מאמרי הראיה ב
קיצור מסילת ישרים
ליושבי ארץ הצבי
נחמת ישראל
גרגרים הגיוניים
ירושלים
לשלומה של מלכות
נאום בפתיחת המכללה העברית בירושלים
ממעמקי הקודש
אוצר הגאונים
דרך תשובה
מ"אפיקים בנגב"
הקריאה הגדולה : לארץ ישראל
קריאה גדולה
חיבת ירושלים
גלוי דעת ע"ד הבגידה הלאומית
דגל ירושלים
"תחית הקדש התחיה השלמה"
דגל ירושלים ב.
פצעי אוהב
קריאת הקודש (ליסוד הישיבה)
למשמרת השבת וקדושתה
מוסר ותוכחה
כתלנו
עמי הגדול, ישראל, עם אלקים חיים ומלך
עולמים !
שובו לבצרון !
למצוות התלויות בארץ
לשבר בת עמי
עכשיו באור חדש אשר יאיר על ציון
נאדר בקודש
אגדות רבה בר בר חנה
דברים שבעל פה
השלמות ומכתבים
מאמרים
דף 273
קיצור מסילת ישרים
יראת ד' היא חכמה, ודורשת למוד ושקידה ועיון יותר
מכל החכמות הרחבות.
א.
יסוד החסידות. שידע למה צריך שתהי' כל מגמתו בכל עניניו האדם לא נברא כ"א
להתענג על ד' עיקר מצבו הוא בעולם הבא. עיקר עולם הבא הוא הדבקות בד' ית' ואין לזה
דרך
כ"א ע"י שלמות העבודה. חובה לפקח תמיד על מעשיו. ומי שאינו מתבונן הוא
מסוכן
ורעתו רבה צריך לעיין מהו טוב ורע בכלל המעשים, ואח"כ במעשיו לברור האוכל
מתוך
הפסולת. ולחזק הטוב. ולנקותם מצד הכונה. דרך העצה היא לחשוב הפסד מצוה כנגד
שכרה ושכ"ע כנגד הפסדה, ולעיין בחכמה בחשבון זה תמיד מי שאינו מושל ביצרו
אי אפשר לו לדעת עצה ברורה כדרך ד' ית'. העבודה גדולה ויקרה מאד, מפני יקרת
מעלתה, וידקדק בשלמותה כי ממנה תוצאות לשלמות האמיתי, וכל כבוד ועילוי רק בה
תלוי ולא יהי' שפל בעולם הנצחי. והעונש חמור מאד ומדוקדק בתכלית. יזהר מרב
טרדות, מליצנות, מחבורה רעה: עיקר התבלין ליצר הרע היא התורה, להנצל מבטלה,
וחשבון המעשים, הדרכים והמדות, בכל יום תמיד. לא יחוש ממלעיגים בעבור הנהגתו
ביראת ד,' ידע שהוא עוסק בשלמות ומהם ראוי להלעיג ויהיו אצלו בזויים. )כ"ז
דרך
הזהירות( .
ב.
הזריזות במצות ובתלמוד תורה, צריך אומץ מאד להזהר מעצלות, להזדרז מעצלות לפני
המעשה ולאחר שהתחיל יחיש לגמרה מרב אהבה וחבת המצוה ודאגה שלא תעוכב ממנו
גמירתה. יסבב ע"י מהירות תנועותיו חשק הלב ושמחה לתורה ולמצות בעסקו בהם,
ויבא
עי"ז לזכות לשמחת הנשמה באמת צרופה* וזכה. יעיין בגודל מעלות המצות ורוממות
תכליתן. יסתכל ברב טוב הבורא ית' עלינו ואין לנו תגמול אחר אם לא הרדיפה אחרי
מצותיו. יתבונן שראוי להכנע מהשי"ת מגדלו ומכל הטוב אשר רק מידו הוא וזולתו
אין
עזר. יהי' תמיד כאיש צבא המוכן לזריזות. לא ירבה עליו אימה מפגעי הזמן ויבטח
בעזרת השי"ת, ובשמירה הנאותה ע"פ התורה והשכל ישמר מכל רע בעה"י.
ובהיותו
זהיר עכ"ז יקנה הזריזות.
דף 274
ג.
הנקיות היא במה שאין החטא גלוי, וכשהתאוה מושלת בלב גם מעט תכסה על הפשע
ולא ירגיש. אבל כשידקדק בנקיון הלב וישעבד עיניו ללבו ושכלו, יראה ויכיר וינקה
פרטי הנקיות מתפשטים על כל המצות לא תעשה וכל המדות הרעות להנקות מהן בפרטי
פרטיותן. כיחוד מה שקרוב למכשול ענפים: גזל, עריות, מאכלי איסור. חילול שבת
ויום טוב, לא יפותה חלילה להקל גם בדבר קל : בנתינת עצה לחבירו כשהאמת נגד טובתו.
לא ישגה עור : רכילות, לשון הרע, אונאת דברים ואבקם, נקימה נטירה שנאה ותולדותיהן
שקר ענפיו רחבים. חילול השם רע ומר ישוקל לפי ערכו של אדם וחשיבותו. כמדות עוד
העיון יותר נחוץ והעבודה בחכמה ובהרגל יותר מרובה. גאוה ופרטי' גם בלב בלבד
תועבת ד' היא, ומכש"כ שמאוס הנוהג כדרכים המשוקצים בהליכתו בדיבורו וכל פרטי
הנהגתו בדבר ממנה. הקנאה רעה גדולה. צריך חכמה לקבוע בלב שלא יקנא כלל, גם
כשיעלה בעל גילו במעלות רבות ממנו בעושר וכבוד כי מאת ד' הוא וממנו לא לוקח
מאומה, התאוה לממון ולכבוד מפסדת השלמות, ובשכל ינצל ממנה יתאמץ להבין היטב
שכל כבוד מדומה אין בו תועלת, ואין כבוד אמיתי כ"א ידיעת התורה ודרכיה
לאמתתם,
וזולת זה הוא הפסד ותקלה. להכיר שהגאוה איננה אלא עורון ממש וסכלות ידיעה בערכו
וחסרונותיו. הכעס רע ומר, הכועס לשעתו חי' טורפת ינקה עצמו שלא יתעורר לכעס
כלל, ואם יתעורר כרגע תתעורר התבונה לעומתו ותבטלנו. אין הנקיות כבד כ"כ על
הנכנס בה כמו שנראה מנגד, כי אחרי הרגל מועט תשוב לו קלה הרבה ממה שיכול
לחשוב. אחרי שקנה הזהירות והזריזות, שהלך כדרכי קנייתן ונתרחק ממפסידיהם,
ונתבררה לו חובת הנקיות, ישקוד על ההלכות שבתורה לדעת פרטי המצות כולם וישקוד
על דברי מוסר מהחכמים ז"ל תמיד, בהתמדה נכונה לא במקרה ויתחדשו לו דברים רבים
ממקור האמת, יזהר מכל מפסיד הזהירות ומחסרון ידיעה
ד.
הפרישות הוא בכלל הצריך לחסידות. לא יקח מהנאות העולם רק המוכרח לו מצד
טבעו תכונתו ומצבו, מפני שכל עניני העולם הם נסיונות קשות וכדאי לברח מהם כאשר
יוכל. לפרש גם מהמוכרח, לסגף ולענות הרבה הוא דרך רע. בדינים הפרישות לחוש לדעת
יחיד, אם טעמו נראה. למען השיג דבקות בד' ית' יראה להתבודד כפי האפשר, אחרי
שהתחבר לטובים, כפי מה שצריך ללמודו ולעסקיו הנחוצים, להודע דרכי היושר
והעבודה האמתית כאור דעת ויראת ד'. יסתכל בפחיתות התענוגים, שקרם ורעתם.
מחברת פתאים הולכי חשכים ירחק. ולא יעלה במעלות הפרישות בלא הדרגה, רק ישתדל
תמיד להוסיף בהתנהלו לאטו.
ה.
הטהרה, שיהי' הלב טהור וכל פניותיו במעשה חובה ורשות לא יהי' כ"א לשם
השי"ת.
יעמיק הרבה ברעת התענוגים והבלי הכבוד, עד שיהיו מאוסים בעיניו ושנואים ללבו
יזמין עצמו לעבודה תורה ומצות בשום שכל לדעת לפני מי הוא עובד מהפך כל זה
ירחיק
דף 275
ו.
ענין החסידות לעשות נחת רוח ליוצרו מה שמבין מצד התורה ובשכלו שדבר זה
גורם נחת רוח לבורא ית', יעשה מצד אהבתו ית', כעושה לרצון אוהבו. הדבק מאד בלבבו,
כל מה שמשער שיתענג מזה להדר במצות ולפארן. לדקדק בהן מאד להיטיב בכל מיני
הטבה לכל מי שאפשר. לברח מכל גרם היזק. לחמול על כל הבריות, ושתהי' הרחמנות
וההטבה תקועה בלב תמיד. לגמול חסד לעשות כבוד למצות, לשבתות וימים טובים,
לתורה וספרי הקודש, ללומדי תורה ברב כבוד ואהבה אהבת השם ית' אהבה טבעית
להשתוקק לקרבתו, וכל עסק קדושתו תהי' שעשועים ועונג לנפשו. ידע שכל פגעי העולם
לטובה, ויחפוץ רק לגדל ולרומם שם ד' ית'. אז לא יפריעוהו מאהבת השי"ת כל
מפריעים הדבקות ע"י טרדה טבעיית בחשק אהבת ה'* כל מה שזולת זה טפל, כמו
שהוא באמת. השמחה, ישמח ויגל. כי וכה להיות עבד למלך הכבוד ב"ה וללמוד תורתו,
ובהכנסו יותר בחדרי ידיעתו תגדל השמחה בלבבו. יקנא לשם קדשו. אם תמצא ידו
להכניע רשעים יכניעם. כי לא יוכל לסבול עושים נגד כבודו ורצונו ית', כל מעינו יהי'
למען יגדל שם כבודו. יצטער בהחסר דבר מזה מצדו או מזולתו. יתפלל על ישועת ישראל
ובנין ירושלים והשבת השכינה לה, יצפה לכ"ז למען כבודו ית'. על הדור כולו
יתפלל
לזכות גם החייבים שיקול החסידות דורש תמימות מחשבה למען שמו ית', עיון גדול
בחכמה על כל המעשים ותולדותיהם, בטחון כשם השי"ת שיהי' בעוזו מה שהוא למעלה
מיכולת האנושי. ירבה העיון כטובות ה' ית' הכוללות והפרטיות, כמעלת התורה והמצות,
בקרבת ישראל לו ית'. במעלת אהבתו לאדם, )ולכל נוצר(. בקיבוץ כל מדעו, יעזר
ע"י
עיון באמירת תהילים בהשקפה קדושה ירחיק מדאגות, טרדות ותענוגים. הענוה בלב
שידע שאין ראוי לו להנשא כלל, ידע חסרונותיו. כיחוד חסרון השכל מהשיג האמת, כל
מעלותיו ידע שאינן כ"א דבר טבעי מחסד ד' עליו ואם הרבה לקבל יוסיף בושה
מכבודו
ית'. לא יחזיק לעצמו טובה על מעשיו. ילך כהולך לעסקיו. ידבר כנחת. ישים מקומו בין
השפלים, יסבול העלבונות, יתרחק מרבנות וגדולה, יתחבר למוכיחים אותו על
חסרונותיו, ילבש בגדים שאינם מצוינים ביקר ובתפארת. בדברי עקביא יתבונן בשום
שכל, יצייר עמידתו לתת דין וחשבון לפני הקב"ה המלך הקדוש וב"ד שלמעלה,
והוא
טמא ומגואל מצד מעשיו. יבחין מקרי העולם וחליפות הרעות שאפשר לפול חס וחלילה בפח,
רק ד' יהי' עוזר לו. יתבונן על חובתו לבורא ית' כמה היא נאבדת ממנו ונשכחת. ילמוד
מכל אדם וישמע לעצה. טוב לענות לפעמים נפשו. כי השביעה מפסידה החסידות. ישמר
מסכלות ושימוש בבני אדם חנפים.
ז.
יראת חטא, גדרה דאגה שלא יצא מתח"י דבר שהוא נגד כבודו ית'. יחרד על העבר
ההוה והעתיד. יתבונן תמיד בלא הפסק על היות שכינתו ית' בכל מקום ממש, ושהשגחתו
על כל דבר קטן וגדול, עד שיקנה ידיעה זו אע"פ שלא יעזרוה החושים.
דף 276
ח.
הקדושה, ענינה שלא תהי' נפשו נפרדת כלל מקדושת הבורא ית' גם בעסקו בעניני
החומר. בשלמות לזכות לה א"א כ"א בתורת מתנה מהשי"ת אחרי שישתדל כפי
כוחו
ככל המעלות השנויות והליכותי'. ומי שזכה לה כל עניניו מקודשים, מאכלו ומשתהו וכל
צרכיו דומים לקדושת קרבנות ונסכים, גופו וכוחותיו דומים למזבח ומקדש ד', וע"י
עסקו
בהם יתעלו ויתקדשו מקדושתו. יעסוק הרבה בכל המדות הטובות, בכל דקדוקיהן
וקנייתן, ויזכה ג"כ שיערה ד' עליו רוחו ממרום. ירבה בפרישה והתבודדות בעיון
עצום
בסתרי ההשגחה העליונה ומצפוני הבריאה. בידיעת רוממותו ותהילותיו ית', ישמר
מחסרון ידיעה ומחברת בני אדם לבד המוכרח, ויזכה לעילוי שכלו למעלה משכל האנושי.
והיא מדרגת רוח הקודש, ויבא מזה למעלה שיוכל להמשיך החיים והשלום מהשי"ת מקור
החיים, עד שיעשה נפלאות ויחי' מתים. כמ"ש ז"ל רוח הקודש מביאה לידי
תחיית
המתים.
בכל זה כלולים קצת מכל פרט מעניני העבודה, ונבון יוסיף לקח ויקנה תחבולות,
כ"א
צריך הישרה ותתחלף לפי ענין מצבו, אפשר שהעוסק במלאכה פחותה יהי' חסיד כמו מי
שתורתו קבועה. רק סדר החסידות ופרטיה תשתנה לפי ערך האיש ומצבו. והשי"ת
יעזרנו
ע"ד כבוד שמו.
דף 277
ליושבי ארץ הצבי
..ואתם אחים יושבי ארץ הצבי. אתם השרידים אשר רוח
אמונים אדיר כהוד גבורתו
בקרבכם חי, ועל תחית עם וארץ עדים אתם, עדי ראיה בכל יום ויום, האתם תוכלו
לחשות, לשבת כחבוק ידים מבלי לבוא לעבודת גוי. לעזרת ד' בגבורים ? האין די מסה
לנו המעט אשר בעבודה רכשנו לנו, והרב אשר ברשלון וכשלון רוח אבדנו במשך השנים
המועטות של עבודת התחיה המעשית והרוחנית ההולמת לה בארץ ?
השחר הולך ובא להאיר עלינו. הצללים צללי עבים מחשיכים מתפרצים גם הם
להאפיל ולהחשיך אור יומם ההולך וקרב קרואים אנו להלחם בצללים. לפזר העננים,
למען יבריק לנו השחר את קרני הודו. התחיה נשואה על כל פה ולשון. מכחשים בה
נרדמי העצלתים, ומתעים את נתיבה פזיזי רוח החושבים להריק נשמת עם עתיק מתוכו,
נשמה מלאת אונים, מלאה פלאי פלאות אל עולמים. נשמה אשר שרתה עם אלהים ועם
אנשים, עם גוים עריצים ועם שטפי זמנים ותוכל, וליתן תחתיה נשמה מכנית מבית
יציקתם חסר האמון והמסה, מלאת סיגים. סתירות וזיופים, זריות ולקותות, טבעיות
ומוסריות. ואתם אשר עוז לכם כאלהים אלהי ישראל מעולם. אשר על עומק נקודת
התחיה אתם עומדים בתוכיותה היותר חיה ומאירה, האתם תהיו מחשים. העומדים
מאחרי הגדר. או התהיו רק מלקטי שבבים לעבודת שחוק ילדים, לעבודת אחרים אשר לא
כרוחכם ?
אי אפשר להניח את הכפרנות הגסה לרמוס בטלפיה החזיריות את כל נשגב ונאצל,
את כל הוד גבורת אמת. ואי אפשר להניח את הרשלנות והחולשה הרוחנית. המוסרית,
המעשית וההרגשית, להעלות את ירק ביצתה עד כדי העלאת רקב והתפשטות מחלות.
אי אפשר להניח לתסיסה של הקצפנות והאיבה ההולכת ומתרבה מקצף אין כח של
חלושי רצון ושכל, המוצאים את עצמם אומללים מקול שאון החיים המפריע את שנתם
העצלנית המחפירה להגדיל את חומצתה.כל זה אי אפשר ואי אפשר אלפי
מסונים . לא לחנם רוח אל חי בקרבנו. לא לחנם הושבנו במרכזה של האומה לעת כזאת.
ואל תאמרו : כח אין לנו. כחות רבים פזורים בקרבנו פה ושם, לקבצם אנו זקוקים,
לעוררם אנו נדרשים, כמעין המתגבר לעבודת הרוח וכים הומה לעבודת המעשה נתבעים
אנחנו לגשת כאיש אחד חברים.
עורו נא גבורי החיל בקרב הלב העמוק. היו בני זמנכם ומקומכם באמת. הברו
נושאי כלי ד' ! קראו לרוח ישראל האמתי ומארבע רוחות בוא יבוא. כשופר קול
דף 278
הרימו וכל המחנה תחרד, תקום ותתעודד לעבודה, לקבוץ כחות, להתעוררות רוחות,
ליסוד מוסדות, לשכלול ישנות וליצירת חדשות. לתורה ולחיים, לספרות ולכל מכשירים
של כבוש רוח ושל הרמת קרן.
להופעה גדולה להפצת הדעות שלנו, להזרחת נגהם של רגשותינו אנו, של התתכססות
החיים חיינו אנו. של התמזגות כל עצמיותינו אשר נפרדו לחלקים שונים ומשונים, שכל
אחד מתפרד לעברו כגלגל לפני סופה, שכל אחד מגוון את צורתו בזיוף משונה של כל
חקוי. העולה על לב כל עומד ברגלו האחת או בשתי רגליו מחוץ למחנה ישראל ; הכרזת
הדעות המקוריות שלנו, הסברתן, שנונן, הרחבתן. האצלת רוחן הגדול על כל נשמה אשר
לבית יעקב, על כל בית ומשפחה לישראל, בשמוש מרובה. מסודר ומתוקן, בכל
המכשירים הישנים והחדשים, לבנות, לעורר, להאיר.
ואנחנו הלא זאת בריתנו:שלול לא נשלול, החרב לא נחריב, קדוש וחביב לנו
כל זיק חיים. כל ניצוץ כשרון, כל הופעה של צדק, של יושר, של עוז, של אמת, בכל מקום
שהוא ובכל צורה שתתגלה, אבל כל המון רב של קסמים זרים לא יהגו אותנו מן המסלה,
מדרך החיים העצמיים לנו מעולם. את עצמנו הננו הולכים לבקש, את רצוננו החי
להוציא מבית כלאו,חפצים אנו לדבר את דברינו מתוך נשמתנו אנו, מתוך הנשמה
הישראלית במקוריותה ולא מתוך נשמה שאולה, שכורה או קנויה מן השוק, להחיות את
התחיה הננו נועדים, להזיל לשד נשמה בחיי בשר ולהעלות בשר רענן ובריא על כל נשמה
משתלהבת. הומים החיים ומתבקשים התפקידים, והננו קרואים לעדור במערכה בחיים
וכספרות אשר לתרבות הישראלית בכל מלא העושר של מובנה, יחד עם כל אמיצי הרוח,
עם כל הוגי אמת וחיים ודורשיהם.
נס השלום המלא עוצמה וגאון יחד עם ענות צדק ושלות רוח, עלינו להרים. בטחוננו
הגדול בצדקת ד' אשר עשה עמנו ועם אבותינו והממלא את כל כליותינו מוכרח הוא
להיות מוכר בעולם. אור התרבות הישראלית המקורית הרעננה. המלאה אוצרות
קדשי קדשים ומחומשה בחיל גדול לקודש ולחול, תובע ממנו את עלבונו ועלבון האומה
והארץ. לקול הקורא נתעורר ובמערכה יחד נעבוד כדגל אל אלהי ישראל. המלא אור
וחיים לעם נחלתו וארץ תחיתו, לקבץ רחוקים לאסוף פזורים ונדחים, להחיות לב נדכאי
רוח, מצפי תחיה וישועה.
ידע ישראל על ידי עבודתנו, כי לעומת שמש הגולה ההולך לשקוע שמשה של
ארץ ישראל הולך לזרוח. שמה המחשכים הנם אחרית האורה העתיקה הנוסעת
ועוברת ופה הנם רק שרידי החשך של העבר האפלה הולך וחולף, וחלוף יחלוף
ולאורה יתן את מקומו על ידי העבודה המכוונת, שקול אלהים קורא אותנו אליה.
והד קולו של הלגיון הקרוא. אף כי נפוץ הוא בהרים ובגיאות, כארצות נדודים רבים
ושונים, הננו מלאי תקוה שלעומת קולנו מאדמת קדש התחיה יענה ויאמר קול אחד :
הנני ! הנני !
וכמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו !...
דף 279
נחמת ישראל
נחמת ישראל היא עכשו חובתנו היותר גדולה וקדושה, חובת
תלמידי חכמים צדיקים
וקדושים וכל מי שהוא מרגיש בלבבו נטיה ללכת בדרכיהם אם גדולה היא מצות תנחומי
אבלים על צרת יחיד, קל וחומר על צרת הרבים. אבלה היא כל האומה בכללה על בניה הרבים
שנפלו חללים, שהומתו בידי רשעים ערלי בשר וערלי לב, ולבה נשבר ונדכא. ואיך לא
ננחמנה ?
מה הוא הנוחם, זה אנו צריכים ללמוד עלינו להתעלות מעל השפלות של נחמה של
תפלות, ומכל שכן מנחמתא דגידופא של "מאי אפשר למיעבד", ולבוא עד אותו
מצב הנפש, ממנו נוכל להרעיף טל של נחומי אמת, נחמת שדי ; "נחמו נחמו עמי יאמר
אלהיכם. דכרו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה, כי לקחה מיד
ה' כפלים בכל חטא,יה" .
הורגלנו הרבה, לפני שברנו הגדול, טרם ראינו לעינינו אלפים ורכבות אחינו בשרנו
נטבחים בחמת אויב אכזרי ולא ירחם, לדבר רק דברי תוכחות קשים, תוכחות עלי עון. על
קשיות הדור וסרבנותו, התאוננות וקטגוריא מאז היו צדיקים יסודי עולם, שהתרוממו אל
המבט הןנא,לבוא עד ההכרה של החסידות הקדושה העליונה לספר תמיד בשבחם
של ישראל, ללמד עליהם זכות ולמצוא תמיד את צד הטוב והמפואר
שבהם,וע"י זה גם לרומם את רוחם לנשאם ולקדשם אבל לא רבים שאבו את אור
נשמתם משורש אור חסד עליון כזה, על כן הננו פוגשים תדיר בכל פינה דברי כבושים
והתאוננות יוצאים מלכם של מוכיחים. של חכמים וצדיקים הטובים והמובחרים שבהם
כתבו דבריהם בדמע. בדם הלב ובנפש מרה ונוגה, וכל כונתם לא היתה כי אם טובתם של
ישראל, שיחזרו בתשובה, שישובו מעון. ושב ורפא להם. לטובתם בעולם הזה
ולאושרם בעולם הבא.
אבל לנחם את ישראל, לדבר על לב ירושלים שכבר לקחה מיד ה' כפלים בכל
חטאיה, שכבר נרצה עונה, זה נחשב זה כמה לצעד מסוכן מאד. לחנופה מזקת
ומבלה עולם. אכל הנה הגיעו ימים, שאנו מוכרחים להתרומם דוקא אל אותו הגובה
שממנו נוכל להגיע לזה. שנוכל בלא פחד של סכנה לאמר נחמה לישראל, לאמר לו שכבר
לקח מיד ה' כפלים בכל חטאתיו וכי נרצה עונו.
כי גלינו מארצנו מפני חטאינו, זהו דבר פשוט, כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש
דף 280
בכתוכים. וכמו כן פשוט הוא, שיש מטרה ותכלית אל החורבן והגלות, והיא לכלות פשע
ולהתם חטאתי. אמנם איך תוכל זו הגלות להתם את חטאינו ולהעמידנו בקרן אורה של
מנוקים מעון, של עם קדוש טהור וחף מפשע, דבר זה צריך הארה ברורה. למוד ועיון,
הרגל והשכלת אמת. הכחשת המטרה של הגלות בכללה היא תולדה מאי ההבנה של
תוכן המטרה. למכחישים הללו נתחלף בין אי האפשרות לבקשת תכלית כללית אל
המציאות לבקשת תכלית חלקית כיחס אל הכלל, ולא ישגיחו שכל הענינים שיש להם
יחס היסתורי הנם ענינים חלקיים ויחושיים, שהמטרה בהם מוכרחת היא להגלות.
יסוד חכמת ישראל האמתית הוא ההכרה בערך האלהי של נשמת האומה. המטבע
החילונית של לאומיות בישראל היא זיוף נורא מצד אחד בתפיסת טבע האומה, כמו שכן
היא מצד שני שלילתה של ההכרה הלאומית האלהית, שהוא יסוד הויתה של האומה.
חפץ החיים האלהיים מתגלה באומה בסגולתה בכח טמון האצור בקרבה מירושת אבות.
"רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים"
"להיות
לו לעם נחלה כיום הזה. כח נפלא שצריך לטפחו. לשכללו ולעבדו, להוציאו אל הפועל
לאומתנו העתיקה אין עוד עד כה נקודה אחת של זמן יציאה אל הפועל הגמור כי היא
תמיד הולכת ומתעלה האומה שהיא מרגשת בעצמה, שהיא עומדת על מרום פסגת
שלמותה, היא כבר צפויה לירידה וכליון, ולא באלה חלק יעקב. "ואתה אל תירא עבדי
יעקב ואל תחת ישראל. שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, של יון עולה
ויורד, של אדום עולה ויורד, ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית".
)אמור, מדרש רבה( "אל תאמר בלבבך. בהדף ה' אלהיך אותם מלפניך. לאמר בצדקתי
הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת, לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את
ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר
נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב". עם עולם יוכל להיות רק עם כזה.
שההתעלות התמידית היא עומדת על דגלו, וזה אי אפשר רק באומה, שההתעלות לצד
החפץ האלהי היא שורש נשמתה, שהוא עילוי שאין שום גבול וסוף לרוממותו, כי
התכונה האלהית לא תדע גבול וסוף לעילויה, להשלמתה והתפתחותה. על כן לא יזקן
ישראל לעד, ולעולם כחו חדש עמו. "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל" .
וכזה הוא
עומד להוציא אל הפועל את כח ההכנה שבא לו מירושת אבות. שהוא חקוק בטבע
נשמתו בברית ושבועת אלהים עליון, למען הקים את השבועה אשר נשבע לאבותיו,
שקראו בשמו, בשם אל אלהי עולם, והניחו עבודתם הפוריה והנמשכת לזרעם אחריהם.
זהו כח החיים האיתן והתמידי, המעמיד את האומה לעד, אור מקומו של עולם השופע
עלינו באור שמו הגדול הנקרא עלינו.
התכונות הראשיות של האבות, "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" , הנן יסודי כל
תורה
דף 281
וכל חק ומשפט אלהי, לכונן עדה צבורית גדולה, שהחסד, הגבורה והמשפט יהיו חיים
בקרבה במלוא מובנם האלהי. במשקלם הישר וההרמוני החמדה המעשית, שיש בצביון
זה בסדור גבולות החיים הנאים והמתוקנים, היתה צריכה להתעלות עד אותה המדה,
שבה מכירים את החשיבות העצמית של אלה גורמי יושר החיים והרמת ערכו במעלה
יותר נשאה מתולדותיהם המעשיות. לזה צריך שתהיה אומה גדולה, בעלת רמה תרבותית
עליונה, "גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת"
ו"גוי גדול אשר
לו אלהים קרובים אליו". המעלה האידיאלית הפנימית, המתרוממת על גבי המטרה
המעשית של יושר משקל החיים, היא הצד המכריע כלפי גאולה שלמה לישראל והנחלת
הארץ למורשה לו "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל
יצחק
ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את
ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר
מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי. לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם
מתחת סבלת מצרים. והצלתי אתכם מעבדתם. וגאלתי אתכם בזרע נטויה ובשפטים
גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא
אתכם מתחת סבלא מצרים, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה
לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. הקדושה האלהית, התורה
והארץ, יחדו מפתחות באומה את התכונות הקבועות של האבות, שמקבוץ שלשתן יחד
בתכלית שלמותו יבנה עולם גדול, חי. בריא ומתוקן, מוסרי ועדין בתכלית השלמות,
כלומר בתכלית החפץ של ההשתלמות העליונה לעד. המביאה להכרת הודעת שם ה.,
ההולך תמיד להעלות את התכונה של המורשה, אחרי הודעת שם אל שדי, המגביל את
שוויו של יושר החיים מצד המוסר החי המעשי המתוקן שלהם שמקבל אל תוכו כל כך
מהאידיאליות האלהית כמה שהוא צריך למעשהו הממשי שבפועל
החטא היסודי שגורם גלות הוא מה שמהרס את התכונה האלהית של האומה בכללה,
את היסוד של הקדושה הלאומית הכוללת, מה שאינו נותן את תכונת החיים של כל יחיד
להתרומם לטהרתו וקדושת שאיפתו. ומה שמאפיל את ההארה האלהית בכללה מהאיר
ברום ערכה באומה, ומה שמעכב את השיווי האלהי ואת המנוחה הדרושה לסדרי החיים
הצבוריים. כדי שישובו מעצמם להתרומם ולהתעלות כפי טבע הנשמה הלאומית
האלהית הקדושה ביסודה. "בעון גלוי עריות עבודה זרה והשמטת שמיטין ויובלות
גלות בא לעולם"
)שבת ( מה שאצור בתוך האומה לטובה ולקדושה. כמו מה שאצור בתוכן הפנימי של
הנשמה האנושית מצד צלם אלהים שבקרבה, צריך הוא שיצא אל הפועל ויתגלה ע"י
נתינת ריוח מנוחה והפסק למהומה המעשית שבחיים צבוריים התדיריים, המעכבת את
המחשבות היותר טהורות ואידיאליות, שלא להתפתח ולהופיע לפי ערכן הנשגב
שבסגולה הפנימית שבאוצר החיים. האומה, שההכרה האלהית שלה היא צרופה וברורה,
דף 282
ומוכנת היא עם צביונה זה להיות מתעלה ומתגדלת. צריכה היא פרקים קבועים של
שביתה ; "ושבתה הארץ שבת לה'" השאיפה האידיאלית האלהית השרויה בקביעות
בתור תקוה פנימית אדירה ומעשית בתוכיות נשמתה של האומה. "הגוי הגדול"
שהחרות
האלהית היא אור חייו ונשמתו, מגלה היא במאור התורה בקרב חיי האומה בארצה. בזמן
שהיא מוכנה למלוא קדושת כל המצות התלויות בה. שסימנה הכללי המקיף הוא ."בזמן
שהיובל נוהג". את התנוצצות חדושי הדעות ומרחבי ההשקפות. המתעלות מעל הרגלי
חיי החברה המצומצמים ומיושנים בתרדמת קפאון של משך תקופה זמנית האבות.
בברית קדושתם האלהית. הנם עומדים בראש התנאים של קיום האומה ועמדתה
בארצה המכשירים לשכלולו המלא של הקנין הצבורי הזה בצביון כללי, ההולך
ומתפשט גם בחיי כל איש יחידי. וחוזר ומתאגד יפה. בלא פרץ ובלא צוחה, בלא נגוד
והריסה. אל הכלל ואל משטרו. במזג הלאומי של "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
מתוקן
על נחלת ה'. הם כל מצותיה של תורה החלק המשפטי לסגל יפה את ההוה
של החיים לשעתו. והחלק החקי לקשרו יפה אל העתיד. ההולך ומתעלה. הולך
ופורח. המקשר את העילויים הפרקיים לעילויים התקופתיים. את הקודש האישי והמעשי
שהחק והמשפט הוא יסוד חייו והשלמתו. אל הקודש הכללי. שהחק והמשפט נובע ממנו.
והוא עומד ומשפיע עליו בקדושת דרורו והוד עליוניות חרותו "כרוך ה' אלהי ישראל
מן
העולם ועד העולם. מעלמא דשמיטה עד עלמא דיובלא". )זהר(
כשחטא ישראל. כאשר "עזבו את ה'. נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור". נפגמה
נשמת האומה המאויים העליונים והקדושים. שהם יסודות כל קיומה. הלכו הלוך וחסר.
הלוך ועומם. עד אשר נחשכו מאורותיה החפץ האלהי שבעמקי נשמתה. תחת אשר היה
צריך להתגבר ולצאת מן הכח אל הפועל. נשאר טמון וגנוז. ירד עד הדיוטא התחתונה, עד
אפיסת הערך הממשי בחיים וברעיון. "שכינתא נפלת לעפרא" "דנחתת
בחובין דישראל"
,זהר( אם החפץ האלהי. הנעוץ בתכן טבע עצמותה של הנשמה הלאומית, היה אפשר לו
להיות כלה ובטל לגמרי. אז סופה של נסיגה כזאת היה כליון חרוץ כמקרה כל עם ולשון
של העולם העתיק אבל דבר זה היה לא יהיה יוכל רוח אלהים חיים להיות קבור וגנוז
תחת גלים רבים של זוהמת שרירות לב ושחיתות מנהגים. תחת ערימות רבות של דעות
כוזבות שתוכנן רשע. נבלה ודמיון מתעה. אבל לא ימח לגמרי אותו הרושם האלהי
מתכונת האומה בכללה אמנם ההשחתה של הטית הדרך במובן המוסרי והחברתי, ע"י
הסרת העטרה האלהית מתוך משטר החיים ושאיפת ההויה. באומה זו המוכנת לנשגב
וקדוש. ודאי מוכרחת היא להיות יותר גדולה וככרת מכפי המדה שהיא מוכנה לפעול אצל
כל שאר עם ולשון. שהמושג החברתי והמוסר המעשי הפשוט אדוק וקשור בהם גם
בצביון חיים של גסות ופראות. לעומת זה בישראל מחובר הוא כל כך הצלם האלהי
דף 283
הכללי של נשמת האדם עם המעלה העליונה של העטרה האלהית של האומה, עד
שבהיות האחרונה לקויה ונפגמת סר גם הערך של הראשונה במדה איומה חיי הצבור
נתקלקלו כ"כ, עד שהתכונה הלאומית בעצמה החלה לפעול בנגוד לעצם יסודה הטוב
האלהי שבה הוסתר ונרדם, והאופי המעשי לקח לו דרכי רשע והשחתה. "כי זנתה
אמם הובישה הורתם. המבט האלהי שבה נעלם ואבד. "והיה כנור ונבל תף וחליל ויין
משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי
רעב והמונו צחה צמא" בתוך לבם של יחידים נשאר אותו הרושם היסודי המוכרח
להשאר. אבל כח המוסר האלהי, הנובע מתוך ההשפעה העליונה של השאיפה האלהית
המלאה, האצורה בנשמת האומה מירושת קדושת אבות וממורשת האידיאליות העליונה
של אור תורת אלהים חיים. העומדת על גבה, בתכונת החיים הצבוריים, הוא נהרס עד
קרוב ליסוד, עד סמוך לנקודת האפיסה. "ועל דא אמר דוד, דהוא מלכות כנסת ישראל,
כי
כפשע ביני ובין המות" )זהר( הצד הרע, שבצבור נשחת הוא יותר מפורסם מהצד הטוב
הגנוז בו ביחידים, מצא את כלי משחתו מוכנים לפניו ע"י כח הקבוץ והמשטר של
האומה. הכרח היה לדכא את חיי הצבור המקולקל עד היסוד, את צביונו הקיים בפועל,
את ההשרשות הרעות שהספיק להשריש בלב היחידים, את הרעל שהספיק להטיל גם בכל
הציורים היותר טהורים וקדושים. "חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל,אזן ועצדה, חדשיכם
ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטרח, נלאיתי נשא" , "למה זה לי לבונה משבא
תבוא,
וקנה הטוב מארץ מרחק, עלותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי", "קצפתי על
עמי,
חללתי נחלתי". "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה" . ימי הבית השני
לא היו ראויים
להשבת איתנות הכח הצבורי במלוא מובנו. לזה עומדת היא מלכות בית דוד. רק קבוץ כח
היחידים "הנבדלים מטומאות גויי הארצות" היה אז, שהחלו ליסד איזה צביון
צבורי,
שההופעה האלהית האישית, "עלמא דשמיטה עלמא תתאה" )זהר(, תמצא בה מקלט.
מתוך החולשה הצבורית הכללית, מתוך אי האפשרות למחשבות האלהיות היותר
עליונות ומקיפות, של זהר קדושת האבות ואור תורת חיים שעליה היא מתעלה, להופיע
בכל גאונן, מתוך שלא מורק ועובד עדיין האופי הצבורי מכל אותה הזוהמא שקלט
בקרבו בימים אשר שחת את דרכו, היה יסוד הבית השני רק הכנה טובה בעד פזור
איום, שהיה צריך לבוא אחריו. השביתה הארוכה של עסקי מדיניות וסכסוכיהם, השקיטה
לתקופות ארוכות את הרוח הכללי, עד שכנסת ישראל במובנה הלאומי היה לה די זמן ודי
נסיון להעמיק יפה בחשבון עולמה. סערת החיים המבוהלת. של בקשת גדולת שלטון
והתגברות, שהיא מעכרת את טוהר המוסר הלאומי האלהי, כשם שהטרדות הזמניות
במלחמת החיים של כל יחיד מעכרות את אידיאליות הקדושה האלהית שבנשמתו פנימה.
דף 284
חדלה ממנה זמן כביר וכך גרמה לה. אותה השביתה לכנסת ישראל, שהמוסר האלהי,
הטבעי לה. החל לאט לאט לשוב לחדור לתוך נקודת עצמיותה הכחות האלהיים
הנרדמים בקרבה שבו לתחיה. והמגמה הפנימית של כללות האומה מתעמקת היא בעז
המוסר העליון הכללי של האורה האלהית בקרבה פנימה. ובחפץ עז לממשלת אורו חיי
היושר. הטוהר, המוסר, המדע העליון. החסד והמשפט, משקל השיווי האידיאלי האלהי
הנעוץ ברוממות התכונה האלהית של ברית אבות, הם כל עיקר מעינה העמקת החדירה
אל תוכיות הנשמה הלאומית. עם כל גודלה והיקפה. עם כל סיבוכי החיים וגליהם
השואנים שבקרב נשמת אומה גדולה ורבת אונים, צריכה היא לצרופים רבים רשמים
נוראים וחודרים של התלהבות ויאושים, התמרמרות וגעגועים, הסתגפות וירידת
מחשכים. ורוממות אור תקוה ותחית רוח אידיאלי ושלום עולמים, כל החזיונות
השונים והמנגדים הללו יחד עושים הם את פעולת החדירה וההשבה לתחיה את הכח
הצבורי האלהי לפי מדת עליונותו.
וכאן צריך הדבר להיות כבר מתחיל מיסודו יסוד המוסר הצבורי הישראלי, החפץ של
תכנית החיים ע"פ השאיפה האלהית. שהם תו האבות, של רוממות החמדה לתכונה
רוחנית עשירה ומפוארה כזו בצביון החיים הכלליים, הוא צריך מתחלה לשוב אל ישראל
מתוך כך ילכו ויתעוררו למלוא קביעותם כל ענפי מצותיה המעשיות של תורה וחוקיה.
שעל ידם תשוב ותכונן באומה האורה האלהית הכללית במובן צבורי גדול. והנה אצל
רבים מבני דורנו אנו מוצאים, שאעפ"י שמצד הירידה בהכרת תוכן נשמת התורה סרו
מדרך ה', וימאסו בדת וקודש, ולקחו להם את הדרך של כופרי האומות, בכל זאת היושר
הצבורי חי בקרבם באופן גדול ונשגב, ודבקים הם במצוות השכליות והמוסריות עד כדי
מסירות נפש. למדים אנו. שהכח הכללי האלהי של השפעת קדושת האבות "לשמור דרך
ה, לעשות צדקה ומשפט" החל להתנער ולתת את פריו. הירידה המעשית של קיום
המצות, והשפלת ערך האמונה והקדושה בכללה. באה עתה לא מפני שהנטיה הנפשית
היא זרה מיסודה לתוכנה הפנימי של קדושת המצות ואורה האלהי של האמונה, אלא
מפני שתוכן העבודה האמונית היה מוכרח להופיע במשך זמן הגלות בצורת החיים
הפרטיים, שהיא למטה מערך המוסר הצבורי. שבעצמותו הוא מלא ברוח השאיפה
האלהית העליונה כנסת ישראל בכללה היא כבר מנוקה מעון, "ועמך כולם
צדיקים",
"לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה. ומלאה צבאה ונרצה עונה" . עתה הננו
רואים
בעינינו, שאם תקום האומה הישראלית בגאון עוזה להיות לאומה חיה ואדירה, המנהגת
את עצמה ומתיחסת ביחש לאומי לכל העולם. תהיה תכונתה בתכלית המוסר והתקון.
שריה לא יהיו "סוררים וחברי גנבים אהבי שחד ורודפי שלמונים" . אהבת הצדק
והיושר החברתי מבצבצת ועולה, וחיי הבית והמשפחה נכונים הם לעמוד על בסיס נכון
ונשא בקדושתם. והארה חזקה ומאירה יפה, המרגלת את העין לראות איך שכל התכסיס
דף 285
הגדול והארוך של כל המצות השמעיות שבתורה נדרש ומתאים הוא להשלמת השאיפה
האלהית המוסרית הגבוהה, המיוחדת לישראל והפועלת מתוכו על כלל המשפחה
האנושית, מוכנת היא מיד לפעול זרם גדול של תשובה שלמה, אפילו ודוקא מהפושעים
והמורדים היותר נלהבים. שרק השקפות אידיאליות מוטעות הובילום למרחק וידחום
חוץ למחנה ישראל. וחסרון הארות אדירות של החכמה האלהית מצד פנימיותנו גרם את
השלמת ההשחתה. "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" "ואני זאת בריתי
אותם, אמר
ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך.
אמר ה' מעתה ועד עולם" .
אנחנו חיבים לנחם את ישראל, להודיע את השבח הכללי של כנסת ישראל, ביחוד
בכללותה, להודיע את טהרת הנשמה ובריאותה המושרשת בקרבה "וישראל אע"ג
דמחויבין בכמה חובין. כמה דאמרינן 'אין ב"ד בא עד שיהיה דור שכולו זכאי או
כולו
חייב'. אתמר בהון 'אם רעה בעיני אדוניה, אשר לא יעדה', ועם כל דא 'והפדה' מגלותא.
'ולא ימשל למכרה' בגלותא. 'בבגדו בה' בגין דבגדו בעבודה זרה". )תיקוני זהר(.
הטוהר
המוסרי האידיאלי, בטהרת רגש הכרת הטובה החברתית המעשית הנובעת ממנו.
וברוממות להבת האהבה אל הטוב והיושר בעצמו, הוא בא לסדר את החיים כולם ע"פ
מבט בהיר. והוא באמת תולדה של האורה האלהית שבנשמה. אפילו קודם שתכיר את
ערך עצמה ואת מולדתה העליונה, בהיותה חסרה עדיין בהירות ההכרה האלהית הצריכה
לכך "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", הרי התכונה בעצמה
החפצה
בחיי צדק ויושר. משפט אמת וטהרת משפחה, היא הסרה מעבודה זרה, המוצאת מקומה
ע"י המהומה של טומאת החיים, גסותם ובהמיותם. "והפדה בגין דבגדו בעבודה
זרה"
הכחות הכלליים שלנו צריכים אומץ וגבורה, הארה והרחבה. וצריכים הם נחומים
והבטחה ודעה ברורה ופנימית, ש"העם היושב בה נשוא עון". אמנם הפרטים ודאי
צריכים הם להדרכת מוסר. ואם הצורך והיכולת מסכימים גם לגערה ולנזיפה, גם
לאיזו מרדות והדרכה תקיפה לפעמים והכל לפי הענין,אבל רוח הכלל צריך הוא
התרוממות ותנחומים, סניגוריא ולמוד זכות, כי כדאי הוא וראוי הוא
לכך, "עת לחננה כי בא מועד".
בחינות מעשיות הננו יכולים לקחת מההוה. עומדות הנה המושבות בארץ ישראל
במצב של אבטונומיה בחייהן המיוחדים הצבוריים כשהם לעצמם. הכח הרודה הוא רק
הועד של המושבה, וכענינים מיוחדים זיקוק כח תורה והוראה של הרבנות. והנה
המושבות הנן קיבוצים של אכרים, עובדים עבודת האדמה, או לפי קלקולי הסדרים
שנתהוו במשך התבוננותן עסוקים במסחר תוצאות אדמתם, אבל כולם הנם אנשים
מעולם המעשה החומרי כפי הערך הבינוני, לבד מיחידים מצוינים, וזה כמו קרוב
דף 286
לשלושים שנה שהן עומדות על תלן, והן כמספר קרוב לשלשים קהילות, הרי זה מחוז
גדול עברי והנה נבחין נא את מדת מוסרם ביחש למוסר האנושי שבהמון
של כל עם ולשון היושבים על אדמתם, ולמצב עמנו בתקופה
הקדמוניה. עלינו להודות שהנם עומדים במצב כ"כ נעלה עד שראוי
שנתפאר בהם לעיני כל העולם כולו. אותן העבירות החמורות, שההמון רגיל
בהן ברבויו, גזילה, גניבה, רציחה, וכדומה, אין נשמעות כלל, טהרת המשפחה באופן
הגון, הדלתות יכולות להיות פתוחות בלילה באין כל פחד. האין זה נוה שלום, האין זה
אהל ישרים ? הועד עוסק במשטרו, ולא יעלה על דעת לחשוד אותם האנשים הבינונים.
המטופלים בדאגות החיים, בקבלת שוחד ורדיפת שלמונים, אפילו במדה מעטה.
ברוב שורר שלום ושלות השקט. מי עשה לנו את כל אלה, מי הפך את הלב הנגרש
והנרעש ללב שלו מלא אהבה ומנוחה, ואת הצבור הנשחת של "כחכי איש גדודים דרך
ירצחו שכמה" לצבור הגון וכשר? עלינו להודות : מכאובי הגלות החישו רפואות
תעלה, והם החזירו את קדושתם של ישראל למכונה. ועלינו עתה להתפאר בצדק, שנוכל
להבטיח שכל מה שיהיה הצבור הישראלי יותר ניכר ויותר מסוים, יותר עולה במעלת חייו
החברתיים ומכשיריהם, כן יוסיף הדרו ותפארתו, תרבותו ויפי הנהגתו, לתפארת אלהים
ואדם .
המושבות הללו, השוכנות לבדן. בלא תערובת של כח זר במשטרן. על אדמת הקודש,
הנן לנו מופת נאמן, המוכיח שיוכל עמנו לנהל את עניניו הפנימיים הכלליים בהדרכת
השפעתו העצמית, ומוציא לגמרי מידי טעותם של המתיאשים שבנו, הטוענים שכבר
חדלה לנו האפשרות להתקיים קיום חברתי וצבורי בלא כח אחר מעורב. אמת הדבר.
שכדי להשלים ולהעלות את כשרון ההנהגה הצבורית בהרחבה לכל צדדיה צריכים אנו
עדיין לרפואה. אבל הרפואה קרובה היא לנו: "תלמידי חכמים מרבים שלום
בעולם".
וכדי להרבות את השלום צריך, כמובן, שיהיו תלמידי חכמים מרבים את פעולתם על כל
אותם המקצועות, שיש בהם גורמים להשבית את השלום. המקצועות המעשיים גם הם
יכולים, בדרך סבוב. להשבית את השלום כשהם אינם כתקונם, ולהביא לידי שנאה
וקינטוריה ע"י ההתגודדות וההתפרדות המעשית. ההבדל והנגוד המעשי. אבל גדולה
מאד מזה היא השבתת השלום הכאה ע"י סכסוכי דעות ופירודי
מושגים, המביאה בהכרח לידי מעשים סותרים ועוררים שנאה. טעות
מוחלטת היא ביד האומרים שצריך להניח את היד מאי השווי של הדעות, להניח אותן
ביד הסבלנות הרחבה. הסבלנות תוכל לכל היותר להשקיט מעט מריבה מעשית ורותחת.
אבל לא תוכל לקשר את הלבבות ולאגד את החיים. הסבלנות נועדה להשלים בין אותם
חילוקי הדעות, שהם ראויים להמצא מצד הטבע האנושי הבריא, ש"כשם שאין
פרצופיהם שוים, כך אין דעותיהם שוות" , אבל חלילה לה מלהיות הסבה הגורמת
דף 287
לעצלות בזכוך הדעות והארתן, עד שתגן גם על הדעות המזיקות והבסריות. אם רק נמלא
את תפקידנו התורני כראוי, בבירור הלכות הדעות ושרשי מושגי היהדות היסודיים,
לפחות כפי אותה המדה הצריכה לאגד האחדותי של האומה ושיגוב כחה בפעלים
כלליים. אז נוכל לבא לידי אותו המעמד הטוב, שלא נצטרך להשתמש במדת הסבלנות
המישנת ומפילה תרדמה, כי אם במדת השלום הער והחי. כדי לישר את המוחות אחרי
שכבר נתעקמו, להסיר את הטינא שבלבבות אחרי שכבר נפגעו, צריכים תלמידי חכמים
להיות מופיעים בהארה גדולה להרים את דגל האור של טהרת הדעות היסודיות וכל
ענפיהן, עד אותה המדה שהשלום יהיה הולך ומתעלה, עד שכל החילוקים יובנו בערך
התאמתם, והתוך האחדותי המאגד את הכל לאגודה אחת יוכר ויובלט היטב.
בתחלה צריכים הרעיונות להתמלא ממקוריותם, כח הדעה צריך להתברך, אומץ
המחשבה צריך שיתרבה. ואח"כ יתבררו ויקראו המושגים בשמותיהם, שיהיו מובנים
בתכלית דיוקם דוקא ע"פ אותם השמות המדויקים שקראו להם בחירי חכמינו מני אז.
"וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו )עבדי אביו( בימי אברהם אביו,
ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו".
העובדות של אותם הצעירים שלנו שנלחמו בשביל הצדק והיושר, בפרט אותם
שחרפו נפשם בשביל ביעור הזימה והנבלה, הנן גם הנה עדים נאמנים על ההתעלות של
עצם התכונה הישראלית שבדור. בזיכוך המוסר והתרוממות המדות הטובות העקריות
וצריכים אנחנו להודיע לכלל עמנו את ערכו. ולקרא בשמות נכונים את מושגיו, ולברר
יפה את היחש הגדול של כל התכונה האלהית של התורה כולה אל מושגי הטוב והמוסר
המושרשים ונקלטים בקרבם, בזה יחיה לבבם, והיו לנו באמת לבנים נאמנים
המובן הזה של הנחמה צריכים אנחנו להשתמש בו אפילו נגד הרחוקים מאד שרגש
הדת עומם אצלם כל כך, עד שכבר נראה שחדל לפעם בקרבם. אבל גם אין לנו לשכוח
שיש אתנו, ב"ה, רבים מאד מבנינו הצעירים, שהם ממולאים ג"כ ברגשי דת
וקודש ועם
זה מלאים כח מוסר כללי ועוז גבורה וחפץ טוב להועיל אל הכלל, וכשרון נשגב להרבות
מפעלים לטובה, והנם נפגמים בהעדר הארת תוכן הדעה הפנימית של מושגי האמונה
והעבודה האלהית, של הכרת תמצית התמימות והקדושה של אהבת התורה ולומדיה, של
ערכה וכבודה. וכל זה בא מפני שהם כבר הגיעו לידי אותה מדה, שהם צריכים הסברים
של עומק פנימיותה של תורה ואמתת חכמת הדת והאמונה, ואותם ציורי המושגים
שקלטו בילדותם אינם מספיקים להם, ואותה ההדרכה הנהוגה שעל פיה הלומד יגדל רק
בידיעת הפרטים, של ההלכות והענינים שעוסק בהם, אבל את הידיעה התוכית של דברי
אלהים חיים לא יסגל לעצמו ביתר מעלה, ביתר הרחבה והארה מכפי מצב הילדות,
זהו הגורם להיות מתנודד לכל רוח. ומרגיש עצמו חסר ולקוי, נפגם וחלש, באין
המאמץ הראוי להרים קרן בחכמתה של תורה וכבודה. לאלה היקרים אנחנו צריכים
להביא סם מרפא של אסותא דאורייתא, אז יראו וינהרו. ימצאו את עצמם מלאי חיים
דף 288
ומוארים באורה גדולה. ומתוך כך יסגלו לעצמם כח הסברה והרחבה, בדבור ובכתיבה.
