם העדינה על ידי
כבישת מעין החי, הזורם בעז גאון של המחשבה המלאה בהירות
עליונה. ותכסיסם הרגיל הוא, שיהיו הדברים שהם מוציאים מפיהם
ספוגים ברטיבות הלח של המחשבה הנאדרת בקודש,
ואינם שחים שיחת חולין מימיהם.
הבורחים מדברים בטלים
טו
הדברים הבטלים יונקים את חיותם מרוח חלש ורפה,
מרוח מדולדל ומותהה, וכשמדברים אותם מעלים את הרוח העכור
והמכוער הזה, ומזהמים בו את הנפש, ואויר העולם מתאפל.
על כן בורחים כל המעמיקים בקדושה מכל דבור של בטלה,
אפילו ממלה אחת, ובזה הם זוכים לאור הגנוז המלא חיים,
וכל דבריהם כגחלי אש, והאהבה הקדושה, אהבת ד' וכל העולמים,
דף 280
אהבת כל היקום וכל היצור ממלאתם רוח חיים, וקנאת הטוב והקודש,
קנאת תיקון הכל, פאר הכל ושיגוב הכל, קנאת אור החיים
העליונים מרוממת את נשמתם, משלהבת את רוחם בעידוני רשפיה,
רשפי אש שלהבתיה.
שתילת הדיבורים והארתם
טז
כל דבור שיוצא בלא דבקות אלהית, שכלית והרגשית,
הרי הוא מאפיל את אור השכל, ומטשטש את הזוהר המוסרי.
וכששבים בתשובה על זה, לוקחים את הדיבורים שכבר עברו
ושותלים אותם במקום טהרה, והם מתחילים להתנוצץ
בהתנוצצות של קדושה, ומאירים את הנשמה, ומתוך שירדו למטה
לוקחים הם עמם כמה מחשבות וכחות נודדים שנתלשו מבית חייהם,
ומתאחדים לחטיבה אחת של חיים וששון ישע.
המעוף השכלי הנפלא של האור האלהי, ובהירות
הדמיון הנשגב של המושפעים מאור הקודש, נותן הוא את הכח
להכיר בכל ענין, בכל שיחה, בכל תנועה בעולם, את קישורם אל
הנשגב הכללי, אל אור החיים העליונים, המסדרים את הכל לאושר
עליון ונעלה. ונעשו כל שיחות החולין מרגליות עליונות,
שזוהר הקודש מאיר בהן במילוי והדר, ועלהו לא יבול,
וכל אשר יעשה יצליח.
דף 281
צנורות הדיבורים
יז
כל דבור פותח הוא צנור בנשמה מעין אותו התוכן
שהדבור חצוב משם. על כן כל דבור של תורה חכמה ומוסר,
קל וחומר של דבקות עליונה טהורה ומושכלת ביחודים עליונים,
פותח פתח של קדושה מפולשת. וגלי הנפש הרוחניים
הומים ומתנועעים תמיד מכחו של הרעדת הדבור,
בכל ספירותיהם.
ודבור בטל, וקל וחומר גרוע מאוס ואסור, פותח הוא
גם הוא את הצנור המזוהם של הנפש, והמוני גלים רועשים
של רפש וטיט הולכים ופועלים, עד אשר יעבור רוח טוב וישוכו.
וכל דבור היוצא מעומק הרצון של קדושה ואצילות,
גם כשהוא בחיצוניותו נראה כאלו הוא סתם שיחה, מכל מקום
נובע הוא ממקור הרצון הקבוע של בעליו.
על כן בעלי ההסתכלות השלמה, המאירים באור החיים
העליונים, כל שיחה הנובעת מרוחם פותחת היא את
הצנורות היותר טובים ומלאים זיו עליון. שיחת חולין
של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ויש שהיא שקולה
נגד כל התורה כולה.
דף 282
ברור הדיבורים
יח
כשבא מעמד נפשי על ידי התעוררות של פגישה,
שנמשכים דיבורים שיש בהם תערובות של נטיות חלושות,
אם יש בהם גם כן תוכן של דעה ושל יושר, ורגש של יראת שמים,
ושל אהבת ישראל וחפץ חסד של הצדקת הבריות, יש חובה
לברר אחר המעמד הרשום, את התוכן הנפשי, לזככו מסיגיו,
ולהשאיר רק את הרשמים היפים הקדושים, שהם באמת
הבריאים והחזקים, ולמחוק את החלושים, הנוטים לצד הדמיון
והמדות הבלתי טהורות, אז ישאר מכל התעוררות החיים של
המעמד הנפשי הריוח הטהור והנקי, כתבואה ברורה שאין
בה תבן, ולא יהיו במדרגת דברי חלומות, כי אם במדרגת
הגיוני חכמה ודעת קדושים.
ראוי להזהר מלבטא כל דיבור שיגרום רפיון שטת
המוסר בחיי שום איש. אפילו אם הדברים מצד עצמם נראים
כנכונים, הרי הם מזיקים להשומע, אם הוא קשור בחוגו המוסרי,
בתוכן מנוגד מהדברים הנשמעים לו, באותו פרק.
דף 283
שטף הדיבור
יט
האדם יכול לדעת את מעמדו הרוחני על פי הבהירות
של הדיבור שלו. מה שהאור הנשמתי יותר חי בקרבו, כפי אותה
המדה יחוש, איך כל דיבור ודיבור שלו יוצא כחץ, וכשטף מים
חיים, ואיך שהוא בא ונמשך ממקור חיים, ופועל את
פעולתו בעולם. מובן שהאיכות הפרטית של הפעולה של הדיבור
תשוער על פי המדה הפרטית של העילוי הנשמתי,
כל חד וחד לפום דרגיה.
כשמדבר דברים קדושים, ובקרבו הוא מצטער
מפני הופעת הקדושה שמשתפכת בקרבו, ידע שהנפש
הטמאה היא מתמעטת והולכת, והיא מתכאבת על פחיתותה
שפוחתת, וממילא הטוב מתגבר והולך.
ובידיעה זו עצמה, ובאמונה והעמקה בה, הנפש הטהורה
מתעוררת בשמחה, ויודעת שהיא מתקדשת ומתעלה, מתרחבת והולכת.
ד' עז למו ומעוז ישועות משיחו הוא, ויעלז לבי ומשירי אהודנו.
דף 284
אור ישר בדיבור ובמעשה
כ
הסדר הראוי הוא שיתמלא הרוח מחשבות והרגשות,
ומה שאין הרעיון הפנימי יכול לשאת מוכרח הוא להתפרץ
החוצה, בצורה של דיבורים, והם הם יסודי התפלות וההודאות,
הלימודים והקריאות. ולמה שאין מספיק ערך זה של ההתגלות
הדיבורית, מפני רוב שטף אורו, מוכרח הוא להתגלם במעשים,
האומרים ברמיזתם, ופועלים בעצמותם, את כל התוכן הרעיוני
של הרגשות והמחשבות הנעלות, כשהמעמד עומד על צורה כזאת
העולם מתוקן, ואור ישר שופע על הכל.
בפגימתה של התכונה העולמית צריכים להמציא את התוכן
מלמטה למעלה. המעשים מעוררים את הערך הדיבורי,
והדיבורים את הרעיונות, האור מתעלה בכבדות, ונעזר הוא
לפעמים על ידי מה שבאמצע מהלכו יתעורר הרעיון בפתע פתאום,
עד כדי הופעה של שילוח אור ישר ממקורו לשטף אוצר
ההגה הדיבורי, וממנו לההתעוררות המעשית, או נעשה
הדבר ממוזג, ותפארת וחדוה מתגלים, במקדש קודש.
דף 285
גאולת הדיבור
כא
לפעמים יש שמרגישים את ההתקשרות שיש
בין דיבורו של אדם לעולם, וזאת היא התחלת
הדרגה של גאולת הדיבור מהגלות.
ואפילו כשהוא מתחיל לזרוח רק בכח הדמיון לבד, גם כן
הוא סימן טוב, ויאחז צדיק דרכו וטהר ידים יוסיף אמץ.
כשנשמתו של אדם מתעלה הרי הוא מרגיש ביותר
את הגבורה העצומה של כח הדיבור, ויודע באמת את
הערך הגדול של כל דיבור שלו, את ערך תפלתו וברכותיו,
את ערך תורתו, וכל שיחותיו, ואת הערך של כל הדיבור
הכללי הוא צופה, וחש הוא את תנועת העולם, ותסיסתו הגדולה,
שהדיבור פועל.
דף 286
פתיחת פה בקודש
כב
כל פתיחת פה בקודש, פותחת אלפי צינורות
של אור חדש, של טללי שפעת חכמה וציורים עליונים,
נשגבים ונעימים, שהם משתפכים לתוך הנשמה, מודיעים לה
זיוים עליונים, מנשאים אותה לרוממות מעלה, מקרבים לה
את היש העליון, את הרוחניות והטוהר המעולה, את אור ד' ממרומיו.
כל מוצא מעורר כל המוצאים כולם, כל חוש מעורר כל
החושים כולם, כל רעיון מעורר כל הרעיונות כולם, כל מצוי
מעורר כל החבר לו במציאות. כל ההויה המאוגדת כל כך,
המתאימה כל כך, בעליונה ובתחתיתה כולה כאחד, כחטיבה אחת,
נחמדה עשירה ורוממה, מתגלה היא לדורש ד' עת יפתח פיו,
תהלת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד, ואנחנו
נברך יה מעתה ועד עולם הללויה, פתח דבריך יאיר מבין פתיים.
כל מה שהנשמה מתגברת ביותר באדם, ואור הקודש
מתגלה בו, ככה הוא מרגיש יותר את הערך של דיבורים
שבקדושה, וכשהוא מדבר בתורה ובתפלה, שפעה רבה של אורות
נשמתיים שופעים ממנו, ופתיחת צנורות הדעה העליונה,
והרגשת הקודש המלאה מתראה לפניו בשלל צבעי אור וחיים אמיצים,
נאדרים בקודש.
דף 287
הצעקה
כג
אותם ניצוצות הקודש, שהם משוקעים עדיין במעמקי
תהום הרע, גורמים את ההכרח של הצעקה, שהיא מורגשת
בכלי הגוף. וכל מה שיוסיף האדם לברר את הניצוצות השייכים לו,
ולא יהיו כל תנועותיו ומעשיו כי אם ביושר ובקדושה, ככה ירגיש
שדיבורו בנחת פועל הכל, והולך למשרים, דובב שפתי ישנים.
אמנם כל זמן שמצטרך הוא להעלות ניצוציו ממעמקים,
יפה צעקה לאדם.
וישנם צדיקים צועקים לד' מפני צרת העולם, מפני
הירידה הכללית, צעקה זו נוהגת עד שימלא העולם כולו תיקון ואורה,
ויקוים אין יוצאת ואין צוחה ברחבתינו, צעקת צדיקים הללו איננה
באה להם מעקת הנפש הפנימית של צרתם הרוחנית, כי אם מהצער
הגדול של העולם, צער השכינה בכלל, הצועקת בחבליה,
כאילה בעת לידתה.
ממש כמו שעץ קטן מדליק את הגדול, ובהצתת אליתא
הדליקו את אש המערכה, ככה צעקה קטנה ודלה מביאה
לידי התעוררות נפשית ושכלית גדולה. כי אור האמת
של הצמאון האלהי ויקידת אש התשוקה בוער באמת במעמקי הנשמה,
אלא שהיא צריכה איזה גורם כל דהוא להוציא את אור שלהבתה
אל הגילוי, ולפעמים על ידי סבה דלת ערך יוצא אל הפועל
תוכן מפואר מאד.
דף 288
הדיבור והמחשבה בארץ ישראל
כד
בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה,
ובארץ ישראל הערך של הדיבור, ובבית המקדש
הערך של המחשבה. מפני קדושת בית המקדש המתנוצצת
בארץ ישראל, כדברי התוספות בפרק קדשי קדשים, שעיקר
קדושת ארץ ישראל היא מפני קדושת בית המקדש,
מתגלה קדושת המחשבה בכל ארץ ישראל, וגם בזמן הזה יש קצת
רושם ממנה, כי קדושתן אף שהן שוממין.
ובחוץ לארץ מתגלות התנוצצות קטנות של אלו הערכים,
הנעלמים, כמאן דחזי בתר כותלא, מפני הצפיה הגדולה
לתשועת ד', לבנין הארץ, ולשיבת ישראל לארץ ישראל, ולבנין
בית המקדש, הקשורה בלבן של ישראל.
לכל מי שמצפה יותר לישועה, ערכי הדיבור
והמחשבה מתגלים לו ביותר, ומעטרים את ערכי המעשה שלו.
על כן נסמכו שאלות, פלפלת בחכמה וצפית לישועה
זו לזו.
דף 289
תעניות כהדרכת מעבר
כה
מי שמוכשר לרוממות עליונה בהשגתו, ומדותיו ומעשיו
לא נזדככו כפי ערכו, הרי הוא שרוי לפעמים בבהלה ובעצבות
גדולה מאד, ואם גופו חזק צריך הוא להשתמש בתעניות
וסיגופים, בתור הדרכה של מעבר.
אבל אם גופו הוא חלש, צריך הוא להרחיב את דעתו
ברוממות הקדושה, ולהשליך על ד' את יהבו, ואת כל טיפולו
המוסרי המעשי, אחרי שבשמחה וטוב לבב ירצה ללכת גם
במעשה ובמדות בדרך ישרה, ויוכל להניח את רוחו הגדול לשוטט
במרחבים עליונים, לשיר שירי נועם, מלאים גבורה נפלאה,
גם במקום שלכאורה אין ידו מגעת שם. כי אין קץ ותכלית
לאור החסד האלהי, הפרוש על משיגי האמת, שהם הם
מבקשיו ודורשיו. כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי,
יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו, ארך ימים
אשביעהו ואראהו בישועתי.
דף 290
תענית ורצון
כו
עיקר כבדות ההשגה הוא על ידי מה שהרצון אל הטוב
ואל השלמות נחלש על ידי פגמי המדות והעונות, ובאמת ראוי
להתענות כדי להתיש את כח הרע שבחומר, המונע את הרצון
מלעלות במעלותיו. אבל צריך לשקול גם כן את הכח הרוחני
והגופני אם הוא מסכים לזה.
בכל אופן אין להתיאש מעליית הרצון. ואפילו כשנשארים
כמה פגמים שלא נתתקנו, בין במדות בין במעשים, צריך לצפות
לחסד ד' ולתשועה עליונה, כי טוב וישר ד', ויורה חטאים בדרך.
קרבא דמיכלא
כז
כשמזדמן הדבר וצדיק עובד, שיסוד חפצו התדירי הוא
התעלות החיים להאורה האלהית, להשלמת הכל והשלמת העדן של
מקור הכל, העושה תדיר נחת רוח ליוצרו, בהרגשתו בשכלו
בדעתו ובפעולותיו, אם להט הרצון, המקושר באיזה קשר עדנה
עם הבהמות הטבעית, נטה מדרכו הסלולה, והנטיה הגופית נצחה
בעת התעסקו בפעלה הגופני, ביחוד בשעתא דמיכלא, שהיא
שעתא דקרבא, עת אשר מתנגשים כחות החיים הרוחניים
עם הכחות הבהמיים, בהתגלות פעולותיהם, מיד אחרי הסעודה, שב
הוא ומתקדש למפרע, מרים את הנטיה אשר הושפלה, וזרמי החיים,
אשר נטו אל ארץ תחתית, והתקשרו עם יחושיהם, מתרוממים בשובם
לשמי רומם, בעוד רכוש גדול, של ערכי חיים, עמוקים מני ים.