להרים את דגל התורה ודגל ישראל בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט. והם יכניסו רוח
חיים ישראליים, קדושים וטהורים באמת, בנשמתם של חבריהם הצעירים היותר רחוקים,
אותם שזרם החיים שטפם הרבה. ויחד "הקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל
יעריצו" .
יש שרבוי דקדוקים, אפילו בנטיה לדברי קדושה ויראה של זהירות המצות וכל טוב.
מזיק לחסידות אמתית ולשלמות של אמת. אין שקר שלא יהיה בו קצת אמת, אלא שכל
זמן שאין מבררים את אותו הקצת, ומעמידים אותו בגלוי ובביאור על מכונו מתפשט
הוא כח השקר על הכל : ולעומת זה כל מה שיסברו הלוחמים נגד השקר, להכחיש ביותר
את קצת האמת שיש בו, הרי הם מחזיקים בזה גופא את כח השקר אמנם הכשר טוב צריך
העולם עד שיהיה ראוי להגלות בתוכו האמת הברורה, עד שיהיה אפשר לומר על קצת
האמת הנמצא בהשקר שאמנם כן הוא. ולסמנו יפה, למען יטול החושך של השקר את
חלקו. ולא יערבב את העולם בתביעותיו השקריות. המתפשטות והולכות על חשבון קצת
האמת הנמצא בתוכו, דבר זה נמצא בכל דעה רעה שבעולם, בכל אמונה אוילית
וטמאה, בכל כיעור ובכל עבודה זרה. במקצוע זה העולם הולך ואור, הוא הולך ומתכשר
להיות מתגלים לו תכני האמת כמו שהם במקומם וערכם. הבקורת ההולכת ומתרבה
אמנם לא הגיע עדיין למטרתה, אבל היא שואפת אליה, כי יד צור כל העולמים נטויה בזה
להגיה אורות מאופל. לברר בחופש והרחבה, על צד השקר המועט, המוכרח להמצא
בתוך האמת הגדולה והמרובה, ועל ניצוץ האמת המתגלה בתוך עומק החושך של השקר.
וזה ההכשר עצמו שהוא בא לעולם ע"י התפתחות נמשכת ע"י יסורים גדולים,
יסורים
גופניים וביותר יסורים נפשיים. יסורי הבירור של האור מתוך החושך וההבדלה של
החושך מתוך האור. הוא הולך ומביא את התקון הגמור לעולם, שלגלותו במלואו
מוכנת היא כנסת ישראל. "ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת". "ויאמר
אך עמי המה
בנים לא ישקרו. ויהי להם למושיע". נביאי ישראל נביאי האמת "ידעו
בהקב"ה שאמתי
הוא. לפיכך לא כזבו בו" וזהו שבח עצום ונורא שישראל יתפאר בו עדי עד.
ההתנגדות אל החוקיות בכלל מצאה את הד קולה בכנסיה כזאת, שהתחילה להיות
נבנית מפליטי בני ישראל, אשר לאט לאט עזבו את עמם ואת צור מעוזם, ובכח הרוחני
שלקחו עמהם ע"י אותו הלשד אשר הספיקו לינק משדי ישראל, נצבו לו לצרים
ואויבים.
וכן ארך הדבר הלוך וארוך. החוטים נטוו ונארכו, ארג גדול מיוחד של המסך המבדיל בין
ישראל לעמים החדשים, שקבלו ע"י אותם היחידים את השפעתם, קם ונהיה. ממנו
דף 289
תוצאות, ע"י עוד כמה סבות גזעיות. חברתיות וכלכליות. שהתלקטו אליו, עד אשר
השנאה הכבושה והאיומה שביניהם לישראל מצאה מקום מבוסס וכר נרחב אבל התוכן
הוא בנוי על השנאה את החקיות. הנעוצה עמוק בסיעה זו. שקמה ותכבוש עולם מלא.
היא כללות הנצרות. היא ודאי לא קמה על מעמדה, היתה מוכרחת לעזוב את הפרינציפים
הראשיים של מאיסת החקים. כיון שנכנסה לכלל עממיות של קיבוצים גדולים, והוכרחו
להסתבך בחקי דת בתור תכסיס אמוני וכחקי מדינה מתנודדים, אבל הארס של מאיסת
החקים, לעומת ישראל המקודשים דוקא בחק ומשפט כתוב. נשאר ונקבע הרעל החודר
והולך מצא לו מדי עברו לפעמים נכשלים יחידים מעמנו, ולפעמים ג"כ המון רב
בדורנו
הגיע עד מרום פסגתו. הוא פגע במרביתו של הדור הצעיר, שהוא בעצמו עוד איננו יודע
את תוכן קצפו והתרגזותו. אבל העין הצופיה יפה הבוחנת כראוי, היא מוצאת שפגעה בו
המחלה הישנה, שבימים מקדם פגעה רק ביחידים. מעטים או רבים, מחלת מאיסת
החקיות. שתוצאתה היא שנאת ישראל בהחלט.
עצמותה של האומה הישראלית. קיומה והויתה, תוכנה הפסיכולוגי. תקותה ומעמדה
המדיני, הכל תלוי, בנוי ומשוכלל, על יסוד אהבת החק האלהי של קדושת המצות
והמשפטים. יודעת היא ומכרת, בהכרה אינסטיקטיבית. עמוקה וברורה, עד כדי מסירת
נפש בשמחה, שכל עמדתה. נצחונה. צביונה ותפארתה, הכל תלוי וקשור בקדושת אהבת
החקיות האלהית. כל מוסר של קדושה. כל תועפות של התלהבות. כל השתפכות נפש של
רגשי דת לוהטים ומנשאים, או גם מסערים ומחרידים, אפילו אם יגברו חיל עד מרומים.
אפילו אם יגדלו לעשות גדולות ונשגבות, גבורות ונצורות, אותות ומופתים, אפס ותהו
הם מול אותה הידיעה הגדולה והברורה. הצבורה וגנוזה בעומק נשמתה של האומה
כולה, שהיא יודעת שיסוד חייה ונצחיותה, זיוה ועטרת עתידה, תלוי בשמירת הקדושה
של החקים, באהבת החקיות האלהית, שהיא במהותה ועצמותה, אשר כל כלי יוצר עליה
לא יצלח וכל לשון תקום אתה למשפט תרשיע. הפרא האלילי, גם כשהוא מדמה שיוכל
להכניע את זדון לבו ורשעתו ללכת באורח מוסר של נדבה. בתוכן חיים של המון דמיונות
מלהיבים, שהם דומים הרבה להלך נפשו של הפרא, שהוא בלתי למוד ליתן מתג
ורסן לכחותיו הנפשיים, והם יוכלו להסתגל שיהיו נוטים לפרישות, למוסר של כניעה.
הסתגפות ובטול חיי עולם הזה, בלב ובדמיון עכ"פ, אבל מפני האדירות של החק הוא
מתבהל כמפני מלאך בלהות. כל כך הפוך הוא מן החק האלהי. עד אשר מפני שמו ירגז
ויפחד, רגשי תיעוב ושנאה יתעוררו ממעמקי נפשו לעומת החק האלהי. ובאמת כאן נעוץ
יסוד ההבדל התכוני שבין ישראל לעמים, "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו
לישראל,
לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, הללויה".
הסבה הפסיכית, שעל ידה נמצא טבע זה של מאיסת החקיות בנפש האנושיות בכללה,
והסבה המסבבת, שעל ידה היא יכולה להיות נדבקת גם בישראל בתור מחלה, היא מקצת
האמת שיש בה. החוקיות כשהיא הולכת במהלכה, לפי סדרי הסתעפויותיה ונתוחי
דף 290
פרטיה, בהיות העזיבה של פתיחת מעינה הרעיוני המקורי. והנסיגה הנפשית מעל ציורי
ההשקפות האלהיות והמוסריות הנשגבות אשר בפנימיות יסודה. מצמצמות את הרוח
ומיבשות את לשד החיים של השכל ושל הדמיון החי והנאה. מטלת היא אימה יתרה.
חרדה ואין שלום על מחזיקיה. ויכולה היא ללפף את החיים ולהחניקם בזרע עוז
הכבדתה. וביותר בצלליה המרובים. בכח האימה והחרדה. שהיא מכילה בקרבה נגד
מהלך זה קבוע הוא הכח של מאיסת החוקיות. שהוא מתגבר והולך כל זמן שלא ימצא
מקום לגבות את חובו והשנאה אל החק והמשטר האלהי העליון. הקבוע בעצם הנשמה
של כנסת ישראל מצאה מקום בבניה של כנסת ישראל עצמה. והמהומה מתגברת
מרגישים הם כל שונאי החוקיות. הנאגדים עם כל זה בעמם, את עומק הסתירה שיש בזה
בקרב נפשם ולבבם. אבל אינם יכולים להבינה. וקל וחומר שאינם יכולים לבנותה
ולישבה. מפני שחסרים להם התבלין של הרפואה הדרושה להם אותה המחלה מתדבקת
ביחוד אצל בעלי לחות נפשית ופיוטיות. שע"פ גידול הגון וטוב יכולים היו להיות
מבחירי רבנן דאגדתא . חודרי מסתרים וצפונות אלוהיות. ומתוך שלא נמצא להם מקום
הראוי לינק ממנו את ההשפעה הדרושה להם. נעשו הם מסוגלים להביט על החק כעל
תמונה מזרה פחד. ויחלו למאוס בחקיות. ותצא כל אותה הפרצה הגדולה שאנו רואים
עכשו בדור
כדי להסיר משרשה את המחלה של מאיסת החקיות. עלינו להשתדל להגביר את
פתיחת המעין ממקורה של תורה. ולרומם את לחלוחית הלמוד של האגדה ומהלך הרעיון
של סתרי תורה וגנזי יראת ה' טהורה כשהמעין נפתח. וממקור נשמת נשמתה של תורה
הולכים הרעיונות ומתברכים ומתרבים. ע"י עסק בתורה לשמה במובנה הרחב. המלא
והחי, שהיא מתמלאת בו בעסק קבוע בדרך טהרה. חכמה. גבורה וענוה. ברזי תורה, שאז
אין כח החדוש בא טיפין טיפין כי אם נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. אז
כל מצוה וכל הלכה. כל דיוק וכל דקדוק. מוצאים הם את המשך מקורם הרוחני. הנחמד
והנעים, וכל מה שהדקדוקים מתרבים. מתרבים בסיסים למכוני רעיונות נשגבים. מחיים
ומשיבים נפש, וממילא לוקח לו כח הזהירות את חילו ממקור הנשמה העליונה. ממקור
נחל עדנים ואור גיל שמחת עדן עליון. רוגז הכעסנות והקפדנות היבשה. הנלוה עם אמוץ
הקביעות של הדיקנות המעשית. סר אז מן הנפש. מדת הדין מתמזגת באור נעים של חסד
ושל תפארת, והגבורות נמתקות באור מקור בינה ודעת עליון. המחשבות ההולכות
ומתגברות, הולכות ומשתלבות ע"י פגישת גלי אורה של עצמיותה ומקור חייה של
הנשמה הישראלית ונשמת האדם בכללה. ושל הגוונים המרובים של האורות הנשגבות
ע"י כחם של דברי תורה, המתכפלים ע"י כך בהשפעתם בערך מרובע ההולך ומתגבר
"רכב אש וסוסי אש, אינון אתוון דאורייתא" )תיקוני זהר(. אז מתילדים
ומתבררים
שמות ותארים, ניבים ואמרים חדשים, שירים חדשים, דרושים מקוריים, ע"פ מהלך
המחשבה התמידית ההולכת ומחדשת את כחה בכל עת ובכל שעה. וכשנפגש איזה כח
דף 291
צדדי. של מחשכה הבאה מן החוץ. בין שהיא באה עם מהלך טבע הרעיון עצמו, ובין
שהיא באה מתוך מהלך חיי הזמן ופרסומם. מיד היא מודככת ליסודותיה מתוך הלח
הגדול היסודי. החום והאור. של המחשבה הנשמתית הכבירה. ההולך ומתגבר. והוא
מגדל את הנפש ע"י זהרת בירורו ותוספת ההכרה בין האור ובין החושך. הסיג ההולך
ונדחה. והטוב המתדבק במקורו ומודוג עם אותם חלקי הרעיונות. שהם נאים להתחבר
להם. ועושים פירות ומולידים דברים חדשים לקדושה ולגבורה. לטהרה ולתפארת ע"י
מלוא הרעיון של התגברות המחשבות הכלליות שהן מופיעות ועולות על גבי הדברים
המעשיים. עם טעמי מצוות המקובלים על הדעת. וכל המון הרעיונות הגדולים היכולים
עדי עד להיות מזדוגים להם בגודל ערך יושרם ושרשיות אמתתם. מתיצב החק לא
כמחוה שלד עצמות. שאין כח החיים ניכר בהם לעין הרואה כי אם כתבנית גויה מחוטבה
כתפארת אדם, בעל אברים וגידים. עצמות קרומי בשר עדין ועור צח ואדום. ובתוכם
שורה נפש רוח ונשמה. מוקפת בהארה חיה. המתרוממת באור יחידתה. וכל ההשתרגות
של החוקיות הולכת ומתגלית ג"כ באופן נעים וענוג. המוביל מנוחה ואהבה ללב
מחזיקיו
החיים עמו אז ישוב ויתגלה כל הודו והדרו ולח רעננותו של החק. וכל אותם הבנים.
שהם קרועים ומפורדים בנפשותם. ישובו לאהבת התורה. לאהבת חקי ה' ומצותיו באמת
ובאמונה. ואז תחל האומה להבנות בנין שלם "רנו שמים כי עשה ה'. הריעו תחתיות
ארץ. פצחו הרים רנה. יער וכל עץ בו.כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר גואלנו ה' צבאות
שמו קדוש ישראל".
*
הבטלנות. השיעמום והריחוק מהעולם החי והמעשי מצד עומק שיקוע עיונו של
האדם בענינים רוחניים. בעניני קדושה. אמונה ויראה. אינם באים כי אם מצד הטיפול
הארעי שלו בענינים האלה, מצד המחשבות שאינן גמורות, והן מסובכות גם בנפש
החושב עצמו. אשר על כן הוא מתירא מפני כל רוח קל שלא יהדפהו. ומוכרח הוא
להתכנס כחומט בקליפתו להשמר מכל רוח חי ופועל שבעולם החברתי. והוא דומה
לחלישת העובר שלא כלו לו חדשיו. שמוכרח הוא להיות סגור ומוקף שלא תזיקהו רוח
חיצון מן הצד אמנם עלינו לדעת. שהלידה מוכרחת להיות בבוא עתה, ואותה החולשה
העוברית כשהיא מזדוגת לילוד וגדול. מפני שלא קיבל לתוכו את אותם החומרים
המדינים. המגדילים ומחזקים את אבריו ועצמיו. ומרחיבים ג"כ את כחותיו הנפשיים.
הרי
הוא חולה ואומלל שאנו חייבים לרפאותו להשיב לו את כחו. עת הלידה הגיעה לישראל.
באו בנים עד משבר ה"קבר" נפתח בדמים מרובים. דמים טהורים ודמים טמאים
יחדו
עוברים ושוטפים. עלינו להחיש עזרה לכנסת ישראל היושבת על המשבר וכמו הרה
תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה הראש צריך לצאת ראשונה ע"פ הלידה הנורמלית.
דף 292
"משיצא רוב ראשו. משיצא פדחתו הרי הוא כילוד". משתתחיל המחשבה
הישראלית ממקורה הטהור, ממקור מכורתה ולדתה, מהמקור ששטפה ממנו האורה של
הנביאים לעולם, מהמקום שבדרך כמוס וגנוז הגדילה חכמת ישראל המקורית האלהית
את מעשיה בתקופות רחוקות וקרובות, משתתחיל ארץ חמדה לחדש כנשר את נעוריה
ביחושה הרוחני העליון, בהכירה את כבודה ומעלתה, הנה יולד גוי פעם אחת ויוחל ארץ
ביום אחד אין אויר ארץ ישראל מסוגל להיות מחכים דוקא בחכמה הקטנה של פלפולים
ודרושים נמוכים. דברים כאלה הם למטה ממעלתה המיוחדת של ארץ האורה, המלאה
חמדת אלהים חיים וחמדת ישראל. רבי זירא התענה הרבה כי היכי דלשתכח מיניה גמרא
בבלאה. דלא לטרדיה , כי אין זה מגמתה ותכליתה האחרונה של חכמת ארץ ישראל וגדולת
האורה של הטוב היתרוני שבתורת ארץ ישראל ודוקא מפני שלאותה הרוממות הגדולה
והרחבה, שאויר ארץ ישראל ראוי ומוכשר אליה, כשנשכיל להשתמש בקדושתו כראוי לו,
לא השתדלנו לעלות. למרות מה שנמצאו בנו מוכשרים וראויים לכך. על כן נחלשנו.
מאור נפשנו עומם וכח החיים שבנו מתדלדל מתוך כך באים כחות מזיקים זרים,
הלקוחים מארץ העמים מצד המקולקלים שבהם. ונושאים ראש ומלעיבים ומתעתעים.
שופכים כמים דמים נקיים בחרבות שפתותיהם, גורמים אפלה בעולם. מטמטמים את
הלבבות, ומשפילים את קרן ישראל עד לארץ לעומת זה אנחנו נפטרים באנחה או
ב"ביטול" של בטלנות וכהות לב, תחת אשר עלינו להופיע בדגל נשא ונשגב באור
תורת
חיים. בהרחבה גדולה של תורת אמת לשמה. המאירה את כל הלבבות, המסירה את כל
המכשולים, המשיבה את כל הנפשות העגומות לתחיה וצהלה. היכולה לענות לכסילים
כאולתם. להניס את כל הצללים ולמלא את העולמים בשמים מריח שדה אשר ברכו ה', עד
אשר גם גויים ממרחק יראו ויתמהו, ויצא לנו שם בגויים ביופינו כימי עולם, ובנינו
הנדחים והאבודים ישובו לנו בדמעות על לחייהם ויתרפקו על אהבתנו, אהבת עולמים
ואהבת קודש.
הצרות הגדולות, חבלי מות ומצוקי שאול, אשר סבונו ויגיעו עד מרום קצם. מתוכם
עצמם נקח תוספת כח ואומץ לבב. בעת אשר מכל רוח אש אוכלה ומוקדי שאול פתוחים
לא יהיו לנו מורך ופחד. עת צרה היא ליעקב וממנה יושע. הגיע התור. אשר מראש
חזו נביאי האמת והצדק וחוזי קודש עליונים. הגיע הזמן "דיתפתחון תרעי
דחוכמתא".
"ואפילו רביין דדרא יהון ידעין רזין וחכמתא עילאה" . "דם נעכר ונעשה
חלב", דיני
הגבורות המרות, אשר פרצו כל גדר, השחיתו כל קודש, השניאו כל קושט ודת, המה
בעצמם יאזרו חיל לנכשלים ולאין אונים עוצמה ירבו, לאחוז בעץ החיים הלוך ועלה,
מתחתית מצבו עד רום צמרתו, ולהעלות עמנו, מדי עלותנו, את כל כושל בעמנו. את כל
מוג לב ונפש נבוכה, וכולנו יחדיו נדליק אש קודש להגיה אורות, "עד יצא כנגה
צדקה
וישועתה כלפיד יבער" .
דף 293
אמנם כודאי לא נזניח את האורה והשמחה המצויה ע"י חידושי הלכה ופלפולים
נעימים ומחודדים. ע"י זהר ברקי של דרושים יפים וערבים, ע"י כל הרחבתה של
תורה
ע"י כל כשרון מצדי צדדים, איש איש כפי ברכתו ואם חביבה לעד היא ההברקה
המשמחת של פלפולי תורה צדדיים, אע"פ שאינם עיקר ויסוד כלל. קל וחומר לעצם
עומקה של הלכה. בקיאות וחריפות, ברור שיטות ולבון סוגיות אבל אל עלינו לשכוח
שכשיש עיקר ישנם ענפים וכשבלב נמצאת ומתמלאת ברוממות קדושתה האורה האלהית
הגדולה. החובקת בגודלה את כל המטרה העליונה של כל עסק התורה והעבודה. את
התכנית המקורית הרוחנית של ההוד והקדושה, שיש בכללות ההלכה הברורה
והמתבררת. אז גם כל החלקים האלה מאירים ושמחים אז תלמידי חכמים נעשים
מכובדים ומקובלים על הבריות, ובחוט של חסד ההולך ונמשך עליהם יראתם מתגדלת
אי אפשר שלא להרגיש רגש הכבוד נגד האיש העוסק ברזי עולם. בדרושים אלהיים
ומוסריים עליונים. אמנם מתי חשוב הוא העסק ברזי עולם. עסק של חכמה והסתכלות
נפש גדולה, כשהיא באה עם כל מכשיריה והרחבתה הלמודית והעיונית, המוסרית
והמדעית אין גדולת הרוח של ישראל מתגלה ע"י "דרושי הקטנות" של עסק
קטנוני
בספרים, אפילו יהיו ספרי מחקר וספרי קבלה, אם לא כשיש עמהם כל אותו הטהר
והקביעות. אותו החשק והנעם, הנדרש להסתכלות רחבה אלהית, הבאה מתוך שמחה
וגדולה של ענוה ושלות הנפש, מתוך אורך מחשבה והאדרת הדעה וההרגשה הזכה
והעדינה, מתוך אהבת החיים ואהבת הבריות, שאהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. אהבת
תורה ועל כולן אהבת ה' היא מחיה אותן, ומסדרת ברוחה הגדול את כל חלקיהן מתוך
הדעה העליונה והרחבה גם הדברים הנראים בודדים וקטנים מתאחדים הם ומצטרפים,
עולים ומתגדלים וע"י הכח הגדול והקדוש, של אור החכמה האלהית וטהרת המוסר
האמיץ והאדיר, שיהיה מתרבה והולך בלב של תלמידי חכמים המצוינים ביותר, מתמלא
האויר בכללו אורה ומתעלה ומתקדש. הרעיונות והשיחות, הכונות והנטיות, פושטים בו
את קדרותם ואת עצבונם החילוני, ועולים ומתקדשים בגדולה ובקדושה וממילא גם
אותם בני תורה. שלא הגיעו לערך זה שיהיו מחדשים מקוריים בעמקי הדעות ועליוניות
הרעיונות, הם ג"כ מתעלים ומזדככים. מתמלאים גדולה וענוה, רגש טהרה וקדושת
אמת.
וביותר בארץ ישראל הם מתחילים להכיר את ערכם, באשר הם שרויים במרכז האורה.
במקום אוצר החיים ואור הישועה לישראל.
באופנים כאלה הלבבות הולכים ומתיישבים, הדעות מתרחבות וכח הבטוי מתבסם
ומשתכלל, ההשפעה של תלמידי חכמים מתגדלת, והם מתחילים למלאות את תפקידם
להרבות שלום בעולם באמת ובצדק. עד שהם נעשים מוכשרים להביע בדברים ברורים
ואמתיים את המחשבה הגדולה של "הערך הגדול שיש לכנסת ישראל החיה בארץ ישראל
גם בהוה", בדברים שיש בהם רעננות קדושה, אור חיים מלאים, ואומץ אלהי נצחי
ואדיר.
והדברים הולכים ונשמעים, הולכים ומתקבלים. וכנסת ישראל שבגולה מתנשאת בגאון
נחומים לעומת חשיבות הכח המרכזי של החלק החי והנעלה שלה, היושב כבר על אדמת
הקודש, וחבלי אהבה קדושה וחיה הנם הולכים ונטוים. הולכים ומתחזקים. והענינים
דף 294
הולכים ונשמעים גם מחוץ למחנה ישראל. "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי"
כימי
עולם. וגם הממלכות האדירות שבעולם כולו מתחילות להביט ברגשי כבוד חדשים
ונשאים אל הממשלה הנדיבה והנכבדה. שעלתה בידה לעשות את הגדולה הזאת בקרב
האנושיות. להראות לכל העולם כולו את החזיון של תחית ישראל על אדמת הקודש
והאמון הגדול של הכרת האהבה והתודה לממלכה הזאת הולך ומתארג ומתחזק. עד
שנעשה לתכונה היסתורית עמוקה, ואותו העם קונה לו אוהב נאמן ונכבד בעולם. אוהב
בעל כשרון גדול ואדיר. אוהב מוכתר בכתר שם טוב, ובעטרת חטיבה אלהית אדירה.
והארת הפנים הולכת ומתרבה. וכל מה שישראל השוכן על אדמת הקודש בארץ אבות
מגלה יותר את הודו וערכו הרוחני, שהוא קנינו וסגולתו מאז. כל מה שהעולם כולו מוסיף
ומתענג על השפע הגדול של הטהרה האמונית וזהר החכמה האלהית. על האור המזהיר
של הרעיונות האלהיים. ההולכים ומתפשטים בעולם. ע"י מה ששיעור המדה הפנימית
של ברכת התורה. שע"י אויר הטהור והקדוש. המחכים ומעדן. עולה על כל גדותיו.
נעשה
יותר יפה. יותר מכובד ויותר מפרה. הקשר הפנימי היחושי. שיש לו סמוכים של מורשת
דורות והדרת קדומים נשאה, שבין האומה הנושאת עליה את חותם החיים העליונים.
הרוחניים והיותר חשובים של ארץ הקודש. ובין אותה האומה שהשפעתה השלטונית
ואור ישרתה הביאו את המעמד הרצוי הזה. עד אשר נצנים חדשים מתראים ומתגלים.
נצנים של חדוה ושל גדולה. והנשמה הישראלית מתקשטת בצביונה ומתכשרת לאור
הצפון אתה, וקולות פעמי רגלי מבשר הולכים ונשמעים "מה נאוו על ההרים רגלי
מבשר, מבשר טוב, משמיע ישועה. אומר לציון מלך אלהיך"
עה"ק יפו ת"ו. שנות תרס"ז-ח'(
דף 295
גרגרים הגיוניים
הענן והערפל המקיף את אור החשמל הרוחני. הלבוש הכללי
של כל הצבעים
הרוחניים. מתגלה בנשמה בתחילת מלוי התביעה הפנימית של מלוא אור העליון
המתנוצץ מהאורה האלהית הרוחנית העליונה. שלמעלה מגבולי החוש. נטית הטבע
ומהלך ההגיון בכל עת אשר הצמאון האלהי יכביד אכפו על הנשמה המטהרת מחלאת
הרפיונות השכליות והמוסריות. עצב איום יגלה. ממראה האור המבהיק. המראה
בבליטה נוראה את כל מערומי הנפש, את כל צדדי רפיונה. חולשתה וחשכתה ; התביעות
העליונות להיות כבני מרום, בטוהר ועוז ממלאות כל הלב ומצרי שאול מתגברים בנשמה,
התשובה מתחלת להכות את גליה, הנוחם הולך וסוער. החיים המסואבים עם כל רפשם
מתגלים, והנשמה סולדת ממחנק ריח רע, סלידה גפרורית, ומר לה מר.
אז תעוז החכמה לחכם, ואור חסד מעולם אין סוף, מאור הצחצחות העליונות יופיע
רוח חדשה ולב חדש יברא, מעטה הענוה והדכאות יצרף כאש וכבורית מכבסים את כל
סיגי הנשמה, וברק מוסר עליון והדר חפץ ויכולת ממקור הטהרה ישולח בכל חדרי לבב.
החכמה והחסד. הטוב והנועם, יחבקו באהבה את הנשמה הטהורה והאומללה בעת
צרתה. רסיסי נוחם תמלא. ורפואות תעלה לכל מחציה הנן הולכות ומורגשות. בטחון
ועוז תלבש ובכל כח מלא חיים חדשים תצוייד, במרומים תאוה מושבה, כנועם ה' תחזה,
וצפיית ישועה תמלא
אז יגלוא ורות מאופל , מכל נטיית חטא וכל משגה יציצו פרחי תועלת, לדרוך על
במתי מרומים, וגבורת תשובה מאהבה תחל לפעם, וזדונות יהפכו לזכויות.
ורחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר
אלהי.
*
קשה מאד לעמוד במקום שהאור מאיר ביותר, העין מתעששת לפני אור השמש ולפני
כל אור גדול באורות הרוחניים הדבר ג"כ נוהג בכל תוקף ביחוד קשה לעמוד נגד
האור
המוסרי בשעה שהוא זורח על הנשמה. נורא הוא מאד להיות עלוב מעצמו. וכל מה
שהאורה יותר מתגדלת, כן הפגמים של הנשמה יותר בולטים והצער מתרבה. על כן זוהר
דף 296
המוסר התיאורי מביא את הדכדוך של הנשמה וגם של הגוף. אם לא יוחש מרפא לחלי
הנכבד הזה ירושש יותר מדאי את הכוחות היותר טובים. המרפא הוא הנחמה של הטוב
המתגלה בעצם זה הצער ההכרה בעדינות הנפש וביקר ערכה, כשהיא באה למדרגה זו
להיות עלובה מעצמה. עושר גדול זה הוא מעודד ענוים בישועה . ויותר שהלב מתמלא
צער על מיעוט הטוב, האור והיושר שבתוכו, יותר הוא מתרומם בקרבו פנימה על עצם
הצער המורה על גדולת ערכו.
*
סכום הרוח הכללי של התרבות. של האור והשכלול נוכל להיות אומדים שהוא קצוב,
כמו כל המקסימום של כוחות המציאות. אין דבר נאבד, ואין דבר מתוסף, הכל
מתלבש ומתפשט. הקצבה של הרוח. של הנשמה הגדולה הכללית, היא שרויה
בעולם כקצבתה. בימים הראשונים נגלתה בכל תקפה בגדולים יחידים דוקא מפני
זה שלא מצאה מקום להתפשט בהמון . ההמון לא הוכשר לקלוט בקרבו את האור, את
כח הרוחניות של השכל הגדול, של החפץ הכביר, של המרץ הנשגב, ונדחף כולו
ביחידים.עושי ההיסתוריא. מפרק לפרק. מתקופה לתקופה, הולך ההמון ומתכשר
לקבל אל תוכו את אוצר הרוח, ונעשו היחידים בינונים, וההמון יותר מתעלה . זהו סוד
ההתפתחות שבאנושיות. ע"כ אין ההתפתחות מביא הבשום אופן להתגאות כי אם
על אוצרות הרוח שהבינוניות האנושית מצגת לפנינו, אבל אותם האוצרות
שהגדלות מושיטה לנו, כל מה שהננו מתפתחים יותר נכרע לפניהם ברך.
הנבואה היא אחת מהאוצרות של הגדלות האנושית, שדוקא העדר ההתפתחות של
הדורות הראשונים ביחס לדורותינו, הוא הגורם היותר גדול להוסיף בקרבה יפעה גדולה.
והשפעת המעלה היותר עליונה שבנבואה פגשה דור שלם בלתי מפותח שקבל אל תוכו
את שפע האור של הנשמה הכללית שנדחקה להכנס לתוך הכלי האחדה מוכשר באופן
לטוש מאוד, נגדה הננו מוצאים את עצמנו נמוכים מאוד, ומוכנים הננו עם כל רכושינו
הקולטרי לכוף לפניה את ראשינו כדי שנוכל להתבסם מריח בשמיה. משפט זה אנו
צריכים להכיר, לשנן וללמוד. ונדע מה עוז וכביר הוא מגדל עוז שלנו, של הנבואה
העליונה הזורחת בתורת משה איש האלהים , אשר החלה לרומם עם תועי לבב אשר
לא ידעו דרכי ה' . עד אשר הרימתם למעלת עם חכם ונבוך.
דף 297
*
בימים הראשונים היה הצורך של חזוק מעמד האמונה ניכר רק בחיי הדת. ולא היה
עלול להיות נחלץ לזה כ"א אדם קדוש ונעלה מאד. עכשיו בימינו נתגלה הפרץ
כ"כ, עד
שאנו רואים בעינינו את ההריסה הכללית המסובבה מעזיבתה ומאסה של תורה לכלל
האומה. האמונה שאנו צריכים כל כך להלחם עבורה נגד שוטניה מבני עמנו, היא יסוד
חיינו מעמד קיומנו הלאומי והצבורי, שכל מי שלא נכבה מלבבו הזיק האחרון של אהבת
עמנו מוצא הוא את עצמו לחזק בכל מה שיוכל את בדקי הדת והתורה בשביל הצלת כלל
האומה התלויה בה.
מחידוש המטרה נתחדשו ג"כ פני האמצעים. מצד ההתעוררות הבאה מכח דברים
נשאים וקדושים שהם מופשטים מכל חיים של חברה ולאום. היה תמיד צורך להרבות
למי שסרו מדרך הכבושה וישרה, בדברים מטפסיים שכליים להגביר את כח האמת
על סמיות השקר בדורנו, שאנו צריכים לחזוק הדת והתורה, חוץ מכלל כל הדברים
שמעולם היה הצורך מביא לזה, גם בשביל חיי האומה בכללה. הרינו צריכים להכניס
חוץ מן המדע זרם של כבוד ושל אהבה לכללות התורה והאמונה ולפרטי היהדות.
המצוות. הדיעות והמנהגים. כדי שהחבה תשיב את הכח המעשי וישוב זרם חיים אל
עמנו. וע"י השבת כח חיים ממקור החיים האמיתי, מהרה ישובו לנו ג"כ המטרות
כלן,
שבאמת ראוי לעסוק בשבילם בתקון פרצות הדורות בכל הזמנים.
*
המחשבות הנהוגות בדור צריכים הם להתרומם ולהתקדש. כשם שהרעיון הפרטי
צריך הוא להתרומם. וכשם שהמחשבות הזרות הפרטיות, כשאדם מסתכל כלפי מעלה
מוצא הוא את מקור נטיותיהן שהן נובעות מטבע הישר ומנטיות הטוב שבנפש האדם.
ומעלה אותם לשרשם כן המחשבות הכוללות שהן עומדות במצב מחשבות זרות, הן
צריכות להיות מתעלות לשרשן ויהיו פועלות לטוב אל כלל האומה והאדם ואל
הפרט
ההתעלות מתחלקת. באופק המחשבות, לשני אופנים. אופן אחד. חפוש השורש
של מקור המחשבה , איך היא הולכת ממקור טהור מכח הפונה לטובה ולברכה, אלא
שדרך מהלכה נעו נתיבותיה.בועל האדם להחזירם ליושרם : והמבט השני, הוא לשעבד
את זאת המחשבה עצמה בפועל כמו שהיא, לעשות על ידה דברים טובים וישרים. ואז
ממילא היא מתעלה ומתקדשת. ולכל דרך אחד מאלו ישנן נתיבות מחולקות.
דף 298
ירושלים
מראש הררי קודש. ממעמקי נשמת ישראל. תחית האומה נובעת
החיים האיתנים,
המפכים בעמנו ומעוררים אותנו לתחיה אחרי שנת מות עמוקה של גלות קשה ומרה,
הלא הנם החיים של נשמת ישראל השלמה. נשמת הגוי כולו לא חלק ממנה, לא איזה
כשרון מיוחד מכשרונותיה. כי אם רוח חייה השלם, בכל גבורתו. בכל צביונו ותפארתו
והמטבע הבולטת לרוח נצח זה נחתמה בכליל שלמותה בעיר האלהים, "ירושלים הבנויה
כעיר שחברה לה יחדו",רוח החיים החי לעולמי עד. הדעה העליונה והנצחית. מצא את
מנוחתו בהר ציון אשר אהב סלה וישראל הוא יודע את זאת בעומק חיי נשמתו יודע הוא
שהוא צריך להתכונן ולהיות לעם. הוא יודע שארץ צריכה היא לעם. יודע הוא שעם צריך
לכל קניני חומר וכל קניני רוח. לחיי עבודה ופעולה, לאכרים. כורמים ויוגבים,
לחוצבים. בונים ופסלים. למושכי שבט סופרים וכל מיני אמנים שונים. ואת כל
הכשרונות הללו רוצה להוציא מכח אל הפועל מרוחו העשיר והער. אבל יותר מכל זה
יודע הוא : שיש לו נשמה עליונה ורוממה. שהוא עם אלהי עולם, עם פלאי פלאות. מקור
אמונת אומן. מקור חיי הרוח העולמיים. מעין אור ד' ונשמת אל חי העולמים בו חיה :
ונשמת אלהים חיים זאת. אשר בכל העולמים היא מחיה ומעודדת. מאירה ומשעשעת,
נוזלת פלגים של חיי עולם בכל רוח ונשמה. מטהרת ומקדשת את כל היקום. מפתחת
אותו הלך ופתח, מרוממת אותו מכל שפלות, נותנת עוז שירה ורוממות קודש במלא
עולם. שכינת אל חי. בישראל היא שוכנת בסגולתו הלאומית. ההיסטורית, הגזעית
והאישית. ובציון אוה למושב לו, ומירושלים לא זזה שכינה מעולם . כשאנו באים לדבר
על ירושלים אז שחו כל בנות שירי החול, כאבן ידמו כל רגשי תרבויות שונות לקוחות
מכל גויי נכר פה ד' בדד ינחנו . פה גאון ישראל עומד בכל הדר גאותו. לא נכנעה גאות
עולם אשר לו מכל החורבנות הרבים, מכל גלי הצרות אשר על ראשו עברו אדרבה. הם
הוסיפו לו עמדה ועוז. גאות עלומים והדרת שיבה
הננו הולכים ומגששים כעורים קיר כל ימי התחיה הלאומית, מעת אשר הוכרה בשמה
בארץ החיים. הרגש החזק המפעם בקרבנו הוא הרבה יותר עז וטהור. הרבה יותר גדול
ונשא. מכל ההסברים השונים, אשר אנו תמיד מתאמצים להסבירו לבושים צואים אנחנו
מלבישים את בן המלך, כי לא נוכל בנשמותינו הרצוצות לתאר את גדלו גדלנו מה
איומות הן המחשבות אשר עלו על הלב מראשית ימי התגלות תחיתנו הלאומית עד כה !
דף 299
מחשבות, שאם היה בהן קורטוב של אמת היו יכולות להמית גם עם חי וקל וחומר שאין
בהן כח להחיות עם מת אבל כל אלה המחשבות הזרות וכל ארחות התוהו ודרכי החיים
האפלים היוצאים מהן לא יכלו לנגוע עד מה בעצמה של נשמת אלהים חיים ההולכת
ומתגברת בתוכנו ומקיצה אותנו לתחיה. מבשרת ציון העומדת על הר גבוה. האומרת
לערי יהודה: הנה אלהיכם. וזהו העד היותר נאמן על שלמות נשמת אלהים חיים
המפעמת במסתרים בתוך תנועת התחיה שלנו, כי לא הגיוני לבב אנוש ולא רוח בשר
חציר הגה את כל החזון הגדול הזה של תחיתנו, כי אם דבר ד' הוא וזרם אור אל אלהי
ישראל הוא המתגלה בכל תנועותינו הקטנות עם הגדולות. הוא ההולך לפנינו לישר
הדורים והוא שוכן עמנו גם בכל טומאותינו, מצמצם את כח גדלו לפי מדת כח גונו
השבור ולפי חילה של נשמתנו הרסוקה, ששניהם יחד שבים לתחיה בהדרגה אטית,
הנה הוא מהלכה של התנועה בעצמה ההולכת בהדרגה את מסלותיה הצרות. אשר כבר
עברה תקופות של יאוש ושממון, שבר רוח וטמטום לבב, והנה היא היא עומדת לפנינו
בגודל לבב ותאות קודש בלבבה ואומר גדול בפיה : לבנות את ירושלים היא חפצה.
"לעשות את ירושלים תהלה בארץ" . עליתו של זרם מהלך התחיה עד כדי גובה
קודש זה
מבטיחנו כבר, שהתסיסה הרוחנית העכורה במעט הולכת ונחה, וקדושה ומנוחה יחד עם
גבורת חיים ותפארת יחלו הפעם לפעם בנשמתנו, ובגאון שם ד' תלך התחיה את דרכה
כאשר לה יאתה
שתי מתנות טובות נשתלמו לנו במלואן מירושלים, עיר מקדש מלך : גאון הקודש
וגבורת החיל מעת אשר חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו ונוטל כבוד מבית חיינו נחשכו
לנו שני המאורות הללו. גאון הקודש חדל תת את כחו. אור הנבואה האלהית הועם, רוח
הקודש פסק וחשכים הלכנו נודדים בגויים. גבורת החיל חדלה גם היא לעומת זה,
נתדלדל כחנו והננו כצללים נהלכים בארצות נכר. שתי המתנות האלהיות הללו, הקדושה
והגבורה, שאין קץ לזיוון ותפארתן בהיותן משולבות שתיהן יחדו, נתקו זו מזו וכל אחת
בפני עצמה נתדלדלה דלדול אחר דלדול, עד אשר מחשכת הגלות המנוולת נדבקו בנו
טומאת כפירת אלהים תחת גאון הקודש ורשלנות ומורך לבב תחת גבורת החיל ושני
הנגעים המאררים הללו הולכים ומלפפים אותנו ואוכלים אותנו בארץ אויבינו. וכאשר
שבו פליטי חרב מארצות אויב אל נוה רבצם. ואור התחיה נגה עליהם באור כהה אשר לא
יכול לגרש את הצללים. באו כרוכים יחד עם ערפלי טהר של תחית רוח והתעודדות
לאומית טומאת הכפירה והטמטום מעבר מזה והרשלנות ומורך הלב מעבר מזה
ויפיצו בקרבנו מחלות שונות, אלה שני אכות הטומאה שהובאו לארץ ד' מטומאת ארץ
הגויים. ויעותו את נתיבות חיינו. לאושרנו מעט הוא שיתפשט המדוה על שתי המחלות
ביחד באיזו סיעה מסיעותינו. על פי רוב נגועי סילוק שכינה, חולי הכפירה, הנם פחות
נגועים במחלת הרשלנות ומורך הלב, והנגועים ברשלנות ובמורך עוד נכרים בהם סימני
דף 300
החיים של גאון הקודש, אם אמנם בשניהם רק צללי חיים אנחנו רואים אבל למרות
מראות נגעים הללו, לא חדלה נשמת אלהים חיים החיה בקרבנו לפעול את פעולתה
התחיה הראשונה. אשר הלכה צעדים טפופים ומדודים, מרובי הפסקות וסירוגים, מעת
החל הישוב הישן, לא נקתה ממורך הלב, אבל חיי נקודות הקודש היו בה במדה ידועה ;
והתחיה החדשה, שהחישה מעט את צעדיה, לקחה לה למנה איזה נצוצי חיים של עוז,
אבל לא יכלה להכחיד את הרקב הפנימי המכלה את זה שמבלעדיו לא תוכל לנו כל עוצמת
רוח ליתן פרי תנובה את גאון הקודש. אמנם לא נגעי נשמה הם מראות נגעים הללו,
נגעי עור המה. בתוכיות נשמת עם קדוש, נשמת אלהים חיים בוערת בעז גבורתה,
ואע"ג
דלית בהו הימנותא איקרו בני ובמקום אשר יאמר להם : לא עמי אתם יאמר להם : בני
אל חי. ורוח התחיה בהגיעו בשערי ירושלים כבר ידע את אשר לו, הוא יכיר שכבר הגיע
לו התור לעמוד על רגליו הכן. הגיעה השעה לנער מעליו בבת אחת את שכחת ד' ואת
הרשלנות גם יחד ולשוב לקבל את שני המתנות הטובות משולבות יחד: הקדושה
והגבורה בחוברת, גאון הקודש וגבורת החיל.
כקול שופר גדול וכנס הרים יפעל הד הקול ועזוז מחזה התנועה יחד הקוראים פה אחד
בכל תפוצות ישראל אשר הודחו שם: בנו את ירושלים, שכללוה ופארוה ,הציבו בה
לכם יד ושם, יחידים וצבורים. צעירים וישישים. "סבו ציון והקיפוה, ספרו
מגדליה. שיתו
לבכם לחילה, פסגו ארמנותיה. למען תספרו לדור אחרון כי זה אלהים אלהינו עולם ועד
הוא ינהגנו על מות" . והקול הקורא לבנין ירושלים, והמון רגשות הקודש היוצאים
וזורמים לעומתו בקרבנו ממעמקי תהום הנשמה, כשאנו אומרים : הגיעה עת עיר
האלהים להבנות, יהיה ג"כ מלאך מצרף ומטהר, כאש מצרף וכבורית מכבסים. הקדושה
והעוז אשר ימלא לבנו יחד מכל הכרוך בשם עיר ד' שמה יהיה לנו כתריס בפני הפורעניות
של שתי המחלות שסלוק אור גאון הקודש ואור גבורת החיל גרם להן לפגע בנו.
כשאנו מדברים ועסוקים בבנין ירושלים הלא הנה עומדים אנו בגיא חזיון. תבנית
הקודש וההראל ובנין בית המקדש, אשר לא יעלה עוד כעת על לב איש לאמר שיכוננוהו
ידי אדם בימינו בכל שיא גובה קדשו. כבר יתנו עלינו איזה קוי אור מהודם. והדעה
שהננו
העם אשר לו בית תפלה לכל העמים נועד, הגוי אשר ירומם את רז אור חיי האמונה בסוד
שיח קדשה לרום גבהו, לפלס נתיב לאושר אין קץ לכל גויי תבל, בגדולתו ותפארתו
בודאי הרבה יותר מאשר פלס להם בירידתו ודלדולו, הדעה הזאת ההולכת ומתאמצת
בפועל החיים בבנין ירושלים, אשר ילך ויקיף את כל נאות יעקב מסביב בכל הגויים אשר
הודחו ובכל החורים אשר התחבאו שמה עם שרידי חרב, היא תתן לנו פנים חדשות
ותחדש כנשר נעורינו בגאון שם ד' מהיכל קדשו, תרחיב את מחשבתנו ותעורר את חושי
הקודש העמוקים להיות נוהרים אל גאון ד' ואל טובו, מלאי חיים וגבורה אדירה.
והרוח אשר יצאה מירושלים הבנויה, אשר כל הגוי כולו מקצהו ישתתף בה. רוח
אלהים יהיה ורוח הקודש יקרא לו באמת ובצדקה, בגאון יצעד ממעל לכל קולטורות זרות
דף 301
אשר כל הטוב שבהם ימצאו כבר ערוכים ושמורים ברוחו ובאור קדשו וגבורתו. וקול
התור אשר ישמע בארצנו מציון מכלל יופי קול יעקב יהיה במלא עשרו. תפארתו ואמתו
ואנחנו, שמאז יודעים אנו את הרז שמלאכי השרת משתמשים בו להקדים נעשה
לנשמע הננו יודעים שהמחשבה האנושית. ביחוד בחיי הקודש ואור האצילות
העליונה, מתפרנסת היא מהמעשה היוצא לאור המציאות החיה. הננו קרואים ועומדים
לעת חפץ כזאת. אשר קול ד' בכח מתוך התחיה הלאומית ההולכת ועולה במסלותיה
קורא אותנו, כי בא מועד לדרישת ציון המצוינת בכל מלואה ודיקנותה של מלת "חבת
ציון", נדע נאמנה כי כל אוצר הטוב של רגשות הקודש, של גבורת אלהים, הקשור
והכמוס בזכרון ירושלים ומהותה הפנימית, יגלה ויראה לנו להודיע לעיני רוחנו ודור
בנינו לפי רוב המעשה. וכל אשר נהיה יותר עסוקים, כל יחיד וכל צבור. כל קבוצה
וכל סיעה, לשכלל את ירושלים ולפארה, וכל אשר ימלא אויר עולמנו מקצה בחשק בנין
ירושלים והדר שכלולה, כה יוסיף אור רוח קודש ד, אשר בתוכיות נשמתנו להופיע
ולהתלהב, ומלחמת קיומנו הרוחנית תקח לה צורה חיובית. הדעה הפנימית של הכרת
קודש ישראל וגאונו בתחית אור קדושת אמונת אומן המלאה חוסן ועוז אל, תוכל לשוב
לתחיתה רק עם יניקתה מזיו מקורה, ולהכיר את שירת ישראל. שיר אל נאדר בקודש,
צריכים לבוא לעיר ישראל ולבוא אליה ברוח קודש חמוש גבורת אלהים. וזאת העיר
גיא חזיון, מקור הנבואה ושירת קודש, לא תמיר את סגולתה הגנוזה בה לעדי עד, וכאשר
יגיע חשק השכלול הרוחני של ישראל לעיר מעוזו עד אשר יתעורר החפץ לעטרה בסוד
הקדושים דורשי אלהים, בגאון עוז צועדים צעדי און לחשוף צפונות הדר שם אלהי
יעקב וגבורת ירושתו הרוחנית. המפליאה את כל העולם מאז ועד עולם בתפארתה ועושר
קדשה, סוד קדושים גבורי אל אלה, העומדים הכן ברוח אלהים חיים על בסיס
התחיה הלאומית. המקשיבים קשב רב קשב בשיח סוד קדשה. משוקי רוח שירת קודש
ותפארת נשמה חיה ומקורית אשר עוז לה באלהים שוכן ירושלים, הם רק הם יאסרו לנו
את המלחמה החיובית נגד כל רוח ערל וטמא של אל נכר, המתפרץ לשוב ממנו נפשות
רבות, "מטה עזך ישלח ד' מציון, רדה בקרב אויביך". ואויר הקודש, הממולא
חן
ותפארת מציון המשוכללת ובניה דורשי אלהים בלב מתנה וברוח נדיבה, ימלא רוח חיי
טוהר וזיו עולמים את כל נאותינו, ולתנועת תחיתנו וכל מקראיה ישוב הודה והדרה,
"כי
בנה ד' ציון נראה בכבודו, פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. תכתב זאת לדור
אחרון ועם נברא יהלל יה" .
)תרע"ד(
דף 302
לשלומה של מלכות
אחינו היקרים והאהובים !
הנה נתאספנו פה במקום הקדוש הזה להתפלל, לשאת רנה ותודה לאל חי, לשמחת יום
ההולדת הגדול והנכבד של הוד מלכותו אדוננו המלך הגדול ג'יאורג' החמישי מלך
בריטניא ירום הודו, נתקבצנו ברגשי קדש ובלב מלא אהבת אומן ורחשי כבוד וחבה
להדרת כבוד מלכותו ולממלכתו האדירה, רבת המפעל של הצדק, של הטוב, ושל
התרבות הנעלה בעולם האנושי. נעים יהיה לנו לדעת, לנו ביחוד, אנחנו בני ישראל אשר
זכינו לשבת בארץ הקדושה, וביותר אנחנו אשר חבה יתרה נודעת לנו מחסד ה' לשבת
בעיר הקדש ירושלם, ולשא מהמקום הקדוש והאדיר הזה רנה ותפלה לשלומה של
מלכות הנכבדה האדירה והחביבה, מלכות בריטניא הגדולה ומלכה הגדול
והנאור . כי אמנם רבה וגדולת ערך היא לנו המצוה הגדולה הזאת להתפלל בשלומה של
מלכות, שנצטוינו עליה ממצות הנבואה וממצות החכמים גם יחד תמיד. עוד בתקופה
הראשונה אשר טעמנו בה את טעם הגלות על אדמת זרים, אחרי אשר נוטשנו מעל
אדמתנו הקדושה והחביבה וגלינו לבבל, היה דבר ה' אלינו ביד ירמיה נביאו לאמר
)ירמיה כ"ט, ד, ה' ז'(: "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לכל הגולה אשר
הגליתי
מירושלים בבלה : בנו בתים ושבו ונטעו גנים ואכלו את פרין, ודרשו את שלום העיר
אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום". אחרי
הנבואה באו החכמים וצוו לנו במשנתם )אבות פ"ג מ"ב( : "רבי חנינא
סגן הכהנים אומר :
הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים
בלעו".