דף 291
ניצוצות החיים שבאכילה
כח
ניצוצות החיים שבאכילה, הנם עלולים להשפל ולרום.
התפלה, התגלות הרצון המקורי להטוב המוחלט ברום קדשו,
כשהיא מתיחשת אל המזון, הרי היא מרימה את ערך הניצוצות
ההם כולם, ובהתאחדות החיים שלהם עם אוצר חיי האוכל עולה היא
האבוקה הקדושה בשלהבת מאירה ומחממת חום קודש, לכל קושט
וכל טוב, לאור באור החיים, ולהצרר בצרור החיים את ד' אל עולם,
ולהמשיך משפע אור טובו חיי נועם וקודש לכל ערכי החיים כולם,
בכל חליפותיהם הזמניים והנצחיים.
יש ניצוצות חיים בעולם, שהם מוסיפים אור חיים
בנשמה שקולטת אותם, וישנם כאלה שהם מחשיכים אותה לפי ערך
כמותם ואיכותם, וערך ההחשכה הטבועה בתכונתם.
הניצוצות שבמאכלים ומשקים מאירים רק אם
באים אחר שכבר הופיע אור התפלה על הנפש. ההחשכה
מעיבה את המסך של הדמיון, שלא יוכל השכל הנפשי לחדור
על ידו. והכשפים והנחשים כולם מתכונה זו שולטים, ולא נחש ביעקב
ולא קסם בישראל.
דף 292
שמחת האכילה בקדושה
כט
מה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל
בעלי חיים כולם, ואצל בני אדם בינונים, להמשיך את האדם לאכול
להחזיק את חייו וכחותיו, פועל בצורה אצילית וכח נשגב אצל
גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל
ניצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה
הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו,
להוסיף בהם אור ומדות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה
בתנועה, גם לפני האכילה. בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת
במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה,
ויאכל בעז וישת וייטב לבו, וייטב לבו בדברי תורה,
שהן הן האכילה והשתיה עצמן, לבאי בסוד ד', דידעי
מאי דמחוי להו במחוג.
כשאוכלים לשם תאוה חמרית מתגבר העצבון בסוד
אוכלי לחם העצבים. כי הניצוצות, שהיו ראויים לעלות,
יורדים, ובהיותם מתעצבים על ירידתם, מרגיש האוכל את עצבם,
על ידי חילוף של כמה דרכי ההרגשה, ותמורות אותיות,
עד שההרגשה העצבנית נכרת בגילוי נפשי בקרבו.
ועל ידי אכילה בקדושה, והגברת המגמה העליונה של
טהרת הנשמה ובהירותה, מתוספת צהלת הרוח ושמחה באוכל,
דף 293
על ידי שמחתם של הניצוצות שנתעלו, ובשמחתם מאירה
גם כן הנשמה, המעלה אותם ושמחה עמהם, והלב מרגיש על ידי
כמה שבילים וצינורות שונים, וחדות ד' מתגברת עליו. והיינו
ויאכל בעז וישת וייטב לבו, מאי וייטב לבו בדברי
תורה, שחוץ ממה שנטיית הלב להגברת הרוחניות של העלאת
החיים הכמוסים במאכלים מביאה לחשק רוחני, שמתמלא
באהבת התורה ולימודה, עוד התוכן המקודש של אכילה קדושה זו
היא בעצמה דברי תורה, וזה השולחן אשר לפני ד'.
סעודת קדושי ישראל
ל
נשמה עליונה מלאה רוח הקודש, יורדת על בחירי
בני אדם, קדושי ישראל הצדיקים, בעת שהם באים לאכול
את סעודתם, זה השולחן אשר לפני ד'. התרוממות נפשם מתגברת
למעלה למעלה, ומרוב זיו חיים העליונים מתגלה גם כן הדר
ניצוצות החיים, המפוזרים בכל דבר אשר יאכל,
והכחות הכמוסים של השכל, הרצון, השירה האלהית וההכרה העליונה,
שבמצב תרדמה וקפאון הם נמצאים בכל היצור, הולכים הם ועולים,
ומתאחדים בנשמתו הגדולה של קדוש עליון, והעולם כולו מתמלא
אור ושמחה. וכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה
כאילו נהנה מזיו השכינה.
דף 294
קדושת האכילה בישראל
לא
מחשבות עמוקות וחודרות בדבר קדושת האכילה,
בצורתה האידיאלית ריאלית, העולה למעלה מכל ערכים מוסריים
מוגבלים, שכל כחם הוא רק בההצגה הנפשית של המושג הסוביקטיבי,
הוא רק נחלתן של ישראל, הרחוקים מגורלו של עשו,
באמרו הלעיטני נא. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו.
חטא הארץ, שאין טעם עצו ופריו שוים,
הוא הגורם לכל השינויים של הדרגות, שיהיו באופן מנוגד זה מזה,
ובעולם המוסרי והחברותי הוא היסוד לשינויי הדעות שבין האנשים
שתפקיד חייהם הוא הרוחניות, המדע, האמונה, התורה והמוסר העליון,
ובין האנשים, שהממשלה וההנהגה הוא גורלם, הנדיבים הגבורים
המלכים, וכל ההמון כולו.
אכילת הצדיקים, המרימה את יסוד החיים הכמוס
שבכח הארץ, היא מחזירה את הארץ לתפקידה, והדרגות מתחילות
לקבל צורה הדדית, שתהיה מוכנת להתחברות האופיים של
המעשיים והרוחניים בכל יסודי החיים.
דף 295
המאכל של ארץ ישראל
לב
המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם
כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר.
ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה
המאכל שבחוץ לארץ גם כן.
וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל
או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל,
הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ
ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל.
גם בארץ ישראל מפני התמעטות הקדושה שעל ידי החורבן
יש הגשמה, לפי הערך, במאכל, שעולה ומתרחן על ידי
צפית הישועה, המובלטת במזמורים האמורים.
דף 296
היסוד התולדתי והמלולי
לג
המחשבה היא ההתגלות הנצחית אשר לאדם,
שבהדיבור היא מתגלה, והיא נובעת בדרך ישרה מהצד הנצחי
אשר בנטיה המינית, ביסוד התולדתי אשר לו בערך חייו.
ומובן הדבר, שכפי הערך אשר המחשבה האצילית בטהרתה
תופיע באורה על כח המילולי של האדם, יבוסס ביותר
עז החיים היסודי אשר בנטיה המינית שלו על הבסיס היותר אציל
וחסון שבקדושה העליונה, והאור הפנימי של החיים בכל עזו יזרח
בכח הדיבור, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
תיקון היסוד והצומות
לד
המבט המוסרי העליון, הנובע מההכרה האלהית
העליונה, קובע את עיקר חותמו על יחס הרצון למגמה המינית,
שהוא הצד הנצחי הבלתי סופי, שהוא כמוס במהותו של אדם.
אין בזה ספק, שבאוצר נקודה זו כל החמודות העליונות נגנזות,
וכל התיאוריה רבת הערך, הסובבת לתקן יסוד קודש זה,
להפנות את הנטיה המינית וענפיה ביסודה למגמת
הקדושה של החיים, הרי היא הפינה היסודית בכל ערכי המוסר,
המבססים את העולם האנושי, הפנימי והחיצוני.
דף 297
וימים יבאו והתרבות הכללית תביט בהערצה נשגבה
על הוד אלוה, הפרוש בתוך המחשבות, הנראות כחשכות לעומדים
בגסות הנטיה ובשובבות הדעת מחוץ למחנה ישראל, המקושרות
בתיקוני היסוד, וכל דברי הצומות וזעקתם, אשר לשובבים,
שבמוסר הרזי. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
תהפוכות הנטיות הטבעיות
לה
ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטיה הטבעית
שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם, ובשביל כך חפצים הם
לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלהינו יקום לעולם.
וכבר פירש בר קפרא על זה, תועבה תועה אתה בה,
שהיא נטיה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה.
ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה,
זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו',
משל לדג הבא מבית הציד, רצה לאוכלו צלי שלוק מבושל אוכלו.
ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית
יצירתם. ומכל מקום העירו, חגרין מפני מה הויין מפני שהופכין
את שולחנם. ואף על פי שאינה הלכה, מכל מקום היא סיחה
של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ד',
וכל עם ד' על פיהם יחנה ויסע. וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם
קדוש יאמר, וישנא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה.
דף 298
תיקון הברית והרצון
לו
עיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון
והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני,
שיש לו שורש בקדושה חזק מאד מפני הופעת החיים שבו,
שהוא הרצון של נטיית המין, אור הקדושה שופע בו
כל כך עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את
פעולתו והופעתו. והצד של החול, וקל וחומר של הטומאה שבו,
הוא בטל לגמרי לצד הקודש, ואז באמת לא יקרב נגע באהלו,
ונעשה צדיק משומר מכל מוקש.
וכשהרצון עולה במדרגה עליונה של קודש כזאת,
אז הוא מתברר גם מכל מדות רעות ומכל מעשים רעים שבעולם,
אפילו מהדברים היותר קלים שהאדם דש אותם בעקביו.
יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש
של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך
החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי
קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות.
שני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן
מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין
הרעה, תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי
החיים ועליוניותם.
דף 299
קדושת הזיווג והמשפחה
לז
מצד קדושת המעשה וקדושת המחשבה, הפועלת לקבע
קדושת הטבע והרצון ביסוד יסודו, עד לקדושת הזיווג בעצמות
הטבע הטהור והקדוש, כדוגמת האדם לפני החטא, ולמעלה למעלה
גם על ידי השאיפה לקדושת עולמים זו, מתעדן כל הקישור הנפשי,
ויחס המשפחה מתקשר בחוטי קודש קדשים, שהם
חזקים ואמיצים מאד, וגורם שפע חיים ארוכים לתולדותיו.
ומיסוד צדיק כזה מושפע שפע החיים והעדינות, העז
והאומץ, וגם ישות החיים בגדולה, וגוברת עז על כל החיים,
על כל הנלווים אליו, על כל הדור, על כל העולם.
אומץ מוסיף אומץ, חיים ממשיכים חיים, כבוד ותפארת
מזהיר תפארת והדרת קודש על כל.
הנטיה המינית לעתיד
לח
הנטיה המינית הולכת היא וזורמת אל העתיד,
אל שכלול החיים, שיביא הזמן, את חיי העולם הבא בעולם הזה,
ומתוך שהחיים העתידים הנם מלאים הוד ונועם מלא,
על כן גדולה היא שאיפת החפץ ועז הרצון של נטית עולמים זאת,
והקדושה המגמתית רק עליה היא משרה את אורה, והנפש
הטהורה מנהגת את נטיה זו למגמתה, בגידור התורה, החכמה,
היושר והצניעות, מקורי הצדק. כל מאן דנטיר ברית איקרי
צדיק. ויסוד קדושתן של ישראל הוא קשור בעולם העתיד,
ורוח קדושה הולך וחופף על כלל האומה ופרטיה. ועמך כלם צדיקים.
דף 300
קשר הברית והטוב העולמי
לט
הטעם העתיק של המילה, המעטת תאות המין,
הוא חובק כללים רחבים של המדע. קשר הברית, להיות לך
לאלהים ולזרעך אחריך, של דעת אחדות ד', הקשור במילה,
משולב הוא עמה קשר עצמי.
מבשרו יחזה אדם אלוה. אם יש באדם כח לאחד את
כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת,
כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות
של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא
שכחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו
ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא,
ושאין אחדות במציאות.
התאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאות
החמריות הדמיוניות והרוחניות הכלולים בה, את החלק היסודי
מכל הנטיות כולן, אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי
שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכחות
הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה,
אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות האלהית
מתחזה בו בבשרו.
דף 301
השיקוע של רוח האדם בתוך תאות המין עד לכדי
צלילה גמורה, עד לכדי אוטם האידיאליות והמוסריות בחוגה,
גרמה את תכונת הערלה, והמעמד הפתלוגי הזה הוא
נושא עליו בגויה את האימוץ של נטיה זו בצורתה היוצאת מחוג
האידיאליות והמסירה המוסרית המגמתית.
מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה
לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין
מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך
יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה
אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה
את דרכה.
לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית,
של וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת
מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית.
ואם ירד טבע הבשר ויצר לב האדם עד כדי התפתחותה
של הערלה, הנה יסול לו האדם את דרכו האצילית בתיקון
ברית קודש, על ידי המילה, ואז ימצא את כל כחותיו נטויים
למטרה כללית אידיאלית קדושה, ומבשרו יחזה אלוה,
ויקדש את קדוש ישראל, ד' אחד.
דף 302
חשבון הנפש לפני השינה
מ
הרשעה שבעולם מוצאה באדם את מכונה, והיא הולכת
ומתגלמת בקרבו, מדי יום ביומו מוסיפה היא אומץ, מכשלת היא
את כחו להתרומם להתעלות לטוב, יצרו של אדם מתגבר עליו
בכל יום. אי אפשר לאדם בלא תפלות תדיריות, שאחד מפרקיהן
הם הוידויים. האדם מוכרח להתודות על עונותיו, על חטאיו
שבגלוי ושבסתר, ושבסתרי סתרים, על נטיותיו לרעה, ההולכות
ומלפפות אותו. כשהטהרה של התפלה והוידוי באה מדי יום ביומו,
כשחשבון הנפש אינו דבר נשכח מהאדם, אז הוא מנער
את הרשעה ממנו, קמעה קמעה, טרם שהספיקה להעשות עליו
ערמה גדולה כזאת שלא יוכל להרים ראש.
ומארי דחושבנא בכל יום מסלקים את הרשעה היומית,
מתודים הם לפני שינתם הקבועה, על עצמם ועל כל העולם כולו.
לפחות מגלים הם את מחאתם על הרשעה הפרטית, והכללית,
בכל מקום שהיא, מעמידים בזה את נפשם נכח הטוב והקודש,
מעלים אותה בזה אל שרש חיי קדשה, מחברים את יניקתה
מבאר הטוב. בידך אפקיד רוחי.
פועלת היא נשמת כל יחיד במערכי ההויה כולה, כשהטוב
מרובה בה מכריעה היא את הטוב הכללי בכחה, וכיוצא בזה להיפך,
השתקעותה של המציאות הפרטית בפרטיותה ממעטת את הפעלתה
על העולם כולו, הרוחני העליון. בעת השינה כח החיים הרוחניים
שואב הוא ממקורו, מטהר הוא ממעין החיים העליונים, אם נטהר
הרצון, והחטא סר ממנו. החטא עצמו גורם חלישות הרוחניות,
עד שהשינה סוגרת את כל פעולתו.
דף 303
אמנם יש מדה שהשינה יפה לצדיקים ורעה לרשעים,
אף על פי שמצד הגלוי, חלקה החמרי, היא רעה לצדיקים
ויפה לרשעים. התשובה לפני השינה מביאה ברכה
כמוסה לעולם, ומברכת את הנשמה משפע מקורה.
דרכי חצות
מא
ארבעה דרכים ישנם לקימת חצות. האחד, החזרת
הנשמה להגוף בדיוק, הבאה מתוך הרגשה פנימית בעילוי העולמות
ויקיצתם בנקודת חצות לילה. הב', על ידי רוח צפונית
הבאה על ידי כנור התלוי למעלה ממראשותיו של
דוד מלך ישראל החי וקים. הג', על ידי קול התרנגול,
המכריז ואומר, קומו ישנים מתרדמתכם. הד', על ידי מכונה מעשית,
כמו התיקלא, ומשקלי השעות. ולפעמים באים כל הכחות יחד
ומעירים, עורי עורי, דבורה, עורי עורי דברי שיר.
אף על פי שאין ללמוד סתרי תורה בלילה קודם חצות,
מכל מקום אם נפשו עגומה והוא צריך לשמחה דוקא באור העליון
של פנימיות התורה, נראה שיש להקל, ומצוה נמי איכא.
סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. עיני תמיד אל ד' כי הוא
יוציא מרשת רגלי. לילה נחלק לשתי בחינות, שהם כשני
לילות, לפני חצות ולאחר חצות, ליל ולילה. נוטריקון רגלי,
גם ליל ראשון ילמוד, כלומר חצי לילה הראשון, כשהוא
לצאת מרשת המחשבות, המאפילות את אור קדושת נשמתו.
דף 304
שחרור בשינה משעבוד העולם
מב
השינה משחררת את האדם מהשעבוד של העולם
החיצוני, ועל ידי זה יכול הוא לפשט את נפשו בהפשטה פנימית,
בכל אורך שיעור קומתו הרוחנית. ביחש החיים שכלפי העולם
החיצוני נפשו מצטמצמת, אבל ביחש חייה הפנימיים הרי היא
מתפשטת, מאריכה את מהותה. ונמצא שהיא יורדת עד כל
עומק התחתית שבחיים מצד זה, שכל זמן שהאדם הוא קשור
עם העולם החיצוני אין העולם הסביבי מניח אותו לרדת כל כך
לעומק התחתית, ולמעלה הרי הוא עולה לעומק הרום
של החיים שלו, והרי הוא תופס את כללות החיים כולם.
ואיזה צד מתגבר בו ביותר, הצד התחתיתי, או העליוני,
ואיזה מהם נכר בו ביותר בזמן שהוא מתעורר משנתו
ובזמן השינה עצמה, זה תלוי לפי מעמדו הרוחני, התלוי במדרגת
נשמתו ובבחירתו. כל מה שהוא אחוז יותר בקדושה ובטהרה,
באמונה שלמה ובבטחון, ובקדושת ישראל ואהבתם, באהבת הבריות
ובצפיית ישועה, הרי הוא מתעלה, והצד העליוני שבו מתגבר,
ושולח הוא את השפעתו גם לעומק תחתית, לכל שפלות החיים,
וכל האדים העולים וגורמים מחשבות והרהורים, ציורים וטפוסים
שונים, הכל נעשה קדוש ונעלה, הכל בא מטללי עדן עליון,
ורוח ד' חופף עליו. בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמר עליך,
והקיצות היא תשיחך.
דף 305
צדיקים ואהבת העולם הזה
מג
ישנם צדיקים כאלה, שמרוב נטייתם לקדושה עליונה
אהבת עולם הזה מתרוקנת כל כך מלבבם, עד שגם
אותו חלק האהבה הראוי להיות בלבו של אדם לעולם הזה
חסר להם, ובשביל כך הם מוצאים פגמים בתכונתם האישית,
ואינם יכולים למשול בעולם, עד שהם מחזירים את האהבה
לעולם הזה, על ידי תפלה שהיא חיי שעה, ועל ידי
עמקי הלכות, וכל עניני הנגלות שבתורה, בהסתעפות פלפוליהם.
ואז נעשית אהבתם לעולם הזה אהבה של קדושה,
המתאחדת באהבת תורה, והעולם כולו מתעלה על ידם.
אמת גמורה היא, שהצדיקים העליונים, האנשים הרוחניים,
שמצד עצמם אין כל עניני עולם הזה תופסים מקום אצלם,
מפני שהם משערים יפה את החוסן ואת הזיו העליון, והם מתכוונים
לבסמו יותר ויותר ולהמשיכו בעולם כולו, אין דרך עבודתם
שוה כלל לדרכי העבודה של כל אדם, השרויים תמיד
בגבולי עולם הזה ותשוקותיו ומאסרי הגוף וכל נטיותיו,
וכשרואים מהם דברים תמוהים אין להרהר עליהם כלל,
כי כל דרכיהם נובעים מקודש עליון מאד.
דף 306
תפארת צדיקים מופלאים
מד
הצדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס
אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו, דוקא הם מוקירים
את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון,
זיו טהור ממקור החיים, ויפיו וטובו מתעלה בעילויים גדולים,
והרגשת הנועם והיופי שבו מתגדלת אצלם בגודל של קדושה
ועדינות עליונה, עד שהנם תמיד חיים חיים מלאים, שיש בהם
כל שיקוי הלשד של כל ההנאות האסתתיות, המענגות
את החיים במעלה עליונה מאד. וחושיהם הרוחניים אפילו ביחס
להתוכן האסתתי הרגיל, בהכרת היופי שבמראות, שבשירה, שבסדר,
שבמדינה ובמוסר, ושבכל ערך, מתכפלים בכפלים אדירים,
עד שהם הם הנם מקורות היופי והסידור בחיים.
והעולם מזדהר ביופיו ומתעלה בתפארתו על ידי
השפעת זיו נשמתם, וכל בעלי אומניות שבחכמות היפות מתעלים,
מתעדנים ומתברכים על ידי השפעתם. כי הם בעצמם הנם שרויים
בספירת התפארת האלהית, הכוללת בחטיבה אחת כל הדרת
שמים וארץ, והתפארת הולכת ומתפשטת על כל היצור,
ועל כל מעשיהם, על כל רחשי לבם ונטייתיהם, ואור מלך ביפיו
הולך ומתגלה עליהם.
דף 307
צדיק עליון
מה
הצדיק הקדוש האמיתי הוא מאחד בתוכו את כל
ההפכים, וכל הטוב המפוזר בעולם, שבמצב הקטנות כל אחד
סותר את חברו, כשהם באים בפגישה במעמד אחד, בכלי אחד,
הוא מאחדם בכחו הגדול המקיף והרחב. כי הוא מתעלה תמיד
במחשבתו ורצונו לעולם העליון הרוחני, שבו אין מצרים, והכל
יכול להכנס שם, וממילא יוכל כל הטוב להתקבץ ביחד,
והוא פועל בכחו העליון, שהטוב המפוזר בכל היחידים בישראל,
ובכל העולם, ובעולמים כולם, יתאספו יחד.
ובמדה זו יש מדרגות לאין חקר.
והצדיק היותר עליון הוא מקיף את הרוחב
היותר כולל, ואין בו שום צמצום של דין, כי אם כולו מלא חסד
ורחמים רבים, וחפץ הוא באמת בטובת הכל, אוהב לזכות
את הבריות כולן, ושונא להרשיען ולחייבן.
אמנם העולם לא יוכל להכיר את מדת הצדק הזה, ומוכרח
כל צדיק עליון להלביש את צדקתו העליונה בלבושים רבים,
שאחרי שהם מקטינים את האור יכולות הבריות ליהנות ממנו.
דף 308
הצדיק האמיתי כל תאותו היא הדבקות האלהית
האמיתית, המתעלה מכל רעיון ומחשבה, ומרוממת מכל שאיפה
מוגבלת וקצובה, כשהוא מענה את נשמתו על ידי המניעה
שמונע ממנה את תשוקתה הכבירה הזאת, על ידי מה שהוא
מוטרד ועסוק בענינים מוגבלים, שהם לגביה מילין דהדיוטא,
העינוי הזה הוא מורגש בעולמות רבים מאד,
והמון נשמות אין מספר מצטערות בצערו הפנימי.
ואחר כן כאשר שערי אורה מתפתחים, והוא שב
בתשובה מאהבה, ואור שמחת רוח הקודש מתנוצצת
וזורחת עליו, אז בקול מצהלות של רעש גדול, של חדות עולמים,
מתנשאות נשמות רבות ממעמקיהן, ועולמות רבים
עם שמים וארץ שבהם מתמלאים עז וחדוה.
ברבות צדיקים ישמח העם.
דף 309
דף 310

סדר רביעי: חסידות
דף 311
חסידות החסד והקדושה
א
החסידות המעשית היא ההתגשמות של קרבת
אלהים בחיים בפועל. כשהיא באה מצד ההגיון המוסרי
מתלבשת היא במעשה הטוב והחסד, שטובם מושג אל
השכל האנושי על פי מדתו, וכשהיא באה מצד הרגש האלהי,
העולה על המדה ההגיונית, המבקש מרגע בקרבת אלהים,
התיאורית, בצורתה הרוחנית, מתלבשת היא במעשים של
קדושה, שלפעמים הם מתמיהים גם כן את ההשקפה ההגיונית,
וגם נותנים מקום לשפלי נפש לחקות אותם בלא כל רוח חיים
פנימיים, אבל בעצם טהרתם באותה הנשמה העזיזה, שהיא
מתגעגעת על קרבת אלהים המעשית, כשם שהיא צמאה לה
בתכונתה התיאורית, הדרכים הללו התמוהים הנם דרכי חיים
מלאים אור ד' וטובו.
והם הם צינורות יקרים להזיל על ידם טל חיים של
שמחת עולמים, של תום אמון בתוכיות הנפש, לרוממה
מעל כל ההנחות המוגבלות על דבר הטוב והיושר,
שבני אדם נלכדים בהן, ולעתים קרובות מאד רגליהם מתמוטטות
על ידן, מפני הלחץ של חקי ההגיון הצר של השכל האנושי,
המוגבל ביותר.
דף 312
אמנות הצידקות
ב
הצדקות השכלית וההרגשית היא אמנות מיוחדת,
שצריך המוכשר לה לשכללה ולפתחה תמיד. והיא בעצמה תביא
את הצדקות המעשית, שהיא עומדת במדרגת מלאכה,
ולא במדרגה של אמנות גבוהה כזו של ההרגשה והשכל.
אושר העולם תלוי בעצמיות, ברבות הכשרון של
הצדקות, שהוא הלב הטוב, וההשגה הבהירה הפנימית
של צדיקים יסודי עולם.
האומה והעולם כולו מתבססים הם ביותר
בריבוי האיכות הצדקתית, שירת הצדק, כשהיא
מתגדלת ומתברכת ממקורה האלהי, היא מביאה ששון
עולמים לבני אדם. וכל הקרוב הקרוב ביותר לחוג הצדק
הרוחני הרי הוא מתאשר ביותר.
דף 313
גאונות החסד
ג
בכל גאונות רואה העין הבהירה, החודרת אל התוכן
הרוחני, המסבב את הפעולות, את הוד הרוח הגאוני
בעצמותו, בכביריות חילו, בפאר תפארתו.
בגאונות החסד של נדיב גדול, שהחסד וההטבה
הם משאת נפשו ונזר חייו, מכירה ההסתכלות הפנימית
את זיו החסד מצד עצמו, שהוא דבר יותר יקר ומרומם,
יותר נשגב ונעלה, מכל הפעולות של החסדים וההטבות
המתגשמות במעשה ובפועל.
מאושרים אנו כולנו אם אור של חסד זורח בקרבנו.
מאושר הוא העולם, מאושרת היא האנושיות, ומאושרת היא האומה,
כשחזיון של נדיבות גאונית מתגלה באחד מבניה. רוח
הקודש של הנדיבות אוצר חיים הוא, שנותן שיווי אדיר
לכל, נשמת חיים לכל נפש יחידית שבאומה, ומעטר אותה בכללותה
בעטרת תפארת לנצח.
וגאונות החסד הזאת מתגלה לפעמים אצל עניי ארץ,
רק שהוד הקודש של חיי החסד שוכן תמיד בלבבם פנימה,
ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית. כשיפגש
הכשרון הנדיבותי את היכולת לזה, בהתגלמו בפועל,
יפליא רוח זה יותר. אבל מעריכי החיים בערכם האמיתי,
הוגי הדעות וחושבי המחשבות בטהרתן, יכירו את הדר החסד,
גם בהיותו מעולף בצעיפים רבים של חסרון יכולת להגלות.
דף 314
חמדת מעשה הטוב וערכו
ד
כשמתעלים מעל לההגבלות ההגיוניות, מתגדל
הערך של הטוב, עד כדי לעורר חמדה של שלהבת גדולה
בכל קומת הנשמה, האחדות הרוחנית של המציאות, כשהיא
מוכרת בהכרה פנימית עליונה, מושכת היא את הנפש
אל הטוב, אל המעשים הטובים וההרגשות החמודות,
הנעימות נעימות העולמים מצד עצמם, האמונה מתגדלת בקרב
כליות ולב, וההרגש, שבכל טוב, שהאדם היחידי מרבה בסיגולו
מעשים טובים, מחשבות ודיבורים טובים, הוא מנעים בזה
את ההויה כולה , מעודד את האדם ומרקיעו לשחקים.
יודע הוא האדם בשעה ששפע של רוח הקודש שופע
על נשמתו, שבכל עת שהוא מרומם את עצמו על ידי מעשים
טובים, על ידי התעוררות עליונה לחשק האלהות, החכמה הצדק,
היופי והמשרים, הוא משכלל בזה את התכונה הרוחנית
של ההויה כולה.
האנשים כולם נעשים יותר טובים בסתר לבם על ידי
ההטבה העליונה של אחד מהם. כמה עצובי רוח יגונם נעשה נח,
ומהול בנטפי נחם, על ידי התעוררות נחמת אל שבנשמה אחת
בחזקה. אפילו החיות הטורפות וכל היצורים המזיקים נעשים
יותר נחים, ארסם מתרכך מעט על ידי ההכרעה הכללית של
הנשמה המתענגת על ד'.
דף 315
והטובים שבבני אדם מתגדלים בטובם, ושמחתם בטוב וביושר
מתגדלת. והעולמות כולם העליונים, מלאכי מעלה,
מתעוררים בזמרת קודש נעימה, ומתעלים ברננת יפעה וחן,
ופמליא של מעלה מתאדרת בגבורה.
וכל אלה המחשבות, המגדילות את עז הנפש, אין להן מקום
כי אם בנשמה, החפשה חופש גמור מזיקי ההגיון,
הכובל את הרעיון וממית את השירה.
אחרי כל הרעש של כל מיני ההתחכמיות, המביאות לידי
כל ההריסות השונות למיניהן, ואחרי כל השיקוע היותר עמוק
במערכת רזים וגנזי נסתרות , אנו באים לידי מסקנא,
שעמל האדם ראוי להיות בכשרון מעשה להרבות טוב בעולם,
בין אדם לחברו, ולכל היקום אשר על פני האדמה. והדעה צריכה
להיות עסוקה בהמון רב של השכלות מבוררות, הנותנות לעוסקים
בהן חיים מאירים. וסוף טובה יחידית כזאת, שמתקיימת אצל
כל יחיד, לחזור על כל ההמון כולו, לעורר את כל אחד
לפי מדתו להכריעו לכף זכות, וממילא נעשה היקום כולו
יותר נשגב ונעלה.