והנה המצוה הזאת ומגמתה הקדושה כפשוטה הרי היא נוהגת בכל
זמן ובכל מקום. אבל זהו דבר יסודי בתורה שכל הענינים הקדושים
מתעלים הם בארץ הקודש במדה טובה מרובה, ועולים הם בערכם הרבה לעומת המדה
שיש להם בשאר ארצות, עד שגם על כללותה של תורה, אמרו חז"ל )מדרש בראשית רבה
פרשה ט"ו סי' ז'( ברמז על הפסוק "וזהב הארץ ההיא טוב", "מלמד
שאין תורה
כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל". ועל דבר מצות התפלה לכל סעיפיה
הלא דבר ידוע הוא, שהתעלותן של התפלות כולן קשורה היא בסגולה העליונה של
קדושת ארצנו הקדושה ועיר הקדש ירושלים, מקום השראת הקדושה ושער השמים,
שהודיעו לנו אבותינו הקדושים, הנביאים והרואים ברוח הקדש, את מעלתה הרוחנית
העליונה. ושלמה המלך ע"ה אמר בעת חנוכת בית המקדש )מלכים א' ה' מ"ח(:
"והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לבכותם העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי
דף 303
לשמך". ומאחר שהתפלות כולן מרוכזות הן בארץ הקדש ובעיר הקדש, העיר שהיא בית
חיינו וחמדת מקום מקדשנו, אין ספק שהאידיאליות העליונה שבתפלה מתגלה
במקום הקדוש הזה במדה יותר עליונה ממה שהיא יכולה להתגלות במקומות אחרים,
וסגולתה של כל תפלה מגיעה היא לערכה היותר מקודש ויותר נעלה במקום קדשנו, עד
שהיא מעלה על ידי כח קדושתה גם כן את הערך הפנימי של כל התפלות הנאמרות בכל
המקומות כולן. ומה שהוא כללי לכל התפלות. הלא הוא ודאי ג"כ פרטי באותה התפלה
המיוחדת, שאנחנו מצווים להתפלל לשלומה של מלכות. אשר לשם קיומה של המצוה
החביבה הזאת. הקדשנו את השעה הרוממה הזאת ביום הקדוש הזה יום שבת קודש,
להתפלל בה לשלום המלך המרומם ולשלום ממלכתו האדירה, ממלכת אנגליה. אשר
חבה יתרה נודעת לה מאת ההשגחה העליונה, שהחסות של ארצנו הקדושה והנהגתה
הממשלתית היא תחת דגלה, ואשר מאת ה' היתה זאת שהגידה גלוי לכל העמים, עם יתר
הממלכות הכבודות אשר אור האמת האלהית נגע בלבבן. כי הארץ הקדושה שנועדה
בדבר ה' לישראל מאז מעולם מוכרחת היא לשוב להיות לבית הלאומי לעם
ישראל.
אשר אנו כולנו, וכל טהורי הדעה שבאנושיות כולה יודעים עד כמה האמת הגדולה
הזאת ושהובעה ע"י ממלכת הוד מלכותו יר"ה. גנוז בה אורו של עולם וצמח
צדקה
לעתיד לכל העמים תחת שמי ה'.
כי מארץ הקודש ומעם הקודש יחד יצא עדי עד דבר ה' לחסד וברכה, לצדקה
ותהלה לעיני כל העמים.
הנביא זכריה, שהפטרנו בדברי קדשו בשבת קודש דנא את הפטרת היום, אומר )זכריה
ב' י"ד י"ז( : "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ד'.
ונלוו גויים רבים
אל ה, ביום ההוא והיו לי לעם, ושכנתי בתוכך וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך, ונחל ד'
את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלם, הס כל בשר מפני ה' כי נעור
ממעון קדשו". דברי קודש הללו, הנושאים את חזון נבואתם לישראל ולארצו באחרית
הימים, מבארים לנו את הרז הגדול של שיבת ישראל אל נוהו כימי עולם ואת המטרה
הגדולה והקדושה שתצא מזה לאושר כל העולם כולו, ומורים לנו שזאת הסגולה האלהית
הקדושה, שהתחילה לצאת מארץ ישראל ומעם ישראל, מארץ הקודש ומעם הקודש, והרי
היא יוצאת ומתפשטת בכבודה במלא עולם, לספר בעמים את כבוד ד' ואת כבוד
קדושת נשמת האדם אשר ברא בצלמו ואת מגמת חייו ומגמת חיי התבל כולה,
שהיא אמת נצחית שאין פעולתה יכולה להגמר ולבוא לידי בכורה הנעלה כי אם
בשוב עם הקודש כמקדם לארצו הקדושה, ועדי עד מוכרחת היא ארץ הקודש ועיר
הקודש להשאר בקדושתה האלהית העליונה, ודבר ד' לעולם כולו יצא ממנה בכח
הבחירה האלהית הנצחית של עם ה, וארץ ה',אשר על ידם יהיה קיים עדי עד
דבר ה' לאורה ולברכה בלבב עמים רבים, להביא את כולם למכון האושר למעמד השלום
והאמת והגדולה האלהית.
לכן אמר: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'". ומה
שיהיה
באחרית הימים : "ונלוו גוים רבים אל ה' והיו לי לעם" וכולם יעשו אגודה
אחת להיות
דף 304
לעם לה', ללכת בארחות צדקה משפט ומשרים ולהתקדש בקדושת החיים הטהורים
כרצון ה' בתורתו הקדושה, והקדושה והטהרה תמלא את כל הארץ, אל תחשבי כי אז
לא יהיה כל צורך להיות המקום הקדוש. ציון וירושלם וארץ הקדושה בכללה, מיוחד
בקדושתו. לא כן הדבר, כי ברית עולם היא לציון שישכן בה כבוד ה', "ושכנתי
בתוכך" ; וידעת גם אחר הקמתו של החזון הגדול ואחרי שגויים רבים ילוו אל ה',
כי השליחות האלהית אליך לא תפסק ומפעל הקדושה והאורה האלהית יקום ויהיה
באמצעותך, "וידעת כיה' צבאות שלחני אליך". וכאשר ברית עם קדוש הוא
לעולם.
כמו כן ברית הארץ והעיר הקדושה הוא לעדי עד, ועל כן אמר : "ונחל ה' את יהודה
חלקו
על אדמת הקדש", שלנצח יהיה החלק שלו אדמת הקודש,ביתו הלאומי ונחלתו
ירושת אבותיו הקדושים לעולמים, "ובחר עוד בירושלים". ואעפ"י שכל
העולם כולו
יזדכך והדעות האנושיות יוטהרו, בכ"ז גובה הרום ובהירות הקודש יצאו תמיד ממקום
הקדוש, "הס כל בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו". ואמר אחר כך בסי' ד'
פסוק ו' ז' :
"מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן
לה" .
כאשר אז בקע האור של ההדרכה למסילה הגדולה של הקמת דבר ה' לישראל ע"י
ממלכת פרס וכורש מלכה, וזרובבל עמד אז להיות בא הכח לעזור להגשמת המפעל
הגדול, זהו סימן לדור אחרון, אשר בוא תבוא ממלכה אדירה ובראשה יעמוד מלך צדיק,
ורוח ה' תנחה אותם, להיות הם הזוכים להגשים את חזון עולמים זה. וכאשר אז עמדו
מניעות רבות על הדרך, אלה הם ההרים הגדולים המעכבים את המהלך, שעל כל אחת
מהמניעות אומר הנביא : "מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור". כן גם
בימינו
אלה, לפי עוצם הגדולה ולפי התכלית הגדולה והקדושה שיש לצפות מההבעה הנאמנה,
אשר הובעה עפ"י רוח ה' ע"י ממלכת הוד מלכנו מלך בריטניא הגדולה
יר"ה וע"י הציר
הנאמן של הוד מלכותו, הוד מעלתו הנציב העליון לארץ ישראל סיר הרברט סמואל, יתנהלו
גם
עתה ככה צעדי גשומה של התקוה הגדולה לשוב ולנחל את יהודה על אדמת הקודש : כן
עומדות הן המניעות הגדולות ועוצרות את המהלך הקדוש והנשגב. אבל יודעים אנו
בטח כי דבר ה' לא ישוב ריקם. ומי אתה הר הגדול. המונע, עד כמה שיהיה גדול
כוחו ועד כמה שיהיה חזק רצונו להרוס ולמנוע, לפני הכח אשר הוצג להיות כלי חפץ
בידי ההשגחה להוציא אל הפועל את המגמה הקדושה של שיבת בנים לגבולם הנה
תהיה למישור.
המגמה הגדולה הזאת של הופעת כבוד ה' ואמתת דברו מציון וירושלים, הממלאה את
העולם האנושי בכבודה, הנה אבן פנתה, רכוזה ונקודת ההופעה שלה, הלא לעד תהיה
ציון וירושלים, ובית ישראל אשר נשאו תמיד עמם את דבר ה' וברית תורתו. אשר יתאספו
אליה באחרית הימים, להביא ברכת החיים והשלום לעמים רבים ולכל ממלכות הארץ.
השאיפה של ההצלחה אשר למפעל הגדול הזה, אשר נתגלה בימינו על ידי ממלכת הוד
מלכותו, שהננו פה מאוספים להתפלל לשלומו ולהודות לה' על חסדו ואמתו לעמו,
השאיפה הקדושה הזאת היא נשמתה של תפלתנו הרוממה והודאתנו הנפשית.
היוצאת מקרב לבבנו ביום הקדוש והנכבד הזה, בשעה היקרה הזאת ובמקום הקדוש הזה,
דף 305
שהיא עולה ברומה הרוחני על כל ברכה ותפלה לשלומה של מלכות הנאמרות בכל
העולם כולו.
ואנחנו מקוים, שתפלתנו והודאתנו זאת מהמקום הקדוש והנכבד הזה תעלה בכחה
הקדוש את כל משאת הנפש הגדולה אשר לטובי האנושיות, ותביא ברכת חיים, שלום
והצלחה נצחית, להוד מלכותו אדוננו המלך הגדול וממלכתו הכבירה אורך ימים
בימיו ובימנו תושע יהודה תשועת עולמים וישראל ישכון לבטח, וכל העמים כולם ידעו
את ה' וסוכת שלום וחבת אהבת אחים ימלאו את כל נאות האדם ממזרח שמש עד מבואו
"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים
לים מכסים" )ישעיה י"א ט'(, במהרה בימינו אמן.
)תרפ"ג(
דף 306
נאום בפתיחת המכללה העברית בירושלים
נביא הנחמה אמר:
"שאי סביב עיניך וראי, כולם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבאו ובנותיך על צד
תאמנה. אז
תראי ונהרת, ופחד ורחב לבבך, כי יהפך עליך המון ים, חיל גויים יבואו לך".
המאורע הגדול של היום הוה. פתיחת המכללה העברית בירושלים בהר הצופים. בטכס
כל כך נהדר. בחגיגה כל כך מלאה נהרה, בקבוץ אלפים ורבבות של בנינו ובנותינו מכל
אפסי ארץ ישראל ומארצות הגולה. מציג לפנינו את חזון הקודש של נבואה זו כמו חי
בצורה של זעיר אנפין
אם עדיין לא כולם נקבצו. מזערה היא התחלת קבוץ גלויותינו, אבל ערובה גדולה היא
תכונת קבוץ זה שהמועד בא ושערי גאולה הולכים ונפתחים לפנינו, עד שתקותנו
מתחזקת שלא יאחר לבוא גם היום הגדול. שכולם יקבצו ויבאו אלינו, וגאולים יעלו לציון
ברנה.
מכירים אנו גם בראשית מצעדנו היום את מה שאומר הנביא : " אז תראי " .
עין בעין
אנו רואים מפלאות תמים דעים גואל ישראל, אשר עשה עמנו את כל הגדולה הזאת.
להרים קרן עמו בין כל עמי הארץ, לתת לנו ניר ביהודה, ולתת לנו עוז ושאר רוח להחל
לכונן את חיי עמנו, כימי עולם על אדמת הקודש. מכירים אנו גם כן את הבטוי של
" ונהרת " הדרת הפנים המקרינים מרב גיל וחדוה של אלפי הנאספים, מתשואות
חן
וכבוד יפעה וגודל של אורחינו הגדולים, נוכחותם של ציר מרומים לבשורת ההצהרה.
הלורד בלפור. של הוד מעלתו נציבנו העליון אחינו סיר הרברט סמואל, של הוד מעלתו
הלורד אלנבי. ושל גדולי הרבנים והחכמים, המעטרים בזיו כבודם את החגיגה המפוארה
הזאת, היא מנהרת את נפשות כל הנקבצים הנה. ואת אלפי רבבה מאחינו מרחוק,
שנשמתם מקשבת את הגודל של כבוד האומה אשר ליום הזה.
אבל, הפחד למה הוא בא? למה הקדים הנביא את ה"פחד" לפני האמרה של
"ורחב לבבך"?
אך כאשר נשא דעתנו למרחוק, לשנות דורות אשר עברו ומפעלי תנועות רוחניות
שפעלו על עמנו, הננו מוכנים מיד להכיר כי מתאים כאן גם החזון של הפחד המצורף אל
רחבת לבבנו.
שני מהלכים ישנם לרוח ישראל. מהלך אחד פנימי כולו קודש, כולו משמש
להעמקת רוחו, ולאור תורתו בקרבו פנימה. לזה שמשו כל מכונות התורה אשר מעולם,
דף 307
מבצרי הנשמה אשר לישראל, הישיבות שהיו ושהנן, ושעתידות להיות בתוכנו,
להגדיל תורה ולהאדירה, במלוא מובנה גדלה ועשרה של השאיפה הקדושה הזאת
בישראל מדור דור. מהלך הרוח הזה הוא כולו בטוח, "שלום רב לאוהבי תורתך ואין
למו מכשול" . ואמנם עם כל הבטחון שלו, התפלל רבי נחוניה בן הקנה בכניסתו
לבית המדרש, שלא יארע דבר תקלה על ידו.
המהלך השני של הרוח באומה משמש לה לא רק להעמקת הקודש אשר לתורה בתוכה
פנימה. כי אם גם שביל להוצאה והכנסה, להוציא מושגים וערכים של היהדות מתוך
רשות היחיד שלנו אל רשות הרבים של העולם הכללי, שהרי בשביל כך הננו עומדים
לאורעמים, ולהכניס גם מדעים כלליים מתוך האנושיות הרחבה, ולהתאים את הטוב
והמעולה שלהם לאוצר חיינו בטהרתם ; שסוף כל סוף גם הכנסה זו משמשת להוצאה
מוסברת ומופעת מתוך עולמנו אל העולם הכללי. לשם כך תוכל המכללה לשמש כלי
מכשיר גדול ונשגב.
וכאן הוא, אהובי. מקום הפחד.
נסיונות היו לנו בימים מקדם, שנעשתה פעולת הוצאה מרשותנו לרשות הרבים
ביחש למושגים הכי נערצים וקדושים שלנו. זהו המאורע של העתקת התורה ליונית, שאז
נתגלו ביהדות שני מהלכים כלפי המפעל הזה. היהדות הארצי ישראלית פחדה אז,
ועולמה חשך בעדה, והיהדות היונית רחב לבבה מזה. וקבלה את העבודה בשמחה רבה.
היתה לנו גם כן עובדה של הכנסה . זרמי התרבויות השונות, חכמה יונית ויתר התרבויות
של עמי התבל, אשר נפגשנו עמם במשך זמני תולדותינו השונים, חדרו אל קרבנו פנימה,
וגם המהלך הזה של ההכנסה נפגש מחוגים רבים בפחד, ומחוגים אחרים ברוחב לב.
כשאנו באים לידי חשבון עתה, אחרי התקופות אשר עברו. רואים אנו שלא לחנם היה
הפחד, אף על פי שלא לחנם היה גם רוחב הלב. הרווחנו מהזרמים הללו במובנים
ידועים, אבל גם לא מעט הפסדנו על ידם.
וזה הוא דבר ברור לנו, שמכל אלה החוגים אשר קבלו את שני הזרמים הללו, של
ההכנסה וההוצאה. בלא שום פחד כי אם בחדוה אופטימית בנלית ורוחב לב לבדו, לא
רבים הם בקרבנו מבני בניהם שהם שותפים כעת עמנו בעבודתנו הכבדה והקדושה של
בנין ארצנו ושל תחית עמנו, כי החלק היותר גדול מאלה הלך ונטמע בין העמים, ונשטף
בשטף הגלים של זרמי המון הים של חיל גויים אשר באו אלינו.
רק מאלה אשר ישבו לבטח במבצרים הפנימיים שלנו, באהלי התורה, בקדושת
המצוה והחקה, וגם מאלה אשר אמנם קבלו וגם נתנו, הוציאו וגם הכניסו ערכים ומושגים
על ידי השביל הרוחני הממצע בין ישראל לעמים, אבל היחס שלהם למהלך הזה לא היה
רק בצורה של רוחב לב, כי אם גם הפחד נלוה אצלם אל רוחב הלב וחדות הרוח אשר באו
מעוצם החזון הגדול של המון ים אשר לחיל גויים, מאלה יצאו כל אלה כחות היצירה
הנאמנים הפועלים בבניננו הגדול בכל לב ונפש, וכל הגוש הגדול של האומה הנאמן
לדגלו.
דף 308
ועל כן אמר הנביא בצדק: "אז תראי, ונהרת, ופחד ורחב לבבך כי יהפך עליך
המון ים, חיל גויים יבואו לך".
אבל איך משקיטים את הפחד? איך מבטיחים את עמדת האומה נגד השטף הגדול
הזה?
על זה הנני, רבותי, בתור שליח צבור עומד על הבמה הכבודה הזאת, מוסר לכם את
הגות לבה של היהדות הנאמנה, בחלקים רבים ומצוינים ממנה.
אם נדע שהמכללה לבדה לא תסכם את כל הדרוש לחיינו העממיים, כי אם תהיינה
לנו בראש וראשון ישיבות של תורה גדולות ואיתנות, אלה שישנן ואלה שהולכות להוצר,
ובהן אותה הישיבה המרכזית שהננו מתאמצים, בעזרת השם יתברך, לכוננה בירושלים,
להיות לאור מאיר באורה של תורה בישראל לכל מקצועותיה, בהלכה ואגדה, בחכמת
המעשים וחכמת הדעות. ישיבות כשמן המכוננות כמאז את רוח האומה בכל מלוא
בטחונה ; ועם זה תהיה המכללה עומדת על גובה כזה שיתקדש שם שמים ושם ישראל
וארץ ישראל על ידה, ולא יתחלל בשום אופן בגינה, בין מצד המנהלים, בין מצד
המורים, בין מצד התלמידים, וביחוד שיהיו המורים אשר ללמודי היהדות, החל
מספר הספרים התנ"ך אור חיינו עד כל אפיקי התלמודים וכל אגפיהם וחכמת
ישראל ותולדתו, אנשים אשר עם כל גדולת המדע שלהם כל אחד במקצועו יהיו גם
שלומי אמוני ישראל בדעותיהם, ברגשותיהם ובכל דרכי חייהם, שהוא גם כן
אות על רוחב הלב וגודל ההשקפה המדעית בטהרתה, באופן זה יביא לנו הפחד אשר
נפחד, יחד עם הראיה הגדולה שלנו במחזה הנאדר אשר ליום הזה, ועם הנהרה אשר ינהר
רוחנו מזיו הנגוהות אשר לשטפי הרוח השונים והמגוונים העוברים עלינו, את אותו רוחב
הלב המבוקש אשר ברכה תהיה בו.
לתכונה כזאת הננו שואפים שיבוא המכון הזה המעוטר היום בכבוד ישראל, מהמון ים
וחיל גויים אשר באו לנו, ותתקים בנו תפלת רבי נחוניה בן הקנה : שלא יארע תקלה על
ידי.
וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות, ונזכה לראות בשמחת
גויינו, ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו, אשר אליו ינהרו כל הגויים לקחת תורה מציון
ודבר ה' מירושלם, אמן.
)תרפ"ה(
דף 309
ממעמקי הקודש
כחה של כנסת ישראל הולך ומתגלה מ מע מקים באותה
התנועה המפעמת בנשמת
האומה ומכריח אותה בתקופה שכבר באה העת של קץ המגולה להראות בחיים.
בהשבת תוכן חייה הכלליים למכון בית חייה, לאדמת הקודש ולבנינה.
הכח הזה אמנם עמוק עמוק הוא חבוי בנשמת הכלל כולו. וניצוציו מתגלים בחייהם
של אלה המוכשרים להיות מכלל הבונים והעוזרים להגשמת צמיחת הישועה. ואף על פי
שמקורו של כח זה קודש קדשים הוא ורוח ה' נוססה בון, בכל זאת הוא שולח את
ענפיו בהתגלמות המעשית לכל נפש מוכשרה להוציא כלי למעשהו, ואין בידינו כח
לבקר את האופי של הנטיה הגאולתית הזאת על פי מדותינו בכל הערכים אשר אנחנו
מעריכים אותם. לפעמים הכח הזה שולח כברק חציו למרחקים מופלגים מאד, שמצד
עצמם הם עומדים לגמרי מבחוץ, ומכל מקום הכשרת הגאולה הולכת ומתכוננת על ידם.
חזון כזה היה בימי יסוד המעלה של הבית השני, כשניצוץ זעיר מאורו של משיח נתלבש
במקום הרחוק מאד, בנפשו של כורש המלך האלילי, עד שמצד האור הדקדק הזה מאורו
של משיח קראה אותו הנבואה בשעתו בשם משיח כה אמר ה' למשיחו לכורש.
בתקופתנו. מאותו הזמן שהצד המעשי של בנין הארץ החל להתגשם, הולך האור הזה
ושולח ניצוציו גם אל נפשות רבות מאלה הרחוקים מאותה שפעת החיים הפנימית של
ישראל. ובכל זה הולך ומתגשם על ידם חזון קודש קדשים, שאין ערוך לקדושתו, יסוד
בנין הארץ ושיבת בנים לגבולם בצורה מוגבלה בראשיתה, שאחריתה מי ישורנה.
אבל מתוך המרחק הרב של הניצוץ המתגלה במעמדים נפשיים מרוחקים מגבול הזיו
של אור הקודש, שנשמת הגאולה שם גנוזה, מוכרח הכח הניצוצי הזה להיות נחלש כדרך
מהלכו ואורו מוכרח להיות הולך ומועם, במשך של אותה תקופה, כשהיא מתמשכת
באורך זמן. הניצוץ הגאולתי של כורש לא היה יכול לעמוד זמן רב, ואחרי שעשה את
התפקיד של ההתחלה נחלש חילו והחמיץ. אבל כאשר הגיע הזמן שאיזו מדרגה של אור
גאולה תגלה, הוכנו כבר הכחות הפנימיים והמקודשים לקלוט אל תוכם את האור
הניצוצי הזה ועמדו לנו אנשי קודש, עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה. שהצילו את האור
הניצוצי הכהה הזה וממנו הבעירו שלהבת גדולה שעומדת לנו עד כה באורה הנפלא, היא
כל התקופה של ימי הבית השני בכל מעמדיה הנפלאים.
בחזון המורגש אשר אנו רואים לעינינו בימינו. שאחרי שממותה הגמורה של ארץ ישראל
הוחל האור להתגלות בצורה זעירה בדורות קדומים ושתנאים אחרים היו לה. כלומר : לא
דף 310
שליחות ניצוץ של קרן גאולה למקומות רחוקים, אלא דוקא לקרובים מאוד, לנפשות
קדושות, אדירי אמונה וחסיני כח ה', המיסדים הראשונים של הישוב הקדום, קדושי
האומה וגדולי התורה, נמשך האור הזה בעזרתו המקודשת בתור ניצוץ מאיר באבוקות
קודש מבפנים , אבל כהה ונחלש בהערכתו המעשית מבחוץ . עד אשר באו זמנים שיד
קורא הדורות מראש הכינה אותם להפיץ את החזון במערכותיו המעשיות. אז קמה
תנועה מרוחקה מכחו של האור הפנימי וברק החץ הלך למרחוק. פגש בנפשות מוכשרות
להציב גבולים מעשיים בכח מוגלם : הישוב החדש בכל מסבותיו. והרימו חזון אנשי חול.
מתגברים ברוח של חולי חולין, גם בנפשות אשר לא היתה בהם הכשרה להכיר
מהיכן בא להם כח פועל נפלא כזה הקולע כל כך אל המטרה, שהיא קודש קדשים .
הרוח המעשי הלך הלוך והתפשט, פגע בכחות עוזרים, שגם הם מבחוץ. ומחוץ למחנה
ישראל לגמרי, גם משם באה הופעה מתמהת. אבל הכח הניצוצי הזה, מתוך מרחקו
העצום ממקור הקודש, שמשם גבורת ישראל נלקחת. כשבא עד גבוי רחוק של
התפשטות חיצונה, שוב היה מוכרח להכשל בלכתו, וחולשות נוראות, מכשולים מעשיים
ומכשולי לב רבים סבבו אותו. ומכאן באו לנו אותן התלאות הנוראות, שנמשכו בעצם
מחולשת הכח של האור היסודי, מקור הגבורה של צעדי הגאולה בראשיתם, מתוך
זעירותה של הנקודה המקודשת, שהיא כל אוצר חילה, ומתוך הסתתרותה במעבי כלי
החול, שנעשו לה צינורות מעשיים, במהלך הישוב הארצי ישראלי ובמהלך אמרת
הגאולה הפוליטית, שהיא מקשרת את מעבדיה אל החוץ, מחוץ למחיצת הקודש בישראל
ומחוץ למחנה ישראל, ביחוסה אל העמים האחרים וכחות ממשלתם, המתאגדים במפעל
השרשי המקודש הזה, בענפיו המתפשטים. והתלאות האלו נתגלו בצורתן המפלצתית
בשפך דם קדושינו ובעושק זכויותינו בשריד קדשנו ובהגבלת עליתנו לארץ מחמדנו
ובהתגלות הרס הפרוד בתוך מחנות העובדים השונים לשם תחית הארץ ובנין האומה
עליה, שכל אלה מבכים את כל הלבבות המקושרים לחוסן ישועת ישראל ונחלת קדשו,
בזמן המעבר הזה שצפית בקיעת האורה מוכרחת להתגבר בו בכפלים.
אבל מה החזון הזה מבשר לנו? ידע כל לב חכם, כי רק אות הוא שכבר בא הזמן,
שהכח המתפשט שהתרחק ממקורו הנאמן, מוכרח להתעודד ולשוב ולחדש את צורתו
העצמית, מאותו המקור שממנו לקח בלא יודעים את כחו המעשי. לא למעט את
התפשטות ענפיו הגדולים. אלא להשקותם מטל של תחיה הגנוז במקורו, במקור
הקודש אשר ממנו באו, ועל ידי זה להרבותם ולהגדילם בגודל מופלא. עתה ממעמקים
ישאב ישראל את כחו, ממעמקי הקודש אשר שם הגבורה ושם התפארת. ומתוך
המחשכים יבוא אור גאולה, להגלות ולהופיע על כל הנשמות המוכשרות להיות עוסקות,
מקרוב ומרחוק, בארץ ובגולה, להגשמת הישועה בהופעותיה ממקור הקודש אשר עליה
כבר יקפצו מלכים פיהם. כי את אשר לא סופר להם יראו ואת אשר לא שמעו יתבוננו,
במהרה בימינו אמן.
)תרצ"א(
דף 311
אוצר הגאונים
רבי שמעון בן פזי; כי הוה פתח בדברי הימים; אמר הכי :
כל דבריך
אחד הם ואנו יודעים לדורשן )מגילה י"ג א(
לא על הפרט של דרישת דברי הימים לבד יצא הפתגם הגדול הזה ש'כל דבריך אחד
הם', אלא על כל התורה כולה. בכל מקצעותיה ובכל ענפיה, תורה שבכתב ותורה
שבעל פה. ותורה שבעל פה. שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשבילה )גיטין ס'
ע"ב(, היא הטעונה יותר ויותר חזוק והכרזה תדירית בקרב למודי ד'. לדעת ולהבחין
שכל דבריה אחד הם ולא לחנם מצא נכון לפניו רבי אלעזר בן עזריה לסכם את
דרשתו הפנינית, בשבתו, במחשבה הגדולה הזאת, העושה לנו את כל התורה שבעל פה
כולה למרות מה שהיא נראית כל כך פארה וחלוקה לחטיבה אחת, "בעלי
אסופות , אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה ; הללו מטמאין
והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר
אדם: היאך אני למד תורה מעתה, תלמוד לומר: נתנו מרועה אחד. כולם אל אחד
נתנן. פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. אף אתה עשה אזנך כאפרכסת
וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת
דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין" )חגיגה ג, ב(. כשם שקדושת
הרעיון
של האחדות אשר לכל המעשים מרימה את העם נוחלי המורשה הנצחית לדעת ד'
אדון כל המעשים בטהרתה המופתית, העומדת לעד 'לברית עם לאור גוים' , ככה
המחשבה הגדולה של אחדותה העליונה והמחוטבת של כל התורה כולה,
החל מתורה שבכתב אוריין תליתא של תורה נביאים וכתובים, וכלה בתורה שבעל פה על
כל המוני פלגיה הרבים והשונים, היא מרימה לעד בקרב ישראל את ההופעה העצמית של
אורה של תורה בצביונה המקודש המיוחד אשר לעם עולם זה, שהוא אחד עם תורתו
ממקור אלהי עולם אלהיו, "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולה חד" .
האחדות הרי מאירה בגבורת אורה בפועל, לפי אותה המדה שמתגלים לפנינו התוכנים
של כל החוליות והפרקים המרוכסים אלה עם אלה, בכל מלוא השטח התורני. ולפי אותו
הערך של החלל והמקום הריקן אשר ישאר מתוך איזה העלמה של איזה פרק חשוב, ככה
מתערפלת אצלנו האורה של האחדות המקיפה את כללה של תורה, והערפל הזה גורם לנו
מחשכים בכל המרחב של ההופעה התורנית בכל סעיפיה, ביודעים ובלא יודעים. בבוא
התור שאחד הפרקים הנעלמים יופיע לעינינו אחרי התעלמו, הרי אנחנו עומדים לקראת
חזיון מבהיק של אור חדש, העתיד לשלוח לנו את קרני זהרו על שדה התבואות של כל
התורה כולה, בכללה ובפרטיה.
דף 312
אחרי היסוד הראשון. הכינוס המבצרי לתורה שבעל פה המשנה הופיעו
לנו התלמודים הבבלי והירושלמי. עם כל הספרים המקוריים שלהם וכל ענפיהם.
השימוש בתלמודים וביחוד בתלמוד הבבלי שנקבע בחתימתו לעמוד הימיני אשר כל בית
ישראל נשען עליו בהליכות חייו הכלליים והפרטיים, ]מזקיק[ לעשותו לספר הנותן חק
ומשפט בחיים ובפועל, ולפי אותה המדה ג"כ הנותן נשמה ורוח בעם כולו בהמון
הופעת
רגשותיו והלך רוחו המקודש, אחרי אשר נאצרו בו כל המכמנים כולם. כל הדעות וכל
השיטות, שהם אחודים במקורם העליון בתוכנם הנאצל, אשר על ידו רואים את חזון
הקודש של "אלו ואלו דברי אלהים חיים" .
אבל העולם המעשי המוגבל להכרעה הוא צריך ולסלילת יסוד לנתיב
מפולש אשר בו ידרך העם כולו לאושרו הנצחי והזמני. להכשרה זו הראשונים, אחרי
חתימת התלמוד ותקופת רבנן סבוראי. שעסקו בשכלול סדורו היו דוקא הגאונים,
גאוני בבל ביחוד ששם היה הריכוז הגדול, וגאוני ארץ ישראל אשר לא פסקה מהם ישיבה,
ועבדו
באמונה הדדית את עבודת ד' הדורית להכשרתו של התלמוד שיקבע בתור המקור היחידי
לחיי עם ד' הגוי כולו.
המפעל הראשון שלהם הלא היה השינון בעצמו, הגדלתה של תורה והאדרתה
בישיבות הגדולות המרכזיות, הרכישה של בקיאות עצומה ונפלאה בכל אוצרותיה של
תורה ובאוצרות תורה שבעל פה ביחוד, ובכיוון מיוחד בתלמוד היסודי הבבלי
מעוזן של ישראל בחיים ובמעשה.
אבל הבקיאות המופלאה בכל חדרי התלמוד לא היתה יכולה לבדה, גם עם כל בהירות
ההבנה המצורפת עמה, להכשיר אותו לספר חק ומשפט באומה, מפני המדה העצומה של
הדעות השונות והשנויים הרבים הנמצאים במסקנת ההלכה ממקום למקום בתלמוד, הים
הגדול הזה. החילופים הללו יש מהם שעומדים בצורה גלויה ובהם גם כן רבה היא
העבודה איך לסדר את הסידור המעשיי, איך ובאיזה אופן דוחין מאמר אחד מפני חבירו,
סוגיא אחת מפני חבירתה, ונסללו בזה נתיבות נפלאות שראשיתן כבר הונחו בתלמוד
עצמו על פי כללי ההכרעה השונים הפזורים בו, ונשתלמו על יד רבנן סבוראי, ונשתכללו
על ידי הגאונים בישיבות הראשיות, מקדשי ישראל בגולה. אבל לעומת העבודה של
ההכרעה המעשית ביחש להסתירות הגלויות, רבתה עוד יותר ויותר התכונה בנוגע
להסתירות הצפונות, שרק לאחר התעמקות רבה ובינה חודרת מאד, המצטרפת עם
הבקיאות המחוורת, אפשר לעמוד עליהן. ואחרי העמדה הברורה על חלוקי הדעות
וחילופיהן, מוכרחת לבוא העבודה היותר כבירה וחשובה, עבודת ההכרעה
המעשית.
בזה התחילה מלאכת ד' של הגאונים : הפרשנות הראשונה של התלמוד וישור
גרסאותיו, והכרעת סוגיותיו בין באופן המפורש בין באופן הסתום, ודרך הבקורת
הנאמנה הרי הוא הדרך הראשון לעבודה קדושה ורבת ערך זאת. ראשית דרכה של
דף 313
הבקורת הזאת היא העמדת הנוסחאות השונות על ברורן, חקירה נאמנה בביאורי
המשפטים המלוליים וכל ערכיהם, ואחר כך לעמוד על חילופי השיטות בכל המרחב של
ההלכה ולהוציא את מסקנת ההלכה בהכרעה מספיקה, אם על פי המשקל של הרוב כעין
'סמי חדא מקמי תרתי', או ע"פ ההכרעה של הסברא או של הפשיטות כמאן דמסתבר
טעמיה טפי או בסוגיא פשוטה. בלא תוכן שיש לתלות בדחויים והוייות ופירוקים
בעלמא, היא קודמת לקביעות הלכה לגבי אחרות, שהן תחת הגדר של פלפולא
דאורייתא. הכללים הראשיים הללו. המה וענפיהם, כבר הספיקו להביא לידי הכרעה
מסקנתית הרבה מהדברים הבלתי מוכרעים שבתלמוד, ולישב ע"פ זה במה שנוגע
למעשה את הקושי של הסתירות וחילופי השיטות.
אבל לא רק הבקיאות הרבה והבנת הענינים כל אחד במקומו וביחושו לענינים
האחרים המפוזרים בכל מרחבי התלמוד, תוכל כבר להספיק עד כדי ההכרעה המוחלטת
בכל ההליכות הרבות. שבחיים המעשיים והרוחניים, המפוזרות בכל אגפי התלמודים. כי
אחרי ההתעמקות אשר תבא אחרי הבקיאות החודרת, ואחרי אשר נתגלו לא רק הסתירות
וחלופי הסוגיות הגלויות מכל פינותיהן. כי אם כשכבר נחשפו גם כן החלופים ושינויי
הדעות הנסתרים שמתגלים רק אחרי התבוננות עמוקה ועיון חודר, אז מתחילה היא
עבודה חדשה שהיא עבודת הבקורת היותר עליונה : העבודה השכלית המעמקת
לדון על דבר הסתירות המתגלות לאחר העיון, אם הן באמת סתירות קיימות ואם כדאי
הדבר כבר להכניס גם אותן הסוגיות תחת המאזניים של ההכרעה והשיקול איך להסיק את
ההלכה בדחיה של סוגיא מפני סוגיא, או שבאמת ישנם חלוקים דקים והבנות שונות
ותנאים מתחלפים כאלה בכל אחת מהסוגיות, עד שעל פיהם יתברר שאין כאן סתירה
כלל והכל הולך למשרים ע"פ שיטה אחת כוללת ומקיפה. העבודה הזאת האחרונה היא
עבודת הפלפול, זה הפלפול של אמת שהוא יסוד הפריית חכמת ההלכה, שראשיתה
היא מימי הגאונים בצורה היותר מקורית ואחריתה הולכת ונמשכת עד היום בעבודת
חכמי דור דור, המעמיקים בהלכה על פי מקורותיה. אמנם בתורתם של הגאונים הננו
חשים את הכח הראשוני, את היסוד הראשון לחכמת ההכרעה על פי הדרכים הסלולים
הקדמונים, שהצד של הבקורת הראשית הנעזרת מתוך החיוור הבא מתוך הבקיאות
הנפלאה והמסורת הברורה הוא הקו היותר בולט בה, ואחר כך באים אנו במשך הדורות
לתקופת הפוסקים הראשונים והמפרשים הראשונים ומהם לבעלי התוספות והחדושים.
וכל מה שאנו צועדים הלאה והננו משתוממים ומתפלאים לראות את מעשה ד'
הגדול, אשר נעשה בכל המשך הדורות הולך הוא הקו, של ההתעמקות הבאה לישר
את ההדורים להשוות את החלוקים ולמעט את הסתירות הנחשפות, ומתארך ומתרחב.
שני הדרכים היסודיים הללו, שכללם הוא דרך הבקורת הפשוטה והמקורית
ודרך הפלפול המתעמק והמתרחב בפלגיו,הם אחוזים זה בזה, וממזיגת שניהם
הולכת חכמת ההלכה ומתגדלת. אמנם יש אשר איזה בדק יתגלה, איזה פירוד המבדיל בין
אלה שני דרכי הקודש, ואז הבקורת מזניחה את הפלפול האמיתי והולכת לה בדרכים
שטחיים, מעלה סתירות במקומות אשר שם השיווי שורר, עד שהיא הולכת ומתקלת
דף 314
בהמון תעיות ומכשולי דרכים נראין הדברים שכבר הר"י מיג"ש. בימיו. עמד על
היסוד
הזה והרגיש את הפרצה שיכולה לצאת מהבקורת ההלכותית כשאינה מאוגדת עם חיי
הרוח של העומק הבא מתוך העבודה הרוחנית של הפלפול האמיתי. וכמו שהעיר באחת
מתשובותיו . בדבר הזהירות של פוסקי ההלכות מתוך התלמוד, אם אינם מרגישים
בחילוקים הדקים המבדילים בין הנושאים. לא לחנם אמר עליו הרמב"ם שלבו בתלמוד
היה מבעית, אמנם אורב הוא המכשול לכל דרך, אם מטים בו יותר מדאי הצדה ; ודרך
הפלפול. כשההשפעה הגדולה של הבקורת הקדושה החמושה בכח הבקיאות המחוורת
הבאה מתוך היגיעה הרבה של העסק בתורה לשמה מסתלקת ממנה, גם הוא ואולי ביחוד
הוא מביא לידי נפילה במהמורות רבות וכשלון הכח הרוחני מלעלות למרומי האמת
בחכמת ההלכה העמוקה והרחבה.
בימינו. ודאי, שבחוגים שונים אנו רואים מכשולים רבים, הבאים מתוך הנטיה
להבקורת השטחית המרבה לראות תמיד סתירות וחלופי דעות גם במקום שבאמת אך
דרך ורוח אחד להנה אבל גם לא נוכל להעלים עין גם מהמכשולים הבאים לנו בארחות
ההלכה בחכמתה העליונה מתוך ההזנחה של האורח המקורי, אורח הבקורת המקודשת
הבאה מתוך ההכרה הבריאה והפשוטה, שמתגלה ע"י הפרשנות הראשונה הנשענת על
יסוד הקבלה והמסורת התלמודית לשם ביצור המצב מכל צד. הננו שואפים לשוב בכל
היכולת לשאוב את המים הנאמנים של חכמת התלמוד ופרשנותו מהמקור היותר ראשון,
שהוא לא אחר כי אם המקור של תורתם של הגאונים הראשונים, אלה קדושי עליון
שהנחילו לנו ושמו בידינו את האוצר הקדוש הוה של התלמוד בראשית התפרשותו יש
לקוות כי על ידי המאורות החדשים שהולכים ומתגלים לנו מאוצריהם הרבים של
הגאונים. שהרבה מהם הם מפוזרים במקומות רבים ושונים, והרבה מהם הם חבושים
בטמון באוצרות ספרים הנתונים בידי זרים, אשר לא שלטה בהם עין הרכה דורות, יאירו
לנו בתוך מחשכינו נתיבות עולם מזהירות, בעבודת התורה, בהלכה ואגדה. ורוח ד',
בזוהר תפארה, ישיב לנו את הכח המאחד אשר על פיו נציץ את יסוד האחדות בכל מלא
התלמודים. ואור חדש יאיר לנו להגביר את כחותינו הרוחניים. אשר נחלשו מתגרת יד
הזמן הסוער.
על כן אפריון אמטייה לידידי היקר הרב הגדול בתורה, חכמה ויראה, מו"ה בנימין
מנשה ד"ר לוין שליט"א, שזה כמה שנים אשר קבע עיקר עבודתו להביא לנו
אוצרות
חיים ממקורות הגאונים הקדמונים, כאשר יעידו על זה ספריו הנכבדים וחקירותיו
המצויינות. ועתה החל במלאכת הקודש, הגדולה והרחבה, להמציא לנו 'אוצר הגאונים'
על כל התלמוד הבבלי כולו, בעיבוד חרוץ והערות מאירות עינים, ואין קץ לתכונה
ולטובה הצפויה מעבודתו הקדושה הזאת, בעזה"י. ובכל לב אברכהו, שיזכה להשגיא
מפעלו לתפארת תוה"ק, הגדלתה והאדרתה. והנני משתתף בשמחת פרי בכוריו. באוצר
הגאונים למסכת ברכות שהוא יוצא כעת לאור עולם בשכלולו. ויהי רצון שאור התורה,
דף 315
תורת גאוני בבל ברובה, שיוצא כעת לאור בארץ ישראל. יהיה אות לטובה על השבת אור
התורה מארץ גלותה אל מקום שבתה, הנועד לה מראש מקדם. ואור האחדות של כללות
ארחות התורה, אשר יחשף ע"י הצירוף של החשפתן של המקורות הראשונים של
הפרשנות הקדמוניה ונתיבותיה הטהורות, יאיר לנו לגלות את הזוהר האחדותי של כל
התורה כולה. שבכתב ושבעל פה לכל פלגיהם הקדושים, וכולם יעשו עטרה אחת לראש
כנסת ישראל אשר תעוטר באור תורת ד' מקור חייה מהעולם ועד העולם, בבית חייה. בהר
מרום הרים, על הרי ישראל העומדים לשוב לפריחתם הראשונה, בקץ המגולה אשר הוא
הולך וקרב בחסדי צור ישראל וגואלו וגוי אחד בארץ יעמד לנס עמים בקדושת תורתו
המאוחדה בכל שעריה הרבים, שמכולם יחד יבנה בית ד' אשר יעמוד נכון ונשא בראש
ההרים לאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים, במהרה בימינו אמן.
* * *
להופעת "אוצר הגאונים"
חישוף מטמונים מאוצרות הקדמונים שהיו גנוזים ונעלמים מכל עין דורי דורות,
נעשה בימינו לאחד מיסודי המדע היותר גדולים. חברות גדולות, באי כח עמים
וממלכות, עומדות ומתחרות זו בזו בהתקדמותן על שדה העבודה הגדולה הזאת, גלוי
שרידי עתיקות, לבוא על ידה להרחבת גבולי המדע במקצועות שונים. צעדים ידועים
נעשו אמנם גם במה שנוגע לנו, ביחס למחקרים התולדותיים ביחוד. אבל, לצערנו. לא
מסוימת היא עוד אותה העבודה אשר נעשתה עד כה בגלוי גנזי מטמונים, מאותה
התקופה הגדולה שאחר חתימת התלמוד, "תקופת הגאונים", שהיתה תקופה הרת
עולם בחיי הרוח הפנימיים של אומתנו. הנוגעת לעיקרה ויסודה של חכמת ישראל. תורת
ההלכה והאגדה של רבותינו הקדמונים בבבל, גאוני סורא ופומבדיתא, אשר מידם נמסר
לנו המבצר הגדול לחומת אש דת התלמוד הבבלי כולו, אורה וישעה, מעוזה ומשגבה
ובית חייה של כנסת ישראל.
ספוני טמוני קודש הללו של הגאונים הראשונים, באוריהם ופירושיהם, נוסחאותיהם,
הגהותיהם, פסקיהם ותשובותיהם, שיחותיהם ומנהגיהם וכל אשר להם דברי קבלה
הם . כל שיטותיהם הללו הם ראשי השרשים לההבנה הברורה והפשוטה בכל מקצועותיה
של תורת ההלכה והאגדה. וכמה אנו מצטערים תמיד, שהדברים הקדושים באגרותיהם
ותשובותיהם הנפלאות, בפסקיהם ובאוריהם ההלכיים והאגדיים, שנשארו לנו לפליטה
גדולה, הנם מפוזרים ומפוררים אחת הנה ואחת הנה, בקובצים קדמונים שונים, שהנם
יקרי המציאות מאד מאד. ויותר מזה, אנחנו מצטערים על אלפים ורבבות מתשובותיהם
דף 316
וכתביהם שעודם כלואים במחשכים. בכתבי יד אוצרות הספרים הגדולים, בכל התבל
וגם אצל יחידי סגולה חובבי גנזי קדם
ומה מאד היינו מאושרים, אילו היה כל הרכוש הגדול הזה, של תורת הגאונים
לדורותיהם, צבור וכנוס, מזוקק ומבורר, ונדפס בהערות ישרות ונכונות, בשום שכל
ובקורת הגונה ומבררת, על כל סדרי התלמוד למסכתותיהם.
את העבודה הגדולה והכבירה הזאת. עמל החפוש, הברור והסדור. הקבוץ והעריכה
של כל חלקי תורת הגאונים הקדמונים, בין בדפוס ובין בכתב יד, קבל עליו חביבי וחמודי
הרב הגדול, החוקר המומחה בתקופת הגאונים, רב"מ ד"ר לוין.בעמל נפש אין קץ
זה רבות בשנים, הוא הולך ומקבץ, מאחד ומצרף, מגיה, מברר ומזקק את כל כתבי הגניזה
של תקופת הגאונים. וכאשר יופיע לאור עולם כל החיל והחוסן הרב והאדיר הזה, אוצר
הגאונים כולו, עינינו יראו וינהרו, ושלשלת קודש גדולה ונפלאה מתוכן התורה
התלמודית כולה תתגלה לעינינו. וחכמת ישראל תרחיב צעדיה להגדיל תורה ולהאדירה
מכל צד. מי יוכל לחזות מראש את כל המון האורות הגדולים אשר יאירו לנו על ידי
המחזה הגדול והנפלא הזה. של אוצר הגאונים כולו. בסדורו על כל התלמוד כולו מפורש
ומבואר העבודה הענקית הזאת, אשר בה יתברך ישראל לדורות, תביא בכנפיה אורה
ונהרה בבית ישראל להאיר את שבילי התורה וחכמת ישראל הקדושה
ואני תפלה כי ימצאו בקרב עמנו אנשי סגולה ובעלי הכרה עמוקה, אנשי דעה והשכל
אשר יכירו ויוקירו את ערך אוצרות סגולתנו, ובין כל העבודות הכבירות ההולכות
ונעשות לבנין האומה ולצמיחת קרן ישועתה, תחשב גם העבודה הגדולה הזאת להשלים
לנו את החוליה הגדולה והקדושה של קבלת הגאונים הקדמונים, אבות העולם, אשר
נעלמה מאתנו מפני סבות היסטוריות שונות. ומוקירי חכמת ישראל ימצאו להם לחובה
קדושה מיוחדת לחזק ולאמץ את ידי הרב הגדול ד"ר ב.מ. לוין המסדר והמאסף, המברר
והמזקק את כל האוצר הגדול הזה על כל הש"ס, וברכת הגאונים עליהם תבוא
דף 317
דרך תשובה
יש לנו שני ערכים כלליים בחיים; קודש וחול. ואנחנו
בתקופתנו לוקינו במחלה
של הגדשת החול במדה כל כך מוגזמת עד שהוא מתפשט על כל שטח החיים והוא
מאפיל את אור הקודש בקרבנו מושג הקודש נעשה כל כך רפה אצל בני הדור עד
שהוא נעשה אצלם שם נרדף עם כל ציור של רפיון וחולשה, בעוד אשר באמת כל העוז
וכל הגבורה, רק בו הם אצורים
המחלה הזאת של הנתקת מושגי הקודש מהרעיון ומן החיים התדבקה לצערנו באותה
התנועה הנשגבת שהננו חיים עמה בזמננו התנועה של התחיה הלאומית, הציונות
ואגפיה. לכתחילה באו אנשים אשר אמנם שאר רוח להם. אבל אשר בחייהם נתקו כפות
רגליהם מיסוד הקודש שבישראל. ובכח של מושגי החול שבערכים הלאומיים אשר הם
היו קרובים ללבם ולמדעם. הגדילו הרחיבו והעמיקו את הרעיון של שיבת ציון ואת
התחיה הלאומית והציונית. אמנם די כח במושג החול להיות נושא של פרסום. של
תעמולה, ורכישת נפשות במדה ידועה למשך במן מוגבל, אבל חיי נצח לא יוכל
החול ליתן בשום אופן. ועל כן אחרי שעברה על התנועה בצורתה החילונית תקופה לא
ארוכה לפי ערך, כבר אנו מרגישים בה למרות התרחבותה יכושת לשד והתפוררות
מרגישים אנו את יסורי המחלה, מחלת החול שנתפשטה כצורה מבהילה בכל השטח של
תנועתנו התחיתית.
אמנם אם היתה התנועה הזאת חילונית לפי טבעה. אז לא היתה התרוקנות הקודש
שבערכיה פוגעת בה, כשם שאינה פוגעת בכמה חברות ותנועות חילוניות אחרות
שבעולם. אבל מאחר שכל עיקרה ויסודה של התנועה, של תחיתנו הלאומית. היא באמת
מקודשת קודש קדשים, ממקור הקודש היא מוצאת והיא מיוסדת על יסוד הקודש של
קדושת האומה, קדושת הארץ וקדושת נשמתה היונקת מדבר ד' אשר בתורה מקור כל
ערכי הקודש בעולם ובחיים נמצא שהתוכן החילוני שלה איננו מתאים לה ואיננו
הולם כלל לאופיה ותכונתה. ועל כן הננו חשים חולשות בכל האברים והאגפים של
תנועתנו, ביותר אחרי עבור שנות מספר מהתחלת הופעתה.
אמנם החול הוא מוכשר להיות משמש את הקודש, מחזקו ומאמצו, עושה לו כונניות
ומבססו בחיים המעשיים, אבל חלילה לו להשיג את גבולו ולעמוד במקומו.
טעות מרה טועים אלה בעלי ההסברה, שחושבים שהתנועה החדשה הלאומית תעמוד
לנו במקום הקודש, ובשביל כך הם מוכנים לבער את הקודש מביתה או להרחיב מושגי
חול גם על מושגי הקודש. זאת היא הטעאה. שמעולם לא תכה שרשים ולא תוכל למצוא
מעמד קבוע לדורות. לא בחיי היחידים ולא בחיי הכלל : לא בהכרה של כלל ישראל,
ולא בהכרה של הגדולים ובעלי שאר הנפש שבעמים.
דף 318
הקודש מוכרח לשוב על כנו בתנועה הלאומית והציונית שלנו, כי רק עמו מקור חיים.
ואז יחיה הוא בכחו גם את ערכי החול, אשר הוכנו ואשר עוד יוכנו להיות למסעדים.
וזאת תהיה לנו דרך התשובה אשר תרפאנו מכל מחלותינו ותקרב את גאולתנו
השלמה, במהרה בימינו אמן.
)תרצ"ה(
דף 319
קריאות גדולות
דף 320
דף 321
מ"אפיקים בנגב"
אם באמת ובלב תמים אנו חפצים בתקומת עמנו, אם בלב
נאמן הננו חפצים להכשיר
את עמנו לגאולתנו ופדות נפשנו, להשבתו מארץ שביו וגלותו, אל המקום אשר היה שם
אהלו בתחלה, נעשה ונצליח, מי זה לא ישתתף, מי זה לא יתן יד, מי יעמוד מנגד לעמלים
עם הצבור? מי יודע. אולי סוד החכמה האלהית גוזרת שתהיה ראשית צמיחת ישועת
ישראל באה דוקא ע"י השתדלותנו בכחותינו, ואם לא נשתדל אנחנו, הבחירה נתונה
לאדם הפרטי, אבל הרבה שלוחים למקום ימצאו משתדלים אחרים. כי הסבות
ערוכות הנה בידי רבון כל העולמים להוציא חפציו אל הפועל : גם הבחירה החפשית, גם
ההתחכמות האנושית, הכל סובבים והולכים ובאים למלאות אותן העצות הגדולות של
גדול העצה ורב העלילה יתברך שמו. ע"כ כל פתח הנפתח, כל מקרה המזדמן, שאפשר
לצפות ממנו לישועה, אין אנו רשאים לעבור עליו. אע"פ שבטוחים אנו שלא תאבד
ממנו
הישועה, אבל אולי נאחר את הטובה תחת שנוכל להקדימה. ואולי סוף כל סוף יזדמנו
הסבות המעשיות והמוסריות, באופן כזה שתהא הפרחת ישועת עמנו ע"י מעשי אדם
המסובבים ממתנשא לכל לראש. א"כ למה לא נהיה אנחנו הזוכים, הפועלים והעושים,
ביותר אותם אחינו המצוינים בתורה ויראת שמים, שהחוש הלאומי שלהם חזק ואמיץ
הוא כ"כ עד שאין דוגמתו בכל העמים והלשונות. שאלו נא את כל אחד משלמי אמוני
ישראל, אם לא בחפץ לב יתנדב בהקרבת חייו למען אשר רק יום אחד יראה בעיניו את
ישראל עמו בגדולתו ותפארתו, מלכו עומד בראשו, והוא שוכן בארצו ארץ הקודש,
בכבודו ושלותו, ושריו כהניו ומקדשו על מכונו, אם לא באמת ולב שלם, אם לא
בשמחת נפש יענה בנפש מלא: הנני ! הנני ! לא, אחי, לא תמצאו איש אחד מכל
העמים, שכ"כ בוערת בו בחזקה אהבת עמו וארצו, חוסן ממלכתו וישועתו, כאותה
האהבה הבוערת ברשפי אש שלהבת יה בלב יראי ד' וחושבי שמו מבני ישראל: ואתם
אחינו העומדים מחוץ לגבולי היהדות הדתית, אותם שחינוכם המקולקל, באשמת
השיבושים של הדעות הרעות שעברו עלינו בתקופת השנים האחרונה, גרם להם
להעתיקם מהלאה לגבול ישראל, הם לדאבוננו אבדו כבר את החוש הלאומי האדיר
והטבעי הזה, ולא יכלו גם לשער את כחו של הרושם העמוק של אהבת כלל ישראל,
והחפץ לראות בגדולתם וכבודם, שקבוע בלב יראי ד' וחושבי שמו שבעמנו, הנסיון
להחיות את החוש הלאומי העז באמצעים מלאכותיים לא יצליח, בשום אופן לא יצליח,
אלא כמתכונתו בטבעו ומדתו, שהיא בלב שומרי תורה וחרדים אל דבריה, אותם שפתחו
את חושם הדתי במה שהוא מתפתח. ואותם הבאים מן החוץ, אותם שפרשו מדרכי ציבור
הדתיים, לא תוכלו לבוא עד אותה המדה של האהבה הלאומית הטבעית הזאת רק אם
דף 322
תחלו לעסוק באותם האמצעים עצמם, שעל ידם קנו כל כלל האומה את רשומה החזק
והאהוב הזה. שוא כל התרופות, הבל כל הרפואות החיצוניות, אחת היא הרפואה ואין
שניה לה: להחל ללכת בדרך החיים של התורה והמצוה, "לשוב אל ד' ולשמוע
בקולו !". מיד בנטיה לשנות את הדרך להיטיב כבר אנו בטוחים לכל האורה של עומק
הרושם הלאומי, שהננו מתגעגעים עליו, שישוב ללבב כולנו, להאיר בו באור צח וחם
נעים, ואז יכירו בעצמם באמת גם אותם שכבר התרחקו והתחילו להתדבק שהתחילו
לחוש את הלב היהודי, שהם בני ישראל, בנים להאומה הזאת, שהם מתחטאים עליה
וחפצים לישא את דגלה.
)בויסק, תרס"ב(
דף 323
הקריאה הגדולה : לארץ ישראל
לארץ ישראל, רבותי, לארץ ישראל !
את הקריאה הזאת נקרא בקול אחד, בקול גדול ולא יסף.
באו לארץ ישראל, אחים נעימים, באו לארץ ישראל, הצילו את נפשותיכם, את נפש
דורותיכם, ואת נפש עמנו כולו, הצילוהו משוממות וטמיון, הצילוהו מרקב והשפלה,
הצילוהו מכל טומאה ורשעה, מכל צרה וצוקה, שהוא עלול אליהם בכל ארצות העמים
בלי הבדל והפרש.
"באו לארץ ישראל!" נקרא בקול נורא ומרעיש, בקול רעם ורעש גדול, בקול
מחולל
סערה ומרגיז שמים וארץ, בקול קורע כל קירות לב. המלטו על נפשכם ובאו לארץ
ישראל. קול ד' קורא אותנו, ידו נטויה עלינו, רוחו אשר בלבבנו הוא מקבץ אותנו הוא
מעודדנו, והוא מכריח אותנו כולנו לקרוא בקול גדול אדיר ונורא : אחינו בני ישראל,
אחים אהובים ויקרים, באו לארץ ישראל. הלקטו לאחד אחד, אל תמתינו על סדרים
ודברים רשמיים, אל תמתינו על רשיונות מרעישים ומפורסמים, עשו מה שתוכלו, המלטו
והאספו באו לארץ ישראל, סלו סולו המסילה בעד עמנו האהוב והנדכא, הראו לו בפועל
שדרכו כבר מוכנת היא לפניו וסלולה, אין לו מה להתישב, אין לו מה לדרוש, אין לו
דרכים ונתיבות רבים, דרך אחד יש לפניו, ודוקא בה ילך, ובה הוא מוכרח ללכת, דוקא
לארץ ישראל.
הנצנים נראו בארץ. באו אחים יקרים וראו איך שושנת יעקב מתחלת לפרוח על אדמת
הקודש. באו לראות איך רוח ישראל פורח ומתעורר לתחיה, לחיים לכבוד ועוז. התדעו
אתם אחים אהובים, אחים אומללים יושבי ארצות מאפליות, את האוצר הגדול של
הקדושה והמנוחה, של העונג והשלוה, של רוממות הרוח, ושל גדולת הנפש, של קדושת
החיים, של אדירות הרעיון ועדינות הרגש, שיש בכל לב של ישראל היושב בארץ
ישראל ? הוי אחים יקרים, התוכלו גם לשער אפילו מעט מהרבה מחבת ארץ חמדה, חבת
קודש וחמדת עולמים, הארץ כי טוב מנוחה כי נעמה ? !
באו לארץ ישראל, באו וראו הדר ארץ חמדה, הדר הכרמל והשרון, הדר שמי התכלת
הנאים והיפים, הדר האויר הצח הטהור וממוזג, השורר בהודו והדרו, גם בתקופת טבת,
באו והתענגו ושישו משוש על ארץ חמדה הנאה והמעונגה, ארץ החיים שאוירה הוא חיי
נשמות. מה יפית ומה נעמת !
באו לארץ ישראל, באו וראו "ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה". באו וראו,
איך עמנו האהוב והיקר מחדש כנשר את נעוריו, איך הוא מתחיל פושט ברווחה את
עצמותיו הכואבות והמפוצחות מימי נדודו וגלותו המרה, באו וראו איך מתרגל הוא
לזקוף כתמר את קומתו, באו וחושו איך הוא מעודד את רוחו, בזכרו את חסנו וגאונו,
דף 324
בזכרו את הודו ותפארתו על כל צעד ושעל. באו והתענגו עלי זכרונות טובים מיין הטוב,
המגדילים את הנפש ומרחיבים את הדעת, זכרונות מלכים ושרים, זכרונות גבורים
ונביאים, זכרונות תפארת ועוז, גדולה והוד. באו לארץ ישראל, פה תראו חזות הכל,
פה תדעו שאתם חיים, חיים שהם ראויים לשמם, בארץ החיים.
עתה הגיע זמן תקומת היהדות בארץ ישראל. ההכרח לשוב לארץ אבות יקיף את כל
המצבים של האומה, בין החמריים בין הרוחניים, וביותר האחרונים. המהפכה הרוסית
פעלה ותפעל על סכנת מצב היהדות בכנסת ישראל שברוסיא, ומשם הפעולה חוזרת על
כל העולם העברי, כמעט, לפי ערך של הרבוי הגדול של האומה אשר שם, אולי יותר עוד
ממה שפעלה להרע על הדת והיהדות, המהפכה הצרפתית, ע"י גלגולי סבותיה מאז עד
ימינו אלה. כח מכריע גדול היה בעולמנו מצבה הרוחני של היהדות שהיה חזק ברוסיא.
עתה נמוג והולך הוא היסוד האדיר הזה. וכל זה מביא לנו מחשבה מחרידה מאד, אבל
ג"כ הכרח להסב עינינו לקרן האורה.
מעת גלינו מארצנו, הלכה התורה עם ישראל בגולה, נדדה מבבל לצרפת, לספרד,
לאשכנז, לפולין, לרוסיא ועוד. ועתה מה נשמח אם נוכל לאמר שהיא שבה למקומה
הראשון לארץ ישראל, יחד עם ישראל, ההולך ומתרבה על אדמת הקודש. ועתה מי הוא
העור שלא יראה בזה יד ד' הנוהגת אותנו, ומי לא יחוש חובה לעצמו להיות פועל עם אל ?
"ועתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל
עם אל יבא ויטול שכרו".מי יוכל להפטר מלסבב מצדו תוספת ברכה ומהירות
ישועה, לעורר לבות רבות לשוב אל אדמת הקודש, לנחלת ד', להאחז בה, לישבה
בעסקים ובבנינים, בקנית קרקעות, בנטיעות ובזריעה, ובכל דבר שהוא מקור חיי ישוב
נכון ומסודר.
גדולה עלינו החובה לעורר את האהבה הישנה לציון, האהבה הנצחית שכאז מימים
מקדם כן עתה בוערת היא בלבת אש קודש בלבב בני עמנו בכל מקום שהם. עלינו ללחום
בכל עוז בשנאת ארץ הקודש שהתחילה להכנס בפרטים אקרבנו. עלינו להשמיד בזרוע עוז
רוחני ובקדושת עולמים של ארץ חמדה את הזוהמא של המרגלים, שדוקא במועד לחננה
התחילה להתנער מעט. המרגליות היא מתאבקת בשארית כחה, אמנם נוכל לאמר בבטחה
בגאון שם ד' אלהי עולם הבוחר בארץ חמדה, שהיא דומה להתאמצות האחרונה של
הפתילה, המתנשאת למעלה טרם תכבה כליל. עוז חבת ארץ הקודש, אהבת ציון וירושלים,
תרוץ ארחה, ותאיר כשמש בגבורתה את כל נאות יעקב, בחבלי אדם ועבותות אהבה
תמשכם כולם, כל בניה, לארץ חמדה, לבית חייהם.
דבר אלהינו יקום לעולם. קדושת ארץ חמדה וחבתה לא נשתנתה ולא תשתנה. כל
המאורעות המרים, שבאו כתומם על אדמת הקודש, בין המאורעות החמריים בין
הרוחניים, שלפי מבט העין הקלוש היו יכולים למעט את אהבתה וכבודה, להרחיקה מלב
ולהשניאה חס וחלילה, לא יכלו לה. לא יכלו כל שממותיה וחרבותיה, כי אם להוסיף לה
אהבה
על אהבתה, אהבת חמלה לאם אומללה, נוסף על אהבת כבוד ויקר לגברת ממלכות. וכשם
שלא יוכל כל חורבן חמרי למעט את האהבה, ולכבות את אש החבה הקדושה והעמוקה,
דף 325
הלוהטת בנשמת האומה כולה פנימה לארץ חמדה, כן לא תוכל ג"כ כל שאיה רוחנית, גם
אמיתית, וקל וחומר מדומה, למעט את עז אהבת אמן לארץ צבי, לארץ חיים. אם הגערה
הנבואית האיומה ומחרידה, הגערה שיכולה באמת להקפיא כקרח גם את דם הלב היותר
רותח וחם לאהבת ציון וירושלים, הנזיפה הנוראה האומרת בחמת אלהים "כי על אפי
ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה, להסירה מעל
פני", אם קובעת כוס תרעלה זו לא הספיקה לצנן את חם אהבת קודש, העומדת לעד
לציון
ולמקראיה, רק לשוא נפחד שיוכל שום קלקול מעמד, שום המעדת רגל, לרופף עוד את
הקשר הנאמן העומד וקיים לעד, בחרצובות אלהיות העומדות נצח סלה. הם יעברו, כצל
עב קל על השמש בעז גבורתה, ואור אהבת ציון וחמדת ארץ חמדה יאיר באור שבעתים,
ילהיב כל לב וירומם כל רוח, יקדש ויעודד.
לשוא יתאוננו המתאוננים מכל הצדדים, האוהבים והאויבים, על מהלכה של הפעולה
המעשית להתישבות אחינו על אדמת הקודש, שלא גדול עוד ערכה. טרוטי עינים אלה
אינם רואים את האור, אינם מרגישים אותו. אינם מכירים את אוצר החיים הגדול והאדיר
שיש לנו גם עתה בארץ חמדתנו, אינם מכירים את כח הצומח האדיר והנאור שכבר חבוי
ואצור בקרבו, אינם מכירים את השפעתו הגדולה של זה הקהל הקטן היושב על אדמתו,
אדמת קודש. אינם מכירים, בשביל שאינם למודים להכיר את התוך, את הנולד, הם
יכולים רק להתפעל מציורים של גוונים קורעי עינים, "משפעת קלגסים וקול
צוחות" אבל
אינם יכולים להכיר את הדר החיים של הקדושה השאננה, את המנוחה הפנימית ואת
האור המאיר בשלוה ובטחה גנוזה, השורה בעצם קדושתו בכנסת ישראל כולה היושבת
על אדמת הקודש. הה עורים, מי יתן לכם עינים לראות בלב פנימה, הוי יושבי ארצות
חשוכות. התוכלו גם לשער ולהכיל את גאון הקדושה, את ששון העולמים, את שפע נחלי
העדנים השוטף בקרב הלב של בן ישראל היושב על אדמת הקודש?! הטעמתם טעם
גן עדן זה?! הוי אחים נדכאים ואומללים, לבי לבי עליכם, מעי מעי עליכם, הקשיבו
ושמעו, שמעו ותחי נפשכם. תחת עלפת התוגה, הגלויה והנסתרת, למראה החורבן
והשממה, למראה מהפכת הזרים, למראה כל הוד וכל קודש הנתוץ והרטוש, תחת אדר
יגון זה אור נוגה מאיר. אור משיב נפש ומשלם נחומים, אור מאזר חיל ומושיט תקוה.
כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם. ובירושלים תנוחמו.
)עיר הקודש יפו. תרס"ז(
דף 326
קריאה גדולה
"ההכרח" הוא עכשיו הפתגם היותר שגור בעולם,
ודוקא קול המון זה יהפך לקול שדי
בידי חכמי לב וקדושי רעיון, דוקא הנחש יהפך למטה האלהים, אשר בו יעשו אותות
ומופתים למען דעת כי לד' הארץ.
ההכרח, הכרח החיים ומרירות סבלם, יביא את האורה האלהית לעולם, ההכרח יסגל
את הלבבות להפתח לקבל את האור הגדול של זוהר האמונה בכל הדר גאונה.
נדמה הדבר כאילו העולם מתמוטט הוא וכושל, מתמזמז ומתמסמס, תחת ענות יד
הכפירה הגסה המפלצת הבלה היבשה והאכזריה הרובצת עליו. השלהבת האלהית
מתלקחת בקרב הלב פנימה, בקרב כל רוח ונפש, מכה גלים גדולים, סוערים מגלי כל ים,
היא עולה שמים ויורדת תהומות בחדרי כל רוח ונפש, והכפירה האיומה, השפחה הבלה
בת העבדות הבזויה, סוגרת בעדה את בריחיה לבלי תראה החוצה, היא יראה מאד מאורה
הבהיר, היא האחרונה יודעת שבניצוץ זך אחד מרשפיה של השלהבת האלהית
תכלה כליל. אבל כל אשר תוסיף לשים מחנק לה, כל אשר תוסיף לעצור בעד נשמת
אלהים חיים הגדולה והחזקה אשר בנשמת כל חי, כה תוסיף זאת הנשמה לאגור את חילה
פנימה, ובמלאת ספקה הנה תצא ברעם ורעש בקול נפץ וזרם "כיום הרג רב בנפול
מגדלים " .
הנה יום בא ולא ירחק חק, והאנושיות תתעורר כדוב שכול וכארי על טרפו להנקם
מהכפירה הבזויה בעד כל רעתה אשר עוללה לה, בפתע תבקש להשליך ממנה את
עבותיה, בחמה גדולה ובקצף גדול תבקש ממנה את נקמת החיים הטובים, את השלוה
והעדן של הדעות הטהורות, של החיים הטהורים והזכים אשר שללה ממנה, שללה
ותאבד, שמה למרמס, מבלי אשר יש לה כח, לאותה הרשעה, להשיב תמורתם אף חלק
אחד מני רבבה. הבהלה הזעומה, שעל ידה ערבבה הכפירה את העולם, להמם את
המוחות ואת הלבבות, להעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, תעבור ותשקוט, והדעה
הצלולה והמתונה היודעת ג"כ איך לחיות ואיך להתבונן, איך להשקט איך להתלהב,
והגבורה האלהית, היודעת לכונן גוי איתן ועם אדיר בקודש, תקח את מקומה בחיים,
ושבט בקורת של מוסר אכזרי תניף על השפחה אשר העיזה לרשת את גבירתה, על העבד
אשר התנשא למלך וחותם העבדות חקוק לעד על מצח נשמתו.
"החפש" זאת התרועה ההולכת עם התקיעה של "ההכרח", הוא יצא כארי
נורא
ממסגרתו, אשר ירמס בזעפו את הכפירה כרמס תולעת, ארסית בזויה ומגואלה. תשוקת
החופש תבא למרום פסגתה, והאדם יכיר שהוא יש לו רשות לחיות ברוחו פנימה כאשר
הוא, כפי חפץ הטבע האביר של נשמתו החיה, והנשמה הזאת חיה רק באלהים. באין
דף 327
אמונה עמוקה וזוהרת, אין לה חיים ואורה, היא מתנודדת כצל ומתדכאת ביסורים נוראים
וצחיית צמא אכזרי, ומי מעכב על ידה, מי לא יתן לה לחיות באלהים? מי מפריח צפור
שמים זאת מקנה, מי ישים אותה בסוגר, מי יעצרנה מלשוט מלא רחבי שמים, מקום
הזוהר והאויר הרענן המלא אור וחיים ? הנשמה נשמת האדם בעצמה תכיר מיד את
אויבתה, במבט בוז ושאט נפש תשקיף על פני השפחה הנחרפת, אשר תתגלה בכל
נבלותה. אחרי אשר יקרע ממנה המסוה של הדמיון החשוך והלוהט, שהספיקה איזה זמן
לשים על פניה הסכלים והמגועלים. "הדשאים עומדים על פתח קרקע", ההכרה
האמתית
הזאת הולכת היא וקרובה. אסיה, ואמריקא, ואירופא הנאורה, וכל העולם הממודן בכלל
כבר נלאו נשא את סבל עול הכפירה הקשה, המכבדת על האדם ועל רוחו, יותר מכל
תכסיס של אמונה היותר טרחנית ונתון לא תתן מאומה.
במצב של צחיית צמא כזאת יתנפל האדם אל מעין האמונה, בכל לב ונפש ישתה יגמא
מכוס נחל העדנים של אור אלהים עליון. אבל האדם הוא כבר מנוסה במסה, הוא כבר
יודע היטיב מה היה אחריתו עת אשר שתה לרויה את מי האמונה עם כל הרפש והטיט
אשר גרש הים הגדול הזה במשך הימים, אחרי אשר המו חמרו מימיו. ע"כ יאבה לשאוב
בכל לב ונפש מים טהורים מפלג אלהים.
הרוח התוקף את כל האנושיות תקף ג"כ את איזה חלק מבנינו. אמנם יותר קרובים
אנחנו למקום האורה, יותר קרובים למעין החיים, יותר מלאים בחיי הנשמה האלהית,
אשר הרבינו לינק ממנה מימי עלומינו עד ימי זקנה ושיבה. מוצל הוא ישראל ממארת
אלהים זאת באמת, ואם נדמה לנו שעול הכפירה השתרג ועלה על צואר רבבות מבנינו,
וישם בסד רגלם ועתה הם כמפרפרים, בין החיים והמות, לא ידעו חיים ומנוחה, לא ידעו
עדן שלות תם, והם צמאים להרטיב את חכם היבש, הנה קרובות הן העינים להיות
מתפקחות. קצרה רוחם בעול הברזל של הכפירה, שנתהפכה בתקופה קצרה למין אמונה
קנאית וחצופה, והנם דופקים על דלתי תשובה, שאך נדמים להם כאילו הם סגורים
לפניהם, בשעה שאך דחיפה אחת מספקת היא לפתח את השערים לרוחה, "פתחו שערים
ויבא גוי צדיק שומר אמונים", בזקניו ובצעיריו, מחנה גדול כמחנה אלהים.
אחינו היקרים, חכמי תורה, וסופרים משפיעים ! גם אנו נואלנו וחטאנו. למדנו
וחקרנו, פלפלנו וחדשנו, כתבנו וציירנו, אבל שכחנו את האלהים ועזו, לא שמענו לקול
נביאי האמת, לקול מעולי חכמי דורות עולמים, לקול הצדיקים והחסידים, חכמי המוסר
וחכמי העיון והרזים, שצוחו והכריזו בקולי קולות כי סוף הנהר של התלמוד המעשי לבדו
להיות יבש וחרב, אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים. מימא דחוכמתא וקבלה, מים
דעת האלהים, מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור
החיים .
עתה בא הקץ, הננו קרואים בתחיתנו הלאומית לתבע את עלבון האדם כלו, עלבון
הנשמה האלהית, שבידינו הופקדה לרוממה ולשגבה, נשמת אלהים חיים, הצריכה
להתפשט על כל העולם כלו, להאירו ולהחיותו, האורה היוצאת מתוך אור התורה ואור
הנבואה, השוה לכל נפש ומחיה כל חי, בחזקה הוא נתבע ממנו, עתה לעת קץ.
דף 328
ובתוך הארת התחיה, יבא לנו הגורם הכללי, ההכרח, וישיב אותנו אל אור החיים,
יפתח את אור האמונה ממסגרותיה, לחכמת ישראל המקורית, החפשית מכל עול נכר,
לחכמת אלהים חיים הקבועה באוצר החיים שלנו, הוא יביא אותנו לידי תלמוד קבוע,
לחכמת האמונה, לכל צדדיה לנגלותיה ולנסתרותיה, למען נחיה באורה וברוח אמיץ
נקרא בקול מארץ חיים, ממקום אשר שם אלהים הופיע ועדי עד אוה למושב לו:
בית יעקב לכו ונלכה באור ה' !
)עיה"ק יפו, תרס"ח(
דף 329
חיבת ירושלים
ומחרבות ירושלים קול יוצא : "בת קול שמנהמת כיונה,
ואומרת: אוי לי, שהחרבתי
את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין אומות העולם". והקול קורא
עוד,
והבת קול מנהמת כיונה : "אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל
שלחן
אביהם". ובת קול אשר בקול נכאים רק כיונה היא מנהמת, זה שנות אלפים, הולכת
היא
וחודרת בכל משך התקופות והדורות, מדברת היא בקול נהימתה אל הלבבות ואל
הנשמות, אל הנשמות החיות ואל נשמות המתים, שהלכו לעולמם ובצרור החיים הן
צרורות, "גם מתים באשמנים יחכו ליום יבקעו אורי שחריך".
וקול נהמת היונה המנהמת. הנה חודר הוא לתוך מעמקי לבבנו : ירושלים עיר הקודש,
מקדש מלך עולמים, ובית ממלכה מעולם לממלכת כהנים וגוי קדוש, ירושלים עיר
האלהים סלה, כשהיא חרבה בזויה ושוממה, שמים צועקים מרה, ומלאכי שלום מר
יבכיון. ובת קול המנהמת כיונה, ואומרת : "...אוי לי שהחרבתי את ביתי",
צועקת היא
באזנינו בקול כחולה, מתגברת היא הנהימה ואזנינו מקשיבה רב קשב קול איום אדיר
ונורא, קול המולה כקול מחנה, כקול שדי בדברו, והקול קול שחל ושאגת אריה, "ד'
כאריה ישאג, וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו". ונשמתנו כולה מתחלחלת,
נרעשים ונרעדים הננו עומדים ומקשיבים את קול היונה המנהמת, מחרבות ירושלים,
שהולך ומתגבר במרירות נהימתה עד מרומי ההרעשה של שאגת כפירים, כקול שופר
גדול, כקול רעמים אדירים, זרם ונפץ : אם מחרבות ירושלים קול כיונה מנהמת לא זנינו
עולה, ואומרת: אוי לי שהחרבתי..." מבניני ירושלים, אשר אך ידי זרים כוננו
ומכוננים, שהם לנו חרבות כפולות ומכופלות, קול כחולה נשמע ! "נהי בכי
תמרורים,
רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, כי איננו", כי בניה, ומבחר בניה,
איננו בין
הבאים, בין המשקיטים את נהמת היונה, המנהמת ואומרת: "אוי לי שהחרבתי".
והתור הגיע. מאורעות הימים כולם קוראים לנו בקול גדול: ישראל, בנה את עיר
קדשך, זכור עם עולם, עם קדוש שומר אמונים, את שבועתך, אשר על נהרות בבל
נשבעת : "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי".
ואם את
החלק הקל להעשות של השבועה הנה קיימת, לשונך לא דבקה לחכך, כי את ירושלים
במו פיך זכרת ותזכור תמיד, אבל בעת אשר הימין כבר היא דרושה להיות יד פשוטה
ונטויה לעשות מעשה, בכח וחיל, בימין עז רוממה, החלק הראשון של שבועת עולמים
זאת הנה הוא נתבע בחזקה מבת קול המנהמת כיונה, מחרבות ירושלים:
שמע ישראל, ממזרח שמש עד מבואו, מכל הארצות אשר שם הודחת, ונטות פניך
בכל עת חפץ לד', בכל רגע רצון והתעוררות געגועי קודש בעמקי לבבינו, היא נגד
דף 330
ירושלים עיר הקודש, "עיר קדשנו ותפארתנו, אשר הללוך אבותינו". שמע נא
לקול היונה
המנהמת מחרבות ירושלים ולשאגת האריה היוצאת מתוך בניני הזרים השוחקים על
משבתנו, על רפיון ידינו והתרשלותנו, בעת הכושר, בעת יד ד' נטויה לטובה להחל בפועל
לבנות לנו את עיר תפארתנו, להרימה משוממותה, לעטרה בתפארה, בבניני חמד, במוסדי
תפארת, בהוד יקרות קודש.
הגיע הזמן, שבו אנו צריכים להכיר את קול ד' מכל המסיבות המתהפכות, מכל יצרי
הלב, מכל תנועות החיים, הפרטיים והכלליים, וקול ד' בכח קורא אלינו מחרבות ירושלים
ומשוממותיה : קומו, בני, בנו את הנשמה, קוממו את עיר הקודש הנהרסה, זכרו מרחוק
את ד', וירושלים תעלה על לבבכם !
)בין המצרים תרע"ג, רחובות ת"ו(
דף 331
גלוי דעת ע"ד הבגידה הלאומית
מוחים אנחנו גלוי נגד כל קורעי הנשמה היהודית, נגד כל
הרוצים לפורר את השלמות
הנפלאה של היהודים והיהדות. רק יהדות שלמה אנחנו יודעים !
לעג מר הוא כל הויכוח הזה אם קניננו הלאומי או הדתי הוא המקיים את תוכן חיינו.
השלמות של "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" לא תיפרד ולא
תיחלק לעולם.
בכוח הקדוש של שלמות היהדות אנחנו מוחים נגד כל הבוגדים, המוסרים ודוברי ריק
מכל המינים. בכוח הקדוש של שלמות כל אומתנו, בגופה ובנשמתה, תובעים אנחנו את
תביעותינו השלמות מאת כל חברינו אחינו ומאת כל האנושיות התרבותית.
את גזלתנו אנחנו תובעים בשלמות. העולה, הצועקת שמים, מוכרחת להתקן כלה.
ארצנו הקדושה, היקרה, מלאת ההדר והפלאות, גאותנו, זכות אדם וערך אדם שלנו,
זכויותינו האזרחיות והלאומיות בכל הארצות, מוכרחות להחזר אלינו לגמרי, בלא
פשרות בלא חניפות, לגמרי בשלמות !
באה העת, שכל אלה שהרסו או שאבותיהם השתתפו בהריסת עמנו וארצנו יהיו
מוכרחים לשוב מדרכם האיומה, ובתור תיקון למעוותם הנורא יהיו מוכרחים לתת לנו,
בכל האפשרויות, את כל הנוחיות כדי לשוב ולבנות את בית יעקב הנהרס ולכונן במלוא
ההדר את נוהו השומם.
ומה תמוה הוא, שבעת הנפלאה הזאת, שיד ד' מתראית בה באופן כל כך נפלא בדברי
ימי העולם ובדברי ימי עמנו, ימצאו אנשים בעלי מוחות מטומטמים ולבבות ערלים
כאלה, שתהיה להם החוצפה להביע דברים בכדי להקטין ולפרר את השלמות היהודית
הגדולה המקורית, בשעה שידיעתה כל כך נחוצה לכל מעמדנו ההסטורי.
אנחנו מחויבים ומוכרחים לבאר לכל האנושיות הלוחמת את חובותיה אלינו. אנחנו
נתנו הרבה לאנושיות, הפחנו במוסר האנושי כח חיים, בתמציתה של כל הדתיות
התרבותית חי רכושנו הרוחני, אנחנו הצלנו ומצילים את כל האנושיות, מצד אחד
מהאליליות החשוכה העבדותית, ומצד אחר משכחת אלהים החלשה, חסרת הדם
המתה. דברי ימינו הנפלאים, האלהיים לגמרי, הנם ויהיו תמיד הבסיס של הרוח האנושי
היותר טהור, שכל העדינות האנושית מתוכם היא מתפתחת.
והעמים השיבו לנו כגמולנו יפה מאד: בגזול את אדמתנו, בגרש אותנו ממנה
ובשריפת מקדשינו והריסתם, בשחיטות באכזריות, בחרוך להבות האוטו דה פה,
בטלאים הצהובים, בקריאות "הפ הפ" ברחובות, בהכאות מסמרות במוחותינו ועוד
הרבה מאד מעשים טובים כאלה, ובכל מיני עלילות שוא ותואנות לא אנושיות,
דף 332
באותה שעה שהם משיבים את כל רוחותיהם ממעין החיים החי הקדוש שלנו ונהנים
במלוא הפה מפעולותינו הנהדרות.
ועתה, כאשר כבר עומדים כנראה בסוף המלחמה, כאשר רשעת העמים הנוראה
החריבה כל טוב וכל שלום, בעת שהאדמה מזדעזעת ומתנודדת בחטאיה הכבדים, בעת
שרעיונות עמים וכסאות מלכים מתפוצצים, בעת שהאנושיות מקוה להושע ישועת
עולמים בדם המלחמה האיומה הזאת, בעת שהמכאובים האכזרים של האנושיות האירו
ניצוץ קדוש בלבבות, והנן כחולמים שהעתיד של אחרי המלחמה יביא בכלל חיים
חדשים הרבה יותר יפים מאשר היו מקודם, חיים של יושר וצדק, אשר במופתיותם יהיו
שוים את כל נהרי הדם שנשפכו למענם, האם אין עלינו, בשעה הנוראה הנפלאה
והקדושה הזאת, חובה גדולה ונוראה להודיע לכל האנושיות, ביחוד לעמים התרבותיים
הלוחמים, כי אם ? עולת העולות תשאר על קדקדם, אם לא יתרחצו מהרצח ומהגזל
שעוללו לנו, הם עושים את עצמם אומללים עוד יותר ממה שהם ממיטים אסונות עלינו.
כי הם מעמידים אז בסכנה את כל תיקון העולם, המקווה מרציחת העמים הנוכחית.
והם עושים בזה את כל שפיכות הדמים הזאת לרצחנות גסה חסרת כל תוצאות. צעקת
חמסינו העולה השמימה מוכרחה לבטל את כל השאיפות האנושיות וממילא לחולל
בחייהם את המהפכות היותר רעות.
אבל לעומת זה כאשר תוצאות המלחמה יביאו, יחד עם כל תיקוני הצדק, גם את שובנו
והתכוננותנו אנו, כאשר העמים יתקנו את הפשע הנורא ויסייעו לנו להסתדר במלוא חיינו
וישיבו לנו את ארצנו ויתנו ויסייעו לנו לכונן את מלכותנו, יתנו לנו לחדש ולהפריח
בשלוה את חיינו העתיקים, המקוריים, השלוים, חיי הקודש והחול, חיי הרוח והחומר,
חיי הגבורה והשלום, אז תסור חרפת עולם מהחברה האנושית. וכאשר במקהלת
המדיניות העולמית ישמע "קולו של יעקב" בצליליו הנעימים השמימיים, באמיתו
וביושרו הנובעים מהמקורות היותר קדושים, אך אז יכיר העולם, יחד אתנו, מהותם של
חיי עמים ישרים, אך אז תבוא לאדם שביעת הרצון הגמורה בתור פרי צרותיה של
המלחמה הנוראה הזאת.
מצדנו הננו יכולים לקבל את האושר העתיד רק בשלמותנו : בשלמותה של נשמתנו
המקורית, שאינה ניתנת בשום אופן להחלק לנתחים כמו "לאומיות"
ו"דתיות". נעלה
מכל החלקים האלה הוא העוז האלהי הגדול של ישראל סבא, העתיק, הנצחי, החזק
כחלמיש צור.
צרות הלב של אלה הרוצים לפורר לחלקים את שלמותו של כח חיינו המזהיר ולנתק
ממנו חלק הנה וחלק הנה, בגידה היא לא רק ליהודים כי אם לכל האנושיות.
אמנם תקותנו גדולה, כי צדקתנו הקדושה תוכר היטב מכל אדם. בני ברית ושאינם בני
ברית, וחלומות ההבל של הפרדת כוחותינו יחלפו כליל וכח של שלמות יחל לעודדנו
במלוא האומץ, וכולנו יחד, כל נדחי ישראל במלוא המובן, נתבע בפועל ובעוז את
תביעתנו השלמה וקולנו ישמע בכל החוגים, לכבודם ולאושרם של כל העמים ולעילוינו
ולאושרנו ולבנייתם המהירה של ארצנו הקדושה, עמנו ורוחנו הקדוש הנשא, העומד
להיות לאור גויים ולישועת אפסי ארץ.
)לונדון תרע"ז(
דף 333
דגל ירושלים
)מלונדון(
לעולמנו המכובד הכשר, של שלמי אמוני ישראל
יהודים כשרים!
אנחנו קוראים לכם, באו להעבודה הקדושה לבנות את עמנו הישראלי, על אדמת
קדשנו ארץ ישראל, באו אלינו, התאחדו כולכם תחת דגל "ירושלים", אשר אנחנו
מרימים אותו
לפני כל העולם הכשר הישראלי.
הכל יודעים שיש במציאות "דגל ציון", הוא מאחד חלק ידוע של אחינו, על
היסוד
של ענינינו הישראליים העולמיים בארץ ישראל. נמצאים אמנם רבים, רבים מאד אשר לא
נכנסו בהתאגדות ההסתדרות של אותם שנושאים את "דגל ציון", ורבים מרגישים
בעצמם לאי אפשרות לפניהם להכנס בתוך ההסתדרות. אין אנו מדברים עד כמה הדבר
הוא צודק, או בלתי צודק, אבל בפועל הלא המצב הוא ככה.
אבל הלא דבר שאי אפשר הוא שהחלק היותר גדול, היותר לבבי ויותר תמים מישראל,
שהם הרוב של העולם הכשר הישראלי, יהיה נשאר עומד ממרחק אצל המאורעות
הנפלאות של הזמן הנוכחי, ולא ירים את ידו לטובת הבנין הקדוש של אומתנו על אדמת
קדשה, בשביל אותם העכובים הנקראים בשם הפרעות.
לזאת מרימים אנחנו, לפני כל העולם הכשר הישראלי, את דגל "ירושלים"
שיסתדרו
תחתיו כל כשרי ישראל לכונן את העבודה של בניננו בארץ ישראל, ע"פ אמתתו של
הרוח
הישראלי הכשר, בגאון ובאומץ נשא את דגלנו הכשר הישראלי את דגל ירושלים.
"ציון" ו"ירושלים", הן זו אצל זו, מאז מראשית תולדותנו התבלט
שם ציון אצל
ההבטאה של מלכותנו, כחנו העולמי, שהוא הנהו גם כן ודאי קדוש מצד עצמו, והוא
משמש את כל המטרות הקדושות של עמנו, שהוא הוה ויהיה לעד ממלכת הכהנים וגוי
הקדוש של העולם כולו.
אמנם "ירושלים" מבטאת בהבלטתה את המטרה של קדושתנו מצד עצמה בתור
המגמה היותר גבוהה באידיאליותה של הויתנו הישראלית, בעד עצמנו ובעד האנושיות
כולה, המקום של בית המקדש, בית תפלה העתיד של כל העמים, המקום שבו ישבו
הסנהדריה הגדולה אשר ממנה יצאה ותצא תורה לכל ישראל, זה מציין השם
"ירושלים".
העולם הכשר הישראלי כולו, הוא מעולם עמוק מאד מקושר עם המטרות הקדושות,
הוא אלהי ברעיוניו, קדוש בעוצם אמונתו, אומתנו בטאה באחוליה העמוקים,
בתפילותיה הקדושות לשיבת השכינה "לציון", דוקא על ידי בנין
"ירושלים", על ידי
קדושת בית המקדש, על ידי ההתרוממות של הקדושה האלהית עלינו ועל ידנו על העולם
כולו.
את המטרה הכשרה הזאת חפצים אנחנו לבטא על ידי דגלנו דגל "ירושלים",
דף 334
שאנחנו מקוים שילך במצב של שלום עם דגל "ציון", עד אשר אנחנו וכל העולם
כולו
נכיר שהענינים העולמיים של ישראל לשוב אל ארץ ישראל, בתור עם שלם, והענינים
המקודשים, עצם המגמות הכשרות, מתאחדים הם במיטב האחוה זה עם זה.
אבל כדי לתן הכרה להעולם הפנימי ולהעולם החצוני, עם המגמות הלאומיות
הכשרות שלנו, וכדי ליצור כח מסודר איך לכונן את זה באופי תולדתי, הננו נושאים לפני
כל העולם הישראלי הכשר את דגל "ירושלים" והננו קוראים את כל אחינו
הכשרים,
באו אלינו, התאחדו עמנו, אמצו את כחנו, בעבור הענינים הקדושים של העולם הכשר
הישראלי, שהם הנם באמת הענינים העצמיים הטבעיים של כל כלל ישראל בכל הדורות,
בזמנים היותר טובים של עברנו ובהתור הבטוח והנשא של עתידנו.
באו אל דגלנו " ירושלים " , אשר הכחות היותר גדולים של העולם הכשר
היהודי
ישא אותו קדימה, לפני מחנה הקדושה האלהית "מחנה ישראל".
עולמנו הכשר, כל שלומי אמוני ישראל !אין לנו מה להסתפק, ברור הוא שהכח האלהי
הקדוש מתגלה עלינו כעת בתוך המאורעות של העולם, אנחנו בודאי קרואים הננו לשוב
בחזרה אל נונו העתיק, לארץ ישראל לחדש שמה את החיים העתיקים הקדושים שלנו,
אנחנו חייבים לקדם את פני התנועה הקדושה הזאת בכל מאמצי כחותנו, אמנם המלה
הישראלית האמיתית, המלה הישראלית הכשרה, שבה מונח הכח של החיים הלאומיים
שלנו, שהוטל עד כה במעמקי הגלות, עמוק מאד במורד, שלשונו לא נחפש, מוכרחת
עתה להאמר בחופש מוחלט.
עמוק עמוק מאד הוא האומר הישראלי הכשר, כבד כבד מאד הוא המעמס של העולם,
עד אשר האומר הנשא, האומר המרומם באידיאליותו, האומר הכשר המוצלח הישראלי,
יתבטא באמתת צביונו, עד אשר יצא ממחבוא הרציני שהוא גנוז בו עמוק, מאד עמוק,
בתוך הנשמה הקדושה הישראלית, ועד שיעשה לכח פועל בהממשיות של החיים
הישראליים הלאומיים, כלומר עד שיתגלה אותו האופי של האמת האמיתית שהוא
וביחוד הוא, הנהו הכח הממשי של החיים הכלליים של הלאום הישראלי.
האמת הלא היא שהקיום הישראלי וכל הקשור היהדותי שהוא עושה את אומתנו לעם
עולם בלתי מנוצח בתבל, מונח הוא רק בו בהאומר היהודי הכשר, שהוא צריך להתבטא
בבהירות ובהבלטה ע"י הכח של ההסתדרות של העולם הכשר הישראלי, שהוא מוכרח
בגאון רוח לשאת את דגלו הקדוש.
הכח הכשר הישראלי, הוא ולא אחר הוא הנו הנושא והשומר של השבועה הקדושה
אשר נשבענו על נהרות בבל "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" והכח הזה הלא
הוא
הנהו המבעיר אפילו את הזיק של האש הגנוז אשר לא יכבה כליל אצל כל בר ישראל,
שהוא כל עוד מחזיק את עצמו עדנה למרות כל החשבונות הכהים של העולם קשור
באומץ בעמו עם תקותיו הגדולות.
זה הכח הוא באמת גם המקור היותר עליון מהיכן שנשאבים החיים לכל הענפים של
הכשרונות הישראליים המיוחדים, שהם מועילים כל כך אל הבנין של עמנו על ארצנו,
ושהוא יוצר רוח ומרץ לכל כחות היצירה שלנו בכל מחלקותיהם.
דף 335
הכח הקדוש הזה מוכרח הוא לצאת כעת לפני העולם הגדול הרשמי, ע"י העולם
היהודי הכשר המסודר אשר יתאחד ע"י הדגל " ירושלים " . כל העולם אך
כעת יקשיב
איך שאנו הולכים עם הדגל האלהי, שהוא התוכן האמיתי של מהות חיינו האמיתיים.
כעת בהפתעה ישמע איך שהעם של התורה האלהית הוא מתנשא בכחו הגדול השמימי
לשוב ולכונן את עצמו על ארצו האלהית.
אנו היהודים הכשרים צריכים אנו לדעת עמוק ולהאמין, שהיד האלהית הקדושה היא
מנהלת אותנו כעת בחושך אל מגמותנו האידיאליות הנשאות, אנו צריכים לתן להכרה
לכל העולם כולו את הפתרון הגדול של מאורעות העולם הנפלאות, שהן קולעות כל כך
בגלוי אל המטרה לקרב את גאולתנו, את ישועתנו שממנה ואך ממנה מוכרחת היא לצאת
הגאולה והישועה של כל העולם האנושי.
בשלהבתיה, של הארת האמונה האלהית, בהופעת האורה של תורתנו הקדושה,
בהתחיה של כל הרעיונות הכשרים היותר אידיאלים, נשא את דגלנו את דגל
"ירושלים" אשר אך על ידו ובגינו ינשא דגל "ציון". הערך של
העולם הישראלי
העולמי יתברר לטהרתו בעולם, על ידי ההופעה של הכח הקדוש היהדותי, שיבוטא
בדיוק על ידי ההתרוממות הקולית, של כל העולם הישראלי הכשר, שיקח את כל
עצמיותו בהתלהבות קדושה אל העבודה הרצינית, של הבנין הלאומי הקדוש, לכונן את
שיבתנו לארץ ישראל בהאושר של האורה האלהית שלנו, "בית יעקב לכו ונלכה באור
ד'".
בהתעוררות רוח קדושה היותר עמוקה, הננו קוראים אנו אתכם כל אחינו הכשרים, אל
תדחו את הזמן שהוא צועד בצעדי ענק כאלה, ובאו ביותר מוקדם אל דגלנו הקדוש, של
כל העולם הכשר הישראלי, אשר יתאחד אל עבודת הקודש של שיבת ציון, של תחית
האומה של גאולת ארץ ישראל, ושל בנינה, ושל כל העבודות הרבות והנשאות, המעשיות
והרוחניות, שהן שייכות להעבודות האחראיות הגדולות הללו, שהן יאתיו יום יום בחיינו
החדשים, שיעשו כולם תחת השפעת דגלנו הקדוש דגל "ירושלים" שאנו מרימים
אותו כעת.
הננו חותמים בהדברים הקדושים של הנביא, שכל יהודי כשר צריך שלא יזיזו גם רגע
מלבבו בעת הנפלאה הזאת, כדי שיבין מה שנדרש מאתנו :
"ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה נאום ד' צבאות : כי זרע השלום
הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם. והנחלתי את שארית העם הזה
את כל אלה : והיה כאשר הייתם קללה בגוים בית יהודה ובית ישראל כן אושיע אתכם
והייתם ברכה אל תיראו תחזקנה ידיכם". )זכריה, ח', י"א יג(.
יחד עם שר צבאנו העתיק יואב, נאמר איש לאחיו : "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי
אלהינו" )שמואל ב', י"א י"ב(.
לכל היהודים בכל הארצות, בכל הגלויות, נאמר כולנו בלא הרף, את הפסוק כולו של
המוטה שלנו: "פלטים מחרב הלכו אל תעמדו זכרו מרחוק את ד' וירושלים תעלה על
לבבכם" )ירמיה נ"א נ'(.
באו באו, אחים כולכם בהמון אל דגלנו הקדוש אל דגל "ירושלים".
"ראשון לציון הנה הנם, ולירושלים מבשר אתן" )ישעיה מ"א כ"ז(.
אמן סלה.
)לונדון, תרע"ז(
דף 336
"תחית הקדש התחיה השלמה"
תחיית הקודש. אני שואל את עצמי, היתכן שתחייתנו
הלאומית תהיה רק תחיה
חילונית, והקודש יעמוד רק על המצב הגלותי, בלא התעוררות של חיים, בלא התחדשות
של גאולה? היתכן להיות ככה? לא ולא, תשיב כנסת ישראל כולה. יודעים אנו כולנו,
שמקור חיינו הוא הקודש, והקודש מוכרח הוא להראות את כוחו המקורי. וסוף כל סוף
יוכר לכל, שגם אותות התחיה של החול הקודש הוא הפועל אותם, וכחו הוא המחדש
את הנפלאות הגדולות שעינינו רואות.
תחיית הקודש בישראל ובארץ ישראל מוכרחת לבוא, והיא בא תבוא.
השאלה הגדולה היא באיזה אופן תחל תחיה של קודש לכונן את הופעתה ואת
מפעליה. מה היא תחיה ביחש לקודש, ובאיזה אופן תסודר, שאלה זו מוכרחת היא
להיות לשאלת היום היותר בוערת. היא ראויה להעסיק את כל המוחות, בין המוחות של
העובדים על ככר החול ובין המוחות העובדים על ככר הקודש.
דבר פשוט הוא, שכל זמן שאין אנחנו יכולים להראות באצבע על תחיה של קודש ,
גם תחיית החול שלנו אינה בשלמותה. הרינו נקראים עכשו לשכלל את תחייתנו
הלאומית. לתן לה ברק ויפעה וגם עוז ואומץ, בין כלפי פנים בין כלפי חוץ. אין אנו
רשאים להשאיר חלק אחד מאומתנו בלא התעוררות תחיה, בלא הכרה של תחיה, בלא
הברקה של גאולה. אנחנו חייבים להבהיק את שמחת הגאולה בתוכיותה של נשמת
האומה לכל שדרותיה, וביותר אל התוך של השדרות הפנימיות שלה, ספוגי צערה וספוגי
אמונתה, אותם שאין להם חיים כי אם חייה, אותם שהם יונקים רק מלשד מקורותיה בלא
ערוב של יניקה זרה. ואותם הכחות הרבים והעצומים נעורר רק ע"י תחית קודש.
ותחיית
קודש מוכרחת היא לבוא לנו.
כל ערכה של תחייתנו הלאומית יתברר כאשר תחל תחיית הקודש לעשות את מעשיה,
להראות את כח החיים שלה.
השאלה היא אמנם כבדה, מה היא תחיית הקודש בישראל ואיך נגשים אליה,
אבל לא נבהל ולא נסוג אחור מפני כבדותה של השאלה. זאת ההנחה היסודית לא תתבטל
מפני אימתה של כל שאלה כבדה ומסובכה. וההנחה ברורה היא: תחיית עמנו
מוכרחת להיות תחיה שלמה, תחיית גוף ותחיית נשמה, תחיית חול
ותחיית קודש.
ולא עוד אלא שכל מגמתה של התחיה החילונית היא רק כדי להביא אותנו לידי תחיית
נשמה, לידי תחיית קודש.
אם אין לנו עדיין אותו העזוז, המספיק לפרש לנו בפרטיות מה היא תחיית הקודש
דף 337
שלנו גם מפני זה לא נסוג אחור. ההכרה הכללית היא חזקה בנו, שתחיית קודש מוכרחת
לבוא לנו, ובשביל כך הננו דופקים על דלתות הקודש, אף כי עדיין הן נעולות לפנינו.
בטוחים אנחנו שיפתחו שערים, ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.
ותחיית קודש היה תהיה לנו.
הננו מתחילים לישא את האמרה, לדבר את המלה הרצויה, לקרא את השם. אחרי
קריאת השם יבאו הכינויים, התוארים, המאמרים והבאורים.
הברו נושאי כלי ד', דעו כי תחיית קודש היא מתנערת בעמנו. להשלים את יסוד
התחיה הלאומית, לשכלל את תיקון הגאולה.
הנני רוצה במכתבי זה הקצר, לעורר את כל לב, של כל שדרותינו. לדבר דבר על דבר
תחיית הקודש שלנו, על דבר הנשמה העליונה של תחייתנו הכללית שהיא מוכרחת עתה
להופיע עלינו. יודיעני נא כל איש אשר רוח בו, לפי דעתו וסגנונו, מה הוא ציורו,
שאיפתו ותקותו, על דבר תחיית הקודש שלנו, על דבר השלמת תחייתנו הלאומית, על דבר
הארת כבודה, על דבר עדנת יפעתה, על דבר הרמת דגלה לעיני כל ישראל ולעיני כל
העמים כולם, לידע ולהודיע ולהודע כי אמנם דבר גדול שלח ד' כעת ביעקב ונפל
בישראל.
שימו לבבכם כל ישרי לב, הבו עצה ותושיה.
התכוננו לקראת תחייתנו השלמה, לקראת השלמת תחייתנו הלאומית, לקראת עטרת
תפארתה ופאר נזרה, לקראת תחיית הקודש של עם הקודש, גאולי ד'.
ישלח עזרך מקודש, ומציון יסעדך.
)עיר הקודש ירושלים. תרפ(
דף 338
דגל ירושלים ב.
)מירושלים(
אחינו היקרים כל בית ישראל הגוי כולו !
דגל ירושלים הורם באותה השעה, אשר המטרה המדינית של ציון הגיעה כמעט
למדרגה החשובה שהיא עומדת בה עכשו. באותו הפרק של מתן הדיקלרציה על ידי
הממשלה הבריטית.
ראינו אז עין בעין, שהתכונה החלוצית של בנין האומה ותחיתה בארצה כובשת לה את
דרכה בחיים, התעמולה רבה וגדולה, והאידיאלים החילוניים מקסימים, וטבעו של עולם
צריך להם, וכל לב רגש מוכרח להודות, שכח כביר ורב טוב צפון גם בהתחיה החילונית
שלנו, הדוגלת בשם ציון, שמטרתה היא המדינה היהודית בארץ האבות.
אבל מעבר מזה נוכחנו לראות, שכמה שיצליח החול במצעדיו איננו עלול כלל לבוא
לתעודתו, אם לא יופיע אור הקודש בתכונה רוממה, ויאיר את מחשכיו. ואור הקודש הוא
בא מתוך הכרת הקודש שלנו, מתוך התביעה האלהית הפנימית אשר בנשמת ישראל
מתוך אור ישראל וקדושו, שהוא אור העולם ומלואו.