דף 316
טוב לכל
ה
כשמתגבר האיווי להיות טוב לכל, אז יודע האדם,
שהארה מעולם העליון באה אליו. ואשריו אם הוא
מכין מקום הגון בלבבו, במוחו, בפועל כפיו ובכל רגשותיו
לקבל את האורח הנשא הזה, שהוא גדול ועליון מכל
נכבדי ארץ, יחזיק בו ואל ירפהו.
וכל המניעות והעיכובים, הגשמיים והרוחניים,
המעכבים את קבלת הרעיון הקדוש הזה אל תוכיותו,
אל יעצרוהו, על כולם ילחם, ובמעוזו יחזיק, וישא דעו למרחוק,
להחזיק במדותיו של מקום, הטוב לכל, ורחמיו על
כל מעשיו.
דף 317
קדושה מלאה אהבת הכל
ו
הקדושה העליונה היא מלאה אהבה, חסד וסבלנות,
מרוב יפעת שלמותה.
השנאה, הדין והקפדנות הנם תוצאות של שכחת ד',
ודעיכת אור הקודש.
כל מה שדרישת ד' מתגברת ביותר בלבו של אדם,
אהבת כל הבריות כולן מתרחבת בקרבו, והוא אוהב
גם את הרשעים ואת הכופרים, וחפץ בתקנתם, מפני שהוא באמת
מתקנם בגדולת אמונתו.
אמנם בגלוי אין בכחו של האדם להראות אהבה כי אם
למי שמוצאים בו גם כן דבר טוב, שאז יוכל להדביק את אהבתו
בצד הטוב, ולא יזיק אותו כלל הצד הרע והמכוער של אותם האנשים,
שהוא אוהב אותם מצד מדתו הטובה של אהבת הבריות,
הכוללת בקרבה להיות טוב ומטיב לרעים ולטובים.
דף 318
אהבת הבריות ממקור החסד
ז
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ,
לא בתור חק מצוה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזהרה,
כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד
בנסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרות כצורי מכשול,
במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות,
הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה, והמוסר הלאומי.
אבל ברור הוא, שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה
האלהי, יקמל פרחה. והמקור האלהי מופיע הוא את אורו
על ידי צינורות התורה והמעשה, ועל ידי הצמצום הלאומי המיוחד.
ובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות
במעמדם, ועם זה ישאוב מימי החסד בטהרתם והרחבתם
המקורית. כמה פעמים מוכרחים לרדת למעמקי מחשכים,
כדי לחפור דוקא משם את האורה היותר חפשית,
היותר גדולה ועליונה.
דף 319
אהבת הכלל וברור עצמי
ח
הקשור בקשר של אהבה אל הכלל כולו וחפץ
בתקנתו וטובתו הרי הוא מקושר גם כן אל הרעים והחטאים שבו,
ובזה יש מוצא לפגימה בקדושת הנשמה הטהורה, החפצה
רק בקודש וטוב אמיתי. ובכל זאת מתעצמת כל כך נפש הצדיק,
האוהב את הכלל, באהבת הבריות, אהבת האדם, וביחוד
אהבת ישראל, עד שאיננו נסוג אחור משום דבר, ואפילו
מפני פגימה רוחנית שלו.
וסוף דבר שהוא מברר את עצמו כל כך עד שהוא מתקשר
בתמצית הטוב של הכלל כולו, שבאמת כללות הכלל הוא לעולם טוב,
טוב ד' לכל, והוא מתרומם עוד יותר על ידי אהבה זו, ועל ידי
ההתרוממות הרוחנית שלו מתרומם גם כן הכלל, עד שאפילו
הפרטים הרעים של הכלל הולכים ומתבסמים על ידי קישור
הנפש של הצדיק, האוהב את הכלל באמת, בהם. אלא שמי
שזו היא דרך עבודתו, צריך שיברר את עצמו מאד,
ויהיה זריז וזהיר, שמעשיו ורעיונותיו וכל הרגשותיו
יהיו באמת נתונים לטובת הכלל כולו, שזהו באמת מה שנוכל
להבין מתואר רצון ד', שאז המחשבה הרוחנית שלו היא מתאחדת
עם האיחוד של הכלל, ולא תאונה אליה רעה.
דף 320
אבל מי שבא להתקשר אל אהבת הכלל ונפשו
עופלה בקרבו בפניות פרטיות שלו, אף על פי שניצוצי טהרה של
אהבת הכלל כולו גם כן יש בו, מכל מקום אין הנשמה שלו עצמה
מרוכזת ומאוחדת כראוי, וממילא אין קישורו עם הכלל כולו איתן,
ויוכל להיות שתכוון סגולת קישורו אל הצד הגרוע והרע שבכלל,
והטוב והסגולה שבכלל תתרחק מקשר נשמתו, ואז הוא נפגם
באמת הקשר הזה.
ועל כן אנו מוצאים חוש טבעי בהרבה בני אדם, בעלי
יראה ותורה, שאינם חפצים להתקשר כי אם באהבת הטובים
שבבני אדם ובסגולת האומה. וזהו באמת דרך נכון לפני כל אותם
שלא נתבררו כראוי.
אבל לא כך הוא דרך ד', הראוי לשלמי הנפש, אשר כח
בידם לברר את עצמם ואת נטיותיהם , שהם חייבים,
לבד האהבה היתירה לסגולת האומה, לאהוב את הכלל כולו,
ולצפות לישועתו בכללו, לישועת כל פרטי הכלל כולו,
באין פירוד כלל וכלל.
ואם הם מוצאים בנפשם איזה ירידה או לקותא רוחנית
על ידי הקישור לכל הכלל מפני חלקיו הירודים, לא יסורו אחור
מדרך ד' הכללית הנאותה להם, אלא יזדרזו להקנות לעצמם את
הבירור הראוי, באופן שיהיו יכולים להיות מקושרים אל
הכלל כולו, מצד תמצית טוב ד', הטוב האמיתי, השרוי בו,
ואז לא תגרם להם אהבתם האצילית שום פגם וירידה כלל,
כי אם עליה ותוספת טהרה גבורה וקדושה.
דף 321
אהבת הכלל והבסיס המעשי
ט
כשאדם הולך על פי תומת חינוכו, עומד במצב הפשטות
של אמונה וסדר מוסרי מחובר ביראת העונש ואהבת שכר,
בתור דבר העקרי, הגורם לכל סיבוב החיים הרוחניים שלו,
כל המעשים הטובים והמדות הטובות יונקים אז משורש קטן
ושפל זה. כיון שהוא מתעלה, הרי הוא מתחיל לפקח את עיניו,
להכיר את הטוב והאור באמתת עצמם, שוכח הוא מעט את עצמו,
את פרטיותו, והריהו מכניס את עצמו יותר בחיי הכלל,
הטוב הכללי מחל הוא לקחת את לבבו.
ומתוך הדליגה הרוחנית הזאת, שהוא דולג מתוך
החוג המוגבל באהבת עצמו הצרה אל אהבת הכלל הרחבה,
הוא עלול לאבד קנינים, שהם אמנם לכאורה קטנים,
אבל באמת נכבדים הם מאד.
סדרי חיים טובים, שהם מושרשים יפה בהליכותיו, בסדרי
האמונה, מתאימים הם כולם דוקא אל העליוניות שבמטרה של
אהבת הכלל. אבל לא קל הוא הדבר להכיר את כל התוים המדויקים
בתוך ההתרוממות הרוחנית הכללית.
אבל כמה שקשה היא עבודה זו בהתחלתה מוכרחת היא,
כי אם יהיה האדם מאבד את הרשמים המעשיים כפי דיקנותם,
מטשטש הוא בזה את הסגנון היותר חזק שבחיי המעשה,
שהוא הבסיס לחיי הרוח היותר רוממים.
דף 322
ומפני שפוגם הוא בעברינות מעשית את האידיאלים הנשאים,
שהם המגמות האחרונות של מעשה התורה והמצוה,
אף על פי שהוא איננו מרגיש ביחושן של המחשבות העדינות
ברוממות עוזן עם המעשים הללו, מכל מקום כך היא המדה,
שהנשמה נפגמת, האידיאלים מתרחקים בהוייתם המציאותית מההכרה
הנפשית הפנימית, כלומר ממהות החיים של הנפש, שהיא כבר
שברה את הבסיס המעשי שלהם, ובזה כבר מתקצצות הכנפים,
והמעוף הנשמתי לגודל ושיגוב עליון מתחלש הוא בתוכיותו.
יכול להיות שיהגה, שיחשוב יצייר וידמה, שהוא עדיין שט
בעולמות אציליים, שהוא שואף לאידיאלים רמים, אבל הכח הפנימי
מסולק הוא ומטומטם על ידי הטמטום המעשי. והמסגרת המעשית,
שהיתה בטוחה כל כך בהשתמרותה, בהיות כל הנשמה קשורה
למרכז של שכר ועונש, בלא התנשאות אידיאלית לחפץ
של הכרה פרטית כלל, נעשית רפויה, אחרי ההתרוממות אל
עולם האצילות הנפשית וההכרה השכלית.
אשר על כן ההכרח מעיק, שכשם שהתעלתה הנפש להיות
חיה חיי הכרה בכללותה, השאיפה של חיי הרוח, כן תעמיק עוד
יותר בחיפוש רוחני עד אשר תבוא לאותו המצב, שהמקור הכללי
של השאיפה האידיאלית יגלה לפניה את כל מכמניו, והקישור
הפנימי לפרטיות הדיקנות של ארחות החיים המעשיים, שהוא
עומד הכן על בסיסו בימי הקטנות, ישאר על עמדו,
ועוד ביותר הידור וחמדת קודש בימי הגדלות, בעת ביכור
המחשבה האצילית העליונה, אשר האמת של שכר ועונש לא יהיה
עוד הגורם העיקרי בדחיפת החיים המוסריים, כי אם התשוקה
האידיאלית, לחיים שיש בהם תוכן מדעי ומוסרי במלא מובנו.
דף 323
אהבת חינם ושנאת חינם
י
הבינה והציור, המדע והחפץ, הלא רק שביבים קטנים
הם מאוצר החיים, האוצר בעצמו מלא הוא במילוי אין חקר
בעומק נורא. העזיזות של החיים, המתגלה בחפץ החיים,
שכל החפצים הם תולדותיה, חזקה היא מאד בחסנה, צורתה קבועה
היא, כל הצורות הרוחניות מתטבעות על פי אותה המטבעה
הספונה בקרבה פנימה.
כשיוצאת מריבה בין כח לכח, בין איש לאיש, בין עם לעם,
בין עולם לעולם, המריבה בתוכנה היא תוצאה מהשינוי
והניגוד שיש בעצמיות של אוצר החיים. מעט מאד
הוא הערך של יסודי ההתנגדות, שהם מתבטאים בבינה ופירוט מדעי,
כל אלה הם סימנים קלים, שמפני חולשת ההכרה הם מתבטאים
בתור סבות ודרישות. אבל היסוד העליון הוא שנאת החנם,
שאוצר החיים מבטא למה שהוא מנגדו. ויצרא דשנאת חנם
זה חובק בתוכו את סתר האהבה, שהיא גם כן כמותה אהבת חנם,
שאור השלום והאושר רק בה הוא גנוז.
וכל הנימוקים, המתגלים בגילוי הגיוני ובמערכה צורתית
מתוארה, הם רק ניצוצות קלים, שמתוך שאין הספירה המוגבלה
של עמדת חיי האדם בהוה יכולה לקבל את שיגוב האור של האוצר
במילוי תוכיותו, מסתפק הוא בציורים קלושים, שמכילים רק צללים
דף 324
כהים של המקוריות, אשר לאהבת החנם ושנאת החנם,
שיסודן הוא שנאו רע ואהבו טוב. וכאשר עומק הרע ורוממות
שרשו הרי הוא עומק הטוב, נמצא שעומק השנאה הרי הוא
עומק האהבה.
ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם,
נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם,
היורדת מראש צורים, וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר
ארחם, שהיא התיאוריה הנאמנה של העברת כל הטוב על פניו,
של זה האיש משה. אבל תיכף בהולדו בא הטוב עמו,
ותרא אותו כי טוב הוא, יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים.
הסתכלות בצד הטוב
יא
כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד,
מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית, ואיננו צריך
להזדקק לשום אבק של חנופה. כי ההתענינות בצד הטוב,
שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים,
וכסה קלון ערום.
דף 325
עבודת הסנגוריא
יב
אהבת ישראל, והעבודה של הסנגוריא על הכלל
ועל הפרטים, איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול
בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים
ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.
מי שמרגיש שמחשבת האחדות היא קרובה לרוחו,
והציור של קישור כל העולמות כולם בכל האופנים
הוא מעסיק את דמיונו והבנתו, הרי הוא משרשם של גדולי עולם,
שעיקר עסקם הרוחני הוא הקישור הכללי של כל ההויה
ושלום העולמים האמתי, ואל יסוג אחור משום מחשבה גדולה,
ויגבה לבו בדרכי ד'.
אף על פי שלפעמים נראה לו כאלו רודף גדולה וכבוד,
יראה כמה דאפשר לזכך את מחשבתו בלתי לד' לבדו, לעשות
רצונו בעבודתו, לגלות אור יחודו בכל העולמים, וממילא יערה
עליו רוח ממרום, לזיכוך המעשים והתכונות בתכלית הזיכוך.
דף 326
העין העליונה
יג
עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס
מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה
של חסד, שאין לה גבול, להדמות לעין העליונה,
עינא עלאה, עינא דכולא חיורא, גם על מה שעושים הרשעים,
גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם
נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצא את הצד הטוב שבהם, ולמעט את
הערך של החובה, ולהרבות את ערך הזכות גם על
המסיתים והמדיחים, שעליהם נאמר לא תחמול
ולא תכסה. זהו רק בעת שהמשפט נוגע למעשה, אבל בהצד
העיוני יש לדון הרבה, למצא את הכונה הטובה, שהיא יכולה
להיות גנוזה גם בהסתה והדחה, וכשמוצאים אותה הנקודה
מסלקים בזה את כח הארסי שבהסתה עצמה, וכח המהרס שבה
הולך ומתמעט, שסופן של רשעים כאלה גם הם להיות מתתקנים.
וכשאנו מתבוננים על האגדה האומרת, מבני בניו
של סיסרא למדו תורה בירושלם, מבני בניו של המן
למדו תורה בבני ברק, אנו חודרים לעומק החסד,
שאין לנו להסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא.
ומזה אנו דנים דין קל וחומר לאותם שהם גורמים לנו צער
בדעותיהם ועניני הריסה שלהם, בשביל מטרות טובות לפי דעתם,
דף 327
וקל וחומר כשהמטרות הטובות הן יוצאות מן הכח אל הפועל
ועושות דברים טובים ומתוקנים. אף על פי שעם הטוב יש בו גם כן
רע וקלקול, אין הרע מבטל את הטוב.
ועל ישרי לב, גבורי כח, העוסקים בעבודת הקודש, באמת
ובתמים, לזכך את כל המחשבות, הפועלות בחיים ובמציאותם,
מהשמרים שלהן, ולהעמידן על התוכן היותר צח וברור.
ואז דוקא ממחשבות המעורבות ברשעה וטומאה יוצא אור גדול,
שמחדש כח של חיים, העולה על גבי השמות הרגילים בעולם,
ומתאים אל התכנים העצמיים, שהם יותר מבוררים ויותר חזקים
במציאות, יותר מאמצים את הרוח, ויותר משפרים את החיים,
ומרעננים אותם.
מי שחושב בעניני האלהות בטהרתם איננו יכול
לשנוא ולבזות שום יצירה ושום כשרון שבעולם, כאשר בכל
מתגלה הפועל האלהי ברומו ותעצומותיו, אלא שלפעמים הוא מרגיש
את הזריזות הנמצאת באיזה סעיף, שנתגלם בו ביותר הצד ההעדרי,
דהיינו מה שמנתק אותו מהאור והחיים הכלליים של מקור הכל.
ונמצא שהשנאה והבוז היא לא באה על מה שיש באמת
בתנועה ובתרבות איזה שתהיה, אלא על מה שלא יש בה,
דהיינו על מה שלא השלימה את חק הבנתה והשלמת חייה
עד כדי התקשרותה ברגש ובמדע עם המהלך העליון והחודר
של התוכן היסודי של המחשבה הרוממה, של האלהות המוחלטה,
בגאון עמדתה.
דף 328
חיפוי הטוב על הרע
יד
המסתכלים העליונים, אזורי חסד אל תמיד,
מכירים את הכיעור שברע בעומק יותר גדול מאותם
שהרוגז והכעסנות הוא שלטון רוחם. ומתוך שהם יודעים,
שהרע מצד עצמו הוא דבר שאי אפשר כלל
שיתקיים בעולם, אינם מתיראים לעמוד נגדו בגדולה נפשית
פנימית, ודולים הם מעומק תוכיותו את כל הנקודות הטובות
שנמצאות בקרבו. ומתוך שעינם תמיד פקוחה לחפש את
נקודת הטוב, לא תוכל שום שנאת הבריות לשלוט בהם.
כי בכל מקום מוצאים הם נקודת הטוב, שמעריכים את ערכה
יותר מכל חפצים, והיא בזוהר גדלה מחפה היא על כל
הכיעור שברע, עד שאינו נראה כלל לעיניהם, להרשים
איזה רושם של קוצר רוח ומיעוט אהבה.
על כן גדולי נפש הם הצדיקים, אבות החסד שבעולם,
ואין קץ לאהבתם אל כל היצור. ודוקא מתוך האהבה האלהית
הגדולה שבלבבם הם דורכים את כל מהלכי המשפט ויודעים הם
לבצר את מעמד העולם, להביא לידי גילוי את נקודות הטוב
שלו על ידי עמל גופם ורוחם, והם הם הנם עבדי ד', הדומים
למלאכי מרום, רודפי חסד וצדקה, שלום ומשפט בכל לבבם
ובכל נפשם. והם הם מעמידי העולם על בסיס הצדק והמוסר,
להפנות אליו את הפנים המאירים של מעלה בכל עצמת עידוניהם.
דף 329
המטים כלפי חסד
טו
הצדיקים העליונים הם מלאים חסד, מפני שהם
מרגישים, שאם יעזב עליהם העולם מתוך האור הגדול שבנשמתם,
הרי הם מסולקים מכל עניני החומר וישוב המדיני, ונמצא העולם חרב,
וזאת היא בודאי רעה רבה, ונמצא שצריכים גם כן הרשעים
משוקעי התאוה להיות בעולם, כדי שעל ידם יתקרר רשף האהבה
להעולם העליון, לציורי ההשכלה והדבקות האלהית, עד שהעולם
הולך ונבנה ומתבסס, ובזה הם מלאים אור חסד, ומלמדים זכות
גם על הרשעים.
אבל הצדיקים שאינם גמורים, שהם מרגישים
בקרבת העולם, וחשים שאינם צריכים כלל לכח מפריד
בינם ובין הקדושה, בשביל בנין העולם, אדרבא מרגישים הם
בצערם של כל מיני הבלבולים בדעות ובמידות, שבאים להם
בעטים של רשעי העולם, הם בשביל כך מלאים קצף ושנאה
על הרשעים, ואוחזים במדת הדין.
אבל הם גם כן צריכים לישב את דעתם, שכל צדקתם
ואור הטוב שבהם בא להם רק על ידי קישור הנשמה באורם
של הצדיקים העליונים, קדושי עליון ממש, ואלמלא הרשעים
היו הללו נפרדים לגמרי מן העולם, ולא היה העולם עומד כלל.
על כן אף על פי שמצד צערם הפרטי לפי מדתם מצטערים הם
על הרעה הגדולה, שהשיקוע החמרי ושכחת הקודש של הרשעים
גורמים להם, מכל מקום מצד הטובה הכללית של אורם של צדיקים,
דף 330
צריכים הם גם הם להשאיר מקום לנקודות של חסד בלבבם,
ולהמליץ לפעמים זכות גם על הטבועים ביון המצולה של הזוהמא
החמרית, ובזה יפעלו טוב גם לעצמם גם לעולם כולו. כי הרי
האיגוד של רעיון החסד העליון בעצמו מחזק את יחוסם של
הצדיקים הבינונים עם צדיקי עליונים, מלאי אור החסד,
כהנים הגדולים לאל עליון, הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו,
ארך אפים לצדיקים ולרשעים, המטים את העולם כולו
כלפי חסד.
צער אהבה והשלמה
טז
מה שצדיק סובל עון הדור ומכפר עליהם ביסוריו
זהו דבר מורגש. כל אחד ואחד מישראל לפי מדתו מצטער הוא
מעון הדור. וכל מה שתכונת הנפש נעשית יותר עדינה ויותר נקיה,
נעשה הצער ההוא יותר ממולא באהבה.
וכל מה שהצער, הבא על ידי האהבה אל הכלל, אל האומה,
מדכא יותר את הלב, כך הנפש מתרוממת אל מרום הטהרה העליונה,
והיא מתאמצת ללכת בדרך טובה וישרה, בדרך קדושה עליונה,
כאילו היא נתבעת להשלים את מה שהוא חסר מצד הדור.
ובזה באמת משלמת הנפש הטהורה של הצדיק את המחסור הכללי.
ורישומי הטוב, שהם מתגברים על ידי היחיד, שצער הרוחני
של הרבים נוגע בלבו, הולך הוא ופועל על הכלל, פועל הוא גם כן
בגלוי להלביש את הקדושה לוית חן וחסד, ופועל יותר מכל זה
במסתרים, בסגולת הנפש, החבויה מעין כל רואה.
דף 331
האחדות והסליחה
יז
האחדות הגדולה, שצדיקים טובים, אדירי הקודש,
מרגישים בעצמם מרוב אהבתם את כל היצור, שהיא הולכת
ומתרכזת בצדיקי ישראל באהבת ישראל האידיאלית, היא
ממשכת אליה את אור החיים ויסודו של כל יחיד ויחיד,
ומהפכת את כל הנטיות היחידיות והמעשים שלהם לטובה ולקדושה.
מרוב תשובה מאהבה של אנשי מופת הללו
מתהפכים כל הפשעים לזכיות. ואור החיים היותר רוממים
וקדושים מאיר על ידי כל פעולה וכל שיג ושיח של כל יחיד
ויחיד שבישראל, והוא עומד הכן להתגלות בשעת הכושר,
אשר מהרה יבוא ויגלה ויראה, והיה בימים ההם ובעת ההיא
נאם ד' יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא
תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר.
בכח עליון של אחדות מאירה זו היא סגולת
הסליחה לכל חטא ועון, המיוחדת לצדיקים בני עליה.
אמר ר' שמעון בן יוחאי, יכולני לפטור את כל העולם
כולו מן הדין, ואלמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא
העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיה עמנו
מיום שנברא העולם ועד סופו.
וכל בר לבב ידע וישכיל, כי כל פלא היותר עליון איננו
כי אם התגלות זעירה של החסד האלהי, שאין קץ לטובו,
אשר צדיקים רמי מעלה מסירים באור נשמתם את הקיר החוצץ
של החולשה האנושית, המבדלת ביניהם ובין האלהים וטובו.
דף 332
האחדות והחסד
יח
כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה היא מרגשת יותר
את האחדות שיש בכל, והפרידות והשינויים אינם גורמים לה
לתן לכל דבר ערך מובדל ומופרד. וביחס להמוסר, נשמות
הללו מלאות הן אהבה וחסד עולם, וחפצן הוא מלא טוב.
והם מכירים ומרגישים את הצינורות, ששפע אור החיים הולך על
ידם מבריה לחברתה, וכל מה שהבריה יותר קרובה לחוגם,
הצינור הוא מתרחב אצלם. ולפעמים מבהיק עליהם אור עליון,
המקיף באחדותו את היש כולו ממעל לכל הצינורות, וכח הדמיון הזה
קודש קדשים הוא, וטובה וברכה הוא מביא בעולם.
וכשהמחשבה האחדותית מתגברת היא,
אור החסד והסליחה מופיע, ועונות ופשעים נמחקים.
וכל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, הנקודות של הטוב
הגנוזות במעמקי נשמתו מתנוצצות ובולטות, והרע הולך ונאפס לגמרי.
והם הם צדיקים יסודי עולם, שהם דנים את כל
העולם כולו לכף זכות, ומאירים את אור החסד על כל בריה,
אוהבים לצדק את הבריות, ושונאים לחייבם. והם הם תלמידיו
האמיתיים של אברהם אבינו, ההולכים בדרכיו.
ולפעמים יש שאור החסד הוא גדול כל כך בקרבם
עד שאי אפשר לו להופיע במעשה, ומרוב שפעו הנם מרגישים
חלישות בגופם, מפני שהחומר בטבעו מוכן הוא אל הדינים והגבורות,
דף 333
ומכל מקום הם שואבים אור חיים ואומץ ממקור חסד עליון.
ואף על פי שאין העולם יכול לקבל את אורם כמו שהוא, כמו
שאין העולם כדאי להשתמש באור של יום הראשון,
מכל מקום מתולדותיו של אור זה העולם מתבסם גם כעת.
התחברות עם נפש פחותה
יט
כשמתחברים עם נפשות פחותות של פורצים ורשעים,
נפגמים. אבל אם יש בהם איזה דבר טוב, ומתכוונים בההתחברות
רק אל הצד של הטוב, אז אם כחו יפה הרי זה מתעלה.
ואפילו ההסתכלות בפני אדם רשע שאסורה,
אם יש בו צדדים של טוב, ומתכוין בההסתכלות רק לקלוט
את הטוב, נראה שיש בזה דרך של מצוה.
ואפילו כשיש איזו חיבור לרשע לאיזה צדיק בדרך אהבה,
כבר מסולק ממנו איסור ההסתכלות, מפני שעל ידי חיבורו
אל הצדיק נחשב כאילו יש בו כבר חלק טוב.
ואמר אלישע ליהורם בן אחאב, לולא פני יהושפט מלך
יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך, משמע הא על ידי
נשיאת פנים של יהושפט מלך יהודה שנלוה עמו הביט גם אליו וראהו,
ולא חשש לאיסור ההסתכלות בפני רשע, דמהאי קרא ילפינן ליה.
דף 334
שמירה מיון מצולות
כ
מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים יוכלו
התכונות המעשים והדעות הרעות להדבק בו ולפגמו, ואף על פי
שעל ידי גודל מיתוק של חסד הולך האור ונזרח גם על הרשעים,
מכל מקום ראוי לאחוז במדה ידועה של גבורה, שהיא מכרת
בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה.
ומדה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה
ביון מצולות הקליפות, והיא משומרת על ידי
תכונה זו בטהרתה.
חסד וגבורה פנימית
כא
צריך לזקק את מדת החסד, שלא תהיה טבועה
רק ברוך הלב, כי אם על פי מדה מושכלה.
הידיעה האצילית במעלת הנשמה החושבת,
ההוגה דעה, המציירת ציורי קודש, שהיא מגמת היצירה האנושית,
למען יתחזק כל בעל רוח במעוזו, ולא ישטוף בשטפי ההמוניות,
היא מדה מוכרחת להעמיד את התוכן המאיר של העולם, אי אפשר
לרומם את העולם ולהיטיב לכל ההמון כולו, כי אם בידיעה פנימית
בהיתרון של הנפשות העדינות, בעלות החכמה התורה והמוסר.
דף 335
וצריכים בשביל כך לפעמים להעמיק בעומק הרע של ההמוניות,
מצד הגס שבה, אבל ההסתכלות הזאת עיקרה לא לקרר את
האהבה הכללית היא באה, אלא לזירוז הכח הרוחני, הכח העובד
והמעלה את העולם, שמציאותו היא קודש קדשים, ופעולתו
קודש היא להשפיע חיים ברכה וטובה בעולם כולו.
כשאוהבים את האומה בכללותה, בכל כחותיה, כשאוהבים
את כלל האדם עם כל חילוקי קיבוציו, כשאוהבים את כל היצור
עם כל מדרגותיו, צריכים תמיד להזהר מלהסחף באותו הזרם
של השפלות, המצוי בהכללות. שכל תעודותיהם של הכחות הגבוהים,
התעוררות המדע המוסר היושר והשירה היא להעלות את הכל,
לסמן יפה את מגמת החיים ואת עדינותם וקדשם.
על כן צריך מושב החסד להיות מבוסס בגבורה פנימית.
וזעף עצמי על הכשלון הרוחני של העולם, וממילא קל וחומר
על של עצמו, צריך להיות עצור בתוכיות הלב ופועל
על מערכי הלב, ואז יוצאים הדיבורים והמבטאים, ודוגמתם
הפעולות והיחוסים, וכל הערכים העולמיים והיחידותיים,
במילואם וטובם במדתם ההגונה.
וסוף שכל העולם ניזון בזכותם של אותם גבורי כח,
אוהבי טוב ושונאי רע. והם הם המוכיחים הגדולים
והמליצים העצומים, המדברים באהבה מסותרת. ולפעמים
בוקע זיו הידידות מבין החרכים לכל, לכל הפרטים, לכל ההמון,
לכל העם, וכל היצור.
דף 336
התפשטות החסד וגבוליו
כב
מרוב התפשטות החסד יוכל היסוד המוסרי להתרופף.
אף על פי שלגבי חסידי עליונים, אשר על פי הדרגה ועבודה
נפשית וגופית גדולה עלו עד למרומי ההכרה של החסד
הבלתי גבולי, של אור עליון וטובו, אין לחוש לקלקלה מוסרית,
שמורים הם גדולי עולם הללו מכל חטא, ורגלי חסידיו ישמור,
אבל ההשפעה של הלימוד וההסברה של אור החסד תוכל
לטשטש את המחשבה המוסרית, של מקבלי הלימודים הנכבדים.
וזהו סוד היסורים הנפשיים, המזדמנים דוקא לאותם
המתאמצים לעלות במעלות החסד היותר גבוהות, לברר להם,
שעם כל הכלליות הרחבה, שעל ידה החזיון של ההויה זורח בהדרת
טובו ונעימות חסדו, יש עדיין זיקוק פרטי התופס מקום גדול,
והוא מוגבל בגבולים, שהם מבדילים בין איש לאיש וקניניו,
בין עם לעם ושאיפותיו, וקל וחומר בין הטוב והרע,
בחיים ובמעשה, בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים,
בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ואפילו בין קודש לקודש,
בין חיין וחיין דחיין.