והמגמה האחרונה של הקודש אינה רק המדינה כי אם כסא ד' אשר בירושלים,
כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ובעת אשר על נהרות בבל ישבנו גם בכינו
בזכרנו את ציון, כאשר לבנו נשבר ונפשנו נדכאה על חורבננו המדיני, מיד נשבענו לא רק
לשם ציון כי אם אל ירושלים שמנו פנינו. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק
לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". והקול המלוה
אותנו בנועם תקותו פעמים בשנה, בליל התקדש חג הפסח ובחתימת נעילת יום הקדוש,
הוא קול נשמת האומה המביעה את עומק חפצה : "לשנה הבאה בירושלים".
והנה אף על פי שכל אוצר החיל והחוסן של החיים של התחיה ושל הגאולה בגנזי
הקודש הוא שמור, מוכרח הוא הדבר שיצא החול למעשהו, בהתעוררות חיים אדירה,
וגלים יכה בכל עוז בכל השדרות של העולם המפורסם.
ובתכונה זו באה הציוניות, הדוגלת בשם ציון, העורגת אל מדינת היהודים, זאת
התנועה שבאה מהכרה חילונית עמוקה וגאונית, ההולכת ישר את מסילתה, ומשמיא הוא
דאסכימו על ידה, לכונן לה מכונות, לעלות במעלותיה, בישראל ובאדם, ע"י תשואות
ההרס ושאון המלחמה העולמית הנוראה, שאנו חיים עדיין בתסיסתה שלא פסקה. והנה
מביעה היא התחיה החילונית שלנו את חפצה בשפה ברורה, מחשבותיה הולכות
ומתבררות מיום אל יום, ומעשיה הולכים ומתגשמים בחיים ובמציאות.
אבל בכל המהלך של הגידול המוצלח הזה, העם כולו יודע שחסר לנו איזה דבר יסודי.
תנועת התחיה שלנו חסרה היא אותו התיאור הנדרש לה, אותו החום המוכרח לפיתוחה
ועלויה. והאור והחום הזה לא בגבולות החול נוכל למצוא אותו ממקור הקודש
מוצאו. ואת מקור הקודש של התחיה חיבים אנו לחשוף לעת הזאת הרבה יותר מבכל
הזמנים, ואת הדגל של יסוד הקודש שבתחיה, אומרת היא התנועה הירושלמית להרים.
זאת היא מטרתה של ההסתדרות ירושלים, ההולכת ומתפתחת מתוך הכרה של
חיי הנשמה אשר לעמנו.
הגיע הזמן לברר את המושגים. החול והקודש שבחיינו הלאומיים אינם יסודות
הסותרים זה את זה כי אם להיפך יסודות הבונים זה את זה, המגינים זה על זה,
המשכללים זה את זה.
חסרי שפה בהירה אנחנו עדיין וחדלי אונים אנו לבטא את כל העוז של צד הקודש
שבתחיה הלאומית.
אבל בטוחים אנחנו שבהירות הרעיון ובהירות המבטא יבאו יחד
דף 339
עם ההתפתחות של התנועה. עתה לתנועת קודש אנו צריכים להעלות אח תחייתנו
הלאומית מתחתיות החול שלה, לרומם את ערכה בעולמנו הפנימי ובעולם הגדול של
האנושיות כולה.
גאוני חול טפלו ומטפלים בתחיתנו החילונית, ומוכרחת היא האומה להקים מקרבה
גאוני קודש, שיטפלו בתחית הקודש שלנו, וזאת היא המגמה היסודית של התנועה
הירושלמית.
"ירושלים" היא אידיאה, ולא חברה במובן המצוי והרגיל. אנחנו
אומרים, שלא יתכונן החול בלא יסוד הקודש, כשם שלא יעמוד הקודש בחיים בלא יסוד
החול. אנחנו דורשים מכל אחינו שיש להם איזה יחש לחוש הקודש, והם באמת כל בניה
של אומתנו הקדושה, שידעו את חובתם. שיכירו ויודיעו לרבים, שכל זמן שהננו מניחים
את תנועת התחיה שלנו להסמך רק על יסודה החילוני לבדו הרינו מסכנים את כל מעמדה.
הננו סוגרים את הדלת בעד התפתחותה, והננו ממעטים את כבודה.
הרימו את דגל ירושלים, חדשו את התנועה הירושלמית, הטיפו בעד הרעיון
הירושלמי, זכרו את דבר ד' אשר יצא מירושלים שהוא יחיה את התורה אשר תצא מציון.
"מה לעשות?", אין זו שאלה. העבודה היא מרובה ועצומה. אנו צריכים להעמיד
את
הצביון של חיי הקודש שלנו בצורה של תחיתנו הלאומית. כל המפעלים, שיש להם יחש
פחות או יותר לתוכן הקודש שבחיינו, צריכים הם להתנער לתחיה, לבא לידי שכלול
לאומי, לידי תכסיס כולל ואיתן. והעיקר הוא הבעת הרעיון הירושלמי, הבעת הקודש של
התחיה הלאומית והכרת ערכו בחיינו הכלליים. הספרות והשירה מוכרחות להתרומם אל
נקודת הגובה שבקודש, וכל האומה בכללה צריכה לראות בעיניה את שיבת שבותה גם
מתוך אספקלריא של קודש.
הציונות היא באת הכח של צד החול שבחיינו הלאומיים, ועל כן הננו חייבים לחזקה
ולאמצה, אבל מיד הננו חייבים ליצור באת הכח של הקודש של החיים הלאומיים שלנו,
בין כלפי פנים בין כלפי חוץ; וזה אי אפשר כי אם על ידי יצירתה של התנועה
הירושלמית, תנועת הקודש של התחיה.
ותנועת הקודש הזאת, אחים יקרים, איננה תנועה חדשה, היא היא התנועה
דף 340
העתיקה, היסודית והשרשית, הנצחית והאיתנה. שכל התנועות החילוניות שבתחייתנו
הלאומית הנן באות מכחה ועוזרות לתקומתה.
באו ונרים את דגלה של מדינת ישראל בארץ ישראל במלא מובנה.
באו ונשלים את החסר בתכונת התחיה החילונית אשר בציונות על ידי תחית הקודש
אשר יופיע ע"י רוממות דגל קדשנו, דגל ירושלים.
הקבצו אל דגל קדשנו, אחים מרחוק ומקרוב הקבצו באהבה, באמונה, בהתלהבות של
קדושה, באומץ ובחיל, בכח ועוצם של תחייתנו הלאומית ההולכת ומופיעה. הננו קוראים
לאמץ את כל מה שנוצר כבר ולהוסיף ערכי חיים שלמים, אשר נרדמו עד כה ולא שמשו
עדיין בתור מאורות בתכונת תחיתנו הלאומית בחידושה באו לעזרה, באו ובנו בהיכל ד',
באו והקימו את הבנין הנכון והנשא, בנין בית ישראל על אדמתו בקודש ובחול שעל
טהרת הקודש, ואת תחיית הקודש הקימו ורוממו על ידי הסתדרותנו הקדושה, הסתדרות
ירושלים. הבאה מתוך הרעיון הירושלמי. מתוך המחשבה הנצחית של עם הקודש,
המקושר לאדמת קדשנו לעולמים והמצפה לגאולתו השלמה, שתופיע עליו מקודש,
לעדן ולקדש את כל מצעדיו החילוניים ההולכים ומתגשמים בחיי התחיה הלאומית
שלנו .
ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך.
הקבצו אל דגל קדשנו דגל ירושלים, הסתדרו בהסתדרותנו הקדושה הסתדרות
ירושלים, הטיפו לרעיוננו הקדוש הרעיון הירושלמי, עוררו בכל עוז את תנועתנו הקדושה
תנועת ירושלים, העירו את כל כח הקודש אשר בעמנו לבנות את ביתנו הלאומי, רוממו
את תחייתנו הלאומית למעלת התחיה השלמה תחית הקודש, זכרו מרחוק את ד'
וירושלים תעלה על לבבכם, וכל הנותר בציון והנשאר בירושלים קדוש יאמר לו, כל
הכתוב לחיים בירושלים.
קדשו את תחייתנו הלאומית, רוממו את דגל ירושלים. התאמצו בעד מטרתנו היסודית :
עם קדוש על אדמת הקודש.
בברכת עוצמה וגבורת קודש.
)עיה"ק ירושלים תרפ"א(
דף 341
פצעי אוהב
שלום רב
לאחינו היקרים בארץ ישראל בכלל,
למנהיגי הצבור, ולועדי הערים והמושבות.
אחים חביבים !
אנחה גדולה. יוצאת מעומק לבי, על שפלות הרוח שלנו. עתה דוקא בשעה הגדולה
של תנועת התחיה שלנו. האנחה יוצאת מקרב לב דוי, וחודרת נוקבת ויורדת היא עד
התהום. עד תהום הנשמה של האומה האומללה המפרפרת בעוצם חבליה ומתבוססת
בדמיה. האנחה העמוקה הזאת, חפץ אני להאמין שתשמע ללב אחים לצרה ואחים לתקוה,
אחינו היושבים בארץ ישראל בערים, במושבות, בקבוצות ובחוות.
הריסות נשמה. דלדול רוח, זהו ההד הכללי הבא לנו מסדרי החיים בארץ ישראל.
בימים אשר אנחנו צריכים כל כך התאמצות רוח והתעודדות של תקוה, באים המעשים
הפנימיים שלנו ומטפחים על פנינו טפיחה של עלבון וכלימת עולם.
אחים ! שמעו לדברי אמת היוצאים מלב שבור של אוהב נאמן. מי לא יודה שבנין
האומה בארצה הוא מיוסד לפחות גם על הרוח. על רוחה העצמי, על תכונת חייה,
ומעמקי רגשותיה הפנימיים, הדופקים בקרבה מדור דורים. ואם הרוח יבוק איפוא הוא
הבסיס לכל המעשים כלם? אם הנשמה שוממה, איך יאמץ הגוף חיל ?
בושים אנחנו לפרט ברבים את פרטי הריסות הרוח, את השממון הנורא בחיים
הפנימיים, את חוסר הבושה ופריקת העול של כל אחריות, המתראה כעת בחיינו
בארץ ישראל. אבל אי אפשר אחים יקרים לשתוק עוד, חובה לענות בקול ענות גבורה.
שובו שובו בנים ! הרחקתם ללכת.
אם נבוא לחדור עד התהום של נביקת הרוח, המתגלה בצורה של שממון ימס
הלב. אבל אך על הדברים הנכרים בחיים, לעיני כל ישראל, ולעיני כל העמים, נדבר
הפעם. בראש לכל ההריסות הרוחניות, תופס מקום חילול הקודש, של חילול שבת
ההפקרי הנורא מאד, המדאיב את הנפש ומרגיז את הרוח, של כל לב צופה לתחית עמו.
איכה יעמוד הלב, איך תחזקנה הידים, לבזות כל כך את נכסי הקדש היותר אדירים
של האומה. הפקרות, שם נאה יותר מזה אי אפשר לתן, להחזיון המוזר הזה.
ואם הלב מתפקע מכאב, ומלה של מוסר יוצאת מתוך המצוקה, והמענה הוא עלול
להיות של בוז וקלסה. אוי מה היה לנו.
תנו לה ' כבוד כטרם יחשיך, בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף ,
דף 342
והרי נשף כמה הם נוגפים את רגלינו. את רגלי האומה בכל תפוצותיה ואת רגלינו פה
בארץ התחיה
שובו שובו בנים שובו אל רוח עמנו, אל תורת אלקינו צור ישראל וגואלו. שמרו את
השבת מחללו ושמרו ידכם מכל רע.
והחיים ככללם, כמה קלות ראש וחוסר אחריות הם מלאים. וכי באמת אין לנו עסק
אחר וצביון אחר של חיים, בארץ ישראל, כי אם להכניס לתוכם את הפסולת של כל
המנהגים הגרועים אשר לעמים, כדי שנהיה לשמצה בקמינו?
כלום חסר לנו בימים הללו, כי אם שטיפה אחרי רקודים ומחולות, מכל המינים,
אבדת כסף וזמן בהתמדה בראי נועים ותעלוליהם, וכאלה. נשינו צריכות דוקא ללכת
אחרי האפנה היותר פרוצה, והכל כדי לחקות את הנמוסים של אירופא הגוססת,
ולהכניסם בחזקת הידי פה בארץ הקדם, ובארץ הקודש, אשר לא תוכל שאתם, כדי
להחפיר על ידם את כל ההוד שבתחיה, ואת כל תפארת רעננותה? והשולחן הולך ונעשה
מגואל. נבלות וטריפות נאכלות בפרהסיא בלא שום רגש של בושה. ועד היכן הוא הגבול,
ובאיזה אופן יעמוד הרוח בנו?
באיזה דרך נקשר כאיש אחד, בקשר של אחוה, אם אתם מהרסים את השתות היותר
יסודיות, של הרוח המאחד את הלאום. באיזה אופן תתבסס האומה ברכוזה, אם אתם
הולכים ומרבים בה רקבון של הפרדה, המביאה לשנאת אחים וליאוש רוח?
אמת הדבר, שמעוט קטן מאד מיושבי ארץ ישראל, הוא הנתפס בכל התעלולים הללו,
אבל הכי אין עלינו על כולנו לעמוד בפרץ, להודיע להמעוט הזה שהוא ממיט על כללנו
רעה וחרפה נצחת?!
רפיון ידים בפנים, וחרפת עולם כלפי חוץ, כלפי העמים בכללם, שהטובים שבהם הם
מכבדים אותנו, את רעיון תחיתנו, בגלל דבר ה' אשר אתנו, בגלל החיים ה"ביבליים"
הקשורים במהותנו מאז. האם לא רפיון רוח אנו מוסיפים להם, ע"י ההפקרות השוממה
של ארחות חיינו עתה פה, בארץ ישראל, והם העמים הלא רגילים הם בההלכה של "כל
ישראל ערבים זה בזה", להלכה ולמעשה.
אחים, שימו על לב!נא התבוננו!
אמנם לא אבדנו, ונצח ישראל לא ישקר !
קול נוחם, ולפעמים קול גערה, אנו שומעים עכשו גם מחוגים רחוקים, גם מאלה
שנתרחקו בעצמם, מהגיוני קודש של תורתנו הקדושה ומארחות חייהם.
הגות רוח עדין, מוצאים אנו מפוזרה, גם ברחשי הלב של הדור הצעיר המפוזר
במחשבותיו על שבעה ימים. תקוה נותנת זאת בלבנו, כי מחשבות טובות תצטרפנה
גם כן למעשה.
ובעלי המפעל מנהיגי הצבור המעשיים, אלה שהם מבינים כבר איך אומה נבנית, אלה
שלא נשתובבה דעתם. עד לידי המדה הקיצונית של הכעסה נרגנית, הם יעמדו בראש
ויעצרו את הזרם השוטף.
זכרו מרחוק את ה', וירושלים ותחית עמנו עליה תעלה על לבבכם. הרימו את
דף 343
דגל התחיה להקדיש את כל קודש בישראל, ביחוד את היסודות הגדולים. קדשו את
החיים, יהיו חיינו בארצנו חיים ישראליים הראוים לשמם. יבנה רוחנו ויבנו עמנו
וארצנו השוממים, החיו את תחיתנו הלאומית בתחית קדשה.
שובו מחלול שבת, שובו ממאכלות אסורות. שובו מכל אורח רע, המפקיר את חיי
היחיד ואת חיי הכלל.
שובו ובנו את העם ואת הארץ והבנו בתוך עמנו ובתוך ארצנו, אשר כל אדם יאמר
להם, כי דבר ה' בתוכם.
קבלו אחים את אנחתי המרה, וסלחו על בטויי הקשים היוצאים מקרב לבב המלא לכם
אהבה אין קץ.
בטוח אני שדברי יכנסו בלבבכם.
בצפיית גאולה ותחיית אמת מהר הקודש מירושלים.
אחיכם ועבדכם הנאמן.
)עיה"ק ירושלים. תרפ"א(
דף 344
קריאת הקודש (ליסוד הישיבה)
לכבוד רבותינו שבגולה הרבנים הגאונים והצדיקים רועי
ישראל ואחינו בשרנו אוהבי
ציון ומקראיה. הקשורים בקשרי קדש לארץ חמדה ולבנין עם ד' עליה, בכל לבם ונפשם.
שלום וברכה ממכון בית חיינו.
אחי ורבותי,
שנים עברו. אחרי מלחמת העולם אשר שקטה כמעט. ותוצאותיה של המלחמה
המרגיזה, על חובת עבודתנו על אדמת הקודש להרים בה קרן לבית ישראל, הולכות
ונראות עין בעין, מתוך כל מהלכי החיים התלויים ושאינם תלויים בנו.
עת בנות הגיע, ואנחנו חייבים לעשות לד'. כל אחד ואחד לפי כחו, לבנות את
הנהרסות, וליטע את הנשמות אשר בנחלת אבותינו מעולם.
והנה יש בתוכנו כח כביר המשתדל לבנות את ארצנו הקדושה, ולא רק בענינים
החמריים לבדם. ביסוד מושבות. ובנות בתים, ערים וכפרים, כי אם גם ברוח, נושאים הם
עין על החנוך ועל הספרות ועל כל הענינים הרוחניים שבחיים בצורה אנושית. אבל כל
המעשים הללו, מעשי חול המה, וברוח חול הנם נעשים ומסתדרים, ובתוך חיי הקודש
שלנו אין קול התחיה מפעם לצערנו. אכן יש לנו שרידים אוצרות קודש רבים בארץ
ישראל בכלל, ובירושלים עיר הקודש בפרט. חדרים, וישיבות, חשובים וקדושים מאד, כדרך
שהיה לנו בימי קדם, לפני ההתעוררות הגדולה של רוח התחיה אשר לאומה, וחפץ בנין
העם המחודש. המפעם בחזקה במחנה ישראל. אבל הרוח החדש, חפץ התחדשות החיים
לתחית העם, הולך הוא במסילותיו הכל בדרך חול. ודרך הקודש היא נעזבת להרגל
והתרשלות ולפעולות כאלה, אשר רק ברוב אומץ אמנם הנם עמלים להחזיק את הקיים
מאז, אבל אין לנו עדיין כח מחודש, שיהיה נכר בו אומץ היצירה בדרך הקודש, אשר
יתעלה לבנות לנו לצרכי הקודש הגדולים, בנינים חדשים ויצירות חדשות, ע"פ
ההתעוררות החיה של חפץ התחיה. והתנערות החיים אשר לאומה.
למלאות את החסרון הזה, שכל זמן שהוא שורר. אי אפשר שתהיה לנו תחיה שלמה,
ולא מעמד הגון וחשוב בצביון החיים החדשים, של ארץ ישראל המתחדשת, הרימותי זה
שנים את דגל ירושלים, אשר התניתי בו מפורש, שאין אנחנו באים. לפגום ע"י זאת
שום כח מכחות האומה, המתאמץ לעשות איזה דבר לטובה ולבנין, בין בארץ בין בגולה.
אין אנחנו פוגמים את התחיה החילונית ואת הציוניות שהיא נושאת את דגלה, כי חיי חול
הם חיים אנושיים שהננו זקוקים להם בבנין הצבור הישראלי בארץ. וקל וחומר שאין אנו
פוגמים את תעמולתו של ה"המזרחי" בתוך הציונות, שכוונתו היא לשם שמים,
ולביצור
דף 345
הדת והיהדות. וכמו כן פשוט הדבר ומבורר שאין אנו פוגמים ביסודה של "אגודת
ישראל". המתאמצת לקשר את כל כחות החרדים, ולפתור את שאלת החיים בארץ ובגולה
ע"פ התורה והמצוה. כל אלה יחד הם דברים הראויים לחזוק, ולסדור כזה שלא יפגעו
ג"כ
איש בנחלת רעהו, בשאיפותיו הטובות ובכבודו.
אבל על כל אלה צריכים אנחנו לרומם בעצם התחיה, דגל של קודש, רוח מלא,
ששאיפת החיים המתחדשים באומה ובארץ בהבנותה, תהיה נכונה לבצר בתוכו את כל
סגולות קדשנו, את הקודש העליון, את אור ד' וכבודו על עמו ונחלתו, במצעדים של
חדוש ושל תחיה, ובאופנים ההולמים והמתאימים לתכונתה של התחיה הלאומית
ההולכת ופועמת בחיינו בארץ ישראל, ואשר הדי קולותיה מוכרחים הם להיות תמיד
הולכים ונשמעים, בכל ארצות פזורנו בכל קצות הגולה.
אמת הדבר שמעת אשר החלותי לקרוא ע"ד תחית הקודש, ע"ד דגל ירושלים
והסתדרותה, היה ראוי לי לקוות לתוצאות יותר מזהירות. והכרה יותר רחבה, מאת קהלנו
הגדול יברכהו ד'. אבל הלא יודעים אנחנו, את ים התלאות שאנו טבועים בו, ואת נהרי
נחלי הדמים השוטפים את אחינו האומללים, ואת הצרות הגשמיות והרוחניות העוברות
בהמון גלים על ראשינו תמיד, עד אשר אין פלא כי קול כזה שיסודתו בחיי הרוחניות
והאצילות הנפשית לא נשמע כל כך בחזקה. אבל בכל זה לא רפו ידי, וחזקה היא תקותי,
שקול הצדק והאמת, הקודש והחיים האמתיים ישמע בעולמנו, ואור ד' יופיע על מהלכי
החיים אשר לתחיתנו הלאומית על אדמת הקודש.
ועל כן, הנני עוד הפעם שולח את דברי אליכם אחים חביבים : הרימו את דגל ירושלם
בעולם, היו כולכם כאיש אחד חברים, להסתדרות ירושלים. פעלו כולכם ברוח
התנועה הירושלמית, האומרת לרומם את הערך אשר לתחיה הלאומית שלנו, בערך
הכפול אשר להקודש היסודי, אשר לדבר ד', החי בקרבנו נצח, ואשר רק מברק הודו
והדרו, מקדושת אמונתו הגדולה, מושפעים אנחנו, ומושפעים הם הכחות הטובים אשר
בעמים ובממלכות, הנוטים לנו צדק, ועוזרים אותנו להכיר את זכות ביתנו הלאומי
בארץ ישראל.
אמנם כעת באתי ביחוד לדבר. לא רק על הערך הכללי של תחית הקודש שלנו, ולא על
הערך הכללי של הסתדרות ירושלים ודגל ירושלם בכללותם, אלא על ענין אחד פרטי
שהוא נתון בתוך הכלל הגדול הזה, קשור ודבוק עמו, ועם זה הרי הוא חטיבה חשובה
שכדאי ליחד עליו הדבור בפני עצמו.
הפרט הגדול הזה הוא, דבר יסוד "ישיבה גדולה ומרכזית" בעד כל האומה
בירושלים .
הרעיון הזה כשיצא אל הפועל הרי הוא מוכרח להעשות בסיס ועמוד חזק לתחיית
הקודש שלנו, וערובה נאמנה לבצורה וחזוקה וגם לעדונה ורוממות כבודה של תחיתנו
החילונית.
ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו מוכרחת היא להעשות האכסניא של תורה היחידה
בגדלה, והמצויינת באיכותה בכל העולם כולו. זאת היא דרישה פשוטה שכל אחד
מישראל יכול להבין אותה.
דף 346
החיים הולכים במסילתם הכבושה. החיים החילוניים שוטפים אותנו מסביב. בתי ספר
גימנסיות, וגם אוניברסיטאות, למדעי החול וגם למדעים הלאומיים הישראליים לכל
ענפיהם, בצורה חילונית, עומדים הם להוסד במוקדם או באיחור של זמן. שטף של
מתלמדים מכל קצוי הגולה, שאינם מצטיינים ביחש טוב לחיי הקודש, להכרתם
ולהוקרתם. יבואו אלינו מכל הצדדים. ואנחנו, אין אנחנו מוכנים כלל, איך לקדם את פני
הזמן, איך להעמיד לנו כח קדוש איתן ורב, שישמש לנו תריס בפני החילוניות המתגברת
ומסתעפת, ושיגביר על ידי הויתו, על ידי רוחו והשפעתו, ועל ידי האישיות המצוינת של
הנקבצים אליו לשם התורה, לשם כבודה ותחיתה, לשם הגדלתה והאדרתה, את השפעת
הקודש בחיים, ושיוכל על ידי זה להביא זרם חדש בכל ההליכות של תחית האומה
בארץ, לצד הטוב והנעלה, באופן שנוכל להיות בטוחים, ששם ד'. אשר על עמו, ואור תורת
חיים אשר בקרבו, ילך הלוך וגדול בארץ התחיה, במהלך צמיחתה של ראשית ישועתנו.
הישיבה האחת המרכזית והכללית, שתוסד בירושלים בתור הישיבה העליונה
והגדולה המיוחדת במכון קדשנו, בעד האומה כולה לכל ארצות פזוריה, זאת היא נקודת
ההצלה למצבה של התחיה הלאומית שלנו, שלא תבלע בגלי החילוניות המקיפים אותה
מסביב. והנקודה הזאת היה תהיה גם נקודת הזוהר לחיי הרוח, הקודש, ודת האמת, לכל
אחינו כולם בארצות הגולה.
הישיבה הזאת תקבל אל תוכה צעירים מבני שש עשרה שנה עד עשרים ושתים שנה.
התכנית של הלמודים תהיה בה קצובה ואיתנה. למודי התורה למקצעותיה : תורה
שבכתב ותורה שבעל פה. המשנה, התוספתא, התלמודים, הבבלי והירוש', מדרשי ההלכה
ואגדה, פוסקים הראשונים וגדולי האחרונים, חכמת ישראל העיונית והמחקרית, חכמת
המוסר והמדות, וכל המקצועות הנוגעים להרחבתה של תורה והגדלת ידיעתה, בהכשרה
של טפול בחנוך התלמידים במדות טובות, והדרכה גופנית ונפשית בריאה, ביראת שמים
תמימה וטהורה.
וחלק עליון מהישיבה, יהיה מיוחד למגודלי הישיבה, תלמידי חכמים שגמרו חק
למודם והם ראויים להיות עוסקים ביצירות תורניות, שהם יעבדו במחלקה מיוחדת
ליצירה, של ספרים וחבורים, הנחוצים לדור, בכל מקצועותיה של תורה.
מגמתה של הישיבה היא שיהיה שם שמים, שם התורה, שם ישראל ושם ארץ ישראל,
מתקדש על ידה בעולם. ושאיפת הקמתה היא, שיתפרסם במשך הזמן במלא התבל,
שהמכון המיוחד והעליון, לחכמת התורה חכמת הדת וחכמת ישראל, במובן הגדול
שלהם, הוא מרוכז בהישיבה העולמית הגדולה הזאת שבירושלים.
הזרם של כחות צעירים, המיוחדים לתלמוד תורה ולהדרת קודש, בחיל ורעננות, יביא
עמו מרפא לרוח העם, ההולך ומתפתח בארץ, בדרך תחיה והתעוררות לאומית, שיהיה
הולך ומתעלה, בתכונה של קודש, וצדדי הקודש שבתחיה הלאומית, שהם גנוזים בה,
ואינם נראים כראוי בפועל עדיין, ילכו ויתגלו בחיים, עד אותה המדה שיהיה בידם למלא
את החלל הריק שבחיים הלאומיים שלנו, שעל ידי חוסר ההשפעה של צדדי הקודש
שבתחיה הלאומית עלולים הם להיות הולכים ומתחשכים בחשכת החילוניות וגסות
החומריות.
דף 347
הבינו נא אחי האהובים את עומקה של השאיפה הקדושה הזאת, והרימו כולכם יד
בכבוד והדר בנדיבות רוח והכרה פנימית לבנין המוסד העליון הגדול והקדוש הזה,
ליסודה וקיומה של הישיבה העולמית הכללית שבירושלים.
כל הישיבות אשר בעיר הקודש, שהן מגדלות את החלק הצעיר שבבני תורה
שבירושלים, לתלמוד תורה, ושיחד עם זה הן מחזיקות בתוכן את החלק החשוב של
תלמידי חכמים שבירושלים, שתורתן אומנתן, הן מוכרחות להתחזק להתקיים ולהתפתח.
ודוקא עם זה אנחנו חייבים ליסד את הישיבה האחת, בתור בית גדול כללי. שיקלוט אל
תוכו לא רק את בני התורה הצעירים שבארץ ישראל, כ"א להרים בעולם את הדגל של
תחיית
הקודש בארץ ישראל. עד אשר אותו החלק הצעיר והרענן, המוכן להיות משתלם
בגדולתה של תורה, ידע שצריך הוא לבוא להיכלה של הישיבה הכללית בירושלים,
לשאוב מתוכה את תלמוד תורתו, בכלילת יופי ותפארת גדולה. וקדושה עליונה
וגם אם רק משך שנים ישב הצעיר בעיר הקודש, עד שיגמור את חק למודו. וגם אם
אחר כך יצטרך לשוב אל עירו ואל מקומו בחוץ לארץ, גם אז, ידע, כי התורה אשר יצאה
מציון ודבר ד' אשר מירושלים, היא היא אשר פעלה על רוחו ועל כל הויתו הרוחנית,
שהביאה אותו להיות שלם באותו הצביון המשוכלל אשר הטביעה הישיבה עליו את
חותמה, והיו עיניו ולבו, פעולתו והשפעתו, נתונים נתונים תמיד, לבנין ארץ ישראל
ולתחית האומה, בדרך החיים, שהיא דרך הקודש.
והיה לנו גדוד שלם, לגיון חי, ופועל, מלא עוז ועוצמה, הכרה עצמית וידענות
פנימית.
העומד הכן על בסיסה של תורה ויסודה של קדושת ישראל הנאצלת, מוכן למלא את
אוירה של עיר הקודש. בתוך העיר האחת, שהיא לבם של ישראל, הוד רוממות קודש,
ותפארתה ועוזה של תורת חיינו.
הרעיון הזה של יסוד הישיבה הכללית, מרומם ונשגב הוא.
ולגשת אליו, צריכים אנחנו יסוד גדול חמרי, כדי שההכנות החצוניות יהיו גם הן
נאותות להיות לבוש להאור הגדול הזה אשר יצא מציון, ע"י כח התורה של הישיבה
הכללית שבירושלים, שלשם עמדתה וקיומה, מוכרחות הן יתר הישיבות הממלאות את
עיר הקודש בתורה ויראת שמים, להיות מתקיימות ומתחזקות.
בתור הכנה זעירה, לגשום הדבר הגדול הזה, יצרתי את "המרכז", שמספר מצומצם
של תלמידי חכמים, מלומדי הישיבות המצויינים, נכנסו בו, והננו עסוקים בשיעורים
קבועים למקצועות ההלכה וההגדה, כלומר בלמוד המעשי של תלמוד ופוסקים בגמרא
סברא ופלפול, ובלמוד העיוני של הלכות אמונות ודעות שבתורה, שהנני שואף להרחיבו
בכמות ובאיכות. כדי שיהיה משמש לקצת התחלה ליצירתה של הישיבה הגדולה,
שצריכה להקיף בתכונתה את התוכן הרב של מקצועותיה של תורה השונים, ולהיות בסיס
ונושא הדגל של תחית הקודש בארץ ישראל ובישראל.
והנני מצרף לדרישתי הגדולה, של העזרה הטפוסית האדירה ליסודה של הישיבה
הכללית, את בקשתי לחזק את "המרכז" המיוסד כעת בתור הכנה זעירה, שיש לו
יחס עם
הפתוח של הרעיון הגדול של יסוד הישיבה הכללית, בכל היקפה וגודלה, המעורר
דף 348
בקרבנו תקוות גדולות ושאיפות אדירות לתחיית עם ד' על נחלתו, ולרומם את דגל ציון
וירושלים, את דגל תחית הקודש. ע"י התנועה הירושלמית, המיועדת להשלים את מה
שחסר מן יסוד הקודש ואור ד', בהתנועה הציונית. כדי שיהיה מעשה הצדקה, צדקת ד'
עם ישראל ועם ארצו, שלם בכל כליל הדרו, שלם בתכונתו החילונית ושלם בתכונתו
הקדושה, שיצא ע"י אור הקודש אשר לתנועה הירושלמית שההסתדרות
"ירושלים"
משתדלת לעוררה על ידי הרמתו של דגל הקודש "דגל ירושלים"
הסתדרו אחים בהסתדרותנו הקדושה "הסתדרות ירושלים".
הכינו יסוד גדול לכונניותה של "הישיבה הכללית" היחידה המרכזית בירושלים.
ותמכו כידי להרחיב את "המרכז" אשר החלותי ליסד בצורה קטנה, להגדיל
ולהאדיר
אותו, כדי שיהיה גם הוא מצטרף למעשה הגדול ורב הערך של יסוד הישיבה הכללית
הגדולה, בכל תכניתה העשירה והמקיפה.
נעשה נא כל מה שבידינו לעשות.
ושוכן ציון ישלח לנו מקודש את עזרו, למלא את דברו, אשר דבר על עמו ונחלתו : כי
מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים. בבת אחת.
אחיכם ועבדכם הנאמן השולח לכם את ברכתו הנאמנה מהר הקודש מירושלים.
ישיבה עולמית מרכזית בירושלים
יסוד ישיבה עולמית בירושלים היא אחת השאיפות הגדולות של תחית הקודש
המתבטאת ע"י ההסתדרות הירושלמית, המרימה את דגל ירושלים בעולם היהודי.
רעיונות של תחיה הולכים וצומחים בקרבנו, ומפעלים באיזה צורה שיהיו מוכרחים
הם לבא עמהם, אבל ליסוד יסודות התחיה, מכירים אנו כולנו יחד שהיא ת ח י ת הקודש
לעם הקודש בארץ הקודש. כשתהיה לנו תחית הקודש תהיה לנו תחיה שלמה.
ומבלעדי תחית הקודש יש לנו רק צללי תחיה, פרפורי תחיה, ולא תחיה במובנה הפשוט
והמלא.
ולתחית הקודש צריכים אנחנו, שהקודש היסודי שלנו יתרכז, בארץ חמדתנו. ובעיר
מכון בית חיינו בירושלים.
אל נא נחשוב שנצליח אם נניח את עצמנו להשטף מתרבויות זרות, או אפילו רק
כלליות אנושיות, במהלך תחיתנו הלאומית.
אל נסמוך את עמודי תחייתנו הלאומית רק על היסוד החלוני, שסוף כל סוף ערכו הוא
ערך כל מחשבות אדם ותחבולותיו.
מנוסי חיים אנחנו, ויודעים אנו את אותו הכח אשר נתן לנו חיים בעבר, ומאמינים אנו
שיתן לנו חיים בעתיד: התורה. דבר ד' בישראל החי עדי עד.והתורה תצא מירושלים
להיות לכח מחיה את העולם העתיד שלנו, את הדורות הבאים. על ידי ישיבה גדולה
מרוכזת בעיר הקודש.
דף 349
ישיבה עולמית, שמטרתה תהיה ברורה לפניה לכנס את הדור הצעיר, העתיד להתחנך
בחנוך של תלמוד תורה בצורה של גדלות, בלומדות חשובה, בבקיאות ובחריפות,
בהרחבה ורעננות, אל תוך הישיבה המרכזית בירושלים, על משך השנים שהם צריכים
להשתלם עד כדי לצאת ממנה בתור תלמידי חכמים חשובים בישראל, בין שיהיו רבנים
מורי הוראה, דיינים, מגידים, שובי"ם ומורים, בין שיהיו בעלי בתים, בעלי מסחר
או
בעלי מדע ואמנות. מכל הסוגים השונים.
הרכוז הזה, של החלק הבריא ביהדותו, במקום המרום של שאיפותינו, יוסיף לנו
עוצמה, בין להיהדות הארצי ישראלית בין ליהדות שבגלות, עד כמה שתהיה מוכרחת
להמשך עד העת אשר יפקוד ד' את עמו בדבר ישועה ורחמים כגאולה שלמה, בביאת
גואל צדק, ב"ב : תחית הקודש שתהיה מתבלטת מיסוד מוסד זה, של הישיבה המרכזית
בעד כל העולם כולו, חוץ מהישיבות החשובות הקיימות שבירושלים ובארץ ישראל בכלל, בעד
בני ארץ ישראל, ובעד אלה הבאים להשתקע בארץ ישראל בתור מהגרים וחלוצים. רק ישיבה
נועדת
בשביל הרכוז של חיי הקודש העליונים, שבכל תפוצות הגולה בישראל בעיר הקודש,
צריכה להיות החטיבה האחת, שכל ישראל, לכל שדרותיה של האומה, יתענין בה
בשכלולה ובקיומה.
ואני קורא לכם אחי ועמי, רבותי וחברי, לכל הסיעות והמפלגות השונות. הבו ידיכם
עמנו להקים את היסוד החסין הזה לחיי אומתנו ולפריחת תחיתנו, המטירו גשמי נדבות:
בעין יפה ובלב מתנה, להגשים על ידם את הרעיון הגדול הזה, אשר יבצר לנו את כל
תחיתנו הלאומית.
עזרונו ותמכונו לכונן את הישיבה הגדולה היחידה לכל ישראל: ישיבה מרכזית
עולמית בעד כל העולם היהודי שבכל העולם, בירושלים.
אחי היקרים. השיבונו נא תשובה מעשית חיובית בהשתתפותכם הנאמנה, לתחית
הקודש של תחית ישראל על אדמת קדשו.
ושאו ידיכם קודש. להתגשמותה של המחשבה הגדולה, לכונן לנו את הישיבה
העולמית המרכזית, בעד הדור הצעיר תופשי התורה שבכל הגולה, בירושלים עיר
הקודש. והבוחר בתורה, אשר תצא מציון, ובדבר ד' מירושלים, יהיה עוזר לנו.
דף 350
למשמרת השבת וקדושתה
התוצאות, הטובות לפי הערך, להתקדמותה של הכרת קדושת
השבת בין אלה
השדרות, אשר לצערנו נתקלקל אצלם היסוד הגדול והקדוש הזה, שאנחנו רואים בעינינו
ע"י ההנהגה הנימוסית הטובה והתכונה הידידותית, אשר הראו אלה האנשים בעלי הרגש
והלב, העוסקים בתיקון משמרת השבת פה בירושלים, התוצאות האלו הן נותנות לנו
תורה שלמה ומקפת ג"כ באורח החיים של החינוך הציבורי של בני עמנו בכלל,ושל
הדרך המובילה להמגמה התכליתית לחבב את אוצר הקודש על צעירינו, ולהביא רוח
חיים של יהדות, בהכרה נכונה, בתוך הקיבוץ ההולך ומתרבה בימינו ע"י כחות
צעירים
ביחוד הזורמים לנו מארצות הגולה.
אם מלה ידידותית פועלת היא, אם הבעה של אחוה ושל כבוד מקרבת היא לנו את אלה
הלבבות, אשר חשבנו עליהם שנתרחקו מאתנו הרחק מאד, הנה הדבר לנו לאות, כי יותר
מדי הפחיד אותנו המורך, שבא אלינו ע"פ המחזה המחריד של ההנהגה המוזרה של חלק
מצעירינו עולי הארץ, ביחש לקדושת השבת ולכל קודש בישראל.
אל ירפו ידינו, אחים טהורי לב, ללכת בדרך הטובה והישרה, אשר אור האהבה
והאחוה, השלום והריעות, זרוע בה.
והנסיון הזה מלמד אותנו אמת גדולה, שבטוחים אנחנו יכולים להיות, שכל אשר
נוסיף יותר ויותר לקרב ולהתקרב לשדרות צעירינו אלה, להכיר יותר בהכרה חודרת את
סגולת נפשותיהם, ואת מצפוניהם האידאליים, וקל וחומר שכל מה שנתענין יותר במצבם
המוסרי והחמרי, יותר ויותר יגלו לפניהם החדרים הגנוזים של עולמנו הפנימי, וחיי
הקודש יחלו להיות זורמים בקרבם, בהופעה גדולה. ולפי עוז החיים ולפי המרץ האדיר
של השאיפה האצילית שבלב בנינו אלה, העולים לבנות את שממות ארצנו, והנתונים
לבנין הכללי ולשאיפות רוממות של צדק ויושר לבב, יגדל רושם קנאת הקודש וחפץ
השלמת התחיה בקרב רוחם ובמפעלי חייהם. ובנינו אלה פתאום יתרוממו ויעטרו על
ראש חפצם הכביר לבנין הארץ והעם את עטרת הנצח וההוד של יפעת הקודש, של
כשרות החיים הישראליים, ובראש וראשון את משמרת קדושת השבת, אות החיים
העליונים לכל עם ד' הגוי כולו.
וכיחשנו לאחינו אלה, שאנו משתדלים לקרבם לתורה. בזרועות פתוחות לאהבת
אחים, שאנו חפצים לחדור לתוך עמקי נשמתם, המלאה זיו תפארת וחבת קודש אצילית,
המסתתרת גם תחת המסוה של רוח מלא מרורות, המביא לפעמים להבעות מוזרות
בדיבור ובמעשה, כן הוא יחושנו לאחינו החרדים לדבר ד' המלאים פלצות של קנאת
אמת ואמונה, המובעת לפעמים בצורה של משטמה ואיבת עולם, הבאה מתוך כאב עמוק
דף 351
וצער נפשי דוקר, ממראה המדאיב של ההרס ועלבון הקודש. כי יודעים אנחנו בטח, אשר
תחת המסוה הזה, של השנאה הנצחת, אהבת עולמים לאחים בצרה, לבנים בונים את ארץ
האבות, שרויה היא בלב פנימה.
חובתנו היא לפרוץ פרצות בחיץ המבדיל בין אח לאח, ולב ללב ידבר, ונשמה לנשמה
תביע אומר, והדברים בטח ישמעו ברב קשב.
ורוח מרומם ישוב למחנינו בארץ התחיה, רוח נעלה ונשגב אשר יאחד כאחד את
המזהירים ואת הנזהרים.
והתכונה הזאת קרובה היא להגלות. לשמחת לבבנו, במדה ידועה, שתוכל להשביע
רצון, בהתעוררות של תקוה טובה, על ידי הצעדים הנכונים והמוסריים, אשר החלו ללכת
בהם טובי הכחות העדינים, העוסקים באמונה רבה במפעלותיה של "משמרת
השבת".
תחזקנה ידיכם ולבותיכם תתרחבנה, יראי ד' טהורי לב המתחזקים בקדושת משמרת
השבת בארץ הקודש, ולכו הלאה בדרך החיים והאורה, בדרך העדינות והאחוה הנאמנה. כי
שם צוה ד' את הברכה.
אחיכם המסור לכם בכל לב ונפש.
*
מתוך העתונות החילונית שלנו אני חפץ לדבר ע"ד קודש הקדשים שלנו, לדבר אל
אחי שאהבתים כנפשי, לדבר על קדושת השבת, על החובה האידיאלית שלנו לקדש את
השבת בכל מושבותינו ועל דבר הערך המיוחד של קידוש השבת מחללו פה בארץ
תחייתנו, ובשעה הגדולה הזאת. שסוף כל סוף איזה רוח מרומם של תחיה לאומית הולך
ונושב הוא בקרבנו.
ומאחר שבעתונות החילונית אני חפץ לדבר הדבר מובן שהנני זקוק למעך את קולי,
לא לדבר בקול חוצב להבות קודש כמו שראוי וכשר הדבר לדבר בו כשבאים לעסוק
בענין כל כך קדוש ונערץ, כל כך יסודי בהוית עומק נשמתנו הישראלית, כקדושת
השבת. זה נניח לדרשות של בתי כנסיות ובתי מדרשות ולחבורים מקצועיים. אבל הפעם
נדבר דברים "בעלי בתיים" קרובים לשיחת חולין. ואף על פי כן, ואולי דוקא
מפני כן
אני רוצה לקוות, שיבינו אותי אלה השדרות של אחינו החביבים, שאליהם אני מתכוין
לפנות בדברי אלה, שעם כל שטחיותם הם יוצאים מתוך הלב הנשבר עד לתהום הנשמה.
ראשית כל דבר חפץ אני להודיע לכל אחינו מרחוק ומקרוב, שאת המצב הרוחני של
אחינו היקרים אלה הצעירים שאנחנו קובלים עליהם, על דבר פרצת הדת בבחינות ידועות
וביחוד בענין של חילול שבת, מצאתי אחרי שתהיתי קצת על קנקנם הרבה יותר טוב
ויותר רצוי ממה שהוא עולה על הדעת של כל אלה האנשים, הדנים אותם, את אחינו
הצעירים הללו, מתוך מעשיהם הגלויים.
הכלל של הצעיר החלוץ הוא מלא עדינות, התלהבות ואידיאליות, וגם עומק גדול של
אמונה והרגשה דתית. על פי תכונותיהם הפנימיות של חלוצינו ברובם, וצעירינו בכלל,
אינם ראויים כלל לאותם המעשים, שאנחנו צריכים לקבול עליהם לצערנו.
דף 352
אנשים בעלי הכרה ובעלי שאיפה לאומית, עלולים הם להכיר בהערצה, כמה גדול
ונשגב הוא פרינציפ לאומי, כל כך נשגב, וכל כך קדוש, כל כך עתיק וכביר. כמו השבת
לישראל ולא רק בפרהסיא הם עלולים להמנע מכל חלול שבת, אלא ראויים הם להתגלות
נשמה כזאת, שתתן להם את הכשרון של קדושת השבת הפנימית, ההולכת עם נשמתו של
כל אדם מישראל, השוכנת עמו בחדרי חדריו, ועומדת כצל על ימינו בכל פנותיו,
וממלאתו עונג עדין ושמחת חיים אצילית.
ובשביל שאני בטוח בהכרה זו, אני פונה אליכם, אחי האהובים. צעירים יקרים, בכל
מקום שאתם יושבים, בכל עסק שאתם עוסקים, בערים ובמושבות. בחוות ובקבוצות.
וקורא אני לכם מחדש את אמרת ד' העתיקה, שתשאר חדשה לעולמים: זכור את יום
השבת לקדשו.
דף 353
מוסר ותוכחה
א.
אחי ועמי,
ד' יודע עד כמה לבבי נשבר ופצוע בעת אני צריך לבוא להגיד מוסר ותוכחה לעם
קדוש. וביחוד ליושבי ארצנו הקדושה, ויותר מהנה למישבי ארצנו השוממה והעזובה,
אשר אין קץ להגדולה והיקר אשר תרחש להם נפשי בכל תוכיות מהותה
אבל מה אעשה, אחי היקרים, כל כסלי מלאו נקלה, אין כח לעצור עוד את המכאוב,
הנשמה פצועה והלב נמוג. הה אחי היקרים, מדוע לא נשים אל לבנו להעריך את הערך
של האור הגדול הזורח בתחייתנו, ועד אנה לא נשכיל לסדר את ארחות חיינו פה על
אדמת הקודש באותו האופן שיהיה ראוי שברכת הגאולה והפדות תהיה חלה עליו.
עד מתי לא נחוש על כבוד עצמנו, על כבודם של ישראל, על כבוד ארצנו הקדושה, אם
גם ירדו חלק מבנינו עד אשר אינם מתרוממים עד לידי ההבנה הגדולה לחוש על כבוד
שמים.
ב.
לכל אחינו המודרנים בארץ ישראל, למורים ולמחנכים, לסופרים ולאמנים, למנהיגים
ולפקידים, לעובדים ולפועלים, ולכל הקהל כולו.
אחים יקרים,
הנני מוכרח לפנות אליכם בדבר הגדול הנוגע ללב כולנו. את המצב הרציני, שאנחנו
עומדים בו, אינני צריך לבאר לפניכם. שאלת החיים של עמנו, המפרפר בדמו ברוב
ארצות הגולה, עומדת היא עתה לפנינו במלא קומתה.
והפתרון הוא עומד גם כן לפנינו ומראה לנו את מקומו.
הלא הוא איננו אחר כי אם פתרון חלומנו הגדול, פתרון שיבת שבותנו לארצנו.
אבל במה אנחנו צריכים להיות מצדנו עוזרים להגשמתו של הפתרון הגדול הזה ?
פשוט הוא ששנים הם הדברים היסודיים, שהם הם לגבי דידן עמודי פתרונינו. והם האחד
רוממות הרוח והשני איחוד הכחות.
ולשם אלו שני היסודות אנחנו צריכים להעמיד את צביון החיים שלנו בארצנו בצורה
כזאת, שלא תגרום כהות רוח והתמוגגות נפשית לחלקים רשומים של עמנו, ובאופן כזה
שלא יסתערו סערות של פירוד הדעות והתפוצצות הכחות לאין מרפא.
ועתה אבאר את דרישתנו הגלויה שלנו אליכם אחים נכבדים.
הנני בגאון רואה את מסירותכם הנאמנה לתחית האומה, הנני מכבד תמיד את המרץ
דף 354
שלכם לבנות ולפעול, ליצור ולסדר, בערכי חיינו בארץ ישראל בין במובנם החמרי בין
במובנם הרוחני אבל כל הכבוד הזה לא יוכל לחפות על המגרעת היחידה, שהיא כזבוב
מות המביעה שמן רוקח. והוא היחס המדאיב של חלק ניכר מכם לכלליות הדת ולפרטיה
הגדולים.
הוי אחים. מה אתם עושים?! היחבל איש את מעשה ידיו?! היאבד עם את גורלו
בפועל כפיו?! נורא הדבר ואיום.
אני מקוה שיש בכם, אחי, די כח לב עד כדי להודות על האמת, ולא רק להודות
באמרה קלה, אלא לשוב ולתקן את החיים ההרוסים על פי מדת האמת וחובת הצדק
הכללית שלנו.
מדוע, אחים, כשאתם מדברים על דבר כל סגולות עמנו, להוקיר אותם ולכבד אותם,
שוכחים אתם את סגולת הסגולות, את מאור התורה ואומץ האמונה, את יסוד הדת ואת
מסורותיה הגדולות, שאנו ינקנו ויונקים עדיין ועתידים לינק מהם לשד חיים וכח קיום?
מדוע לפעמים אתם מדברים על דבר גדולת הערך של קדשי עמנו, ואת הקדשים
העיקריים ההוים והחיים, אתם רומסים ברגליכם בשאט נפש? מדוע אין אתם שמים אל
לב כי לא יש לנו כפירה לאומית, רק תורה לאומית ואמונה לאומית, דת לאומית ומסורת
לאומית, שכל המזלזל בהן סופו הוא שנוטל את חייו מן העולם הישראלי, ונוטל עם זה
חלק מן החיים הלאומיים שלנו ומאבדו מן העולם?
איני יכול להאריך בדבר הזה האוכל עד תהום הנשמה.
מתמוגגים אנו מצער וכאב איום, לא מועילות הן אפילו ההערות אשר ממחנכם
הקולטורי יצאו. ואתם מה אתם עושים, הפעלו לפחות דברי הרועים המודרניים להורות
לכם דרך של אחריות בחיים, של אחריות קיום האומה, של אחריות ביצור המצב,
במעמדנו המשברי והמלא עם זה תקוות גדולות של חיים ולידת עם.
עלבונותיו של החינוך יצאו כבר לרשות הרבים. האם לא באה השעה, שתאמר
מצדכם, אחים, גם מצדכם. איזו אמרה של וידוי, של אמנם אנחנו חטאנו? הטוב עשיתם
והטוב תעשו אם אתם בוזזים את אוצרות הקודש שלנו, את לבותיהם הטהורות של בנינו
ובנותינו, בתתכם לפניהם חינוך כזה שאין בו אמונה, דת, מסורת, וקודש? השמתם אל
לבכם לשער איזו סגולות אתם מאבדים בהשלילה הגדולה הזאת? התאמרו כי הכפירה
האירופית תבנה את רוח עמנו ותחייהו במקום האמונה הישראלית?
האין כבר די לשוב מהטעות המרה הזאת?
ואחינו הפועלים והעובדים, הלשוא משחיתים עדיני הרוח שבכם את דבריהם?
הלחנם נשאו חזון אצילי דעה בתוככם. כי אין שום ענין לאדיקות כפרנות ביחש לתורת
ישראל, אמונתו ומסורתיו, עם כל הטוב והנאור שיש אפילו בהרעיון הסוציאלי היותר
מפותח ויותר מודרני ?
ושעוד יש פנים כל כך מאירים להפכם של דברים, כי אין לנו דבר שהוא כ"כ עלול
להעמיד את היושר החברתי ביחס של הפועל והרכשן, כמו השפעתה של תורת ישראל,
מצותיה ודעותיה ?
דף 355
ואתם אחת אמרתם, בזעם הנכם באים פה בארץ ישראל ומדאיבים אתם לב אחים
ומחללים בשנאת מות את כל קדשינו הלבביים מוסדי חיינו.