ועל יסוד הבדלה עמוקה זו הולך הדעת ומתרחב,
מתבהר ומתענף, וממלא את כל החדרים בהון יקר ונעים,
שעל גביו אור החסד העליון, הממולא זוהר תפארת,
הולך וזורח בגאון הודו, והוא נעשה בנין מתקיים לדורי דורות,
עמוק ממעמקי תהומות, ומושרש בשרשים עצומים. וחסד ד'
מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו
ולזוכרי פקדיו לעשותם.
דף 337
חסד וכהונה
כג
חסד של אברהם הוא כולל את כל באי עולם,
וחסד של אהרן הוא מרוכז בישראל, ומי שמתדבק
במדת החסד לאמתו, באור תורה, צריך שיחבר
את שני ענני הכבוד הללו של אברהם ושל אהרן ביחד, ויאירו
עליו שני האורות. ואז יאמר, חביב אדם שנברא בצלם,
וחביבים ישראל שנתן להם כלי חמדה.
ועל ידי האיכות שבחסד אהרן תתעלה הכמות
של חסד של אברהם, והיא גם כן תאיר באור האיכות,
כאשר היתה במדת אברהם בעצמו, שהיתה לו בת ובכל שמה,
שעל כן הוציא הקדוש ברוך הוא כהונה מאברהם, אתה
כהן לעולם, והוא ידע שברכת האדון צריכה תמיד
להיות קודמת לברכת העבד, האיכות היא צריכה להיות
העטרה של הכמות. ואז יבנה העולם בנין שלם, ביראה ושלום יחד,
ויקראו לירושלים כסא ד'.
דף 338
אהבת הצדיק ותפילתו
כד
הצדיק הדבק בד' בכל עומק רצונו ובכל מלא
הכרתו, ורצונו הוא רצון אדיר, והכרתו היא הכרה עמוקה, והם
הולכים ומתאדרים ומתעמקים מדי יום ביומו, שעומק גודל רוחב
וגובה החיים מתרבה בהם, מפני שאיבתם התדירית ממעין
הנצחי של מקור חיי כל החיים, ממקור יסוד חי
כל העולמים, כשצדיק זה אוהב הוא את הבריות,
מבסם הוא את העולם, באהבתו את הבריות מתמזג חלק
יסודי תמציתי מאותו הטוב המעולה שבאופיו הנשגב בנפשות
כל אהוביו, שהם כל הבריות כולן, ובזה הוא מרומם את ערכם,
מזכה אותם ומעלם.
וכשהביטוי התפילתי, האור הדיבורי, מבליט
את האהבה הזאת, הרי היא מפוצצת הררי עד,
והעולם כולו מזדכך. וקל וחומר שהרצון הפרטי, כשהוא
מצטמצם באיזו אישיות פרטית, ובאיזה מבוקש פרטי, שהוא נעשה.
אמנם אין הרצון הפרטי של המבוקש המפורט העיקר בהאופי
התפילתי של צדיק עולמים, אלא הרי הוא אחד מהבקעים,
שעל ידם מתגלה הלהב האידיאלי, המקודש בקודש קדשים,
של אהבת הבריות, של אהבת כל העולמים וכל יצוריהם.
דף 339
ואהבה זו בעצמה הרי היא מרוממת בתוכנה המעודן את המהות
של הנשמה, מעלתה על כל המעשים, ומשגבתה בישועות
עליונות, מפני שהיא היא השפעה האלהית, האומרת עולם
חסד יבנה.
אבל בסקירה האלהית בעצמה, המתעלה מכל גבול, זמן
ותיאור מיוחד, הלא אין שום רע נמצא, ואין שום הירוס מכאיב,
כי הרי הכל הולך למישרים, לאושר ולטוב, על כל החסד העליון,
בגודל מילואו, נותן הוא מקום לכל מה שאנו סוקרים אותו בתואר
של קלקלה, של הירוס, של מיתה, של שבירה, של חלי, של עוני
ושל עצבון. ומתוך שהחסד העליון בכל עליוניותו הרי הוא משפיל
לראות, ויש בכללות האידיאלית גם אותו האושר המפורט של
החפצים הפרטיים שבכללות התיאור המוגבל, שיצורים
שוקקים אליו במעמדם, אין הרצון מובע בעומק אמתו כי אם על ידי
אותה ההגבלה והמחשך של החסד שנמצא בנשמת הצדיקים,
השואבים מאור חסד עליון את שביבי אורם, והם מבטאים
את חפצם לשמירת התיאור הפרטי של היצור.
וחשקת אידיאלים מוגבלים הללו הנה הכלי של עמדת החיים והשלום,
בריתי היתה אתו החיים והשלום.
דף 340
אור התפילין והחסד
כה
ישנם צדיקים כאלה, שהם מרגישים צמאון פנימי להיות
מעוטרים בתפילין כל היום, ואין מספיק להם התפילין
שבשעת התפלה. והם צדיקים כאלה, שהדבקות האלהית
בהתגלות הנפש היא מדתם הקבועה, ולא רק מזמן לזמן, וכל היום
הנם בפנימיות רוחם מתפללים. וצדיקים יסודי עולם וחכמים עליונים
כאלה, אף על פי שיזדמנו להם סיבות שלא יוציאו כל כך מן הכח
אל הפועל את חפץ לבבם בהתגלות הקדושה והדבקות העליונה,
ולפעמים גם חשקם בהנחת תפלין כל היום לא יעלה בידם מכמה
מניעות, מכל מקום התשוקה הפנימית שבנשמתם לאור התפילין
מאירה הרבה בעולם, ואור החסד מתפשט בעולם על ידם,
להרבות מחילה וסליחה, וחנינה גדולה.
והם הם אוהבי ישראל באמת, שנפשם צמאה לתשועת ד'
ולבנין ארץ ישראל, והם נוטים כלפי חסד לכל, ומלמדים זכות
על כל הפושעים, אפילו על הכופרים והמכעיסים היותר גדולים,
כי הם רואים בתומת נפשם את הניצוץ של הטוב הגנוז בכל
נפש, וקל וחומר בנפשות ישראל, וביותר בנפשות הדוגלים באהבת
האומה בכלל, והם נוטים אל הטוב והיושר, שזכיותיהם גדולות.
והתוכן של הדבקות האלהית הטבעית, שהיא ערכה של
קדושת התפילין, היא היא אהבת ישראל, שהן תפילין
דמארי עלמא, שכתוב בם שבחייהו דישראל,
מי גוי גדול, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
ואור התורה מאיר בנפשות הללו בצורה מבהקת, לא לפי
מדת ידיעתם כלל, אלא לפי מדת סגולת נפשם הטהורה העליונה.
דף 341
חסיד פועל עם אל
כו
כשהעינים מתפקחות רואים בתחלה, איך שמהחכמה
העליונה מתפשטת כל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה,
ואחרי כן סוקרים בעין בהירה איך מהתפשטותה של תורה
מסתעף כל העולם כולו וכל מעשיו ועלילותיו.
מי שהוא בקי בההסתכלות הראשונה עוסק הוא
בתורה ובמצות לשמה, ומי שהוא בקי גם בסקירה השניה
הוא פועל עם אל תמיד בכל דרכיו ועלילותיו, וכל שיחתו
דברי תורה, וכל פעליו מצות וקדושות הם. זה הוא החסיד,
הנוטל אורח חייו מיסוד חסד ד' המלא ארץ.
התכונה השלמה
כז
עבודת ה' היא להמציא בעולם אותה התכונה השלמה,
שהיא פעולה יקרה כזאת, שיקרותה גלויה היא רק לד' לבדו.
ובשביל המצאתה של תכונה זו וכל אגפיה, הננו נמסרים
לכל הטוב והיושר, ולכל מעשה התורה והעבודה, וכל פרטי פרטיהם.
וכל מה שהאדם בכללו ובפרטו מתעלה, מתגלה עליו איזה
חלק מהיקרות של התכונה, שהוא מהוה על ידי שפעת חייו
ופעולותיו המעשיות והרוחניות. וכן מתגדלת נשמתו ואומץ רוחו
וצהלתו הפנימית, ביחד עם חרדתו ועריגתו להוסיף עבודה ושכלול,
להודיעך קשט אמרי אמת, להשיב אמרים אמת לשלחיך.
דף 342
שלושת האורות
כח
בזיכוך הרוח כל פגם מוסרי אפילו רחוק ודק מאד
מורגש הוא על ידי הבטאה פנימית של מוסר כליות,
וכל עילוי מוסרי מתגלה מעלתו על ידי הארה רוחנית,
רוממות נשמה וחדות קודש. בתכונה העליונה, מתרשמת התורה
כולה וענפיה כולם בהאספקלריא הנשמתית.
זאת היא מדתו של אברהם אבינו, שקיים
את התורה כולה עד שלא נתנה.
המביט אל צור חוצב, יכול על כל פנים בנקל לפי הערך
להגיע למדה זו, שבסיועה של התורה תחול עליו הופעת
אורו של אברהם אבינו. ואז יאמר, הנה באתי במגלת ספר
כתוב עלי, לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי.
כששני האורות הללו מתכנסים ומתאחדים יחד, יסוד
הפנימי ויסוד המקיף, שהוא מתהוה למורשה בישראל
על ידי כוחו של יעקב, שנסתגלה אצלו סגולת האבות,
להיותה אחוזה בשלשלת הקודש של הדורות כולם, שבטי יה
עדות לישראל, מאיר אור התפארת הנשמתי, במלא ברקו,
מבית ומחוץ, יעקב מלבר ומשה מלגאו. האור המקיף
הוא האור הפנימי, מצד כל היקום, זהו אורו של משה
הנשאב מתורה של מעלה, חמדה הגנוזה מימות עולם. וזהו
אור החיים, לחיי החיים. והאור הפנימי, זהו האור הבסיסי,
העומד בתור חומר עליון ונשגב, לקבל את הצורה הרוחנית
של האור המקיף, והוא מקור הדעת, שוכן החדרים,
בכל ביתי נאמן הוא.
דף 343
המעין העליון של תביעת הקודש והמוסר
הנשא, אור החסד של אברהם, הולך הוא ומתגבר. פוגש
הוא את אור הדעת בהוד תפארתו, בהגלותו ביקרו,
בתורת משה מורשה קהילת יעקב, אשר אמנם רק
בתכונת ביטויו והגלותו בא הוא אחרי המעין הראשי של יסוד
החסד הנשגב, יסוד משאת נפשו של ראש צורים אברהם אבינו ע"ה,
אבל מצד עומק אצילותו והגיון אידיאליותו הנה הוא רם ונשא מכל
הוראת שם ואומר של חסד, וכל נטית נפש, מקור דעת עליון,
מאור חיי כל היש, בראשית כל מחשבת יקום ועד אחרית כל,
בו כלולים.
ומחיי תורה שבכתב, זיו התפארת, מתפשטות הארות
אידיאיות מעשיות וסעיפיות להיות למשקולת חיים לדור דורים,
ביסוד הממלכה, המשפחה, האיש ומפעליהם, בתורה שבעל פה.
וכן הולכים הם שלשת האורות הללו, תורת החסד,
תורת החיים, ותורת השלום, ומתאגדים יחד, שולחים
הם זה לזה את ברקיהם, רצוא ושוב.
וכל נשמה אצילית, הנושאת דעה למרחוק בצדק ובמשפט,
הרי מתמלאת תמיד טללי חיים, לשדי אורות, להחיות עם רב,
להעדין עולמים מהמון חיי נועם, ההולכים ומפכים בגלי אורים,
שמשפיעות הן שלשת המערכות זו לזו, הלוך וחזור,
הלוך והתגבר, הלוך והתרבה, הלוך והתענף, אור זרוע לצדיק,
הולך ומצמיח, עושה פרי לברכה, ולישרי לב שמחה.
דף 344
המצות החברותיות והרוחניות
כט
היחש הערכי של המצות המוסריות החברותיות,
מצות שבין אדם לחברו, אל המצות הרוחניות,
שהן מצות שבין אדם למקום, מתחלף הוא על פי ההארות
השוטפות בביסוס הבנת התורה.
המדע העליון הרציונלי מצד אחד, והרזיות
הקדושה מצד השני, היותר פנימי ויותר מאוגד בתוכן העצמי
של הופעת הקודש, הם באים עד לידי המסקנא האחרונה
של ההויה, שהחברותיות היא רק אחת מחוליותיה, והרוחניות
העליונה, האושר הנצחי, הוא היסוד, המגמה
התכליתית. ועל פי זה יהיו המצות שבין אדם למקום
היסוד העקרי, שהמוסד החברותי הוא רק סולם
לעלות אליו, ויהיו המצות שהן עשויות למגמת התגלות האורה
האלהית בנשמות, בחיי היחיד והצבור, באומה ובעולם, בטבע
ובהויה בכלל, הצינורות היותר עליונים, שואבי החיים המגמתיים,
ועמהן הן מקושרות כל המצות החברותיות בתור דרך ד'
לעשות צדקה ומשפט.
אמנם העין המוגבלה באידיאליה אינה יכולה להציץ יותר
הרבה מהתוכן החברותי בפירוט גמור, ומתהוות המצות החברותיות
אצלה ליסוד עקרי. אך אף על פי שאינה יכולה להציץ את הפירוט
האורי של הגניזה האלהית של אוצר הנצח, התלוי באישור
המדע העליון, יודעת ומכרת היא את כללותו.
דף 345
על כן הנבואה אחדה את הלהב המקנא נגד
עבודה זרה מצד אחד בכל כללותו, ונגד הפרעות
חברותיות מצד השני בעומק הפירוט. וחכם עדיף מנביא,
מפני ששאיפת החכמה היא מיסוד התורה, שהיא ההתגלות העליונה,
המאירה באספקלריותה המצוחצחת של הנבואה האבית
של משה רבינו, היא עסוקה כבר בכל פירוט המצות הרוחניות
לסעיפיהן, ותורת החיים שבין אדם למקום בכל המילוא הישראלי
מסתעפת לנחליה הרבים, ונבנה הבית העליון, שהיסוד התחתיתי,
הוא המכון החברותי, נעשה לו לבסיס חזק, וממילא
גם הוא מתאדר למאד.
ובאו הישועות לסדר נזיקין מאוגדות עם יסוד
החסידות אשר לאבות ולברכות. והרוצה שיחכים
יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה
יותר מהם, שהם כמעין הנובע. ומתעלה יסוד הנבואה
בהארתו בהצטרפות החכמה התורנית, חכמת סופרים אליו.
ותורה ונבואה וחכמה יחד בונים את שכלול העולם,
ובית ישראל הולך ומתכונן על ידי עמודיו השלשה,
תורה ועבודה וגמילות חסדים, ודין ואמת ושלום
שלעומתם.
דף 346
החסידות והנבואה
ל
החסידות היא כשרון אמנותי נפלא, שהעולם
צריך אליה יותר מכל מיני האמניות שבעולם, היא מבססת
את רוח האדם בכללו ומעמידתו על עמדתו העליונה, שהוא שואף
אליה בפנימיות תכנו. להשלמתו של כשרון עליון זה צריך
שיבורך בעליו בכח מדמה עדין, מדויק וחודר. וכל מה
שיתגלה אור השכל והצחצחות העליונות של טהרותיו על כחו
המדמה, ככה יתברכו ציוריו. אז דברת בחזון לחסידיך.
והנבואה גם היא מגזע החסידות העליונה מתענפת.
ומתוך החיים העצמיים הנאדרים בקודש, ההולכים ושוטפים
בקרב נשמותיהם של האמנים העליונים, יחידי הסגולה,
חסידי הדורות, כח החיים בכללו, שבכל דור ודור, בישראל
ובאנושיות כולה, הולך ומתברך, והתכונות הנפשיות הנשאות,
המדות הטובות, הרצון העמוק להיטיב, ולחקות את ההטבה במעשים,
בדיבורים, בכתבים, ובכל מהלכי החיים, שאיננו פוסק, והוא כמעין
המתגבר בלבם של החסידים המוכתרים בכשרון האמנותי
המקודש של אור החסידות האמיתית, הוא שופע בעזוז כחו,
ופועל פעולה גנוזה על כל הנפשות כולן, לחזק אמ מצעדיהם,
ולאמץ את רצונם, המתעודד להיות הולך ומתחזק גם הוא
לדרך הטובה והישרה.
ומטעם זה מוכרחת היא האנושיות להעמיד
מכולה חסידים, מיוחדים בסגולתם הנפשית.
דף 347
צדיקים נגלים ונסתרים
לא
מהו המובן של צדיקים נגלים ושל צדיקים נסתרים, שכל
כך דברו על המדרגה האחרונה אבותינו הטובים בהערצה נפלאה.
הצדיקים הנגלים הם שהם נתונים אל הטובה
הכללית החברותית, הטובה המוגבלת המעשית והרוחנית,
שיכולה להיות משוערה וממודדת. והצדיקים הנסתרים
עולים על זה במה שהם רואים, שכל טוב מדוד ושקול, מנוי
וספור, הוא באמת רק תוכן של איזה מיעוט רע, לא אור גמור
שרוי בתוכו כי אם מיעוט של חושך, לא אורות כי אם
מאורות, והמאורות לפעמים יכולים להיות נלקים,
ובחסרונם מארת כתוב בהם, ולקללה הם נהפכים. על כן הם
שואפים אל הטוב העליון, הטוב שהוא למעלה מכל מדה
ושיעור, רק בתור שימוש של מבוא, של כלי, משתמשים הם גם כן
בהדברים, שעל ידם מתגלה הטוב המדוד, האורה המוגבלת. אבל
כונתם ושאיפתם, אופי נפשם, וחפץ חייהם העמוק התדירי היא רק
התעלות עצמנו, והתעלות כל העולם, כל היש,
כל ההויה למעלת יסוד כל המרחבים, לאור כל האורות,
לנחלה בלא מצרים. והסביבה, החברה בכל צורותיה,
אפילו היותר אציליות, הדיבור לכל סגנוניו, אפילו היותר שירי,
אינו יכול לספוג אל תוכו את כבירות חפצם, על כן הם
נעלמים ונסתרים מכל, וצדקתם אם תהיה לפעמים גם כן
גלויה אינה כי אם מעלמת את זהרם העליון. אבל הם צנועי
עולמים הם לא נתנו להגלות, וסגולתם הנסתרת היא חבויה תמיד.
ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם.
דף 348
ישנם צדיקים שהם נגלים לבד, רק שהם יונקים
מאור הנסתר דרך צינור מיוחד לדעת ולאמונה, והוא מופיע
אור על כל דרכיהם, וישנם גם כן צדיקים נסתרים,
שרק דרך בקיע רוחני הם משפיעים על העולם הגלוי שלהם,
או לפעמים גם של אחרים.
וישנם אמנם צדיקים שלמים, כפולים ברוחם,
שהם מעוטרים בשני הכתרים, הנגלה והנסתר. ובהם
ישנן גם כן מדרגות. יש שהכתרים הללו הם קצת סותרים זה
את זה, מקטרגים זה על זה, ומכל מקום בכח הגדול של אור
קדשם הם מטילים שלום ביניהם. ויש שהכתרים מושלמים
בחיבור הגון עד שאין שם שום קטיגוריא, והשלום העצמי
הוא מנת חלקם, והם שטים בים וביבשה, בארץ ובשמים, בכל
מלא שאיפתם המרחביהית.
וישנם צדיקים מוכפלים, העולים על כל אלה, שכבר
אחדו את הכתרים, עד שאין נופל בהם גם שם של חיבור,
והנגלה והנסתר נעשה דבר אחד ממש, הם אינם
פוגמים בנשיאת שתי אחיות, עלמא דאתגליא ועלמא
דאתכסיא, רחל ולאה, כי אינם אצלם שני תוכנים, שני
גופים, שיד הקנאה יכולה לשלוט בהם, ותקנא רחל באחותה,
אלא פרצוף אחד יסודי מקורי, שהחמדה המוגבלת
הגלויה, באדירות כל מרומי קדשה, והחמדה האצילית
הבלתי גבולית הגנוזה וכמוסה לעד מתבלטות בו ומתואמות
בקרבו בהתאמה אחדותית, עשירה ומכוללה. ועץ יוסף
ועץ יהודה נעשים עץ אחד. אורו של משיח הוא זה,
ד' צדקנו זה שמו אשר יקראו לו, המלך שהשלום הוא שלו.
דף 349
צופי ישועת עולם בישראל
לב
ישנם צדיקים כאלה, שהם גדולים ועצומים מאד, שאינם
יכולים לצמצם עצמם בכנסת ישראל לבדה, והם תמיד דואגים
ושוחרים את הטוב בעד כל העולם כולו. ומכל מקום גם הם
קשורים בנקודתם הפנימית דוקא בכנסת ישראל, מפני שכנסת
ישראל היא התמצית של הטוב והמעולה שבכל העולם כולו, ובאהבה
וטובה שתבא לכנסת ישראל חוזרת היא ומקפת את כל היצור.
צדיקים הללו אינם יכולים להיות לאומיים על פי התוכן
החיצוני של המלה, שהרי אינם יכולים לסבול שום שנאה ושום
עולה, שום הצטמצמות ושום התכווצות של הטוב והחסד, והם
טובים לכל, כמדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא טוב לכל ורחמיו
על כל מעשיו. והם בכל זאת צופי ישועה אדירים מאד,
מפני שהם יודעים ברור ומאמינים בכל מלא נפשם הטהורה,
שישועת ישראל ישועת ד' היא, ישועת העולם
ומלואו, וכל אשר בו, ממרומי רום עד עמקי תחת.
ולעולם יחזיקו צדיקים עליונים הללו, חסידי עליון,
הקשורים בעבותות החסד ואור האהבה העליונה באמת, במדתם
הגדולה, מדת החסד הנשגב, ודורשים הם תמיד טובת כל האדם
וכל היצור. ומתוך דרישה זו הם מתעסקים בעסק נמרץ ובקשר
נשמתי נפלא בצרכיהם של ישראל, בכל הדורות ובכל הזמנים,
בכל הדרכים, בכל הערכים ובכל האופנים.
דף 350
והם הם המטים כלפי חסד, האוהבים לצדק את הבריות
ואינם חפצים לחייבם, אוהבי צדק ושונאי רשע, דבקים במדתו
של אברהם אבינו. ומתוך האהבה הרחבה של כל היצור
מתכנסת אהבה נפלאה לישראל בלבבם, ומפני שהיא מצומצמת
במקום מרוכז, מתוך התפשטות גדולה של הרחבה מופלגת, היא
רבת הכח והעצמה, ומכה גלים גדולים בנשמה, עד שיש בכחה
גם לחמם נשמות רבות, ולהכניס אש הקודש של אהבת ישראל
במעמקי לבבם ונשמתם, בשיעור גדול ועצום, המביא לידי מעשה,
וגם מבלי שום פעולה מצדם.
זורמת היא נשמתם אהבה נפלאה לישראל,
ומתוך השלהבת הגדולה של אורם הרוחני בא כח החיים של כל
הפעולות הטובות של הלאומיים, המסורים לעניני האומה באמת.
כי שורש כל חיים וכל טוב הוא בנשמת הצדיקים העליונים,
העומדים למעלה מכל הענינים הקטנים, הממלאים את לב רוב
בני אדם בתדירות.
ובחביון רוחם זרועי האידיאלים מתגדלים,
ומאצילתם הם מתפזרים אל כל רוח, ונקלטים כל זרע למינהו,
במקום שהוא ראוי להיות נקלט, ולעשות צמח, והיה צמח ד'
לגאון ולתפארת לשאר עמו.
דף 351
דף 352

סדר חמישי: צפיה לישועה
דף 353
הצפיה הרוחנית
א
הצפיה הרוחנית מלאה היא בהירות הזכרון הכללי,
זכרון גדלה של האומה וכל מלא הודה בעבר, וכמו כן היא
מופעת משכלול התקוה בעתיד. ואלה שתי ההופעות
משכללות את הנפש כולה, ומזה באה החבה הגדולה
למצות התלויות בארץ ובמקדש, וכל הרגשות
התלויים בהן.
צפית הישועה
ב
צפיית הישועה היא מזככת את החיים, מרחבת את הדעת,
ומעדנת את הרוח.
דף 354
דמיון שכל ורוח הקודש
ג
חכמת האמת, שהיא באה מהתגלות רוח הקודש,
היא מבארת את כל ההארות, העולמים כולם, מצד הטוהר השכלי,
שהדמיון יש לו רק קצת אחיזה בהן, ומתוך כך החולשה הגופנית
עלולה היא לבא אחרי השתקעות גדולה בהופעות העליונות,
שאין לזה תקנה כי אם לנשא את כל העולם הדמיוני
אל הרוממות השכלית.
וזה בא מצד עבודה קדושה של יראה פנימית,
שהיא מקור החכמה, המעלה את החכמה התתאה לרומה של
החכמה העלאה. ואז לא די שחולשה גופנית אינה באה על ידי
ההתגברות השכלית, אלא שזרמי גבורה גדולים ומלאים מתגברים
ועולים על ידי התגבורת הגדולה של ההשתקעות השכלית
הטהורה, שהיא מופעה באור של רוח הקודש.
דף 355
שאיפה לרוח הקודש
ד
אי אפשר להמנע מלהשתמש בהכרזה למטרות היותר
עליונות, לעורר את הטוב ואת החיים בעולם.
לגבי ישראל צריכים כעת בזמן הפריחה הלאומית,
בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה,
שהוא הסיגול לרוח הקודש, קבוע ברוב בעלי הכשרון
שבאומה.
ההכרזה של המלה תעורר את הבאורים השונים שלה,
וכל צד מצדדיה יאיר באור מיוחד, ועל פי רוב יגלה כל באור
איזה חלק מהאמת הגדולה והחיה של אוצר הטוב והקדוש הזה.
באמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא
חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל
היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחה להרפא. כי אני ד' רפאך.
דף 356
שאיבת רוח הקודש
ה
כל מי שקדושת נפשו עלתה למרומי ההסתכלות
של פנימיות ההויה, שואב הוא רוח הקודש
ממעמקי נשמתו, כל מה שיסתכל יותר בעולם החיצוני,
בחכמתו וערכו, ובכל טענות הערות ותביעות של בעלי החיצוניות,
יתחדד חושו הרוחני יותר ויותר, ומכל קליפה ישיג אור, מכל כפירה
אמונה, וקדושה מכל טומאה.
למרומים הללו אפשר להגיע על ידי הדרכה תדירית,
בדרכי תורה, בחכמה, בתרבות ודרך ארץ, שנזהרים בהם שלא יהיו
סותרים זה את זה, רק יתאחדו יחד באיחוד קבוע, שהוא מתעלה,
כל מה שההסתכלות בחכמה העליונה, המביאה להכרת האחדות
באור חיים ורוחב דעת, היא מתגדלת בגודל תמידי, ומראה היא
את פעולתה על כל הליכות החיים כולם, המדות הדעות והמעשים.
הגילוי הסקירתי הרוחני הפנימי במעמקי נשמת
ישראל מציג לפנינו את כל התורה המעשית כולה בצורתה הפנימית
האידיאית על כל פרטיה. כל ההתפשטות של תורה שבעל פה
עם ענפי ענפיה כולם כאחד חיי האומה הם עצמם,
הנובעים ממקור עליון, ומחוטבים בחטיבה איתנה.
ומתוך רישום זה של גילוי נשמה זו באים לידי עילוי
יותר נשגב, והולכים ומתעלים, והמדרגות העליונות של רוח הקודש
הולכות ומתגלות, הכל לפי השקידה של התורה והמעשים הטובים,
עילוי המדות, וההארה של הדבקות האלהית ברוח דעת עליון.
דף 357
מרכזיות ההויה בנשמת אדם
ו
האדם אפשר לו לבוא לידי מדה כזו עד שיגלה בקרבו את
המרכזיות של כל ההויה שבקרבו. ואז ירגיש
ברוחו את כל המתרגש, כל העשוי, כל המוברק,
וכל המתנועע בכל מלא היש לכל פרטי דרגאותיו.
כי לא יעשה ד' א' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
ההתגלות הפנימית הזאת של הריכוז שבנשמת אדם
היא הוצאה מן הכח אל הפועל מה שגנוז בה באמת, ומה שהוא
מצוי ועומד. ויכולים אנו להכיר את מעלת האדם בכל מדרגה שהוא,
כיון שאור עולם זה ספון בקרבו.
מה גדול הוא ערכו בכל אופן גם כשהוא עדיין שוכן במורד,
ונשמתו מתגלגלת תחת שואה, אבל הניצוץ האלהי הלא לא
ישתנה ערכו. ואסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה,
ואסא קרו ליה.
דף 358
רוח הקודש על המשיג העובד
ז
כל מה שהמחשבה משוטטת יותר בהענין האלהי,
כל מה שהיא יותר דבוקה בשכל וברצון, ברעיון ובחשק,
בדמיון ובציור, בהמובן ובמה שהוא למעלה מן המובן, בהשערה
ובנטיה, להקדושה האחדותית של יחוד האל המיוחד ב"ה,
הרי כל ההויה כולה כלולה בקרבה, כי המחשבה הדבקה
בשורש היש הרי כל היש קשור עמה, וכיון שהדעה האלהית
כוללת הכל, כל היצורים וכל מחשבותיהם כל תעלומותיהם
וכל נגלותיהם, כל העבר ההוה והעתיד, על כן לפי אותה המדה
של הקישור האמיתי עם התוכן האלהי באמתתו, חל רוח הקודש
על המשיג העובד, הקשור והדבק, וכל תעלומות עולמים
מתגלים לו, ואור הגנוז, שהאדם צופה על ידו מסוף העולם
ועד סופו, מתגלה עליו.
ועם כל רכוש עושר ידיעתו, הרי הוא מתמלא ענוה ויראה,
דרך ארץ וישוב דעת, אהבת הבריות וחמדת המדות, וכל העולם
כולו קרוב אליו ברוח חסד ואהבה, ואושר החיים וכל הברואים כולם
נעשה קרוב אל לבו, על הכל הוא מתפלל, עם הכל הוא מיחל
ומקוה לחסד ולרחמים, לאורה וצהלה, עם כל בריה הוא מצטער
בצערה, ועם כל נשמה הוא מקוה את תקותה, על הכל סוכת שלומו פרוס,
ומעין דוגמא של חסד של מעלה מתמשך עליו.