היתכן, שממעמד כזה יבוא רוח מרומם באומה האפשר שממצב כזה לא יתפוררו
הכחות עד לאבק ?
התבוננו אחים לקול אחים דואבים ודואגים, לקול אח מכבד ומוקיר, לקול אח שכל
קנין המביא לאומה אור וחיים. אחרית ותקוה, אחדות ורוממות יקר לו כנפשו. שימו
לבכם הזרוע רגשות נעלים, לדברי הקצרים ולרמיזותי העצובות, ושובו נא כולכם יחד,
כאחד, כל העולם הממודן שלנו, בין אותו החלק העוסק במפעלים מעשיים, בין אותו
החלק העוסק במפעלים רוחניים ומוסריים, מכל הגוונים ומכל הצדדים, שובו נא לרומם
על נס את תחיית הקודש, להשלים על ידה את תחיית האומה בארצנו ולהשכין בפורנו
אפשריות של רוממות רוח ושל איחוד הכחות, המחוייבים לבוא אלינו בשעה הגדולה
הזאת,של צפיותינו הקדושות בכל המובנים ובכל הערכים ."סורו מרע ועשו
טוב".
כי אז רק אז קרובה ישועתנו לבא וצדקתנו להגלות.
עבדכם ואחיכם הנאמן.
דף 356
כתלנו
לישראל ולעמי התרבות כולם !
גוי אחד יש בעולם, ישראל שמו.
וזקן הוא הגוי הוה, כחות אדירים עמדו עליו להכחידו מן העולם, עמים רבים חמושי
כח זרוע בשר, בזאו ארצו, החריבו מקדשו. פזרו את בניו לכל עבר, וצררו אותו בחמת
נקם.
ולעם הזה ישנה נשמה אדירה, רבת אונים אשר לא תוכל להכחד, נשמת חיים רוויה
לשד של יוצר החיים כולם.
הנשמה הזאת נתגלתה בעולם על ידי ספר הספרים. הכתוב בכתב קודש קדשים, ועוז
ד', אשר בספר הגדול והקדוש הזה הוא היסוד לתרבות האנושות. ההוה והעתידה.
לעם הזה היה מקדש נשגב בקדושתו מכל מקדש אשר במלוא העולם כולו, ואחרי
אשר נשדדה ארצו ונחרב מקדש גאונו נשאר לו אך שריד אחד בארץ החיים, זהו
כתלנו כותל המערבי.
וכשפארי בניו. הבאים ממרחקים בנשמות כמהות לגאון עולמם, באים הם ושופכים
שיח, במקום הקדושה הזה שריד כל המחמדים של אומת הפלאות , כל עם שיש לו
זיק ניצוץ נשמת אנוש, מוכרח הוא לעמוד ברטט של חרדת קודש לפני הדרת השיבה
וגאון הצפיה אשר לעם עתיק היומין, אשר אור נבואת האמת מאיר לו את דרכו מלאת
החתחתים.
והנה באה צרה על האנושיות : מלחמת העולם רווית הדמים. ועיני עמים נאורים
נפתחו לרווחה, אזניהם פותחו וזעקת זקן העמים הגיעה עד לבם, והעם הנאור הבריטי
וחבר העמים ועוד עמים העומדים לנס התרבות, הכירו את אור הצדק, ודרישת הבית
הלאומי לישראל בארץ האבות הקדושה והעתיקה הוכרה באורח משפט.
והנשמות המרובבות של העם הגדול החלו להרגיש ברגש חי מה הוא להם שריד הקודש
הזה, תמצית כל המחמדים אשר לעם בארץ.
וביום הגדול והקדוש, ביום הכפורים, אשר כל האומה, בכל תפוצותיה, הוגה נכאים
בזכרון גאון קודשה, מימי קדם, אשר שבעתים יגדל אז רושם הכבוד אשר יחקק על לב כל
עם וכל איש בעל תרבות ונימוס לעומת הגוי האיתן הזה המפיץ מזוהר נשמתו קרני אורות
קודש על פני תבל, ויחידי העם. שהם ברוחו באי כחו מכל אפסי ארץ, עומדים
ומתרוממים ברוממות קודש, מתיפחים ומתמוגגים מעוצר רעה ויגון מכל אשר עבר
עליהם מידי מדכאיהם חנם, מתנחמים הם באור הנשמה הגדולה נחלת המרומים אשר
אתם, שהיא ערובת חייהם לנצח.
דף 357
והנה באו אלה, שהם כמו שלוחים של העם התרבותי הגדול, העם הבריטי .
ובעקב שטנה, הבאה מחוסר תרבות ומצרות עין, הרסו בגסות אה כל מחשבות הזהב, את
כל בניני האצילות המתרקמים בנשמות המתפללים. שליחי הצבור הישראלי מכל אפסים.
האומה התפלצה מיגון וכאב נעכר, ורשמי קטנות המוח ואטימת ההרגשה נגד הוד
עולם זה עוד הולכים ומתגלים, על ידי עולות, ששוין הוא קליפת השום.
ידע ישראל, את אשר נעשה לשריד מחמדו , וידעו עמי התרבות כולם וחבר הלאומים
והעם הבריטי בעל המנדט ביחוד ! ויראו לתקן את המעוות ולא יוסיפו לנגוע עוד בנחלת
קודש קדשים.
וידעו ויכירו מי הוא זה העומד אחר כתלנו.
)ליום השמיני במרחשון שהוכרז יום תענית צבור בארץ ישראל על עלבון הכותל המערבי(
דף 358
עמי הגדול, ישראל, עם אלקים חיים ומלך עולמים !
אם יד רשעה ולשון תרמית נגעו כעת עד לבבך, והרבו פצעיך חנם, על ידי הבגידה
הגדולה אשר הממשלה הממונית של עכשיו בגדה בך, אחר הצהרתה החגיגית, שהצהירה
באזני כל העולם, להיות לך לעזר בבנין ביתך הלאומי, על ארץ ירושתך הקדושה, אל
תבהל, עמי, ואחור לא תסוג מעבודתך הקדושה. אשר החילות להחיות את שוממות ארצך
הקדושה ולשוב אליה מכל קצות הארץ אשר הודחת שמה.
האירה נא את אור נשמתך הגדולה פנימה וראית, כי לא על זרוע בשר תמכת את יסוד
בנינך הגדול והנצחי. לולא דבר ד' המחיה אותך, לולא דברי האמת אשר בפי נביאי האמת
והצדק, שהם הם המאמצים את רוחך הגדול לסבול כל יד עמל ותלאה במשך הגלות
הארוכה והמרה אשר עברה עליך, לולא ברית קודש זאת לא היית יכול להחזיק מעמד
ולהשאר נאמן לדגלך אחרי המון המצוקות והרדיפות אשר רדפוך שונאיך מכל עברים, כי
רק רוחך הגדול אשר לא סר ממך, הוא אשר נתן לך את האמונה והתקוה האמיצה, כי
עוד תשוב לחדש את נעוריך ולהתרומם אל הגובה, של שאיפת תחית עם על אדמת
הקודש ושל השבת ההוד והתפארת של ימי קדם, אשר שמת לך למטרת מפעליך בשיבת
ציון .
אמנם יש אשר ענני ההוה מקדירים את שמש הנצח, ובתוך סדרי המפעל עצמו הועם
לפעמים אותו הזוהר, אשר הוא מוכרח לזרוח עליו באין הרף, מגאון שם ד' אלהי ישראל,
אשר בך בחר להיות לו לעם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, לכל ימי השמים על הארץ.
אבל המאפל הזה, אשר אמנם גורם לנו הרבה צרות. אך עב ענן עובר הוא על פני שמש
צדקה, אשר תופיע לעד בכל הדרת גאונה.
ידעו כל באי עולם, כי לא איזה ממלכת גויים נתנה לנו יד ושם על אדמת הקודש, כי רק
יד קדוש ישראל אלהי כל הארץ, שדברו נאמן וקיים לעד, היא אשר נתנה לנו את אדמת
הקודש לירושת עולם, למען נהיה עליה לאור גויים ולישועת אפסי ארץ. ואם איזו
ממשלה שהיא. אחרי אשר עליה נפל הגורל מאת ההשגחה העליונה, להיות מעוז ומחסה
לעם נרדף לגוי קו קו ומבוסה, אשר בזאו נהרים ארצו. היא תבגוד במשלחתה. ולא די לה
מה שתחת חסותה נשפך דם נקיים קדושים וטהורים ונעשו דברי טומאה, שערוריה
ונבלות, אשר תצלינה כל אזנים לשמוע, עוד תתכחש לדברי אלהים חי ותחרף מערכותיו
בדברי כפירה בתקומת ישראל על אדמת קדשו, בניגוד לכל חזון הקודש אשר בדבר ד'
ונבואתו הקדושה, אשר רק על פי דברו הנאמן על ידי נביאיו כרתה אומתה עמך כרית
דף 359
לעזור לך להקים שוממות ארץ הקדושה, אשר קדושתה באה לה בעבר, בהוה ובעתיד, רק
מתוך שהיא חבלך ונחלתך, נחלת ד' אשר בחר לעם סגולתו הנה ידענו נכונה מה הוא
הכח של כל מנאצי ד' המחרפים והמגדפים, ואנחנו בשם אלהינו נדגול ונתעודד ונדע
נאמנה כי לא יעלה בידה להפר את עצת ד' הנצחית. ובמסלתנו הקדושה נצעוד הלאה
ותשועת ד' לנצח תשגבנו.
אמנם עתה, ביתר שאת ואחדות, ביתר המשכת ברכת הקודש והשלום, בהעמקה יותר
חדורה, יופיע רוח תחיתנו מאת צור עולמים, גואל ישראל וקדושו, וכל פזורי עמנו יחד
יקחו, בכל גופם נפשם ומאודם. חבל בבנין ארץ הקודש השוממה, והאחזת בניה בתוכה
בכל עוז והדרת קודש. והמפעלים עצמם ילכו מעתה במסלה החדשה בדרך הקודש אשר
אור ישראל ורוחו, דבר ד' וקדושת תורתו ודברו הקיים לעד, יהיה מאיר להם את כל
נתיבות חייהם בצורה יותר מובלטת, ואור דבר ד' בבנין עמנו ושיבת שבותנו, רק הוא
יהיה המקור לברכת אמת והצלחה, לא רק לנו לבדנו, כי אם גם לכל יושבי ארץ הקודש
שכנינו, כאשר יראו כל ישרי לב את האמת הגלויה הזאת גם מהתחלת מפעלנו בבנין
הארץ, והברכה תגדל כפלי כפלים בהגדלת מעשינו הגדולים בעתיד.
ובגאון נשא את דגלנו ברמה נגד כל אפסי תבל, וכל עמי הארץ יראו כי שם ה' נקרא
עלינו, כי באלקים עוז לנו עדי עד, והוא מגן ישענו לנצח, יבחר לנו את נחלתנו את
גאון יעקב אשר אהב סלה.
אחיכם הנאמן, המלא עוז בטחון בישועת ד' על עם קדשו וחבל נחלתו, השולח לכם
את ברכתו הנאמנה מהר הקודש מירושלים.
דף 360
שובו לבצרון !
אותו הזיק הקדוש מיסוד הגאולה, מקדושת שמו של משיח,
שנברא קודם שנברא
העולם, שהיה טמון וגנוז באלפי עזקאין מאז נהרסה ממלכתנו, חרב בית מקדשינו וגלינו
מארצנו, החל להתלהב מתחת גלי אפרות הגלות המרה אשר רבצו עליו מאות בשנים.
לאט לאט החל הניצוץ הקדוש הזה להתנער על ידי מכונני הישוב הישן, ובתקופה
האחרונה החל להתגבר בתכונתו המעשית, על ידי התנועה של חבת ציון שקדמה
להציוניות. ורוח ד' אשר על עמו ודברו הנאמן לעולם, לזכור חסדי אבות ולהביא גואל
לבני בניהם, הופיע על המפעל הקדוש הזה בכל חלקיו החמריים והרוחניים עד כדי
ההתעוררות הנפשית הגדולה, ההולכת ומתפשטת בכנסת ישראל לחלקיה, בעזרתה של
התנועה הציונית לזרמיה. ומאת ד' היתה זאת, כי מלחמת העולם הביאה את התמורות
הגדולות בסדרי הממלכות והמדינות, עד שיצא הכבוש הבריטי אל הפועל ונמסר המנדט
של ארץ הקודש תחת ממלכתו, והצהרת בלפור קבעה את חותמה הפוליטי על המהלך של
שיבת בנים לגבולם.
והנה אותות הזמן הגדולים הללו, אשר כל לב יהודי הנאמן לעמו ולתורתו, לנחלת
קדשו ולאוצר נבואתו, הוא עד ראיה על מפלאות תמים דעים, גואל ישראל וקדושו, אשר
כרועה עדרו נצרו להקים אותו לו לעם על נחלת אבותיו בימי קדם, האותות הגדולים
הללו, שהם צריכים להיות נוהרים בכל עוז בהירותם. הלכו ונטשטשו מתוך תגרת היד של
השמוש המעשי המתעמרת בהם.
אותו היסוד הקדוש, שהוא הנושא העיקרי של כל החזון הגדול הזה, יש בו משום
ניצוץ טמיר של אורו של משיח, הגואל שנגלה ונכסה וחוזר ונגלה. בשביל כך הרינו
רואים במשך המהלך של תחית האומה והרחבת הישוב בארץ ישראל הרבה חליפות,
עליות וירידות ועליות. כל ירידה כמהלך המפעל הרי היא בחינת ההתכסות של הגואל,
וכל עליה הבאה אחריה הרי היא בחינת התגלותו.
וכל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות
בחוש, איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד
של דליגה לטובה יצא מכל משבר. במהלך הישוב ישנן לזה דוגמאות רבות. ומה יש לדבר
על דבר הירידה הגדולה והמשבר הגדול של תקופת המלחמה והארבה שנצטרף עמה,
אשר כל לב חרד לשקיעת ישובנו ונפילתו המוחלטה. והנה ראינו עין בעין איך שמתוך
המחשכים יצא לנו אור גדול, והישוב המצומצם רחבו גבוליו ובאה ארץ ישראל
למדרגתה הישובית שהיא עומדת בה היום.
הרי ראינו במדה זעירה את הגואל שנכסה וחזר ונגלה לנו.
דף 361
ומזה עלינו ללמוד ולקחת לקח טוב שלא להיות נופלים ברוחנו גם מחרדתה של
הנפילה הנוראה, אשר נפל ישובנו כעת על ידי הרשעים הרוצחים הטמאים אשר הרגו
בזדון חסידי עליון, גדולי התורה והיראה )בירושלים. בחברון. במוצא, ובצפת. וביתר
המקומות הקדושים אשר בארצנו הקדושה(. ואשר החריבו נאות יעקב אשר נבנו
במסירות נפש ועמל דורות ואשר זעזעו את כל יסוד קיום ישובנו בארץ ישראל הכיסוי
הזה אשר נכסה הגואל, ההולך לפנינו ברוח ד' מצעדי ישוב הארץ ושיבת בנים לגבולם,
אמנם נורא ואיום הוא, יש בו צדדים שהוא עולה במחשכיו על כל הירידות אשר סבלנו
מאד התחיל ישובנו להבנות.
אבל ברור הדבר, שלפי הערך של הכסוי הזה גדול יהיה האור אשר יגלה, בצאת החלק
של תכונת הגאולה, המונח תחת ערימת החושך הגדול הזה, לחירות מתוך מאסרו. הפעם
הננו מקוים, שהכח המקשר את כל ישראל בכל קצות הגולה לבנין ארץ ישראל יתרבה
ויתגבר ביתר עוז. חיבת הקודש, המקשרת את הנפשות לארץ חמדה, תתכפל על ידי זכרון
הדם הקדוש והטהור והנקי אשר שופך על ידי הרוצחים הרשעים. וחשבונו של עולם,
שהוא היסוד העיקרי לכל התנועה הישובית שלנו. בקישורה עם ארחות הגאולה
המתפלשים מתוכה, ישוב להיות הולך ונגלה בקרב חגוי התנועה הלאומית עצמה ובקרב
מחזיקיה.
בטוחים אנו, שממכתנו הגדולה הזאת תצמח רפואה לאותה המחלה הנוראה של
שכחת שם ד'. הסחת הדעת. שבאה בחלק מהשדרות העסוקים בבנין ובהרחבת הישוב.
מן היסוד הראשי, מהמטרה העליונה של קבוץ ישראל לארץ חמדתו, שהוא בא להיות
עוד הפעם כימי עולם נושא את אבוקת הקודש בכל טהרתה לעיני כל עמי התבל, להוציא
אל הפועל את כל הגנוז מיסוד הקודש בנשמת האומה פנימה בכל חמדתו וכליל תפארתו.
אשר לא יגלה ולא יראה כי אם בהתאמצו בשם ד' אלהי ישראל. המתגלה בחיי הקודש
אשר באור תורתו המאירה את כל מחשכי עולם, אשר על ידה יגלה כבודה של הגאולה גם
בראשית מצעדיה, והדרה יראה על בנינו בוני החרבות הישנות והחדשות.
חשבונו של עולם זה, אשר יביא את רפואת התשובה לישראל, הננו מקוים שיצא לאור
על ידי הירידה הנוראה אשר ירדנו בבחינה הישובית בארץ ישראל על ידי ההתנפלות של
האויב
האכזרי אשר קם עלינו בקצף רשעו.
וסוף כל סוף תתעורר דעת הקהל, הדעה הישובית בארץ ישראל. והדעה הפועלת
והמנצחת על בנין הארץ בחוצה לארץ, לבקש את נשמתה של תחיית האומה, את סודה
של הגאולה, הצפונה במעמקי ההויה. הפועלת על רוח האומה ההולך ומתנשא לקראת
חידוש עתידו הנהדר, וכי יבוא כנהר צר רוח ד' נוססה בו, ובא לציון גואל ולשבי פשע
ביעקב, נאם ד'. וברוח אמיץ מלא גבורה וקנאת עם נוסיף לחזק את שני הישובים שלנו
ששניהם יחד עושים את ארץ ישראל לארץ נושבת לישראל. באמת ובצדקה: השורש
הישובי וענפיו. השורש זהו הישוב הישן בכל אוצרות הקודש אשר לו
התורה והיראה, האמונה והקדושה, שתוכם גנוז לשד החיים וגרעיני הזרעים, אשר הם
נותנים כח כמוס לכל הנעשה והמתפתח בישוב החדש לכל מפעליו, שהם באמת ענפי,
השורש הכמוס הזה. אשר רק דורות הבאים יוכלו מתוך נסיון היסטורי ארוך לחוש את
דף 362
הקשר האמיץ, המאחד את השורש הזה עם ענפיו. והענפים הם הם כל הנסיונות
החדשים לכונן מושבות, להרחיב ישובים עירוניים וחקלאיים בכל מערכותיהם.
והשורש הזה וענפיו יתאחדו. הכמיהה הקדושה לחיים יהדותיים שלמים בכל
מילואיהם, האצורה בשורש, תזרום סוף כל סוף על כל הענפים כולם אשר צמחו
בישובנו, בהגלות חשבונו של עולם, בבהירות אורו על ידי הנסיון הגדול אשר נוסינו בו
כעת. ועוז החיים וחפץ הבנין והדגשת האחדות הלאומית וחטיביותה המאוגדת ונטית
הקוממיות הזרועה על פני הישוב החדש תתן מהודה על השורש, על הישוב הישן בניו
ובוניו, אהלי תורתו ובתי עבודת קדשו. והיה ישראל לגוי אחד בארץ, אשר כל רואיהם
יכירום כי המה זרע ברך ה'.
וכימי קדם. כקול רעם בגלגל, ירעים קול גדול באזני כל האומה כולה, כל קהל עדת
ישראל לכל פזוריהם ומפלגותיהם, וחדור יחדור ללב כל העם מקצה וישמע בכל
התפוצות. קול אומר קרא :
חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלהינו.
דף 363
למצוות התלויות בארץ
שלו' וברכת ד' מקודש לכבוד אחי וריעי האהובים, הרבנים
הגאונים
גדולי התורה והיראה, היושבים על כסא ההוראה, והשובי"ם המופלגים
בתו"י, העובדים עבודת הקודש במושבותינו היקרות בארץ הקודש ת"ו.
חברים קדושים ומאד נכבדים !
הנני מוצא את עצמי מחוייב להעיר ולעורר את לבבכם הטהור, והמסור לעבודת
הקודש אשר הוטלה על כבוד תורתכם הנעלה, לחזק את רוח קדושת ישראל ומשמרת
תוה"ק ברחבי ארצנו הקדושה וישובה המתחדש.
יודע אני כמה מלאכת הקודש הזאת אשר עליכם כבדה וקשה היא, לרגלי הזמן הסוער
ומהומות הדיעות והרוחות התוססות, ידעתי שהננו פוגשים במכשולים גדולים בעקרי
התורה והמצות, בקדושת שבת ויום טוב, בכשרות, בטהרת החיים המשפחתיים. ובכל מדה
טובה וקדושה שביהדות הנאמנה, ובכל זאת הנני מלא אומן, שהשפעתכם היא פועלת את
פעולתה במדה ידועה וחשובה, שסוף התיקון לבוא בעה"י הבוחר בעם קדשו לעולם ועד.
אך פרט עקרי אחד, שכולל הוא בתוכו אוצר חיים וקדושה לישראל על אדמת הקודש.
צר לי מאד שהוא הולך ונעזב לגמרי במקומות שונים באפס מעורר. והוא החלק של
המצוות התלויות בארץ, איסור אכילת טבלים ומכירתם, מבלי תיקון הפרשת תרומות
ומעשרות,
סדרי שמירת ערלה בפירות האילן, איסורי כלאי זרעים וכיוצא בהם, הנם לצערי הולכים
ונעזבים מבלי משים אל לב. זכורני, שלפני המלחמה, הייתי נפגש ביותר עם אחינו
האכרים. ודבר המצות התלויות בארץ, בכללן ובפרטן. היה דבר ששמירתו היתה נהוגה
בכללות. ומפקחים היו אז נמצאים במושבות לשמירת הפרשת תרומות ומעשרות, ושאלות של
הרחקת כלאים וכיוצא בהן היו באות לעתים קרובות.
ועתה ירד בזה המצב מאד, כאילו חס ושלום שכחנו את דבר ד' הקשור בקדושת ארץ
חמדתנו, וכל סדרי הקודש התלויים בה, שהנם יסוד חבתה וכבודה, המחקקים עדי עד את
אהבתה הנצחית בלב כל ישראל לדורותם.
ועל כן באתי בזה, מורי ורבותי. חבירי ריעי אחי היקרים, להעיר את כבוד קדושת
תורתכם להתחזק ולהתאמץ יחד, על כל העבודה הגדולה של כל תוכן התורה והמצוה, גם
בעד המצוות התלויות בארץ. ולמצוא בחכמת לבבכם דרכים איך להחזיר עטרה ליושנה,
ושלא לעזוב את החלקה הקדושה הזאת, שהיא חותם קדושת ארץ ישראל, שתהיה
חלילה עזובה ושכוחה. הרבה דברים ישנם. שאפשר בהוצאה קטנה ובטורח מועט
לתקנם, וגם הדברים שצריכים יותר מזה ראוי להזכיר לישראל קדושים, שיהיו מחשבים
שכר מצוה כנגד הפסדה ולפום צערא אגרא.
דף 364
והשי"ת הבוחר בתורה ובישראל עמו, וארץ חמדתו. יעמוד על ימינכם וירומם בכברד
קרנכם. ונזכה כולנו יחד לראות בישע עמנו ובבנין ארצנו הקדושה בכל תפארת הקודש,
כדבר ד' הנאמן. וראו כל עמי הארץ את שם ד' הנקרא עלינו. לשם ולתפארת ביאת גואל
במהרה בימינו אמן.
כנפשכם היקרה. ונפש אחיכם הנאמן הדוש"ת באה"ר. מהר הקודש מירושלים.
דף 365
לשבר בת עמי
ממעין דמעי, אשר לא אוכל לעצור אותו, הנני קורא לכם
אחי, שכולכם הנכם כחותם
על לבבי, בלא שום הבדל בין מפלגה למפלגה, את דברי הנביא יחזקאל: "אתם בני
ישראל, כה אמר ד' אלהים, איש גלוליו לכו עבודו, ואחר אם אינכם שומעים אלי, ואת שם
קדשי לא תחללו עוד" )יחזקאל כ לט(.
עד כמה שנפשי מלאה שברון מכל מהלך החיים שהולך כל כך במורד פה בארצנו
הקדושה, בקיבוץ גליותינו, באותו הזמן אשר הננו רואים ב"ה אות לטובה לזריחת
ישועה
לעמנו, החולה, הנרדף והשבור בכל ארצות נדודיו, ולמרות הרדיפות והעלבונות אשר
אנחנו סובלים גם פה מאלה אשר חובתם היא לחזקנו, לאמצנו ולכבדנו, רואים אנו כי
סוף כל סוף הולך המצב ומשתבח. ובנים שבים אל חיק אמם. ושבי ציון בונים
ומצליחים, ואנחנו מוסר איננו לוקחים, ודרך החיים של דבר ד' וברית תורתו, שהיא
חיינו
ואורך ימינו. הולכת ונעזבת ממנו ומבתינו, כל כבוד וכל קודש הננו עושים מרמס,
והגרון
נחר מצעקת חמס של "קדשי בזית ואת שבתותי חללת", והדבקות בתועבות ובמעשים
זנוחים הולכת ומתגברת בתוכנו, לבושתנו ולחרפתנו, ואחרי גלולי שוא ותוהו הננו
הולכים ומאבדים בידינו את המתנה הגדולה שנתנה מן השמים לצמיחת קרן ישועתנו
אמנם כל אלה הגלולים, עם כל הקיקלון שלהם, אינם עולים בערך לעומת אותו
חילול השם הנורא חילול שם ישראל, חילול שם ארצנו הקדושה, חילול השם של כל
מאויינו ושאיפתנו הקדושה, הכלולה בשיבת ציון, בבנין הארץ ובתחיית האומה,
שהולכת ומתעוררת בקרבנו בחזקה. אותו חילול השם למרום פסגתו הגיע באותה
הפעולה הנתעבה של המלחמה הבזויה, מלחמת אחים, הבלתי שכלית, הבלתי
נמוסית, הפראית והאכזרית, אשר נתקלנו בה כעת.
אינני יודע מי הוא האשם. טוב יותר לאמר כולנו אשמנו, זנחנו את דבר ד' המחיה
אותנו, עזבנו את משמרת הטהרה והמוסר, הלכנו אחרי שרירות הלב ואחרי יצר הרע של
המשטמה והכעסנות הפראית. אוי מה היה לנו !
ועתה בית ישראל !
את שם קדשי אל תחללו עוד, הרפו מאף, התלמדו להביט איש על אחיו, מפלגה על
מפלגה, בעינים של אחים חומלים, הנתונים יחד בצרה גדולה, והמוכנים להתאחד
למטרה קדושה אחת : עזרת הכלל כולו, כבודו ומשמרתו.
ואחרי הצרה הגדולה הזאת. אחרי היאוש הגדול הזה, הננו שבים לדברי הנביא
ותנחומותיו הנצחיות : "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל, נאם ד' אלהים, שם יעבדוני
כל
בית ישראל כולו בארץ" )שם מ'(.
דף 366
שובו וחיו. אחים מדוכאים וחביבים, הביטו אל צור חוצבתם ולכו באור ד' באור צדק
עולמים אשר בתורת חיים. אוצר החיים מורשת עמנו לעולמים, ותחת בושתנו משנה עוד
נרים ראש. לשם לתהלה ולתפארת, פה בארץ חיינו
עבדכם הנאמן, הרצוץ והשבור, המצפה לתשועה מהירה לאסירי התקוה
דף 367
עכשיו באור חדש אשר יאיר על ציון
עכשיו, אחים יקרים, שלמי אמוני ישראל, הפזורים בכל
ארצות הגולה, השוכנים כל
אחד ואחד מהם על דגלו, מעוטרים בקדושת התורה והיהדות הנאמנה, אור ד' מורשה
קהלת יעקב
הגיע הזמן למחנותינו אלה היקרים להראות את העושר הגדול הצפון בנשמתם, נשמת
ישראל הנאמנה, אשר לא פג טעמה ולא נחלש כחה מיסודות זרים, בקשר עם הרצון
הכביר, המוכן כעת לצאת אל הפועל בכללות האומה, לשוב לארץ אבות להחיותה
ולבנותה, ולטעת בתוכה את המטע הנאמן אשר עץ חיים הוא לנו לעד, אשר שמר את
כחינו גם בהיותנו מאות בשנים נודדים בגויים בארצות נכר, זהו המטע של היהדות החיה
והפוריה, היהדות הרעננה על כל משוש קדשה עם כל גאונה והדרה בכל מערכות החיים.
עבר לגמרי כבר הזמן של הספיקות ושל ההיסוסים. במה שנוגע להחלטתה הכללית של
האומה. יד ד' הנוהג בחסדו כל דור הולכת היא ונגלית על דורנו. המלא כשלונות לאין
חקר,כי יש פתרון אחד לכל שאלותינו והפתרון הוא ארץ ישראל,וארץ ישראל זו,
שהכח היותר איתן והיותר רענן של הכלל כולו יתפוש אותה ברוחו ובפועל כפיו, זאת
היא זאת הארץ הקדושה המונחח כפולה בטהרתה בלבה ובנשמתה של האומה שומרת
האמונים, הנוצרת ברית אבות בכל נתיבות החיים ובכל רחשי הלב.
ודבר התגלותה של ארץ ישראל הקדושה במפעל החיים והבנין, אשר הוא הולך ובא,
ועתידה היא בעזרת השם יתברך, השומר אמת לעולם, להיות פורץ כפרץ מים כבירים,
כעת בעת ההתעוררות הנפשית העמוקה שהיא הולכת ומתגברת עכשיו מיום ליום
ומחודש לחודש. התגלות זאת, עתידה להיות הפתעה גדולה מאד לעיני כל ישראל
ולעיני כל העמים כולם. לא רחוק היום והעינים יפקחו לראות באמת זה החזון אשר
הבהיק את יחידי העולם, בראשיתה של התנועה המעשית והפוליטית לישוב ארץ ישראל
ובנינה, לחזות בה חזות הכל של הוד דבר ד' אשר בפי נביאי האמת והצדק, לשיבת בנים
לגבולם, ואשר הועם כחו וכהה זהרו על ידי המאפלים של צורות החול, אשר כסו על
מערכות הפעולה עד לבלי הכיר בה את תוכנה העצמי.
הנה כעת ממעמקי רוח הקדושה העמוק, הנתון בלב שלמי אמוני ישראל, לכל חלקיהם
השונים והפזורים. יחשף כח החיים להיות הולך ומתגשם במפעלים. כעת ינהרו אלפים
ורבבות מהמחנה הקדוש והטהור, מהמחנה של צדיקים ותמימים, צופי ישועה מידי אביר
יעקב גואל ישראל. בכל תהום מעמק נשמתם. והחיל הזה החדש יהיה נוסף על החלקים
המסולתים אשר הם כבר ממלאים, תהלה להשי"ת, תפקיד ניכר והגון מאד במערכות
הישוב והבנין. אבל לא הוכר עדיין כל כוחו היפה בכל מילואו, כל זמן שהפרץ של כח
דף 368
האיתנים אשר ברצון הקדוש, הטמיר בעמקי הקודש אשר בנשמת האומה בכלל. לא
הראה עדיין את עוז חילו לבנין הארץ ולכוננותה המלאה. בהסכמה היוצאת בכל עוז
וחיל. מאין כל ספק ומאפס כל פקפוק, בגבורתה העליונה של קדושת האמונה. הנה כעת
מלאי תקוה אנחנו. כי מעז יצא מתוק ומכל מכשולי החיים, חיי הציבור וחיי היחיד, אשר
הננו נתונים בהם כעת בכל ארצות פזורנו, סילוק הברק של ההצלחות הדמיוניות של
הגלות בא ביחד גם בארצות אשר יד המשטמה עדיין לא ערערה עד היסוד את כל מבנה
החיים אשר לעמנו, והוא הולך ומצטרף גם הוא להיות לכח פועל יחד עם הכח המתפרץ
על פי ההכרח, של אי אפשרות החיים ואי המרגוע אשר במקומות אחרים, כל אלה הנם
יחד שלשלת אחת ברתוקי המעבר, אשר ימין ד' הרוממה ועושה חיל היא נטויה כעת על
צאן עמו, לנהגם כעדר במדבר אל נחלת האבות השוטחת להם את כפיה, לעבדה
ולשמרה, לבנותה ולהבנות עמה, להחיותה עמה. זה הזרם, אשר יגיע בהתפרצו במעמקי
הנשמה אשר ללב האומה. לנקודת החיים אשר היהדות הטהורה הקדושה והנאמנה, בכל
עיקרה וענפיה, חיה וקימה היא בה. הוא יהפך מהרה לכח מחדש נפלא. אשר יתן רוח
חדשה בכל פעלי הישוב ובכל המחשבות וההרגשות, ההולכות ופורות לרגלי המעשים
הנפלאים ההולכים ונעשים מני אז בכל שדרות החיים אשר בבנין הארץ.
ואותו הברק אשר הבריק בראשית התנועה לעיני יחידים. ישוב ופרח ויבריק באור
שבעתים לעיני רבים. ומצהרים יקום לנו חלד באור חדש אשר יאיר על ציון במהרה
בימינו אמן.
דף 369
דף 370
מאורי ואישי ישראל
דף 371
הגאון ר'
מאיר אדלר
...קול נהי נשמע מציון איך שודדנו. שודדנו אמנם מכלי
חמדה בסלוקו של
הצדיק הנפטר שלפנינו, אבל קול הנהי הנשמע מציון הוא על האופן הנורא איך ששודדנו.
פתאום אבדנו את המרגניתא דרבי מאיר. "פתאום שודדו אהלי, רגע יריעותי".
היריעות
יריעות של ספר תורה הן אשר נשרפו לעינינו.
כל הרואה אדם כשר מישראל שמת כרואה ספר תורה שנשרף. לפי ערכה של
הכשרות אשר לאדם הכשר, לפי רוב מעלותיו ומדותיו התרומיות, ולפי רוב תורתו
ועבודתו, עולה הוא הערך של קדושת ספר התורה שבו. אף ספר תורה שיש בו שמונים
וחמש אותיות מצילין אותו מן הדליקה כדין ספר תורה שלם. אפס כל שספר התורה הוא
יותר מלא ויותר מתוקן רבה קדושתו, וקל וחומר כשספר התורה עם עושר קדושתו
מתוקן גם בעמודי עץ החיים בתחלתו ובסופו, עץ החיים של התורה זוהי גמילות חסדים,
שהתורה תחלתה וסופה גמ"ח. ורבי מאיר ז"ל שנלקח מאתנו פתאום, כמה
היתה תורתו ועבודתו מאוגדת עם גמילות חסדים ! ידענו מסירות נפשו לחזוק התורה,
לחזוק ידי תלמדי חכמים, ולטובתו של כל איש מישראל בכל כחו וחילו. הה ! מי יתן לנו
תמורתו.
איך שודדנו : השבר הפתאומי שבסלוקו של צדיק זה שעבד עבודת ה' באמת ותמים
זהו המרעיש את לבבנו.
כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך. הרפואה המדרגת משיבה את
הכחות שנתרופפו, אבל הרפואה הפתאומית הבאה על ידי נתוח או על ידי הקזה, כמשל
הזוה"ק על סלוקם של צדיקים, היא ממעטת לשעתה את הכחות. אבל ירידה זו מוכרחת
היא למראה סכנתה של המחלה. כשיש צדיק בדור, הדור הוא נעלה במדרגתו, הכל לפי
ערכו והשפעתו של הצדיק בעולמו. במדינתו, בעירו או בחוגו. החוג החשוב בעירנו
הקדושה ומחוצה לה שהושפע על ידי השפעתו של המנוח ז"ל בין במעשה בחזוק
הישיבה הקדושה "חיי עולם" ותלמוד תורה למאות התשב"ר שלה . בין בכל
פעולות הצדקה
והחסד שעסק בהן באמונה רבה, ובין בהשפעת הדוגמא של טרחתו ותמימותו ועבודתו
הקדושה ביארת שמים אמתית. ודאי התרומם לנוכחות המנוח ז"ל. אבל כשהעונות
מתרבים
והקטרוג מתגבר זאת היא הרפואה להשפיל את קו המדרגה של הדור, ועל כן
הצדיק מסתלק.
דף 372
ספרו שנפטר רבי מאיר באמצע שעורו בפרק החובל, בסוגיא של "שבת גדולה ושבת
קטנה", שמשלמים כשומר קשואין מפני שכבר נתן דמי ידו ורגלו. מדת החסד שבדין
הרכה על ידי זה שכבר נתן דמי ידו ורגלו, מסבירה לנו את חסד ה' שבזה, שתחלת
דינו של אדם הוא על דברי תורה. על ידי התורה האדם מתעלה וסביביו נשערה,
ואם ידקדקו עמו בדין לפי מדרגה עליונה זו אין לו תקנה. כל זמן שלא קבל האדם את
דינו
על דברי תורה עומדת נגדו השאלה : למה לא נתגדל גם הוא? על כן גומרים מתחלה את
הדין על בטול תורה, ואחרי זאת דינו כזה שכבר נתן דמי ידו ורגלו, ומשערים אותו
כבעל מום שומר קשואים. וכך היא המדה בסלוק פתאומי של צדיק. זה אינו דומה לקרבן
הבא בהכנה, בדעת בעלים, אלא לנתוח והקזה פתאומית הכחות נחסרו, ועל ידי זה סרה
הסכנה כי נתקטנה מדרגתנו בהלקח מאתנו המרגלית היקרה שהיתה לנו כרבי מאיר ז"ל
אדם כי ימות באהל, ממש באהל התורה והעבודה,חוטר מגזע קדוש ביום קדוש
של אשכבתא של אותו צדיק קדוש ישראל מרוזין נ"ע שהיה המנוח ז"ל כל כך
קשור
לקדושתו, ובאופן כל כך נורא באמצע הלמוד והכנה לקדושה ובהיותו מתהלך ביום
זה ממש דבר ע"ד הכנות מקום קבורתו בהר הזיתים ולפתע פתאום יצאה נשמתו
בנשיקה. "קול נהי נשמע מציון איך שודדנו".
תהא מיתתו של צדיק זה כפרה על הדור. המקום יגדור את פרצותינו. נפשו תהא
צרורה בצרור החיים. בלע המות לנצח. ויקיצו וירננו שוכני עפר בטל אורות טליך בבת
אחת.
דף 373
הגאון ר'
זלמן סנדר שפירא
רבותי, שבר גדול נשברנו בהלקח ממנו אותו צדיק וגאון
המנוח ר' זלמן סנדר
זצ"ל.
אם על כל אדם מישראל אמרו חז"ל שכשמת למה זה דומה לספר תורה שנשרף )מו"ק
כ"ה ע"א(, מה נאמר ומה נדבר על אוצר קודש זה, אוצר תורה ואוצר יראת
שמים. אוצר
מדות טובות, ואוצר קדושה וטהרה.
אם אנו מעריכים את השרפה אשר שרף ד' לספר תורה שנשרף. הרי אנו יכולים לשער
שדרגות רבות אנו יכולים למנות בספר תורה שנשרף. הרי ספר תורה שיש בו רק ללקט
שמונים וחמש אותיות כפרשת "ויהי בנסוע הארון", שמצילין אותו מפני הדלקה,
יש בו
כבר משום ספר תורה שנשרף , כמה מעלות יתרות יש עליה, וכמה דאבון לב וצער עמוק
ונורא בספר תורה שיש בו הרבה מענינות של תורה, מאורה של תורה מעמלה ומקדושתה.
שנשרף, כאוצר הגדול של תורה שהיה שרוי בכלי חמדה זה שנטל מאתנו בעונינו. אוי נא
לנו כי חטאנו ואבדנו את הסגולה הקדושה והיקרה הזאת, שהיתה מפארת את עיר הקודש ואת
ארצנו הק' בכלל בשרפתה של תורה מלאה בסלוקו של אותו גאון וצדיק זצ"ל.
עלינו לשים על לב שכשם שמצד הכמות מעריכים אנחנו את הערך של הספר תורה
שנשרף כמותו של אדם מישראל. לפי אלה המדרגות, החל מספר תורה שיש בה רק ללקט
פ"ה
אותיות עד המדרגות הגדולות של ספר תורה גדולה מלאה בעניניה של תורה, ככה בודאי
ישנן מדרגות רבות באיכות לפי ההדור של ספר התורה הזה. לפי מדת הכשרות שלה,
לפי הנוי והתפארת של כתיבתה, של גויליה. של עצי החיים שלה. של השיראין הנאים
שהיא נכרכת בהן, של העטרות והקישוטין שהם מעטרים אותה. ומה גדול הכאב
כשנשרף לעינינו ספר תורה נאה ומהודר, שהיינו יכולים לומר שנתקיים על ידו "זה
אלי
ואנוהו" )שבת קל"ג(, ותכשיטיו הלא הן הן המדות הטובות הקדושות והמופלאות
של
התלמיד חכם מרא דאורייתא, שהיה המנוח הגאון זצ"ל כל כך מעוטר בהן.
כשאנו מונים את המעלות של ספר תורה הכולל את כל כתבי הקדש באיכותן, הרינו הולכים
ועולים עד לידי המעלה של הספר היותר קדוש, אשר שריפתו חס וחלילה היא היותר מחרידה
כל
לב ונפש, הלא הוא. ספר העזרה.
והנה דבר מצוין בספר העזרה שאינו מטמא את הידים )משנה כלים ט"ו ו'(, לעומת
מה שכתבי הקודש האחרים מטמאין את הידים. אמנם טומאתן היא מתוך חיבתן, שהרי
דוקא כתבי הקודש מטמאין את הידים, וספרי המירוס אינן מטמאין את הידים )משנה
דידים פ"ד ו'(, איך שהוא הטעם : אם כפשטא דמילתא מפני שהיו מצניעין את
האוכלין
דתרומה פרנסתן של שומרי משמרת הקודש, הזוכים משולחן גבוה אצל ספר תורה
דף 374
ואמרו 'האי קודש והאי קודש', אבל עי"ז קאתי לידי פסידא מפני העכברים המצוין
אצל
אוכלים ומפסידין את הספר )כדפירש"י שבת י"ד( ; או מפני הרמז שבדבר,
שהעיר בזה
החכמת אדם )בקונטרס מצבת משה סי' י"ד(, ע"ד העכברים הרוחניים. שהם
המהפכים
דברי אלקים חיים )מקור הדברים הם בדברי קדשו של רבינו הגר"א ז"ל, בטעם
הפנימי
של גזירת טומאת ידים לכתבי הקודש(, כל אלה הדברים הם שייכים רק בכל הספרים
שהם יוצאים חוץ למחיצתם, לפעמים. בעניני פעולות וידים עסקניות אפילו כשהם
לתכלית הטוב ולדבר מצוה, מ"מ מתערבים בזה ג"כ לפעמים אינשי דלא מעלי
ומפסידים
את הספרים הקדושים, את כתבי הקודש, תלמידי חכמים אוצרותיה של תורה שמהפכים
את דבריהם, שלא כחפצם וכוונתם האמיתית.
ובאמת המל"מ )בפ"ט מה' אבוה"ט( תמה על הרמב"ם שהשמיט את המשנה
הערוכה
דכלים )ט"ו ו'( שספר העזרה אינו מטמא את הידים. ולכאורה י"ל דאין מקום
להביא
משנה זו מאחר וקיי"ל כר"ע שזכינו שאין טומאת ידים במקדש, א"כ מאי
נפ"מ אם מטמא
את הידים, או לא, והיכא משכחת לה שיטמא את הידים מאחר שספר זה הוא בעזרה תמיד
ואין שם טומאת ידים )כמתניתין דעדיות וכמובא בסוגיא דפסחים י"ט. ופסקה
הרמב"ם
בהל' אבוה"ט פ"ח ה"ו(, אלא דמשכח"ל אם יוציאו את ספר העזרה
לחוץ במקרה שאז
יש מקום לומר שיטמא את הידים, והיה צריך להשמיענו שאינו מטמא את הידים. אבל
בתוספתא דכלים )פ"ה ה"ז( שנינו, ספר עזרה שיצא לחוץ מטמא את הידים.
וא"כ י"ל
דס"ל להרמב"ם דמתניתין דספר עזרה אינו מטמא את הידים ס"ל שגזרו על
טומאת ידים
במקדש, והוצרכה לומר שבספר עזרה אינו מטמא את הידיים, וכיון שקיי"ל דלא גזרו
על
טומאת ידים במקדש א"צ להביא מתניתין דספר עזרה אינו מטמא את הידים, שהרי
במקדש
בלא"ה אין טומאת ידים, וגם כל הספרים אינם מטמאים שם את הידים; ובכלל, ספר
עזרה
ודאי
מקומו תמיד בעזרה ולא שייך בו טומאות ידים, שאין טומאות ידים במקדש.
הנה. רבותי, זה הספר הקדוש שנשרף לפנינו בעונינו. הגאון הצדיק ז"ל, הוא
בבחינת
ספר העזרה שאינו מטמא את הידים. עניו וצנוע. עוסק בתורה ובעבודה. ומרביץ תורה
ברבים היה מנעוריו. גם בענין רבנותו ידוע שנתרחק מכל ענין של עסקנות ציבורית,
ואפילו מעניני הוראות ומשפטים היו לו דיינים ומורי צדק שעסקו בזה. וכל מגמתו היתה
תורת ד' תמימה והעמדת תלמידים הרבה. גם בזמן הקצר שהיה עמנו פה בעיה"ק, התרחק
מכל הענינים שיש בהם משום דברים העלולים להשבית את הטהרה של כלי חמדותינו,
את טהרתם של כתבי הקודש. ספרי התורה החיים עמנו יוסף ד' על ימיהם, ימים
ושנים טובים וארוכים רק באהלו ישב מקודש לשמים, עולה תמימה על התורה ועל
העבודה בקדושה ובטהרה.
סגולה קדושה זו כמה היתה עלינו כחומה ; כמה הגין בזכותו הגדולה על כולנו. עתה
בעוונותנו הרבים נשברה חומת בית ישראל, כמה יש לנו להוריד כנחל דמעה בלי הפוגות על
השריפה אשר שרף ד', ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, כי נלקח מאתנו צדיק יסוד עולם
זה!
הנה על ספר תורה שנשרף צריכים לקרוע שתי קריעות : אחת על הגוילין ואחת על
הכתב )מו"ק כ"ו( בחינת הכתב זאת היא הנשמה הקדושה אותיות פורחות שאנו
רואים שהן נסתלקו מאתנו, ואנו צועקים צעקתו של אלישע על סילוקו של אליהו שהיה
דף 375
מצעק: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". אמנם מדה יתרה נמצאת בצדיק זה שראוי
לנו
לקרוע גם על הגויל, על האי שופרא דבלי בעפרא, על הגוף הטהור שהקריב אותו
עולה כליל לקדושתה של תורה, ויגיעתה. שמעתי שגופו היה זקוף בילדותו. ומתוך
התמדתו הנוראה בעשותו לילות כימים כפוף על הספרים, נתעקם ונתגבן. הקרבה קדושה
כזאת, מסירות הנפש והחיים הזאת, מצד אהבתה של תורה היא קדשה כבר את הגויל, את
החומר, את הגוף, עד שעלינו לומר שוד ושבר הוכפל בסילוקו זצ"ל. אוי לנו על
הגויל החומר של ספר התורה שכל כך נתקדש בעיבוד והזמנה דקדושה. ואוי לנו על
הכתב, על אור התורה של הנשמה שנגנז ממנו. כמה יש לנו ללמוד מדרכיו היקרים
והישרים, כמה יש לנו לשמור על כבוד התורה, על כבוד עיר הקודש וארצנו הק', על
כבודן של תלמדי חכמים ועל כבוד עם ד' כלל ישראל בכללותו, לקחת לקח מעולה תמימה זו,
מצניעותו ומתמימותו גם בעת אשר אנחנו מוכרחים לעסוק בענינים מעשיים, בהנהגות
של הצבור ועסקי הרבים המטורדים. ובירושלמי )פ"ג דברכות( : "ר' יוחנן שאל
לרבי ינאי
קמי ערסיה דר"ש בן יהוצדק : המקדיש עולתו לבדק הבית מהו" ר"ש בן
יהוצדק הוא
היה מאלה שלשת החכמים דאזלו לעבר את השנה בעסיא ופגע בהם ריש לקיש ובא עי"ז
כל אותו הענין הגדול המבואר כסוגיא דסנהדרין )כ"ו א( ומסתמא כמה סכסוכים
נתהוו
ע"י תיגרא זו. ע"כ אמר ר' יוחנן קמי ערסיה דר"ש בן יוצדק שיש לקבול
על העובדא של
הקדשתה של עולה תמימה שיש בה קדושת הגוף וכולה לגבוה לבדק הבית שהיא
קדושת דמים ובבבלי )תמורה לב( איתא. המתפיס עולה לבה"ב אין בה אלא עיכוב
גזברין בלבד. ראוי ללמוד מזה שעיקר כבודה של תורה צריך לעמוד בטהרתו, גם אם
מתהוים סכסוכים. שהגורמים הם בודאי לגבי תלמדי חכמים דברים שהם לשם שמים. אבל כיון
שעוסקים בצרכי רבים, נתפסות גם העולות לקדושת בדק הבית, מקדושת הגוף לקדושת
דמים. שזה נותן כבר מקום למאורעות של קטיגוריות גם בין תלמדי חכמים אמתיים.
הצדיק הגאון המנוח ז"ל, שהיה עולה תמימה שלא נתפס בעצמו גם לקדושת בדק
הבית, ולא ירד ממדרגתו של קדושת הגוף והנשמה, ודאי שמיתתו מכפרת כעולה וככל
הקרבנות שבתורה. וזכותו תעמוד לנו להחיש את מלאך השלום לעיר קדשנו, ונזכה
לראות בבנין שלם ובביאת גואל צדק, בבאין סוף.
דף 376
הגאון ר'
זלמן שך
לבי סחרחר בבואי לדבר על דבר האחד מהמיוחדים, מאבני
הנזר אשר בעטרת
התפארת של כנסת ישראל כארץ ישראל אשר עם עמורה הרגוהו, באכזריות רצח הראויה
לפראי אדם, הגרועים מכל החיות הרעות הטורפות למיניהן.
עיני עיני יורדה מים בזכרי את יפעת הפאר, את סגולת הטהרה וגדולת התורה, נועם
המדות התרומיות ויראת ד' הטהורה, אשר עטרו את הידיד היקר הרב הגאון המובהק איש
האצילות והעדינות. סבא קדישא מו"ה זלמן שך הקדוש הי"ד ז"ל.
מה אומר ואדבר, גדול הכאב והפצע עומד הוא בעינו בעוצמת מכאובו בכל עת אשר
ידובר על השבר הגדול אשר נשברנו כבשעת הזעם ממש. הוי, גדול כים שברנו, מי ירפא
לנו.
כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו, כלי צנוע במובן המלא היה לנו. האדם
הגדול והמעולה הזה. כלי מלא ברכת ה' הסמויה מן העין, אחד מגדולי ישראל אשר
מרבית ימיו לא שמש בתגא של רבנות, והיה נחבא אל הכלים, בתור סוחר עושה מקנה
וקנין ועמל ליהנות מיגיעו, ובאותו הזמן בעצמו גדל בתורה ועמל בתורה וגדל בשם טוב.
אמנם תורתו היתה מכרזת עליו, ובין גאוני הדור היחידים היה נודע למשגב וידעו להעריך
מה לנו רבי ולמן שך ז"ל. אבל מובלע היה בין אנשים כסוחר בין סוחרים כגילו,
מוח מלא
תורה, לב מלא יראה וטהרת המדות, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה בשום דבר וענין, נחמד
היה למטה ואהוב למעלה, אצילות רוח של ירושת אצילי ישראל גאוני העולם ופארי
הדורות, מהמשפחות המיוחסות שבישראל משפחת רבנו הגר"א ז"ל, ואחיו
הג"ר אברהם
בעל מעלות התורה ז"ל זי"ע, אותה האצילות המיוחדת שקשה לתופשה ולהסבירה.
אבל היא מזהירה כזהר הרקיע אשר כל בעל נפש יתפלא ממנה ויתקשר בהערצתה, היא
היתה מעטרת את הכלי הצנוע היקר הזה שהיה לנו, אשר אבדנוהו בעונינו, ביום זעם חרון
אף ד' הגדול, כאש התבערה אשר התלקחה ביום השבת ח"י מנחם אב דשנת תרפ"ט
העברה.
אוי מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי עמי, ואת חילולי
קדשי קדשנו, בידי בני עולה, בידי רוצחים פראים וטמאים, ואזעק חמס ואומר : איכה
יועם זהב ישנא הכתם הטוב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, בני ציון היקרים
המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשי ידי יוצר, הוי : הזהב הנוצץ המבריק
דף 377
המפיץ אורה וזוהר על כל עברים הוכר אמנם מאתנו למרות רוב הענוה וחפץ ההסתתרות
שהיו סגולת נפשו הטהורה ונתחבר עמנו בחברות קדושה בעבודת הרבנות של עיר הקודש יפו
ת"ו. הוי בכה תבכה ותשוח עלי נפשי, בזכרי את העוז ואת הרוממות הקדושה שהיו
מורגשות בחברתו. ידיעותיו העשירות בחדרי תורה בש"ס ופוסקים אשר קנה לו בעמל
ויגיעת התורה לשמה. ודברי רבותינו הראשונים היו מאירים ומתמימים לפניו בכל ענין
וחפץ. שכל ישר. לב תמים הולך במסלול האמת ונתיב הצדק, רגשי קדש תמימים
ובהירים, ורעיונות קדושים וטהורים מפכים כפלגים זכים מן הלב הזך רע אהוב. אוהב
את המקום. אוהב את הבריות. מקדש שם שמים בדרכיו ומוסיף כבוד לתורה בנעימות
הילוכיו ובר לבבו וזקן טהור זה בהגיעו לגבורות ולמעלה, ופיו הגה מרגליות ותורת חסד
על לשונו. עובד נאמן בעבודת קודש ודובר אמת בלבבו , היה דרכו לבוא למשך איזה
שבועות במושבה מוצא, אשר על יד ירושלים. להנפש מעט מעמלו לעת זקנה ותשות כח.
ושמה הוארו גם כן הלבבות של מתי מספר מאחינו מיסדי המושבה ויושביה מזיו הנוגה.
אשר לשב הנעלה והמרומם הזה, שחייו היו מעוטרים בהדרת קודש ועל עטרת הצבי
הזה, הורם הגרזן בחמת עכשוב על ידי הרוצחים הנבלים והבזוים. חלאת המין האנושי
ותועבת כל נפש ישרה, ביום ההרגה, ביום, אשר התחילו נחלי דמי קדושינו להיות
נשפכים. פה על אדמת קדשנו. תחת החסות של הגוי הגדול. כובש הארצות ומסדר ארחות
לאומים בהכרזת קנאה לצדק ומישרים. לקדמה ותרבות. אוי מה היה לנו !!, ואנכי מלאתי
כעת מכאובים ממכאוב עמנו. מחרפת ארצנו, משפך דם קדושינו, אשר אין חולה לשברנו
ואין נוקם נקמתנו. ואין דורש משפטנו אמנם דורש דמים ידון דינינו ודם קדושיו יקום
ונשמות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע ידושנו עונג בעדן ד'. בשביעת צחצחות ושמחת
ישועת ישראל אשר תופיע בעת תבוא, בקרוב שנת שלומים לריב ציון, ונקם ישיב לצריו
ולזכרון עולם בין המצוינים שבקדושינו יהיה האהוב הנאמן. הידיד הטהור הרב הגאון
רבי זלמן קדושנו, ובישועת ד' בגאולת עולמים, יקיצו וירננו שוכני עפר, ואויבי ד'
כיקר
כרים יכלו בעשן. וקרנות צדיקים תרוממנה, ושערים יפתחו לרוחה ויבוא בהם גוי צדיק
שומר אמונים סלה.
כעתירת כל אסירי התקוה, אשר עמם ילוה, הכותב בדמעת עין ולב ומתנחם בצפיית
ישועה לגוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו, ומזכיר בהערצה ממעמקי לב ונפש
את נשמת הקדוש החביב והנחמד הרב הגאון רבי זלמן שך זצ"ל הי"ד בלב מלא
בכית
תמרורים, אך לד' דומי נפשי, כי ממנו תקותי, בתתו בציון ישועה לישראל תפארתו,
במהרה בימינו בקרוב.
דף 378
זכר צדיק
רבי זרח
עפשטיין זצ"ל
הגאון החביב, רבי זרח עפשטיין ז"ל, אשר לוקח
מאתנו לדאבון לבבנו ולב כל
יודעיו ומכיריו מקרוב ומרחוק, היה אחד מאבני החן המסולאים בתפארתם בין גדולי
התורה שבישראל. שלשה דברים כלליים עטרוהו. א( שכל בהיר וישר. ב( לב מתנה מלא
צדק ג( שקידה נפלאה ושלשת הדברים הללו היו מאורגנים ומשורגים בנשמתו הגדולה
ישרות, שממנה הונח התואר ישר, המעולה שבתוארים הראויים לסמן את אנשי
המעלה, עד שאמרו חז"ל שספר בראשית נקרא ספר הישר, מפני שזה ספר אברהם
יצחק ויעקב שנקראו ישרים מזה אנו למדים כמה גדולה היא המעלה השכלית
והמוסרית לאיש אשר הננו מוצאים בו זאת המדה הגדולה והקדושה, מדת הישרות ולפי
הערך, חונן והוחזק בה הגאון המנוח ז"ל במדה טובה מרובה. ולפיכך אמרו ז"ל
לא הכל
לאורה ולא הכל לשמחה. צדיקים לאורה וישרים לשמחה. צדיקים לאורה דכתיב
אור זרוע לצדיק. וישרים לשמחה דכתיב ולישרי לב שמחה כשאנו מעמידים את
האורה לעומת השמחה, נמצא אותה כדמות הכנה לגבי התכלית. כל מה שמוסיפין אורה
השמחה מתגדלת. כמבואר בדברי ה"מגן אברהם", בטעם הברכה על נרות של שבת
בהוספת אורה. אף על פי שכבר יש שם נרות מודלקים. מפני שהוספת אורה היא הוספת
שמחה. ומזה אנו למדים שהמושג של הצדק שתואר צדיק נובע ממנו. והמובן של
צדקות בכלל, היא הכשרה להישרות שהיא המטרה. ובשביל כך הונח התואר ישר
לאברהם יצחק ויעקב. שנקראו ישרים, וספר תולדותיהם נקרא ספר הישר. ומזה אנו
למדין כמה הערצה אנו צריכין לתן לתלמיד חכם גדול בישראל. שהצטיין בישרות, בישרות
השכל ובישרות הלב. בישרות ההנהגה ובישרות החיים, כמו שראינו בהגאון החביב
הנפטר הזה ז"ל.
ובשביל כך אני אומר, שראוי לנו לקרא על המנוח הגדול הזה, את ההספד דההוא
ספדנא : "תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר. נשים לילות כימים על משים לילות
כימים". אם נחדור לסוף תוכן אופי הישרות שהיתה שורה בנפש הגדולה הזאת, נוכל
בצדק להחליט, שזו היתה הגורמת גם כן למדת השקדנות הנפלאה שהצטיין בה. כאשר
נודע הוא לרבים וכן שלמים. כי כמה עשיריות פעמים חזר על הש"ס, יחד עם
עבודותיו
ופעליו הגדולים בהנהלת הישיבה ויתר למודיו ומעשיו הטובים. כח של שקידה
דף 379
נפלאה זו ניתנת רק לישרי לב, מפניכי ישר דבר ד'. ומי שנטועה מדת הישרות
בנפשו, הוא מסוגל להתדבק אל התורה באהבה כל כך גדולה, עד כדי שימת לילות
כימים. והצדיק שמתארים אותו כתמר. זה העץ הישר והזקוף. בלא עיוותים, זהו מי
שמדת הישרות נטועה בו. ועל כן הדברים מתאימים זה לזה. "תמרים הניעו ראש על
צדיק
כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים" ושימת לילות כימים של הצדיק
והגאון המנוח הזה, היא העדה על צדקת נפשו הישרה והוא ראוי להיות מצדיקים
הישרים. לאחרי שזוכים הם לאורה יזכו לשמחה, שנאמר: אור זרוע לצדיק ולישרי לב
שמחה. תנצב"ה, זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל. ולכל תופשי תורתינו הקדושה באמת
ובתמים, ובנחמת ציון וירושלים ננחם כולנו, בבת אחת.
דף 380
הגאון ר'
שמעון שקאפ
גדולתם של הראשונים היא בהתעמקות ההגיונית בחקרי
ההלכה ואולם במקום
עמקותם שם גם צמצומם, בחינת איידי דטריד להעמיק לא מרחיב. הם נותנים
יותר את המסקנות ואינם מעבירים את המעיין דרך כל מדורי התלבטות המחשבה, הם
מושיטים פירות בשלים בלי לשתף בחבלי הגידול והצמיחה הם אמני הצמצום מכאן
הסגנון הקלסי, סגנון אבני שיש, הנוהג קמוץ בכל משפט ובכל תיבה.
מאות בשנים הביטו הלומדים אל הראשונים כאל גאונים בודדים העומדים להם על
ראש הפסגה. בא דורם של בעל "קצות החושן" וה"נתיבות" ור' עקיבא
איגר והנלוים
אליהם, ובספריהם, אם אפשר לומר כך, נתרחבה ההסברה העמקנית ההגיונית של
הראשונים. הפלגים הבודדים נהיו לשטף כללי. מתוך כך נשתנו גם סדרי ההסבר
בישיבות.
ר' אליעזר גורדון מטלז וביחוד ר' חיים סולוביציג והנלוים אליהם הגדילו לעשות
בהסברת עמקות ההלכה על דרך ההגיון של הראשונים זוהי בעיקר עבודתן של הישיבות
הגדולות ברוסיה. גאון כמו בעל "בית יצחק". למשל, עומד עוד מן הצד, ממשיך
עוד
בשיטה הקודמת ואינו משפיע על המהלך הזה גם ברוסיה הצליחו רק מעטים להביא את
המהלך החדש לידי מזיגה שלמה. נסיונו הנועז של הרב רי"י רינס. למשל, לא נעטר
כהצלחה שלמה, באשר הוא הגיע למדרגה גבוהה רק בצד ההגיוני שבחקרי הלכות, בלי
שפתח באותה מדה גם את התוכן הלמדני העמקני
אחד המעטים שהצליח לפתח את המהלך החדש בכל תוכנו הכביר הוא הגאון ר'
שמעון יהודה שקאפ. את כל חייו, את כל כשרונותיו הנפלאים השקיע בתפקיד זה
ארבעים וארבע שנה הוא מרביץ תורה כישיבות וכל שעוריו היו כבושים של השיטה
החדשה המעמיקה ומהגינת את העיון. הוא אמן ההסבר.
וככחו בהסבר שבעל פה כן כחו בהסבר שבכתב. וכאן החשיבות הגדולה של הספר
"שערי ישר" אשר הגיש עתה תשורה לעולם הלמדנים. כי כל המהלך החדש התרכז
עד
עתה בעיקר בתוך המסבות של הישיבות החשובות והיה יותר ענין של מו"מ בעל פה
ושיחה
חיה מאשר דברים שבכתב. רק מעטים מאד הם הספרים החדשים בחקרי ההלכה, שבהם
נתבטאה העמקנות החדשה גם בצורה ספרותית מיוחדה והולמת. יש איפוא ערך מכריע
לספרו המצוין של הרב שקאפ, שהוא בעצם הבטוי שבכתב לעבודה רוחנית כבירה
שבעל פה במשך ארבעים שנה. הספר הוא כולו חדוש גדול, והוא ביחוד ספר מחנך
לצעירי הלומדים בסגנון המחודש בחקרי ההלכה.
אישיות יקרה זו אשר נתגלתה מצעדיה הראשונים ביושר אנושי מפליא מתיחסת
בחבה וחיוב גם לבנין הארץ. ואולם זהו פרק בפני עצמו.
)דברים שבעל פה(
דף 381
ספרא רבא בישראל
רבי זאב
יעבץ ז"ל
רגע שודד אהלי.
בפתע פתאום נלקח ממנו כלי חמדה, החכם המעולה בחכמי ישראל שבדורנו: רבי
זאב יעבץ ז"ל
גדול הכאב, לכל מי ששמע את השם הטוב והנחמד הזה, שמו של יעבץ . לכל מי
שהתענג על התום והיושר, על הדעת והתבונה, על האמת והאמונה שבספריו הרבים אשר
ברובם יש להם ערך קיים לדורות.
וביחוד גדול המכאוב אצל אלה אשר כרתו עמו ברית ידידות, אשר התענגו לא פעם
אחת בחברתו הנעימה והאצילית ואשר מקרוב הציצו אל טוהר הנפש היקרה הזאת. נפש
מלאה תום ויראת ה', נפש כלולה מדות מעולות ורוממות שבהן נשתבחו גדולי ישראל
מעולם.
עם מותו של יעבץ אבד לנו לוחם כביר רוח וטהר לב כח שקדני שאיננו יודע
לאות בעבודתו על שדה חכמת ישראל ותולדתו: לוחם בעד צדקת האמת שנתעוותו
דרכיה בעטים של אלה חוקרי חכמת ישראל ותולדתו אשר לא הסתפקו בהכנסת יפיפותו
של יפת לאהלי שם אלא שחפצו גם לנתוץ את אהלי שם ולבנות במקומם במות טלואות
לשם יפת
כן, לוחם אמיץ וכביר היה יעבץ ויחד עם זה גם טהר לב וגם עדין רוח. אותה
השלהבת הקדושה של קנאה ויראת ה' שהיתה מתלקחת תמיד בתוך נפשו העדינה נגד
מחללי קדשינו לא יצאה מעולם בתכונה בלתי נמוסית ולא העבירה אותו על דעתו
הצלולה והישרה. וברוח קרה היה הוא מגלה את אור האמת במקום אשר סביב שתו עליה
רבים להעלימה בשקידה צנועה ובלתי פוסקת עבד את עבודתו הספרותית הגדולה
שנתנה כבוד לישראל במובן העמוק והטפוסי, כבוד לתורה ולאמת הגדולה של מסורתנו
הקדושה, את עבודתו הגדולה בדבר גדולת ערכם וכבודם הנאצל של חכמינו הקדמונים
הסופרים הראשונים. התנאים והאמוראים, הגאונים וגדולי הדורות. דבריה האמתיים של
האומה מעולם ועד העולם.
ולוחם ובונה כזה, עובד חרוץ כמוהו אשר נלקח מאתנו מי יתן לנו תמורתו ? !
כדאי היה שהטובים שבאנשי העט אשר בקרבנו יקדישו זמן ועבודה הגונה, להודיע
לדור. וביחוד להדור הצעיר בארץ תחיתנו. מה זה היה ויהיה לנו ספרא רבא בישראל זה,
החכם האצילי ר' זאב יעבץ וספרותו. תנצב"ה
דף 382
עורך נכבד ,
דרשתני לכתב מלים אחדות, לפחות. לזכרון האדם הגדול שהיה לנו לאור מגיה
מחשכים. הר"ז יעבץ ז"ל. שנפקד מאתנו מקרוב אמנם סופרים רבים כבר עסקו
בתיאורה של הנשמה היפה והעדינה. שנתגלתה בהאישיות המיוחדה והמצוינת של
הסופר הגדול. איש התורה והמדע. הרגש וההגיון, הזה. שנתגלתה, אני אומר,
בזהירות. כי כל יודעיו ומכיריו האמתיים יכולים לאמר על כלי צנוע זה שהיה לנו, שרק
מעט מהרבה מאוצר הטוב, היושר. הצדק והאמת, הטוהר והקודש, שהיה גנוז בנשמתו
הגדולה. נתגלו לנו ביצירותיו ובמפעליו הספרותיים, רבי הגוונים והצדדים
שבח מיוחד צריכים אנחנו לנקד על איש כזה, שהיתה עינו צופיה בקודש ובחול והיה
יוצא ונכנס באהלי שם ובאהלי יפת. שהוא ניצל לגמרי מאותה המארה, המתדבקת
לפעמים בעסקנים מטפוס הזה. שהיא העברינות. של איסור כלאים במזרע המחשבה
והרגש, טשטוש הצורות והשגת הגבולים. הבאה לרגלי ההשקפה השטחית. הקולטת
איזה צלילים של דמויים חיצוניים המלבישים הרבה פעמים מושגים שונים ומרוחקים זה
מזה לא כאלה היה המנוח הגדול הזה. כל אשר הוסיף לדעת. ללמוד ולשנן מכל אשר
השיגה ידו מהספריות ופרי התרבות השונים, ככה הגדיל עצה להבין ולהסביר באמת
וצדק את עומק ההבדלה שבין קודש לחול ושבין ישראל לעמים. ההשקפה החודרת
הזאת, שטביעות העין של תלמיד חכם מובהק וותיק כהר"ז יעבץ ז"ל היתה
מסתגלת לה
היא ראויה שתהיה חודרת ללב בנינו ושתעשה לחטיבה חיה בתכונת הרוח של סופרינו,
משוררינו ועסקנינו הלאומיים וכל בוני בנין התחיה בעמנו
אם נגד עינינו יהיה הכלל הגדול הזה של סגולת ישראל המיוחדת, שאור הקודש הוא
נשמת נשמתה, אם נדע להסתגל לאותה המחשבה הגדולה שהיא גאותו של ישראל, שכל
הטוב היפה והקדוש שבנו, הוא נובע רק ממקור ישראל כולה, ממקורה של הנשמה
הכללית של כנסת ישראל כולה, המצוינת בקדושתה וטהרתה, למרות כל הסיגים הבאים
אליה מתוך השפקה בילדי נכר ומתוך המגרעות הפרטיות של כל פרט המשתקע
ביחידותינו. אז נדע דרך סלולה לתחית עמנו ולמשאת הנפש של בנין ארצנו הקדושה,
ארץ חמדתנו, שהיא גם היא כעמנו מתיחדת בפאר הדרת קדושתה הפנימית, הגנוזה
באוצרות סגולתה, אשר ילכו ויגלו בצורה של חטיביות מיוחדה, המתעלה מכל הדמיונות
החיצונים של כל ארץ ונחלת גוים, תחת כל השמים.
מדת מחשבה ורגש אשר בקודש יסודתה כזאת אפשר להרחיב הרבה מספרותו של
יעבץ ז"ל.
יהי זכרו ברוך לדורות עולם ותנצב"ה.
דף 383
ר' שמעון
רוקח
מאז אשר התנועה של ישוב ארץ ישראל נעשתה לתנועה
מסודרת המקושרת עם
החיים הרגילים, ודרישותיהם היחידיות והצבוריות החלו להשמע במחנה אנשי המעשה
של הישוב, באו חבלי לידה קשים לחיי הקהלות שבארץ ישראל.
היחיד יכול לסגל לו את צורת החיים הדרושה לו, גם כשבאו עליו תנאים המכריחים
אותו להטביע צביון חדש מכפי מה שהורגל מאז, לפני בא התור של התנאים החדשים,
יכול היחיד אם בר דעה הוא, לבור לו מההרגלים הישנים את התוך ואת העקרי שבהם
ויצרף אותו אל מה שהוא טוב ומעולה מההרגשות החדשות והחיים החדשים ותנאיהם,
ועושה לו מתערובת זו בלילה יפה של חיים טהורים, חזקים ומאושרים. אבל מה שח לו
להיחיד. אף שהוא עולה לו גם כן באיזה מרץ במדה ידועה, קשה שבעתים על הצבור
בכללו.
דבר ידוע הוא מה שפעלה התרבות החדשה בעולם בכלל ביחש לשפור החיים
החצוניים, חיי החברה וחיי הפרט, וידוע גם כן מה שהאבידה המהומה התרבותית
מבני אדם. את החלקים הטובים של האושר הפנימי ושלמות המדות הצנועות. ואולי
יותר מכל מה שסבל מזה כל עם ולשון, סבלנו מזה אנחנו. אצלנו פרצה התרבות החדשה
בעת שמצאה אותנו חולים בגוף ובנפש, טרופים וסחופים, ובברק זיוה החצוני הממה
לבבות לרבבות. ותשב מאתנו לב גדול ועצום, מהתמימות הבריאה וזהר היהדות הרעננה.
שלקינו בהם בכפלים, תמורת הטובה הפעוטה והחצונה שקבלנו בההשתלמות
התרבותית של העולם המודרני.
אבל יותר ממה שסבלנו מהזרם התרבותי המחודש הבא בשטף ובלא הכנה הגונה
מצדנו איך לקבלו ולסדרו כהוגן, בכל המדינות שאחינו שרויים שם בגולה, סבלנו והננו
לצערנו סובלים עדיין במדה גדולה. מהרעה והטובה הזאת שבאה עלינו כרוכות יחד
בהתפרצה בשטף לרגלי החיים המתחדשים ובאים עלינו פה בארץ ישראל.
פה לא היה לנו שום סימן של הכנה והכשרה לקראת הזרם הגדול הזה המתגעש
כשטפו. פה לא היו חיי החברה, המסודרים על פי ההרגל העתיק מאז הוחל הישוב הישן
להתכונן. מוכשרים כל עיקר. איך לעמוד בפני זרם מפתיע כזה של התרבות הממודרנת,
וקל וחומר שלא היתה שום אפשרות איך לסדר במקצת את החיים, באופן שיהיו ראויים
באיזו מדה שהיא לקבל מהתרבות החדשה את החלקים הטובים ולזרות הלאה את מה
שהוא מזיק לנו ומקלקל את כל מהות חיינו היסודיים.
הכבדות הזאת, שנראתה בחיינו בארץ ישראל לרגלי הזרמים החפשיים אמורה היא גם
בנוגע לחיים הפרטיים, של כל איש, של כל בית, ושל כל משפחה בישראל היושבת בארץ
דף 384
ישראל. במובן זה, הרינו יכולים לחזור על מאמר חכז"ל העתיק האומר : נח לגדל
לגיון
שלם בחוצה לארץ מלגדל תינוק בארץ ישראל. אבל יותר ממה שבאו חיי היחיד בסבך
המאורעות
החדשים הללו, המשמחים והמעציבים גם יחד, נסתבך לנו המצב הצבורי חיי
הקהלות לא היו ועוד אינם עדיין כלל מסוגלים לקבל את הצביון של החיים החדשים
השוטפים, והדרישות שבאו מצד בהולי המחשבה. הרואים רק לפנים, היו יכולים להמיט
שואה וחרפה שסופן שברון והרס לחיי הצבור הארצי ישראלי, דוקא. בשעה שהם באים
לשפרו ולתקנו. בשעת המשבר, שהיתה ביותר מוכרת בכל תחילתה של תסיסת הישוב
החדש שהתחיל להתרכז ביפו והסביבה, היה לנו נכבד מאד למצא איזה כח מלא עירות
החיים ושידע עם זה לתת משקל לשטף המשאלות החדשות בנוגע לסידור הקהלות
וחייהם הצבוריים.
כח כזה היה המנוח ז"ל, שלשמו הוקדש זה הספר.
אם היו נמצאים לנו מזה הטפוס, כחות רבים לפי הערך של הסתערות החיים, ההולכת
ומתגברת בקרבנו בהעולם המתהוה בארץ, הריני חושב שנעצר כח בעז"ה לנהל את אנית
ישובנו המתחדש לאיזה חוף שוקט ובטוח. לעת עתה הרינו מצטערים על אשר חזון כזה
עדיין יקר אצלנו, והרינו עומדים ומצפים לימים טובים מאלה ויחד עם הלוי נאמר:
"אשרי המחכה ויגיע ליום אשר יבקעו עליו שחריך בשובך אלי קדמות נעוריך".
*
על כל אדם מישראל אמרו חכמים שהרואה אותו שמת, כרואה ספר תורה שנשרף .
בנשמה הישראלית אש אלקים, אש קדש מאירה. מחצב האש ממקור חיי האומה הנצחיים
הוא בא. ממקור התורה הקדושה שהיא חיינו ואורך ימינו. בין במובן היחידי בין במובן
הצבורי.
אמנם, לא כל הספרים שוים הם בערכם. ובשביל כך הרושם המחריד של הרואה
בשרפתם אינו דומה זה לזה. גם ספר תורה שבלה ויש בו רק ללקט שמונים וחמש אותיות
כפרשת "ויהי בנסוע הארון", מצילין אותו מן הדליקה כהצלת ספר תורה שלם,
ורושם
הרטט הנפשי שעושה החזיון של שרפתו, עמוק הוא. אבל מכאן ולמעלה ישנן מעלות על
גבי מעלות. ספר מעולה מספר, ספר שיש בו יותר ויותר אותיות, תיבות, פסוקים
ופרשיות מלאות אור וחיים, אור קדש, אור ברקיה של הנשמה הישראלית העליונה
בהגיונותיה. שאיפותיה ומפעליה.
יותר מזה יש לנו מעלות איכותיות בטיבן של הספרים, בסגולתם, ביקרתם, ובערכם
הרוחני, על פי המקום שהם תופסים בחיי הצבור. ישנם ספרי תורה מלאים יחוס מצד
כותביהם בעלי האצילות הנשמתית, מצד בעליהם רמי הערך והמעלה. למעלה בקודש יש
דף 385
לנו ספר העזרה המקודש מכל הספרים כולם, שאף על פי שאמרו חו"ל שכל כתבי
הקדש מטמאים את הידים, ספר העזרה אינו מטמא את הידים; אמנם יש לנו ספרים
מיוחדים בצביונם. מלך ישראל צריך לכתוב לו ספר תורה. "וכתב לו את משנה התורה
הזאת" ובארו חכמים, שהמלך צריך לכתוב שני ספרים: ספר אחד, כמו כל אחד
מישראל, וספר נוסף בתור מלך ומנהיג האומה בישראל
כשאנו מצטערים על ספר תורה שנשרף, על אדם מישראל שמת, במעמד זה שלנו,
לפני מטתו של המנוח הגדול האדון רבי שמעון רוקח זכרונו לברכה. אנו צריכים
להעריך את ערכו הנעלה את פעולותיו הכבירות לישובנו בארץ בראשית מטעיו מכירים
אנו במאורע המחריד הזה של מותו המפתיע של רב פעלים זה. את החזיון של ספר תורה
שנשרף, ביחוד של ספר תורה ממין הדוגמא של ספרי תורה אשר למלכי ישראל ומנהיגיו
הצבוריים, ספר תורה ששואבים ממנה את רוח ישראל סבא, בחיים הצבוריים של ישראל,
את העדינות הנפשית ואת זהר החיים הישראלים. הנקודות האופיות העקריות של המנוח
ז"ל, היו: החפץ שהחיים הצבוריים שלנו יהיו מעוטרים בצביון היהדות; תכלית שנאה
שנא את ההפקרות ואת קלות הראש, בחיי הצבור ביחוד. והשנית, השטה הערוכה שלו
ששם לו למטרה בחייו העשירים במפעלים, להרבות במעשים ולמעט בדבורים מפוצצים
שהם כפרחים שאינם מביאים פרי. ופעמים מהם משריצים טפילים המשחיתים את הפרי
הבריא, את הפעולות הרעננות והשלישית, גדולה היתה הכרתו את רוח החיים אשר
מחוץ למחנה ישראל. וידע להתהלך עם השכנים בעצת שלום, ולהמליך מלך של כבוד על
אורחותיו. ולהרבות בזה כבודם של ישראל בארץ.
שר וגדול נפל בישראל !" ישנם שרים שהם אולי גדולים בכשרונותיהם, אבל
כשהם עולים בגדולתם הצבורית, הם מתקטנים על פי מדת הקטנות שלפעמים עוברת
היא במחלה על האופי הצבורי.
המנוח ז"ל היה שר, מנהיג פועל ועובד צבורי במובן מלא ומצוין, ועם זה נשאר
בגדולתו, לא הקטין את דעותיו. ולא מיעך את שאיפותיו. לא נתן לנפשו הבהירה להיות
מתעממת מהצללים הכהים שסובבים את הספירה ההמונית לפעמים
כדאי הדבר שזכרו של המנוח הגדול לא יסוף מאתנו. מעשיו הטובים והגדולים בחיי
החכרה שלנו ישארו לזכרון עולם בדפי התולדה לישוב הארצי ישראלי, ושאיפתו לכונן
את חיי הצבור ערוכים ברוח היהדות תהיה, כתקותנו במשך הימים, לתורה שלמה בסדרי
החיים המתהוים של כנסת ישראל בארץ ישראל.
יהי זכרו ברוך, ונשמתו תהא צרורה בצרור החיים, וינוח ויעמוד לגורלו לקץ הימין,
לעת אשר יחיו מתיך נבלתי יקומון, יקיצו וירננו שוכני עפר ביום חבוש ה' את שבר עמנו
ומחץ מכתו ירפא, וכל אבלי האבל הגדול הזה ינוחמו בנחמת ציון וירושלים.
דף 386
ר' שמואל
חיים לנדוי )שח"ל(
רבותי ! למחזה התוגה של סילוקו הפתאומי של אותו האיש
היקר והחביב לכל מי
שהכירו, ר' שמואל חיים לנדוי ז"ל, העובד הנאמן במסירות נפש ורוח על שדה
ישובנו בארץ ועל מרחב תחית האומה על אדמת קדשה, כקדושת התורה והמצוה, הננו
קוראים את המרירות הנבואית "פתאום שודדו אהלי רגע יריעותי". בתוך הבנין
של ביתנו
הלאומי, כמו שהרגלנו לקרא בזמן האחרון, כפי מה שנתנסה על ידי כחות שונים, רק
אוהלים זעירים עלה בידינו להעמיד עד כה, לצערנו, לשם התחיה הלאומית הישראלית
בצורתה הקדושה והטהורה. כעת רק חלק מצעירנו, תקות העתיד של עמנו, החלוצים
לעבוד בחרף נפש את עבודת הבנין בארץ אבות. הינם חדורי רגש הקודש ואמוני קדושת
התורה, אשר דבר ה' הוא אור לנתיבות חייהם. בתוך המחנה הציוני הרחב עומד האוהל
המזרחי בביטויו המפורסם "בנין ארץ ישראל על פי תורת ישראל". בין החלוצים
העובדים, צעירי המזרחי והפועל המזרחי והנוער שלו, עומד הוא על עמדת הקודש.
המחשבה של "תורה ועבודה" בארץ ישראל וסעיפיה, היא מחיה את רוחם ומעודדת
את
כחותיהם. להתגבר על המכשולים שהם פוגשים בדרך הקודש הקשה הזאת. המנוח
החביב ז"ל מלא את האוהל שלנו ברכוש רב של כל כשרונותיו ואמונת רוחו הטהור,
עבד
את עבודתו הנאמנה במפעלים בהרבה פנות ומקצועות לחזוקו של האוהל אשר בבית
הלאומי. האוהל אשר דבר ד' וקדושת תורתו בתוך הבנין והתחיה, היא מגמת פניו,
בנאומים שהיו תמיד יוצאים מן הלב וקולעים אל המטרה, בעט מלא כשרון, שנון וטהור,
בכל ההזדמנות אשר היתה לו להציע את הגיונותיו ושאיפותיו הטהורות והמלאות טללי
קדושה, בכתב ובדפוס. אוי בהעדרו מאתנו. הננו אומרים בפה מלא : פתאום שודדו אהלי
היריעות של אהלנו. המחנה הצעיר, אשר שלהבת אש דת בוערת בלבבו ואהבת האומה
והארץ הקדושה צפיית הישועה וכל ערכיה סוערים ברוחם הצעיר והרענן, עלול הוא
להתפזר לעברים, מרום שיח ושיג, מתוך משא רעיונות ושנויי תרבויות והרגלים. בתור
פלא ראינו את כחו של המנוח אשר שלט, ביושר לב ובטוהר נפשו, באמונתו הכבירה
לעבודת הקודש, על רוחות רבים. על חלקים שונים, מהגיל הצעיר הזה. אשר למרות
שינויי הדעות שביניהם, אור ה'. באהבת תורה ויראת שמים. בחבת קדש לעבודה, לחיים
פעילים להם ולכלל. על אדמת הקדש ע"פ תורת ה'. תורת ישראל, הוא התוכן המאחד
אותם. ואמן גדול היה המנוח ז"ל להבליט את היסוד האחדותי הזה, ולהיות בכחו
מרכז
דף 387
מחנות שונים, מחבר יריעות מפוזרות להקמת האוהל. הה, במותו פתאום שודדו אהלי
רגע יריעותי.
אם על כל אחד מישראל נאמר והדברים "הרואה אדם מישראל שמת, כרואה
ספר תורה שנשרף", מפני שאין לך אדם מישראל שאין בו נצוצי תורה ומצוות, מובן
הדבר שאנו מתחילים להעריך את האבדה שאבדה לנו, ע"פ מדת קליטת קדושת התורה,
אשר בנפש אשר נפרדה מאתנו. ספר תורה, שאין בו כי אם שמנים וחמש אותיות, כפרשת
ויהי בנסוע הארון, כספר תורה שלם הוא נחשב לגבי הצלה מן הדליקה, וממילא לגבי
המרירות והיגון המתעוררים בלב למראה שריפתו, ולפי ערך זה, כמה שיש יותר מעניינות
שבתורה בספר תורה זה שנשרף, ככה הולך וגדול הוא הכאב. לפי המדה הזאת אנו
יודעים את המנוח, אשר היה אחד מהתורנים החשובים, האמונים מנעוריהם על דרכי
התורה, היראה והחסידות, שזכה להסמך בסמיכות חכמים מימי חורפו ועמד כל ימיו על
משמרת התורה והמצוה. עוד הבחנה אחת יש העולה כבר על המדה הכללית של כל אחד
מישראל. זאת היא התכונה של אדם כשר. "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה
סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר: נודי ספרת אתה, שימה דמעתי בנאדך הלא
כספרתך", וכשם שאנחנו מעריכים הבדלים בערכו הכללי של ספר התורה לפי המדרגות
של התורניות אשר להמנוח, ככה אנו צריכים להעריך גם כן את מדת הכשרות של האדם
הכשר על פי מדותיה. וכשאנו באים להערכה זו, הלב מתפלץ בקרבנו מרב צער. ה א ד ם
הכשר הזה רבי שמואל חיים לנדוי ז"ל, לא רק אדם כשר לעצמו היה. הוא היה
העמוד של יסוד הכשרות אשר בבנין ארצנו ובתחית עמנו, על אדמת קדשנו. הוי כמה
עבודה אנחנו צריכים כדי שעבודתנו הלאומית בכל חלקיה כשרה תהיה. שהמטבחים,
בתי החולים. כל אורחות החיים, כולם כשרים יהיו כחק לישראל, כמשפט התורה
הקדושה כדבר ה' הנאמן, אשר רק עמו ועל פיו נהיה קשורים בארץ ישראל בכל מלא העז
והבטחה. בכל מלא הצפיה והאידיאליות. והיסוד הכשר הזה בהבלטתו ובתוקף מלחמתו
על עמדתו וקיומו הוא הוא המחנה של הפועל הדתי ושל הנוער המזרחי לכל אגפיו. ומי
הוא שהיה הבריח התיכון, מי היה הרתוק אשר חבר את היריעות הכשרות הללו בימי
פריחת התפתחותן, הוא הוא המנוח הגדול הזה, בקדושת נפשו ובעומק חרדותו לדבר ה'
הספוגה כולה בחבת הארץ ובצפיית הישועה ההולכת וצומחת בחסדי צור ישראל וגואלו.
בתוך הריכוז הזה של המחנה העובד את עבודת הבנין והתחיה בכל חמדה של
הכשרות, היה האדם הכשר הזה לעמוד האורה, ללהב המלהיב, להכח המעודד, לכח
כביר שהיה בכחו להפעיל השפעות לטובה גם מחוץ להאוהל, גם על כל הבית הלאומי ועל
עובדיו הצעירים. וכח כזה בעוצם ימי עבודתו כשנעדר מאתנו, על זה ראוי למבכי,
למספד ולהוריד דמעות. הדמעות הללו על האדם הכשר הזה, בה"א הידיעה, ודאי
הקב"ה סופרן בספרתו ושמן בנאדו, מניחן בבית גנזיו. וגנוזים יהיו
הרגשות המחוללות כעת את הדמעות הקדושות הללו להיות מתהפכות לכח של עצמה,
דף 388
של חיים ושל מפעל, לרומם בעז ותפארת את הדגל הכשר של תחיתנו הלאומית ואת כן
עבודותיה הרוחניות והמעשיות, עד אשר יגאל ה' את עמו גאולה שלמה וישיבו את נוהו
ואל היכלו כולו אומר כבוד, וכל בניו בוניו ישובו אל גבולם, אל בית אמם וחדר הורתם,
לעבודת ד', עמו וארצו במהרה בימינו.
וזכרו הנערץ של המנוח הגדול הזה, לא יסוף מזרע אמונים השוקדים על דלתות פדות
הארץ, ובנין האומה עליה, בקדושה ובכשרות, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים את
אלקי ישראל, ויעמד לגורלו לקץ הימין.
)דברים שבעל פה(
דף 389
הרב
ד"ר אביגדור שנפלד
עדיין אנו נמצאים תחת רושם האבל העז שממלא את נפשנו
מפטירת קדושי עליון
שנפלו על ידי בני עולה בעיר קדשינו ומושבותיה, וגם לא היתה לנו האפשרות להספידם
באופן הראוי להם. משום כך קשה ההספד. אבל ההספד במקום הזה, שהיה מקום
פעולתו של הנפטר ז"ל. דומה כמעט כאילו הספדנוהו בפניו. אני הכרתיו בכפלים,
הגעתי
למקומו בכרך גדול של לונדון, וגם הכרתיו בירושלים. ואמנם בכלל קשה
ההספד, כי הוא דורש זהירות רבה שלא לגרוע או להוסיף על ערכו של הנפטר,
זה דומה במובן ידוע לעבודת הקמיצה שנחשבה לאחת העבודות הקשות שבמקדש,
מפני שדרשה כוון מדויק. אכל יש הבדל בין אבל יחיד לאבל רבים. ולגבי אלה העוסקים
בחנוך ילדי ישראל לתורה נחשב אבלם לאבל הרבים. כי עליהם נאמר: "ומצדיקי
הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות". הוא היה עסוק בחנוך הדור
הצעיר גם בעבודתו הרבנית בלונדון, וגם כמלמד למלמדים בארץ ישראל, ומשום כך ברור
שאבלו הוא אבל רבים.
הסבה שהשוו אותם לכוכבים היא, כי איתא בזוהר שכל כוכב הוא עולם שלם ומלא,
אף על פי שלנו הוא נראה רק כנקודת אורה. כמו כן נפש כל תינוק מישראל, הוא עול ם
שלם ומלא . משום כך למוד תינוקות דומה במובן ידוע לבנין בית המקדש )ויותר, שאין
מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש(. שבא לעשות את העולם נאה,
כדברי חז"ל על הפסוק : "וישבו בניות ברמה וכי מה ענין ניות אצל רמה? אלא
שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם", שעסקו בשאלת בנין בית המקדש שיהפוך
עולם מנוול לעולם נאה. אמנם מצד המעשי התחילו בבנין בית המקדש רק בימי שלמה,
אבל האידיאה הנשגבה של בית המקדש צפה ועלתה בראשונה ברמה. ובזה אפשר
לפרש את הפסוק: "קול ברמה נשמע" ,שרבים מתלבטים בו.כי הרי קבורת רחל
היא בחלקו של יהודה בדרך אפרתה ורמה היא בחלקו של בנימין? אלא במקום חדוש
האידיאה של בית המקדש שם נשמעה גם היללה על חרבנו. גם חנוך ילדי ישראל
דומה לרעיון בנין בית המקדש, כי מטרתו לעשות את נפשותיהם של ישראל, שכל אחת
היא עולם מלא, לנאות ומכוונות לאביהם שבשמים, ולכן אמרו כי מלמדי תינוקות הם
בבחינת מצדיקי הרבים ככוכבים.
דף 390
אבל ישנם הרבה דרכים בחנוך וצריכים להתאמצות רבה וסייעתא דשמיא כדי לכוון
אל דרך האמת הרמב"ם ז"ל המשיל משל לטרקלין שהמלך יושב בו וכמה מבואות
ומסדרונות מקיפים אותו, ודרושה חכמה גדולה כדי להגיע אל המלך תפקיד החנוך הוא
למצוא את הדרך לטרקלין מלכו של עולם, אל הנקודה הפנימית של דרך החיים
כשהתורה צותה אותנו לבחור בדרך החיים לא אמרה "ובחרת חיים" כי אם
"בחיים",
בתוכן הפנימי של החיים, שהוא מלכות שמים ויראת שמים, שהיא המטרה הפנימית
של ארץ ישראל ובית המקדש וגם של החנוך הישראלי
הרב ר' אביגדור שנפלד פעל הרבה להכניס את המאור הזה לתוך החנוך, גם בגולה
וגם כאן הנקודה הפנימית שבלבו היתה יראת שמים. יש כאלה שהם יראי שמים למרות
השכלתם הכללית אבל אצלו היתה השכלתו הכללית אמצעי ליראת שמים, כי הוא
השתמש בכל כשרונותיו התרבותיים לחזוק התורה והמצוה. וביחוד לחנוך המסורתי
ואנו מקוים שהמטרה הזאת תצליח ובעזה"י ימצא החנוך הזה את הדרך לטרקלין, ויגיע
עד רצון מלכו של עולם, ובנינו ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון בבנינה השלם
במהרה בימינו אמן ונשמתו הטהורה של הידיד הנחמד. הרב רבי אביגדור שינפלד ז"ל
הנזכרת לטובה כאן. כמקום מפעלו הנהדר. תהא צרורה בצרור החיים וינוח ויעמוד
לגורלו לקץ הימין
דף 391
מצפונו
הרב נתן
מייליקובסקי
הוא היה איש "עתיר פומבי" מועטים מאוד הם
בני אדם מסוגו, שיהיו עממיים
כל כך, נועדים לרבים כל כך, ונשאים על לשון רבים לתהילה ולהערצה במדה כזו, כמו
הרב המנוח רבי נתן מייליקובסקי ז"ל
הוא היה נואם בחסד עליון הוא היה בעל אגדה במובן רחב, אבל ינק הרבה מלשד
החיים של ההלכה, של עמקי ההלכה, שלמד בשקידה ובכשרון מנעוריו ולשד חיים זה
העמיד אותו על רגליו במובן הרוחני. הוא לא פירש מן התורה, גם כשהיה טבוע כולו
בעסקנות ציבורית. לבו ונפשו היו נתונים לה תמיד, הוא ראה את התחיה הלאומית בתור
מכון ההצלה ומסעד התקומה לישראל, אבל הכיר בכל מעמקי הלב. שמסעד זה
יתקיים ויתחזק בזמן שכח התורה והקדושה, העמוקה והרחבה, יאמץ אותו.
אני ידעתי את מכאובי נפשו לעומת כל הופעה. שראה בחיינו, שהכיר בה משום זרות
והתנכרות לקדשיו של העם.
הוא היה נואם, דברן. קסם בפיו ובשפתיו. אבל לא היה מלומד "בחכמתה" של
הריטוריקה, ולא עשה בכח דבורו תחבולות של צעצועים, להדהים את השומעים. נאומו
היה שוטף מתוך נשמתו, מתוך עמקי הנפש, שהיתה שמחה באין גבול על כל חזון.
שנראה בו משום הארת הישועה והגאולה, לעם ולארץ. ושהיתה מדוכאת במשנה
שברון מכל מראה, שנראה כנגע, כמחלה וכמעצור לזרמים החיים, שצריכים להיות
שוטפים והולכים במהלכה של התחיה ושל בניננו בארץ. ויותר ממה שהיה יקר לנו הרב
מייליקובסקי ה נ ג ל ה , בדיבורו בנאומיו ובמפעלו, היה יקר לנו במצפונו , בעריגת
רוחו
אל הקודש, אל הטוב ואל הנשגב בישראל ובאדם.
אני ידעתי הגות רוחו, וצפייתו לקראת מפעלים גדולים בעתיד חייו, שלמגינת לבבינו
קופחו פתאום. מלא חיים וערות היה מוכן להיות רץ כצבי וקל כנשר, להיות עובד בעד
תקומתה של תורה בתור תורת חיים במערכי התחיה והבנין. רבות בזה היו מחשבותיו,
אדירים היו הגיוניו. ואילו זכינו והיה מאריך ימים עלול היה להפתיע רבים בעבודות
שכח
פלאים הן צריכות, כי מלא היה גבורת רוח וגבורת הבעה, תקיפות דעת ועוז לבב.
והכל היה אצלו מחובר לקודש ופתוח לקודש.
מעט מאוד ראיתי בני אדם חיים בתוך החברה המודרנית, שיהיו מלאים הערצה כזו
לתורה. לגדלותה, שיהיו קשורים כל כך בעומק נשמתם בהכרה שכל עבודתנו
הלאומית, הפוליטית והבנינית, הצלחתה תלוייה במדה שתהא יונקת ממקור הכבוד של
ישראל הנובע מדבר ד' שבתורתנו הקדושה, ומתוך חזון נביאי האמת והצדק, מאירי
מחשכי האנושיות כולה, ושלהגשמת החזיונות הגדולים הללו קרואה היא תחיתנו
דף 392
הלאומית ושלשמם אנו קרואים לכוון את מהלכה. הוא הרגיש את האמת הנצחית
הזאת בכל לב, והרבה פעמים הצליח לבטא אותה בפאתוס מאוד, מלא חיים ועוז.
ואנו כשאנו זוכרים אותו לברכה, כשאנו מבכים את אבידתו מאתנו. יותר ממה שאנו
דנים בזה על הרב מייליקובסקי הנואם והפועל בעוז, ראוי לנו לשים לב לאותו רבי
מייליקובסקי הנסתר, לאותו הלב המלא יהדות עזיזה, לאותו הלב המלא אהבת תורה.
אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת צפייתה של ישועתנו המלאה בכל הודה
ותפארתה. הלב אשר לוקח מאתנו.
יהי זכרו לברכה בישראל לדורות עולם, בחיי נצח, נשמתו תהא צרורה בצרור החיים,
ביחד עם אנשי השם. ששמם וזכרן ינון לעד.
דף 393
הברון
בנימין רוטשילד
מהקדושות שבהן נתקדשו בתי כנסיות ידועה גם ההלכה
ש"אין מספידין בהם"
)מגילה כח, ב(, אולם זה נאמר רק לגבי הספד יחיד, ולא לגבי הספד של רבים. עומדים
אנו הפעם בהספד, הספדו של הנדיב הידוע הברון בנימין רוטשילד ז"ל, שבצדק יכול
הוא
להחשב כהספד של רבים. נוסף לזה נקרא בית הכנסת שאנו נמצאים בו בשם "בית
יעקב"
על שם אביו של הנפטר הגדול. ר' יעקב רוטשילד ז"ל.
"ושברתי את גאון עוזכם תני רב יוסף אלו "בולאות עשירין שביהודה"
)גיטין לו,
א( דייקו לומר "בולאות שביהודה" ולא שבגליל, כיון שערכו המיוחד של שבט
יהודה
היה בזה שהיה "שכנו של מקום" )סנהדרין יא, ב(. רק אותן בולאות שבהם
שכניו של
מקום, הם שאפשר לכנותם בשם "גאון עוזנו'. גאונם של ישראל ועוזם.
בספרא )ויקרא כו יט( דרשו עה"פ הזה : "גאון עוזכם זה הית המקדש, ר'
עקיבא אומר :
אלו הגבורים שבישראל, ואחרים אומרים : אלו הגאים שהם גאונם של ישראל, כגון פפוס
ולוליינוס" כשאנו בודקים במעשיהם של שני עשירים אלו שהעמדו בתור דוגמא
לעשירי ישראל. מוצאים אנו שבשעה שהגיעה השמועה על בנין הית המקדש ובנין ארץ ישראל
העמידו עשירים אלו שולחנות על פרשת הדרכים, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל
צרכם. למען יוכלו להתבסס בבואם ארצה )בראשית רבה פ' ס"ד. ד(. הם העמידו את
המליונים שלהם לרשותו של העם עשירים כאלה מוכתרים בצדק בתואר גאון עוזנו
יש שלשה מיני הספדים : הראשון שנינו: "העומד על המת בשעת יציאת נשמה
חייב לקרוע. למה זה דומה לספר תורה שנשרף" )מועד קטן כה. א(. ולמדנו מכאן שכל
אדם
מישראל, כל יהודי פשוט, בלי יחוסים מיוחדים, אף הוא חשוב ומקודש כספר תורה. אמנם
יש
הבדלים בין קדושת ספר תורה זו לחבירתה. ועם זה אמרו לנו חז"ל כי פ"ה
אותיות כמנין "ויהי
בנסוע,, נחשבים כבר כספר תורה בפני עצמו )שבת קטז, א( ואפי' פ"ה אותיות זה
דוקא
כשאין בהן אזכרת שם שמים. אבל אם יש בהן אזכרה אפילו פחות מכאן )שם, קטו, ב(,
כי ההבדלים אינם רק בצד הכמותי אלא גם בצד האיכותי.
הספד ממין שני זהו מה שאמרו לנו חז"ל: "כל המוריד דמעות על אדם כשר
הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו" )שבת קה, ב( מדת הכשרות איננה עולה רק
מתוך
פרט זה או אחר, אלא היא מביעה את הצורה הכללית. את האופי הכללי. של חיי האדם
הכשר. תואר זה נקנה ע"י התמדה בחיים כשרים וטהורים, ומתוך כך הדמעות שמורידין
על אדם כשר ניתנות לספירה. כרגיל, א"א לספור דמעות, הן באות מהתפעלות של רגע.
מהתרגשות של מקרה עובר, ולפיכך אפשר רק למדוד אותן. אולם כאן שדמעותינו
דף 394
היורדות אינן באות מהתפעלות רגעית, אלא מתוך הבנת והבחנת כל שטח החיים
הכשרים של האישיות, מתוך צער על אבדן מדת כשרות גדולה ורחבה של אדם גדול
וכשר, בכגון דא ניתנות הדמעות לספירה. ו"הקב"ה סופרן ומניחן בבית
גנזין", באוצרו
הנצחי כי דמעות אלו הבאות לא מתוך הרגשת הרגע. אלא מתוך הקביעות. מקומן ג"כ
קבוע. והן נקבעות כפניני זורה באוצר הנצח. "בית גנזיו., של הקב"ה.
והצד השלישי שבהספד הוא מה שאמרו ז"ל: "כל המתעצל בהספדו של חכם "
)שבת קה, ב( לא אמרו כל מי שאינו מספיד את החכם, אלא הדגישו שגם כשיש מי
שמספיד אותו. אולם הוא מתעצל בהספדו ראוי הוא לעונש.
כשאנו מסתכלים בדיוקנו של חכם . בדמותו של אדם גדול. צריכים אנו לראות בו שני
צדדים : את צדו המעשי. הגלוי. ויחד עם זה גם את צדו הרצוני הסתום, כמה רצון טוב
היה טבוע בפנימיותו. בגנזי נשמתו הטהורה משום כך הותר לנו להפליג קצת בשבחו
של חכם, כיון שאין זאת הפלגה כלל, אנחנו רק מזכירים את אותו הצד הפנימי. את
הגדולה שלא נתגלתה כלפי חוץ. אלא שאעפי"כ היה אותו צד פנימי קבוע ועומד בתוך
נשמתו של החכם. והאיר מתחת למסכת המעשים וצללי הפעולות.
שלשת הבחינות הללו מתאימים לנפטר הגדול, הברון רוטשילד ז"ל: אדם
מישראל איש ישראל בעל שעור קומה,גובה ושלמות; אדם כשר שכל חייו הם
קו אחד של כשרות, טוהר ותום : חכם שטוהר נשמתו הפנימי היה מבצבץ ועולה
מתוך כל מפעליו ומעשיו, שהרגשנו שמתחת לצד הגלוי הנראה לנו, נמצא צד גנוז, אוצר
של יראת שמים, אהבת ישראל וארץ ישראל.
שלש פעמים נפגשתי אתו, ובשלשתן אמר לי שרצונו ליצור בארץ ישראל חיים של תורה, של
יהדות. רצונו היה רצון אמת להקמת חיים ישראליים קדושים בארץ ישראל. הוא היה
מצטער על כל פרצה בשטח זה, ולואי והיה לבב כל העסקנים והבונים כלבבו הטהור
והנעלה
גם לו גם לנו היו כמה ספקות ושאלות על מהלך התחיה בארץ הקודש. אולם אמונתנו
הגדולה במעשה ד' הגדול והנורא אשר אנו רואים בהליכות עולם, בהליכות מצבו המדיני
של עמנו, אמונה זו חזקה את לבו ומחזקת את לבנו. כי סוף סוף תתגלה קדושתה של
הנשמה הישראלית, קדושתו של עם ישראל וקדושתה של ארץ ישראל.