וחוזר הרצון האיתן והקדוש ומתיחד עם הידיעה. והתעלומות
מתגלות, והנשמות, עם כל תוכניהם, כל מסתריהם ופנימיותיהם,
מתגלות לפני רוח ד', אשר בלב איש, אשר ד' אור לו, אשר ידע שמו.
דף 359
רוח הקודש בכנסת ישראל
ח
רוח הקודש שופעת תמיד על כנסת ישראל,
ומשקה היא בשיקוי לשדה את כל הנשמות של כל אישי ישראל היחידים,
ואפילו השדרות היותר נמוכות של עמי הארץ ושל פושעי ישראל
הם בכלל הזה.
בעלי רוח הקודש, היחידים שבדור, הם שואבים
את שפעת רוח קדשם משני מקורות. המקור האחד
הוא מיסוד רוח הקודש הכללי, שהוא הולך ונוזל בכל הנשמות כולן,
והמקור השני הוא שהם שואבים וסופגים לתוכם את כל הזרמים
וכל הניצוצות של רוח הקודש, שהם באים בתור רסיסים על כל הנשמות,
שאין להן הכשר מצד מעשיהם והשכלתם לקבל אותם בקיבול מרושם.
לוקחים הם הצדיקים ובעלי השפעה האלהית את כל האוצרות
המלאים אור קודש, שהם מתבצבצים בשובם דרך הצינורות הכלליים
כדמות מעינות בוצצים מתמצית של נחלים שבין הרים, הבאים
ממי גשמים, ומכל מקום באמונת רוח ואהבה רבה הם שומרים
את כל העושר הזה בעד כל הכלל כולו, ובעד בעליהם הפרטים,
שהם מריקים עליהם, על ידי השפעתם עליהם, בתוכחת חיים
ובברכת אוהבים נאמנים, להשקות בהם את ערוגות המטעים
של נשמותיהם בכל מדרגה ושדרה שהם עומדים בה,
ופועלים עליהם לטובה ולברכה, בין מדעתם בין שלא מדעתם.
דף 360
הבאים אל הקודש
ט
כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת
רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות
אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות,
המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת
יסוד אבא מאימא עלאה.
חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם
ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש,
שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון,
הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים
כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה,
ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם,
מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה
להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי.
והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל
בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם
באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם. וחוזרים
בהולדה שניה, בפינחס זה אליהו, המלא רוח ד' וקנאת הברית.
דף 361
המסורת והעבודה המקודשת על פי הנבואה והתורה המנוחלת,
וההתעלות העליונה, המכבדת את הקדושה, ומגבלת את
תנאי החיים הרוחניים, ועם זה מנשאת עצמה מכל הערכים
העולמיים, נמזגו בישראל, לשאת בכחה העז את משא הגלות
וכל עמלו, ולחדור דרך כל עמקי תהומות אור ישועה וגאולה.
זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל
חקים ומשפטים, הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא
לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים
ולב בנים על אבותם.
רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה,
עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד
מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים,
להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר
לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו
אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד.
דף 362
גילוי אליהו בדרך השכל
י
מי שמזדעזע ונופל בעצמו ממדרגתו הרוחנית
גם מפגימה קטנה במעשים, במוסר, במחשבה ובנטיה,
זה מתנוצץ בו כבר הופעת האור של גילוי אליהו
באורח שכל, ואליהו הלא אמר רבי יוסי עליו,
אבא אליהו קפדן הוה.
ומרוב קדושת הופעת עולמים זו, הארוגה בכל
אור המחשבה וטוהר המעשה שבעשיה, מגבהי מרומים עד עמקי
תהומות, מתרחקת הופעתו מכל פגימה קלה, והנפש מרגשת תיכף.
וצריך האדם להתאמץ בשמחת קודש, להשיב את האבדה,
ולזכות לשלום מלאך הברית.
השגות גילוי אליהו
יא
התבוננות גדולה צריכה להתכונן בנפש על דבר היחש
של החשכת ההשגה השכלית, הבאה מכל דבר שיש בו
משום סרך חטא. ביחוד מתיחשים הדברים לכל מיני השגות,
הנתלות בתור סעיפים של התגלות אליהו זכור לטוב,
שבדבר מועט לא משתעי אליהו בהדיה.
ונראה שמדה טובה מרובה ממדת פורענות,
על ידי כל תנועה אמתית, על ידי כל התגברות של קדושה פנימית,
הבאה בטהרת חכמה וקדושת רצון, תכף מתגלה שפעת חיים וברכה
בכל אותן ההשגות הבאות מצד זה התוכן של הופעת גילוי אליהו
בכל ערכיו ומהותיו, השונים מאד בחילופי דרגאותיהם.
דף 363
ההתגלות הכמוסה והודאות המוחלטה
יב
אומץ ההתגלות הכמוסה, המאוגדת באושר
חסיני הקודש, המרוכסת בגילוי אליהו, אגודה היא בהאמוניות
הטבעית העזיזה ממקור מחצבתה, שם המית רעם גבורתה.
בחוסן טהרתה מלאה היא אותה הרויה החיה של הודאות
העליונה אשר לחיים של מילוי האמת. עד מתי אתם פוסחים
על שתי הסעפים, היא הקריאה הנצחית שאינה פוסקת,
הד קולו של מלאך הברית, מלא השיקוי של הודאות המוחלטה,
המקנא המלא קנאת קדשי קדשים.
והולכת היא השפעה המקורית ובאה למרום פסגתה ומציירת
את כל התיאוריה המעשית של כל חסידות רוממה ומדויקת
ברוח של חסיד בלבו ובידיו, ורכוסה היא ההתגלות האליהוית
בעומק הדיוק של המוסר הנאדר בכל הקיצוניות המדויקת, ואבא אליהו
קפדן הוה, בקפידת קדש העליון, המלא זיו אור החסד היותר נמרץ,
היותר פועל ומחיה, היותר מאיר ומחמם כל לב, בקרני אורו.
ומעומק החידור ומפירוט הפרטיות באה ההכרה של כל היקר
הנמרץ הנמצא באוצר הגדול של האומה כולה, שאינה זזה מישראל
עדי עד, המתפלשת בכל אורחות החיים, בכל טרדותיהם ודאגותיהם,
דאגת הקודש ודאגות החול, טרדת הפרנסה וטרדת הגלות,
קיווי הגאולה, ופתרונות הספקות, הארת העולם כולו,
כונניות שלומו, ופדות הנשמות מכל צרה רוחנית. כי פתאם יבוא
אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים,
כי הוא כאש מצרף וכברית מכבסים.
דף 364
הקנאה והאהבה האלהית
יג
האהבה האלהית, כשהיא באה למדרגתה העליונה,
מתהפכת היא לתכונה של קנאת ד', במדתה הטהורה. אז אינה
עוד כח נפעל מהציור העליון האלהי, אלא מתהפכת לכח פועל.
וכל המהות העצמית מתהפכת לתכונת האהבה, ומתפשטת בכל הרוחב
של החיים וכל הגיוניהם ופעולותיהם. נשמה פועלת עליונה,
כשהיא במדתה הגמורה, אינה צריכה לשום עיבוד וחידוש צורה.
מדת הקנאה האלהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל,
אל קנא שמו ואין עמו אל נכר. ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים
בכנסת ישראל. מדת האהבה העליונה המהותית הפועלת היא מדת
החיים, וכל מאן דקני לקוב"ה לא יכיל סטרא דמותא
לשלטאה ביה.
באישיות הפרטית היא מדת אליהו. ולפי אותה גבורת
האהבה ועומק שכלה, עוצם חילה וקדושתה, כך היא מדת
גילוי אליהו האישי. ופנחס זה אליהו, צביוני הקנאה,
ראש פסגת האהבה הפועלת.
ובכללות כנסת ישראל שרויה היא נפשו של
אליהו ואומץ חילו דפינחס קנאה, שהיא השלילה הגדולה,
שהאומה שוללת כל עירוב זר. ואליהו הוא מלאך הברית.
אף על פי שלא סגלנוהו עדיין בפרטיות, מתוך הסיגול הכללי בא יבא,
לפני בא יום ד' הגדול. אף על פי שראשית בואו יהיה עדיין
חסר וי"ו, אליה הנביא, ואחר כן יתגלה בכל מילואו,
קנאת ד' צבאות תעשה זאת, למרבה המשרה ולשלום אין קץ.
דף 365
העלאת עולם העשיה
יד
אליהו, מפני שהוא כולל את הקדושה של עולם העשיה,
הרי הוא סופג ברוחו את כל הנטיות הנדרשות לשכלולו של עולם זה,
עד כדי הכשרתו אל ההרמוניה השלמה, אל העולמות שלמעלה.
כשם שבתחלה לפני התבסמותו הכיר יותר מכל את עומק
הכיעור והזיהום שעולם שפל זה שקוע בתוכו, ומפני כך קנא
באש שלהבת לבער את רוח הטומאה והמחזיקים בו, כן יכיר אחרי
ביסומו את כל ניצוץ קודש שבעולם זה, להעלותו ברוח שלום,
וישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.
גילוי אור החיים
טו
המחשבה של הדבקות האלהית, כשהיא מתגברת באדם,
היא פותחת לפניו פתחים של ציורי אורה, של אומץ העז של
השפעת חיים לכל היקום. הולך הוא האדם ומתגדל אז
בעזוז רצונו, רואה הוא אז, חש ומרגיש, איך שהוא ברצונו האדיר
בהאדיריות האלהית, בהבהקת אור אמונת אלהים חיים, מפשט הוא
אז רוח רצונו לכל היקום כולו, וכל החי ומתקיים, וכל ההוה ומצוי
שואב הוא ויונק ממנו חפץ קדוש ואידיאלי, הנשגב בקודש.
אחרי שהוחשפה מעלת גילוי אליהו בעמקי הנשמה,
מתראה אור החיים של תחיית המתים. וברוחו הפנימי,
הקשור בקשר הקודש והנשגב של אור החיים, הוא מגביר
כח החיים בכל המדרגות, ומשפר את מהות החיים בכל הערכין,
ונותן הוא תמיד צורה חדשה לכל המוני מעלה ומטה.
דף 366
ישועות וקוממיות
טז
שיחת מלאכי השרת הנה יותר טבעית, נובעת
מזרם החיים הרוחניים הקבועים שלהם, וסיפור הנשמות הוא יותר
מלאכותית במלאכת מחשבת, נובעת ממקור הבחירה וההתבוננות
הפנימית. והריעות של מלאכים ונשמות יחד הוא מרומם
את החיים עד קצה גובה עליון, היושבת בגנים חברים מקשיבים
לקולך השמיעני.
וכשהתורה מתיחדת בנשמתו של אדם, וכל הגיוניה מתהפכים
לטבעו הפנימי, אז הוא לובש מלאכיות, תרי מלאכי ברקיע,
דוגמת תרי אמוראי בארעא. ומלאכי השרת מאן נינהו
רבנן, ותלמידי חכמים שבבבל דומין למלאכי השרת.
יתרונו של אליהו הוא שכולל שני הקנינים יחד
בצורה מושלמת, הנשמתית והמלאכית, והוא מגלה לנו
רזי תורה, ומבשרנו ישועת ד', ושמחת גאולים.
מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב,
משמיע ישועה, אמר לציון מלך אלהיך.
והולכת קוממיות, שתי קומות, קומת הנשמה
וקומת המלאך, ושניהם מתגלים בפועל, וכשהם מתנוצצים, מתקיים
ואשבר מוטות עלכם, בתחלה, ואחר כן ואולך אתכם קוממיות,
והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ, על ידי אליהו בארבע,
ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, כי אל פועל ישועות אתה,
שתי ישועות, ישועת קומת הנשמה וישועת קומת המלאך,
זרע אדם וזרע בהמה.
דף 367
אורו של משיח
יז
ההתקשרות האלהית, העליונה והטהורה, אינה מנגדת
כלל את העולם ואת החיים, לכל עמקי תוכניהם, אלא גם מכשרת אותם
ומרחיבתם. אלמלא חטאו ישראל לא היו צריכים כלל לסגל להם
איזה סגולות מן החוץ כדי להשלים את עצמם בכל ערכי החיים.
אבל החטא גרם, שהמחשבה העליונה הועמה, ומה שנשאר
הוא אור של תולדה, שאין לו אותו הבוהק העליון וההכללה
הגמורה של העליוניות המוחלטת, של המחשבה האלהית,
וממילא אין לו אותה סגולת ההרחבה, עד שבא הדבר, שההתיחדות
עם התכונה של ההתקשרות האלהית, החסירה את הכשרון לשארי
כשרונות, והוצרך הפיזור של הגלות לבוא כדי להשלים את
החסרונות הללו, לספג את כל היתרונות של כל הגויים אל תוכם
כדי להשלים את צביונם, והשלמת הצביון והזיכוך הארוך של
הנפש הלאומית בכור הברזל של הגלות גרם לאפשר את
החזרת האורה העליונה. זאת היא תכונת אורו של משיח,
המיועדת לנו, בכל גדולתה.
וגדולים יחידים בכל עת ובכל זמן מפלפלים הם
בחכמה ומצפים לישועה, ומסתכלים הם באורו של משיח,
ודעתם מתרחבת, עד שבעוצם ההתקשרות האלהית הם זוכים
לדברים הרבה, והעולם כולו כדאי הוא להם. זאת היא
נחלת העוסקים בתורה לשמה, ההולכים בדרכי רבי מאיר,
שתורתו היתה אומרת כתנות אור, ואמר, הא
משיחכון, כלומר הארתו של משיח, שתורתו יכולה
ומוכרחת להתפשט על כל קהלות גויים וסדרי ממשלותם, ועל כל
ארחות החיים והבלטות פרטיהם עם כל מילוי העז וההוד שבהם.
דף 368
נשמות חדשות ותור מלכות
יח
אנו רואים עולם מלא של נשמות ישנות, נשמות שבגוף,
נשמות ששמרי הגוף מתאחזים בהן, שאין להן המעוף הגמור,
הטיסה העליונה, שמעל כל שאר וגוף, ממשלה מוחלטת על הגוף
ועל כל ערכי הגוף. ואותו האוצר הגדול המלא נשמות
שבגוף מוכרח שיכלה. כל הנשמות הללו שלא על גוף הם שורים,
עליו הם מקיפים, חונים סביבו, מאירים אותו מכל עברים,
ומשתמשים בו לתעודות המעשה וריכוז החיים הפעולתיים בצמצומם,
הם מוכרחים לכלות, מוכרחים להשתלם בצביונם המיוחד, להוציא
אל הפועל את תפקידם הגופני ולהתעלות אחר כן ממעל לו.
ואחרי כן אור חדש יופיע, אוצר חיים חדש
ומלא רעננות, נשמות חדשות, מלאות הופעת חיים גאיוניים,
ממשלת עולמי עולמים, הפורחת ועולה, המשחקת בכל עת לפני הדר
אל עליון, האצולות מזיו החכמה והגבורה של מעלה.
אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף,
שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.
אך אז יגיע תור מלכות אל עליון, אל אלהי ישראל,
להגלות, על כסא דוד ועל ממלכתו.