)דברים שבעל פה(
דף 395
הספד על
אדם כשר
'לכל זמן,ועת לכל חפץ' אמר הקוהלת,וגם 'עת ספוד' .
צריך האדם לדעת,
שכל מאורע שמזדמן בעתו ובזמנו יש להשתמש בו להשכיל ולהיטיב. להוציא ממנו
טובה מוסרית. ובאשר האלקים עשה שיראו מלפניו, ותכלית הבריאה היא הטבת
המעשים בהנהגה הכללית והפרטית, ישנם ע"פ השגחת השם יתברך מקרים כאלה שהם
פועלים יפה על המצב המוסרי, אם נתיחס להם כראוי, וצריך שלא נעזוב את הזמנים הללו
מבלי להוציא מהם את תועלתם הרצויה. אחד מאלה הוא מקרה המות. ביותר מיתת אדם
חשוב, ר"ל. תכלית ההספד היא להשמיע דברים הפועלים על האדם לשום לבו על תכלית
החיים, באופן שיעשה עליו רושם יפה להישיר דרכי חייו גם הוא. בימים הראשונים היה
ענין ההספד נהוג לא דוקא במקרה מצוין מאד. והחיוב שחייבונו חז"ל להספיד לא
היה
דוקא על גדולים מצוינים כי אם "כל המוריד דמעות על אדם כשר" . התואר אדם
כשר
כמה שכיח היה בימים מקדם. ובעוונותנו הרבים. על זה ודאי יש לנו לבכות, שלפי מהלך
ירידת
הדורות נעשית מציאות אדם כשר יותר ויותר יקרה ובלתי שכיחה. ע"כ. עכשיו, עוד
יותר
יש לנו להוקיר את המקרה של ההספד כראוי. אמנם במצב של חיים מתוקנים תוכן החיים
יקר וחשוב יותר, ובבריאות הגוף והנפש מתרגש האדם כראוי לו כמה שצריך להתרגש,
ע"כ היה כל אחד מתעורר בנקל להוריד דמעות ולהספיד גם אדם כשר מצוי. אבל
בעוונותנו הרבים
בנפילת הדורות, בחלישות הכחות הגופניים והנפשיים בעול החיים הקשה, אין אהבת
החיים עומדת ברום מעלתה, ולעומתה באה זולות החיים, מפני הצפיה הפנימית על
הריקניות שבחיים, שאין כל אחד מוצא טעמים מספיקים שהחיים יהיו יקרים לו בשביל
המבט המוסרי, כי אם מפני הנטיה הבהמית. ועל כן לא תוכל הנפש להתעורר בשעה
שהבהמות נכנעת, בעת שקץ האדם לפניו, ובזמן הזה יתעורר האדם רק כשמזדמן לפניו
איזה יתרון ומעלה בלתי שכיחה שהיתה נמצאת בהנפטר. מה שהיה למותר בימים
הקודמים .
אדם כשר במובן הרגיל, במובן הדור הישן היקר לנו. הוא איש שהיה ירא שמים, רגיל
בבית המדרש, קובע עתים לתורה. מכבד את התורה בכל לבו. מתיגע ביגיעות עצומות כדי
להעמיד בית בישראל שיש בו תורה. אדם כשר כזה היה הנפטר ז"ל.
חז"ל נסתפקו. האי הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי. עוד מובן פנימי יש
לדברים הללו, לבד ממובן הכבוד החיצוני. 'כל המוריד דמעות על אדם כשר,
דף 396
הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו' .הספירה של הקב"ה היא ספירה איכותית,
יותר נאותה מספירה כמותית למשל, אדם כשר שיש בו מעלת ירא שמים, מעלת מכבד
את התורה. מעלת בר אבהן שהלך בדרכי אבותיו, שכל דבר מאלה בפני עצמו ראוי
להוקיר. והדמעות. שהן תולדות רגש הלב. המתגעגע אל היקר והאהוב לו, יש להן
מעלה כפולה, שנספרת לפי כל אחת מהתכונות היקרות שנמצאו בהנפטר. אמנם
ההנחה בבית גנזיו תבאר כי לא לשוא הן הדמעות, הן פועלות לרכך את הלב.
להאהיב דרכי יושר על הבריות. פעולת הרושם שבלב כפולה היא בערך האהבה והכבוד
שאנו מרגישים לשרידים, בעלי בתים יראי ד' שמבני הדור הישן. והנה הגעגועים צריכים
לפעול ג"כ למעשה. אמנם בהשתנות הדורות ותנאי דרכי החיים, תשאר לפעמים האהבה
והגעגועים ליקרת הדרכים הישרים של בני דור העבר רק בגדר אהבה רוחנית לבד אמנם
גם האהבה הזאת תפעל. על כל פנים, להתקרב יותר לצד הטוב והכשר שבדרכי החיים
של הדור העבר. אבל אם לא תוכל לפעול במעשה פעולה מורגשת תתיחס בתור יקרא
דשכבי. אכן אותו החלק שיוכל ג"כ לצאת אל הפועל בתנאי החיים של הדור החדש,
זהו יקרא דחיי.
בתור יקרא דחיי לגבי המנוח ז"ל, דהיינו ערך הדוגמא המעשית של דרכיו הישרים,
נוכל להעמיד אהבת התורה וכבודה, ההשתדלות שיהיה ביתו בית ועד לחכמים, להתפאר
בכבוד התורה ולומדיה, בשביל אהבת תורה ויראת שמים. עליו נוכל לומר: ,כל
המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות' . בלע המות לנצח ומחה ד"א
דמעכ"פ.
דף 397
נאדר בקודש
דף 398
דף 399
ראשית
דברים
א.
הנשמה הטבעית של האומה. שנתעלפה בימי הגלות. צריכה היא לשוב
לאיתנה. זה הוא תוכן החיים של עקבתא דמשיחא. המרובה בכ"כ צרות
גשמיות ורוחניות. ודוקא בעת אשר החלקים התחתונים של הנשמה. בחינות
הנפש שלה. חוזרים לתחיה. מתעוררים כחות שפלים וחרבים רבים להתראות
ולהתגלות בעולם ובעת ההיא עצמה צריכים השרידים, שאומץ ד' בלבם.
להאיר את האורה העליונה של הנשמה. באופן שהיסודות התחתונים ישמשו
להיות מוסיפים חיל וכח רב אל היסודות העליונים, והיה הבנין שלם לבאר
צריכים, שע"י ההתגברות של הכחות השפלים לבדם יאבדו הם בעצמם את
ערכם, והאומה לא תמצא לא את עצמה ולא את מטרת חייה אבל רק אז
ישובו הכחות כולם להיות מוארים באור המלא של חייהם כאשר יתקשרו
יפה כולם זה בזה, ולא יאמר כל אחד לבדו: "רק אני אמלוך". פגימות
הנשמות תתמלאנה בכל אחד מחברו. עד שיתיצב מכולן יחד בנין איתן,
חטיבה רבת הקודש ורבת העוז, מלאה חיים ומופיעה בנצח והוד. ואם לשוננו
קצרה היא להביע את כל החוסן החבוי בטמיריותה של בקשה שלמה ועליונה
זו, נבטא גם בגמגום מעט מעט מחפצנו הגדול. והיו דברינו כאש מצרף
וכפטיש יפוצץ סלע. כי דבר ד. הוא, וממקור אור הקודש המחיה כל הם
הולכים ומפכים, "אשרי אדם שומע לי'..
ב.
אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם היא להשקיף על החול מתוך
האספקלריא של קודש, לדעת מתוך כך שאין באמת חול מוחלט בעולם.
ושלעומת זה כל המדידות של קודש הלא חול הן לגבי אור הקודש העליון
ממקור אין סוף. ונמצא שעי"ז מתקרבים הערכים יחד. ואחדות העולמים
מתבלטת, ורוח האדם הולך ומתגדל, ומעשיו הולכים ומתאדרים ביסוד חיים
עליונים
דף 400
ג.
בעולם הרגיל של המחשבה מוכרחים העקרונות להיות סותרים זה את זה
ודוקא מהסתירה שביניהם יבוא הבנין הרצוי. הסתירה מביאה לידי הכרעה,
וההכרעה מביאה לידי ריכוש של אוצרות מקובצים מעברים. והחיים הרוחניים
מתברכים בעושר גדול. יש, אמנם, עולם עליון ברומה של המחשבה, ששם
כבר השלום מושקף, ודוקא מתוך ברכת השלום. מתוך השקט והנחת,
מתוך השלוה והנועם, הכל מתברך ומתאדר. כשאנו עומדים בגיא חזיון עליון
זה. הננו סוקרים את העקרונות השונים בשרשיהם. והננו רואים את אורח
השלום שבהם. את הצד השוה בהם בכל מלואו.
ד.
יש עולם של חול ועולם של קודש, עולמים של חול ועולמים של קודש.
העולמים סותרים זה את זה. כמובן הסתירה שביניהם היא יחוסית: האדם.
בהשגתו המצומצמת, אינו יכול לפשר בין הקודש ובין החול ואינו יכול
להשוות את סתירותיהם, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון
קודש הקדשים.
ה.
הקודש צריך שיבנה על יסוד החול. כי החול הוא החומר של הקודש.
והקודש הוא לו צורה. וכל מה שיהיה החומר יותר איתן ומוכשר. תהיה הצורה
יותר חשובה. לפעמים יש שהקודש מתעמר בחול, עד שמדלדל את החומר,
ואז נמשכת תקופה, שהחומר תובע את דקיון שלו, "ומארי דחובא דחיק".
ובנשך ובתרבית נוטל אז החול את חובו מהקודש, והחוצפא מתגברת. אבל כל
מה שהחול מתחזק על חשבון הקודש. מכין הוא לעצמו כזה מצד תכונתו
החולית שוחה. כי סוף כל סוף יתבע אחר כך הקודש את חובו. ולא בדרך
תביעה ונגישה, לא בדרך חוצפא וריבית. כי אם כח הקודש יהיה כ"כ מתאמץ
ומתרומם. עד שכל החול יכנע תחתיו, יכנס בקרבו ויתבלע לגמרי מיסודו
החולי."והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם, קדוש יאמר לו".
דף 401
ו.
כל למוד. כל התרוממות רוחנית. צריך להיות מבונה על היסוד של ההרגשה
הטבעית וההשכלה הטבעית. וההשכלה הטבעית עצמה עם כל ההרגשות
הטבעיות. במדה הטובה של מעמדן. מוכרחות הן להיות בראשיתן נשתלות על
יסוד קודש הקדשים. שהוא נושא בתוכו את הנושא של הקודש ואת הנושא
של החול. את החומר ואת הצורה, בצורה עליונה אידיאלית. באחדות מעולה
בהשגות של השכל החלוני פועל השכל בתור כח בפני עצמו בציורי
המושכלות. והדמיון פועל בפני עצמו בענינים האסתתיים, והפעולה
המציאותית פועלת בפני עצמה בענינים המעשיים. והרגש פועל בפני
עצמו בענינים המורגשים אבל בהשגות הקודש. מתוכן הגלוי של הנבואה
ורוח הקודש. כל התגלות כלולה היא בכל הכחות כולם : החיים הכוללים את
הפעולה. הרגש, הדמיון והשכל. כולם יחד אגודים באחדות אחת.
ח.
הידיעה מן העולם והמציאות, שבאה מצד החול, אינה עולה אפילו לחלק
אחד מני רבבה בערך האמת, לעומת הידיעה העמוקה של העולם והישות
בכלל, שבאה מצד הקודש כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל מתגלה
רק בהיות הכל נמשך ובא מצד ההופעה האלהית, מצד הסתעפות חיים וישות
ממקור החיים והישות שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל
קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי. ונמצא שכל ההון
המדעי של האדם יעלה ברוממות פאר גדלו רק כשיאצר ויחסן במקור הויתו,
שהיא דעת ד' ועזו, הכרת הכל מצד מקור הכל. אך אז יתישרו כל ההדורים
כולם, כי רק בהתגלות הגובה העליון האמתי של המדע, אז יערך היחש של
המדע באמתת טבעו. וכל זמן שהעולם מתגלה רק על ידי צלליו הכהים, שהם
השערת הכרתו מצד צבעיו הבודדים והכרותיו החצוניות, הרי זה כלא נחשב
לעומת הקנין המדעי המוחלט. שהוא דעת ד' המתבלטת ע"י דעת העולם בתור
פועל ד., שאל זה נשואות הן עיני כל חי. וזה כל האדם, כל המצוי. כל המוכר
והנודע. וכל עמל העולם ועלוי מדרגותיו הוא מכונן רק כדי שיבא התור
העליון של המדעיות להתגלות בשטף מקור אמתתו. וכל המוסר הכללי והפרטי
וכל הטבת ארחות החיים. אורח הצדק והישרות שבחיי היחיד והכלליות, הכל
דף 402
תלוי הוא ועומד להגיע אל מכון תמותו ע"י ההתודעות של ההכרה
במקוריותה, שהיא הולכת ומתנשאת לפי אותה המדה שיחשף ההוד של אור
החיים שבמקור הקודש. שהוא זוהר האמת, אור ד' מחולל כל.
ט.
חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה שהיא מהפכת את הרצון והתכונה
הנפשית של לומדיה. לקרבם. בהמשכת כל מהותם העצמית, לאותה הרוממות
שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי
שהן מציירות ענינים נשגבים. יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה
המפעלית, להמשיך אל ערכן את כל המהות העצמית של ההוגה בהן : ובאמת
אין להן יחש כלל ליתר כחותיו ולעצמיותו של האדם חוץ מכחו המדעי לבד.
וטעם הדבר הוא. כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד
החיים המהוה את הכל. ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין
תכלית. לנטוע שמים וליסוד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת
על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם
מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני
ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם
לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות
ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים,
העומדים לעדי עד.
י.
הננו נזרעים זרע אדם וזרע בהמה. כל הנטיות. אפילו הטובות, שאינן
עוברות את הגבול של חיי החברה ושל חיי היחיד החמריים, ומושגי המוסר
המקושרים רק בתוכן ההוה הזמני, הנם עומדים רק בגבול הנפש הבהמית של
האדם. ואין הצורה הפנימית, מהתוכן העצמי של האדם, מתגלה כ"א ע"י צלם
האלהים שבו, האצור בנקודה התוכית של יראת ד' שהיא סגולת ישראל. מתוך
הנקודה הפנימית הזאת מסתעפים כחות רבים, שהם משמשים לכל מכשירי
החיים כולם. מפני שהם כולם צעדים ושלבים לעלות היחיד והצבור על ידם
אל אותו רום עולמים. שהנקודה העליונה הזאת. פנת יקרת של כל חמדה,
נקודת יראת ד' הטהורה עולה שמה, ומעלה עמה את כל הקשורים בה בקשר
דף 403
של אמת. כל מקום שאין האור של הנקודה התוכית הזאת מגיע שמה, כל
מקום שאין הקריאה בשם ד' באמת ובצדקה נשמעת. אין שם חיים פנימיים.
חיי אדם באמת. כי אם חיי בהמה שוררים שם כל התקונים היותר טובים.
שאפשר לתקן בחיי החברה, אפילו על פי התכונה היותר מלאה שויון ויושר.
לא יוכלו להביא את האדם להצלחתו. אמת הדבר. כי המכשולים שבדרכי חיי
החברה, בשעה שהרשעה מושלת בגאותה, הם ודאי מכשולים ג"כ על הדרך
של השלמות האמתית, וההצלחה העצמית של האדם ג"כ לוקה היא על ידם
אבל לא בתקוני חיי החברה החצוניים יתוקן האדם האדם צריך תקון פנימי.
וזה יהיה קנוי לו ע"י נקודת יראת ד' בעוצם טהרתה, שהיא תשפיע מאורה על
כל היושר החברתי. שהוא משוער ג"כ ע"פ התכונה הבהמית של האדם. "אדם
ובהמה תושיע ד'"
יא.
הכחות הנאדרים בקודש, שברוח האומה וביקר אור נשמתה. גנוזים הם
בכחות החיים שלה, שמתחלה הם מתגלים בצורה קמוצה טבעית, המגברת את
האופי החמרי, את המרץ המעשי, לעבודת הגוי, לחטיבה הלאומית בכל מלואה
העולמי. ועל ידי הסדור החי יתעלה אור החיים בפאר הדרו ויפעת כבודו.
וגם מאותו הצביון המתגלה בתכונה שפלה, ואפילו ע"י דרכי התעיה.
הבאים לתכונה של פריצות שחייבים להלחם נגדם. מ"מ סוף כל סוף, מהכל
אור תפארה יצא, אור קדוש ומצוחצח. שנגהות אורות הנבואה יופיעו עליו
בכל עושר זהריהם.
דף 404
הקודש
והחול
א.
את הלמוד הערוך הזה. שרק בברור הידיעה שלו תלוי הוא הבאור של
פתרונן של כל השאלות הקשות שכחיינו הפרטיים והכלליים. אנחנו חייבים
לבררו ברור אחר ברור. בספרות ובחיים. בלא הרף בלא שום התרשלות כלל
וכלל הברור הזה הוא ידיעת הערך של הקודש ושל החול. ביחוד במזוגם
ובחבורם בחיינו הפרטיים ובחיינו הכלליים. ביחוד בחיי התנועה הלאומית
שלנו. שנתעוררה בתקופה האחרונה בצורה כ"כ בולטת ומרעשת חייבים אנו
לעקור את הטעות המצויה בשתי הקצוות מחויבים אנחנו לברר ולהודיע את
המציאות של שני הצדדים הללו ביחד בחיינו. את אי האפשרות להכחיד או גם
לעזוב את אחד מהם הקודש והחול יחדיו שני יסודות של חיים הם לנו
שניהם דורשים מאתנו פתוח והערכה נכונה. טפול והשגחה, והמזיגה היפה של
שניהם. ביפוים ושפורם. תעלה את כל העולם לערך העליון של הדרת עוז
קודש קדשים אם יאמר החול להנתק מן הקודש ולהפקירו, שולח החול
בעצמו בזה יד כנפשו. ואם יאמר הקודש לעזוב את החול. הרי הוא מדלדל
בזה את כל ערך החיים וכל ערך המפעל וההשפעה שלו. לטובתו ולטובת
העולם הקודש והחול אחים המה, יד ביד מחויבים הם ללכת כל אחד
במסלתו, על דרך החיים. וביותר על דרך התחיה הלאומית אשר לנו להחיותה
באמת.
ב.
בכל מהלך של חיים. החול הוא מתעורר תחלה ואח"כ מוכרח הקודש
להתעורר, להשלים את תחית החול. לעדנו ולהצילו מכעור ומטמיון אוי לו
לחול אם יחשוב להשתמש בכח בכורתו. בכח מה שיצא הוא תחלה לאור
העולם והמפעל. לאמר על ידי זה: "אני ואפסי עוד", ולא יחפץ לדעת מן
הקודש מזיו יקרו והופעת אורו ואוי לו לקודש אם יאמר: "מאחר שיצא החול
בתחלה לעולם. הרי השיג את גבולי על כן אני רק ללחום נגדו אדע, להרוס
דף 405
את אשר יבנה, לעקור את אשר יטע" תוכן החיים והשקפת ההויה בברורה
ילמדונו אחרת. לגמרי אחרת. הגורל ככה הוא ; החול ידרוך בתחלה על במת
החיים אמת הדבר שבתוכיותו. מן הקודש העליון. קודש הקדשים. הוא יונק
גם בראשית מצעדיו. אבל בבהירות והכרה אין ערכי הקודש מוכרים כלל
בראשית הופעתו של החול, ואחרי הצעדים הראשונים של החול מוכרח
הקודש לבוא. להאיר באורו ולהופיע בכבודו
ג.
לפעמים צריכות שתי ההשקפות של חזון העולם להיות שקולות, עומדות
בכף המאזנים השוה המעוין : השקפת הקודש העליונה, המופיעה כדעת אלהים
אמת ממקור יסוד העדן העליון, והשקפת החול שיכולה להיות יורדת עד
המחשכים של החמרנות היותר מאופלת: והיא כפולה במחשכיה, מפני שהיא
תתאמץ עכ"פ לקחת עמה את החלק המוכרח של היסודות המוסריים ושל
האושר הפנימי הממלא את הנפש חזון. אף כי במדה מצומצמת, אבל הוא
מספיק לחיי השעה שלה, שאין עינה ולבה אלא לה. אבל האבן השלמה.
המכרעת את הכף. תהיה תורת ד' תמימה המשיבת נפש. וההכרעה הנאמנה
הזאת תביא את האדם ואת העולם ואת כל העולמים יחד כולם למרום העליון,
העומד ממעל לכל משקל, "לאתר דהאי מתקלא ביה תליא". "אשרי כל חוכי
לו". "כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם"..
ד.
מלוא עולם מקיפים הם שני הקוים של החול ושל הקודש. רק העין החמושה
בהשקפה של מרחקי גובה תראה את שרשם העליון, איך שהם נעוצים ביסוד
קודש קדשים. במוסר מגיעים הם עד ליסוד החסידות, שיש בה אלה שתי
המערכות: החסידות החלונית והחסידות הקדושה, שבעצם הן החסידות
העולמית והחסידות הישראלית, שלמראה עין הנן כמו תכנים סותרים זה את
זה. ובעומק הדבר הנן משלימות זו את זו, שהראשונה היא החומר לשניה,
שהיא עומדת על גבה בתור צורה, בתור נשמה המחיה את הגויה.
ה.
אין אנחנו צריכים לחסום את המעבר בפני כל ההכרות החלוניות. תלכנה
דף 406
ותתפשטנה, תתרחבנה, תשתרגנה ותתפתלנה, עד כמה שהן צריכות ועד כמה
שהן יכולות. לעולם מוכרחות הן להשאיר את המקום האין סופי בעד
הכרות הקודש. וסוף כל סוף בהכרעתן של שתי ההכרות זו לעומת זו. לבד מה
שמוכרח הקודש להיות הנצדק, הוא מוכרח להופיע באורו גם על כל השטחים
של ההכרות החלוניות. ועם זה מוכרח הדבר שילכו ויסובו הענינים אל המקור
של הקודש העליון, של קודש הקדשים. ששם גם החול וגם הקודש באים
מתוכן אחד ומתגלים בתור צביון אחד, "כי לית שמאלא בהאי עתיקא קדישא,
דכוליה ימינא".
ו.
הגיע הזמן לפרסם בעולם. שהקודש, האידאליות העליונה הראויה להיות
נכספת מכל צדיקים, מכל ברי לב. הוא יונק מהחול. כמו שהצומח יונק
מהדומם וכמו שהחי והאדם נזון ממה שהוא למטה ממדרגתו כהויה ואז יבא
התור בעולם, שרוח הקודש ושאיפת הקודש יהיו הגורמים האדירים לבנין
העולם ושכלולו, ויסור אז מהעולם אותו המצב של המארה העתיקה הרובצת
עליו. המתבטאת במאמר הפילוסופי המוסרי של החסיד בחוה"ל: "שכל מה
שמוסיף העולם ישוב, מוסיף השכל חורבן", ויהיו ישוב השכל וישוב העולם
הולכים בהדדיות גמורה, ויהיה כבוד ד' לעולם וישמח ד' במעשיו.
ז.
יש קודש שהוא צומח מן החול. כשם שהצומח הוא צומח מן הדומם. כשם
שהחי מעבד את הצומח וכחות חיים מתעלים מתגלים בו על ידו, וכן הלאה.
כמו כן ההרגשות והמחשבות החלוניות הולכות הן ומתעדנות עד שהן
מתעלות במעלת הקודש. וכשהחיים נעשים עניים ברגשות ובמחשבות
החלוניות החיוניות המוקדמות, כח הקודש הולך ונחלש; וכשמתמלא חוג
החיים במלוי של מחשבה ורגש חיוני חלוני, כבר יש סביבה של יניקה
להקודש, וחומר מלא שממנו הוא מוציא דברים גלמיים ומעדן אותם, משפרם
ומקדשם, עד ששבים החיים מלאים ישוב של תוכן חי ומלא הוד של קודש
ושל קודש קדשים. רז זה צריך להיות גלוי אצל כל הסביבה, שמעינה הוא חיי
קודש ורוממות אל, כדי שיכירו את המחצב שממנו לוקחים חמרים מוכנים
בשביל ההתעלות הצורתית של אור הקודש.
דף 407
ח.
צריך להגדיר את גדרי הקודש וגדרי החול בכל מערכות ההוה. בכל ארחות
החיים. בכל חיי הפרט ובכל חיי הכלל רק עם ההגדרה הנכונה. עם ההבדלה
המדויקת בין הקודש ובין החול. תקום ההתאחדות שביניהם וההתיחדות
השרשית הנמצאת במקורם. הנותנת בשביל כך לשניהם עוז ועוצמה. יופי
ויפעה
ט.
התרבות. הנשואה על כל שפה ולשון בזמננו, היא התגלות חשובה של ערך
חשוב מערכי החול צריכים להעמיק בה. לדעת את סעיפיה, את שאיפותיה
ואת שרשיה. ואז עם הידיעה הזאת תקום לנו ההדרכה איך לבנות את בנין
ההתגלות של ערך הקודש התרבותי, המתעלה על ערך התרבות החלוני
כהתעלות השמים מעל הארץ
י.
בכלל לא טובה היא שיטת המלחמה בין החול ובין הקודש הכרח הוא
שנמצא איזה דרך שלום. שהחול והקודש, אף על פי שהם נראים כאילו הם
מתנגדים זה לזה בחיים, מכל מקום כל אחד ילך במסלתו המיוחדת לו. ועל
ידי זה, על ידי הרשמת המקום של כל אחד מהם בחוג עבודתו. לא די שלא
יהיו מתנגדים זה לזה, אלא שעוד יוסיפו אומץ זה לזה. וכל אחד מאלה שני
הכחות שבחיים ובמציאות יעזור את חברו להשלים את מטרותיו היסודיות
יא.
אי השלום שבין הקודש ובין החול הוא האוכל את החיים בכל פה
הרעיונות ונושאיהם מוכרחים הם להכיר זה את זה. עד שכל אחר ואחד יעמד
בגבולו וכל אחד ישלים את מה שחסר לשני. הקודש יעדן את החול, והחול
יחזק את חסן הקודש, וכן ילכו הרעיונות ונושאיהם בהתאחדות, עד אשר יביאו
את העולם ואת החיים למכון קודש קדשים, שגם הקודש וגם החול הם סומכיו
ומסעדיו.
דף 408
יב.
העולם כולו סובל הוא מהתערובת של החול עם הקודש בלא סדר. מה
שמביא לידי ההתנגדות ההדדית של אלה היסודות. של החול אל הקודש ושל
הקודש אל החול והתנגדות זו הלא היא מביאה ג"כ לערבוב המושגים. עד
שלפעמים קשה מאד לברר מהו חול ומהו קודש כל עמל נבוני עם צריך
להיות מרוכז לברר את אלה היסודות השנים. שמשניהם יחד יבנה העולם
ויתכונן הישוב האנושי ותתעלינה כל השאיפות הנצחיות והזמניות. לברר לכל
את גבוליהם ואת ערכיהם המיוחדים. את מקום שמושו של כל אחד מהם.
ומתי הם צריכים להיות מיוחדים כל אחד בגבולו ומתי הם צריכים להתאחד
לטובת הבנין הכללי
יג.
מעת אשר הזדוגה חכמת יוון לישראל, החל החול לבא בגבול הקודש,
וממילא גם הקודש בא בגבול החול אלה המחברים. אשר חברו את ערכי
החול וערכי הקודש יחד בחבור של ערבוביא. שכונתם היתה לעשות שלום בין
אלה שני העמודים. גרמו לכל אותה המלחמה הארורה, שאנחנו הננו עדיין
אוכלים את פירותיה המרים חבור מעורבב של אלה שני המושגים מוכרח הוא
להוציא תולדות בוסריות. וזהו בודאי התוכן המדאיב והמבלבל את העולם
אמנם יש חבור. שאינו בא כי אם להסביר מושגים. וזה יועיל לפעמים לטובת
שני הערכים. כשהתולדה כבר נגמרה על היסוד המיוחד של כל אחד בפני
עצמו. על פי צביונו והכרתו הפנימית
יד.
המקומות של החול ושל הקודש מוכרחים להקבע צריכים אנחנו לדעת את
החול ואת שליטתו. את מקומו ערכו וגבולו, אע"פ שבשרשו ואחיזתו וכל
מהותו וקיומו הוא בא מצד הקודש, והוא באמת לאמתו משמש גם את הקודש,
כי קודש הקדשים הוא יסוד הכל, אבל גם יסוד היסודות הוא למעלה מכל שם.
תואר וכנוי. והוא מתרומם מעל כל הגיון. גם של קודש, באותה אין הסופיות
שהוא מתרומם מעל כל חול, ומתוך סקירה עמוקה זו יש לקודש ולחול צד של
מעמד שוה וחשוב במציאות. אבל גם אם אנחנו מנמכים את עצמנו למצב של
הרוח העומד במדרגה השניה, והרינו מוצאים אז את היסוד של הקודש בתור
דף 409
התוכן המיוחד והעיקרי התופס את הכל. יודעים אנחנו שהחול הוא גם כן
מושפע ממנו, ומכוון הוא על פיו להתבצר במקומו וגבולו, ולפיכך אנחנו
צריכים לדעת את ערכו ושמושו
טו.
החול נזדוג אל הקודש. וההזדווגות הזאת יש שהיא לברכה ויש שהיא
למארה כשאין הגבולים מתטשטשים וכל אחד שומר את תפקידו. לבררו
ולהעלותו. אז החבור הזה של החול עם הקודש הוא לברכה. אבל בזמן
שהגבולים מתטשטשים, והחול נכנס לערכי הקודש. לעשות שם ציורים,
מדידות ושעורים. והקודש נדחק הוא אל החולי לכונן שמה סדרים. אז הכל
מתקלקל. ההתמרמרות משני הצדדים נעשית אז גדולה מאד, עד שתסיסה
חזקה נולדת. והקודש סובל בתחלה מפני שהוא יורד מערכו ונעשה כהה
מאורו. מפני ירידתו אל גבולי החול. והחול מוצא לו אז כבר תכונה של
התנגדות עצומה כלפי הקודש, והוא משתמש באותם ערכי הקודש עצמם,
שנתודעו לו על ידי הנסיון של כניסת הקודש לגבוליו. ללחום בהם נגד
הקודש אמנם המלחמה הזאת סופה היא להזיק גם את החול, כי סוף כל סוף
גם מעמד החול מתבצר הוא ביסודו רק על ידי הקודש: אבל נפילת החול
בצורה כזאת איננה גורמת כלל עליה לקודש. כי גם הקודש צריך הוא לסמוכו
של החול לתקן את כליו המעשיים, לכונן את הצעותיו ואת משליו והסברותיו
בחלקת הרוח ועל כן זה המצב, שגורם התוכן של טשטוש הגבולים, הוא
הפסד כללי לשתי המערכות, של החול ושל הקודש. הרפואה באה רק מתוך
עבודת ההגבלה, של התחמת התחומין של הקודש ושל החול והעמדת צביון
של הדדיות, שבכל מקום שכח אחד צריך לעזרה. חברו יהיה מיד מזומן
לעזרתו. זה היסוד של גמילות חסדים, הנוהג בכל הבריאה כולה, הוא מוכרח
להיות נוהג בשני הערכים הללו. הכוללים את כל ההויה. את כל החיים וכל
המציאות בכללותה.
טז.
הכרח הוא שיתכונן בעולם יפה יפה המוסר הטבעי. היושר הטבעי.
ההשכלה הפשוטה, והעוז של החיים המיושרים, ועל ידי ההשרשה
העמוקה וההרחבה התכונתית הזאת, המתלבשת בלבושי חול. יעשה מכון
שיואר בו אור הקודש היותר מבהיק ויותר עליון.
דף 410
יז.
צריכים לעקור משורש את ההנחה המוטעת, שנפילת הדת שבעולם הכללי
וזו שפגעה גם בישראל יש להן ערך שוה, וכשם שבעולם הכללי הרי נפילה זו
באה מתוך התפתחות של עליה תרבותית כמו כן הוא בישראל. על פי הנחה
מוטעת זאת, נראית מכה זו כאילו אין לה תרופה. שהרי זה הוא היסוד לחלק
היותר גדול של הרעיונות החדישים, שהם נוטים גם בצד החיוב שבהם להחזיק
את השלילה המתפשטת הזאת. אכל באמת הלא הדבר גלוי ומבורר, כי יסוד
הנפילה הדתית שבאומות העולם הוא. שהחלק האלילי שבמהלך רוחם נופל
הוא, מתוך בצורו של השכל והתקדמותו של האדם בכלל, ומתוך שהצד
האלילי הזה הוא מושרש הרבה בתוך הדתיות שלהם, הרי נופל אצלם כח הדת
בכללו. אבל מה שנופל כח הדת בישראל הרי זה תוצאה של חקוי לאומות
העולם ונפילה מוסרית, הבאה מתוך מצב הדלדול והחלישות של כח חיי
האומה בכללותה. לכן המחלה הזאת בנו איננה כי אם מחלה עוברת ולא מום
קבוע בשום אופן. וכל מהלך התחיה צריך הוא לבא ולתקן פרצה זו, ואת כל
מה שנהרס מתוך מצב הדלדול הזה יבוא לקומם לרפא ולבנות.
יח.
לא בשביל שהאויר מלא חלוניות. תתקפח זכותה של תביעת הקדושה. לא
נבהל כלל מאותו האיום של נפילת הדת ושל חרבנה. שסופרים חדשים
מאיימים. ברצינות או בכונה מכוונת ועשויה, זה תקופה שלמה : ומתוך האיום
בעצמו הם גורמים את ההריסה הזדונית. לא יש כאן הריסה עצמית. יש כאן
תביעה למלא את המחסור של עריגת החול. וטעות היא ביד הסוברים. שיפה
הוא לצאת במחאה נגד העריגות הללו. כמו שטעות היא לחשוב שאלה
העריגות הבאות להשלים את החסר בחיים הן באות להחריב את הדת ולהסיח
את הלב מתביעות הקודש.
יט.
אי אפשר שנעמוד כנדהמים, כאובדי עצות, בתוך הים הגדול של רעש
הפעולות וסערת הרגשות והמחשבות. המושגים הפנימיים הם באמת הולכים
ומתגלים לטובת הקודש ונושאיו התמימים והקבועים. אמנם יש שהבטוים הם
דוקרים ומרגיזים. וצריכים אנחנו לפעמים לכוין את הדעת. שיש אשר הדקירה.
דף 411
צערה ועלבונה, באו רק להסיר איזה מעטה חיצוני של הסברה בלתי ברורה של
נושאי הקודש ויסורים רוחניים הללו הם ממרקים ומצחצחים את הרעיון. עד
אשר יראה לעין כל כי נצדק קודש
כ.
העולם סובל מפני ששכח את הקודש. והוא יצא מסבלותיו רק בהזכר לו את
אשר שכח. בזכרו את הקודש.
והקודש, שיחזור ויזכר, אחרי אשר נשכח, לא יהיה אותו צביון של קודש
העומד כאיבה עם החול ולא קודש כזה המשתעבד אל החול ונעשה לו כלי
שרת, אלא קודש של חרות. קודש העומד כצביונו והולך קוממיות. אבל עם זה
איננו פוגע את החול ואיננו לוחם בו כי אם שואף לעדנו ולקדשו
הננו הולכים ונטבעים במעמקי החול. להצלה אנו צריכים. וההצלה מוכרחת
לבא. זהו ענין של הכלל, של האומה, של העולם כלו. אור הקודש מוכרח לבא
בצורתו הבהירה המתקנת את כל קלקול, והקודש שהוא נתק מבריאות החול
לגמרי, אי אפשר שתהיה לו אותה הסגולה העליונה של עדון החול וקדושו.
ולא יעזור לעולם להוציאו ממחשכיו, מפני חסרונו של האומץ המעשי, שהוא
צריך להשאב מהשדרות התחתיתיות של ההויה. אבל הקודש החודר בכל
הדרגות. עד שהוא יונק ושואב עז חיים גם מרעננותו של החול. זהו
הקודש הנאצל, האיתן. אשר לשד חיים ימצא בו לקום להתעורר לחיות
ולהחיות.
ולהופעת אור קודש עליון מלא ושלם זה עינינו תלויות
דף 412
לתחית
הקודש
א.
כשם שאנו צריכים לחפש את צדדי הקדושה בכל המציאות כולה. כך אנו
צריכים לחפש אותם בכל מאורעות החיים והעובדות כולן. ובמה שנוגע
למאורעותיה של האומה בכל הזמנים גם בעבר ובעתיד וביותר חובתנו
היא גדולה לחפש את צדדי הקודש של כל מאורעותינו השונים בהווה. בכל
מה שמתרחש לנו בעולם. במחשבות ורעיונות. בשאיפות ורצונות. בכל הגונים.
צריכים אנו לדרוש ולמצוא מהו הצד האידיאלי המקודש שבדבר. עד אשר אנו
באים לסכום אותם הענינים שהם תלוים במה שאנו קוראים תחית האומה. בכל
צדדיה. ובמה שתלוי בה מהדעות וההשקפות ובמה שמקושר עם זה בסדרי
החנוך והספרות, בהתעוררות הנפשית ובהבעת הדברים בכל אלה אנו צריכים
לחפש ולמצוא את הצד הקדוש שבדבר. את בליטת פועל ד' שבענין. עד כדי
לבא להשקפה שלמה ומקפת
ב.
כשאנו שואפים אל הקודש ואל תחיתו. הרי אנו מצווים בתחלה לשמור את
האוצר עצמו. את רכוש הקודש, שלא יבוזו אותו זרים מאתנו ושלא יתחלל.
השמירה היא באה ע"י העמדת משמרת. סיגים. מנעולים. חומות וחיל. שלא
יוכל כל מתנקש לשלח יד בקודש. המכשירים הללו של השמירה באים הרבה
פעמים מן החול. ואז צריך המרץ להתכפל: שלא יתחלל הקודש ע"י מגע
החול. ע"י הטפול שיש לנו עם ערכי החול בשביל המטרה של שמירת הקודש
והעבודה האחרונה שהיא לכאורה שלילית. בתכונת סור מרע ושב ואל תעשה,
היא באמת יותר גדולה, יותר מקיפה ויותר חודרת. מהראשונה : בבחינת יראה
עליונה המתעלה גם ממעל לאהבה.
ג.
אור הגאולה בהתגלותו הוא מודרג הרבה בזמננו. בהתגלותם של כל צדדי
דף 413
הקודש הטמירים בתוכיות התחיה הלאומית שלנו. המתלבשת לפנינו בלבושיה
החלוניים, אבל אור הקודש שלה הוא עדיין סתום וחתום "גל נעול מעין
חתום" חובתנו היא גדולה. לפתוח את החותם של המעין. ואז יצאו מים חיים
מירושלים, ממעין היוצא מבית ד'. והשקה את נחל השטים כל ערכי הקודש
יתעלו. יתרוממו בקדושתם הרעננה ע"י הכח של תחית האומה. כשיתגלה הצד
הקדוש שלה. וכשיתפרץ מתוך מסגרתו החלונית שעתה עדיין הוא חתום בה
חותם צר. כל האוצר של יראת שמים שלנו הוא מחכה לתחיה ע"י האור הגדול
של תחית הקודש, שיצא למרחב מתוך המעמד המצרי שלו בהופעה החלונית
של תחית האומה, "לפקח עינים עורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי
חושך".
ד.
חיי כנסת ישראל ההולכים ומתחדשים בארץ ישראל מביאים אותנו לחדש
ולרומם את מהלך ההגיון והמחשבה שלנו. הצורה המיוחדת של חדוש זה
צריך שתורגש בכל המקצועות כולם, בין בהלכה בין באגדה, בין בכל ערכי
המדע והמוסר. בין בתפישת החיים והשקפת העולם. התוכן הכללי של חדוש
זה צריך שיהיה: בסוס כל הרוחניות כולה על יסוד החיים הכלליים של
האומה. ובסוס כל חיי האומה על היסוד הרוחני העליון שלה, וההתאמה
הגמורה של חיי החול עם חיי הקודש ושל החיים הגשמיים עם החיים
הרוחניים בכלל.
ה.
תחיתנו הלאומית תקום לתחיה באותה השעה שההארה האלהית תתגלה
בה, באותו הזמן שההאפלה החמרית המקטינה את החיים לא תהיה שלטת על
הכרתנו, וברוח אמיץ נשא את לבבנו להכיר את מעשה ד' הגדול, אשר הוא
עושה עם עמו ועל ידי עמו, ושובו לתחיתו על אדמת הקודש, עם כל
יצוריו. ההכרה הבהירה הזאת, עם כל סדרי החיים המעשיים והרוחניים
היוצאים ממנה, היא יסודה של תחית האומה והמרכז המבסס את בנין הארץ.
דף 414
ו.
אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה
בדרכי המוסר והקשבת האמונה. איננה עדיין תחיה אמתית אם התחיה לא
תחדור בלבבות שהם נתונים למשא נפש רוחני כולו. לתקוות קדושות
שמימיות. אשר מתוך מרחקם מהעולם ויושביו אינם מתמזגים עם החיים
הרגילים. אינה עדיין תחיה שלמה אבל ברור הוא שתחיתנו הלאומית תחיה
שלמה היא, ברור הוא שנצניה הראשונים כבר הם באים מתוך הלשד היותר
רטוב שבחיי עולמים. על כן ברור הוא שתחדור התחיה לכל הלבבות. ברור
הוא שתחדש הארה בכל החוגים הרוחניים. בכל ערכי הקודש, בכל הגיוני
הנשמה.
ז.
אנחנו צריכים לבאר את כל התוכן הזה של שאיפת תחית הקודש. לכל
פרטיה, לכל הרחבותיה, הרוחניים והגשמיים. החול כשהוא לבדו. עם כל
תפארתו המפורסמת, הרי הוא מערכה של תהו ובהו. אשר לא תמלא הנפש
ממנה, ואין לה ערך כי אם כשיופיע אור הקודש העליון עליה. כל העוז של
החיים ימצא אז את בסיסו האמיץ על ידי אור הקודש שיתפלש בחיים
הלאומיים וכל מעבדיהם. ולשם כך אנו צריכים לעבוד. ההגדרה הברורה מהו
תוכן הקודש ומהו תוכן החול היא אחד מיסודי העבודה
ואם חסרים אנחנו אופני הבטאה למגמתנו העליונה, שהיא העמדת הגבולים
שבין הקודש ובין החול. כדי לתקן ולשכלל את שניהם, כדי לחברם ולזווגם
במעמד היותר הגון לתקון עולם, לתקון העולם הכללי של האנושיות ולתקון
עולמנו אנו. שהוא סוף כל סוף משמש מרכז ואבן פנה לתקון העולם
האנושי ככלל, אל נבהל מפני אלמותנו. צריכים אנו להתגבר בכל כחנו על
המחלה הזאת. של האלמות, וחייבים אנו להאמין כי גם ההגה הכבד שלנו, גם
המלול הבלתי מחוטב, יעשה את פעולתו בצורה חשובה. מפני גדולת האמת
שלו, וסוף כל סוף תבא ההבטחה של פתיחת הפה, זאת המגמה המבוטאת
בתפלה: "ופתחון פה למיחלים לך", הגוררת אחריה "שמחה לארצך וששון
לעירך, צמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך, במהרה בימינו".
ועלינו עוד לדעת, שכל המגמה של ההרחבה הבלשנית כולה. בין של
הספרות הכללית, בין של ספרותנו אנו, ביחוד החלונית, עם כל חדושיה. אינה
כי אם הכנה גדולה לשפור המלול שלנו, לתן את האפשרות לאותו המפעל של
דף 415
העמדת הגבולים של החול והקודש בכל ערכיהם והגלוי הזה יופיע ע"י
העמדת יסוד הקודש בחטובו בתוכה של התנועה הלאומית שלנו. שנקראת
בשם תנועת התחיה. שנכרים בה עכשיו רק ערכי החול. וערכי הקודש. שהם
יסודי חיותה. הם בה בלועים. גנוזים וטבועים. מעורבים בתערובת מבוטלת עם
ערכי החול, ועל כן מתעוררים ככה חכוכים ותסיסות ואי התאמה צריכים
אנחנו לחדש מעשי בראשית; להבדיל בין האור ובין החשך. בין הקודש ובין
החול. לתן לכל אחד את גבולו וצביונו ולאחדם יחד באחדות הרמונית. כשכל
אחד ממלא את תפקידו בכבוד ושלום
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ודוקא היום ההוא יודע לד'. ולעת ערב
יהיה אור,
ח.
תחיה חדשה מוכרחת לבוא לעולם. תחית הקודש מוכרחת היא להופיע. כל
מה שמתעורר עכשיו צורה חלונית גסה הוא לובש. וצורת הקודש. שהיא
הגורם לכל צורותיהן של התחיות השונות. שיופיעו ויצאו לעולם. היא כבושה
ועלומה, יד חזקה צריכה לבא. שתגאל את הקודש ממאסרו ותציג את אורו
לעיני העולם כלו, כדי להחיות על ידו את כל התחיות כולן, כדי שתהיינה
תחיות אמתיות. תחיות נותנות חיים, לא תחיות מדומות שנותנות רק צלצול
פרפור לבד וכל רוח חיים של אמת אין בהן.
המציאות שמהלך תנועת התחיה הנוכחית שלנו היא חלונית יותר מדאי.
והצד המקודש שלה אין קולו נשמע הרי זה אין צריך באור. בכל פנה שאנו
פונים אנו רואים בה עובדין דחול. הגיונות של חול, רגשות של חול. ספרות
של חול. והיכן הוא תוכן הקודש שבחיינו? היתכן שגז ועבר. נמחק מן
המציאות ואיננו? היעלה זה על דעת שום אדם, היודע ומכיר את המציאות
הכללית? היסכים לזה שום אדם שיש לו איזו ידיעה כל שהיא בתולדות
ישראל? חבוי הוא כח הקודש שלנו, גנוז הוא בנשמתנו הפרטית ובנשמתה
הכללית של האומה. טרוד הוא לשמור על הקיים. לשמור את האומה מכליון
ואבדון, אבל לא התעורר ליצור ולחדש את החדוש הרם והקדוש המוטל עליו
לחדש עתה, לעת דרישתה של התחיה.
אמנם כך הוא דרכו של עולם, הכח החלוני בא הוא בתחלה, "מעיקרא
חשוכא והדר נהורא". ו"קליפה קדמה לפרי". באו גדולי חול ותפסו את
מעמד
החיים, והם הם מכשירי הקרקע לגאוני קודש להגיד את אמרתם. לגלות את
מצפונם ולהרים את כח ידיהם לפעול ולעשות. מה המה ראשי העובדים
דף 416
בתחיה. אם לא גדולי חול, וכן ראשי המעוררים להשכלה כללית בדורות
ההשכלה הקודמים. אם לא מעוררים לעבודת חול שנשתכחה מישראל? ומה
הם המעוררים האחרונים. ראשי התעמולה והספרות, אם לא עובדי החול
והמדברים בשמו בכל ערכיו. ולא עוד אלא שגם הקודש הנשוא בפיהם איננו
הקודש השרשי, היסודי. אלא הקודש שבחול. "חבת ציון" היא הבעה של חול
לתוכן קדוש. הציוניות והלאומיות, ההולכת ומרחבת את צעדיה, עם כל
הספרות, האמנות והשירה שלה, איננה כי אם תוכן של חול לרעיונות, שיסוד
הויתם וחיותם הוא בקודש. מפני שהאומה היא קדושה, ארצה, שפתה, מהותה
וערכה. צפיתה ושאיפתה, הכל הוא קודש. אלא שהקודש הזה יש לו גם כן
גלויי חיים של חול. ואת גלויי החיים החלוניים היינו באמת חסרים, נשתכחו
מאתנו במשך כל הריסת הגלות, והנם באים ושבים אלינו קמעא קמעא. אבל
היוכל החול לבדו להחיותנו? דבר של בדאות הוא אם נחשוב ככה, זיוף אנו
עושים בעצמנו, אם נעמוד על מצב זה. לא עולמנו הפנימי ולא העולם הכללי
של האנושיות יוכל להכיר אותנו בצורה זו החלוניית בתור חטיבה עצמותית,
שהיא אינה עשויה להתגלות ביחש לנו כי אם ע"י אורה של התכונה האדירה
אשר להקודש.
ט.
מוכרח הוא החזון של תחית האומה ובנין הארץ להופיע בכל הדרו בכל
עומק הקודש שבו, ואם אין החזיון הגדול מתגלה לנו כעת בטהרתו. מפני
העננים הרבים המכסים את שמש הצדקה הגדול הזה, הנה הולך הוא ומתפתח,
והננו קרואים לעבודת הקודש המיוחדת הזאת. לתן כח לחזון התחיה שיצא
לאור החיים בכל הדרת קדשו.
השאלה היא רק : כיצד, באיזה דרך נלך לבסס לנו את המעמד. אשר על ידו
ילך אור התחיה הלאומית, שאנו רואים אותו בהתחלתו עם כל מפריעיו, להיות
פורח ועולה בכל שגובו, וכיצד נביא אנחנו בפועל ידינו את השמים הפרושים
עליו לידי מצב של טוהר.
י.
כל המחשבה של בחירי האומה בזמננו צריכה להיות מרוכזת בישועת
ישראל ההולכת ומתגלה על ידי בנין האומה בארץ ישראל.
דף 417
תחית האומה. שיצאה מתוך אמרה חלונית, מוכרחת היא להתגלות בכל רוח
הקודש שלה. ואז תבוא למגמתה.
הצדדים הרוחניים החלוניים, שבתנועת התחיה הלאומית ובתנועת ההשכלה
בכלל, מוכרחים להתעמק. להתעלות ולהתקדש. ולבוא לידי אותה המגמה של
תקון החיים, והופעה חדשה על העולם הישראלי והכללי צריך שתצא על ידי
כל אלה.
יא.
אם הרעיון של התחיה הלאומית שלנו לא היה כל כך רם ונשא, עד שיש בו
תוכן של חזון עולמים מקיף את האנושיוח כולה ואת ההויה בכלל, לא היינו
יכולים כלל להיות מקושרים אליו בכל כך פנימיות של נשמה.
אמנם כל מה שאנו יותר חודרים לעומק החזון הזה, כל מה שאנו מחפשים
יותר בנתיבותיו הרוחניים ובהתפשטות עלילותיו בחיים ובעולם, ביתרונותיו
ובמגרעותיו גם יחד, רואים אנו בו חזון הפלאים המיוחד, שאנו באים על ידו
באותו שטף האורה שכל האידיאליות המציאותית היא קשורה עמו ובשביל כך
הננו בכל שעה מתנשאים לעומתו והננו חשים בו את יסוד ההצלה של האומה
בפרטיותה, של האנושיות כולה. ושל יסוד המחשבה והשאיפה העליונה. נשמת
היקום, החוצבת להבות בגבורתה ומעודדת כל נשמה בתפארת חסדה. חנה
ויפעתה.
יב.
הרבה מאוד חייבים אנו לבאר על דבר מהותה של תחית האומה, השגורה
עתה בפי כל הרי אי אפשר להכחיש את מציאותה. שהרי אנחנו רואים מצד
אחד את ההתעוררות הגדולה לרעיון הלאומי המתגבר ועולה בישראל, ביחוד
במה שהוא מתחבר לנטית בנין האומה בארץ ישראל, ומעבר מזה אנחנו רואים
את המאורעות של העולם ותוצאותיה של המלחמה הגדולה שהביאו את המצב
המדיני שלנו בארץ ישראל לידי הכרה. ואיך שלא יהיה חשוב אצלנו הערך
דף 418
המעשי שיש בזה, אבל הערך המוסרי של ההתעוררות הגדולה המתפשטת
בארצות הגולה לעלות לארץ ישראל ולקשר את חלקי האומה הפזורים עם
הרעיון של שיבת ציון, זהו בודאי מאורע גדול. ובכל זאת, אנחנו רואים
בעצם הרעיון, ליקויים כל כך גדולים, עד שאנו נרתעים לפעמים מרוב התוהו
שבו. כל אלה הדברים חייבים הם להביא אותנו לידי מחשבה בעלת תוצאות
מעשיות ועיוניות, לדעת מה היא חובתנו לעשות בעת הזאת.
והנה, בעצם הרוח הנושב בתוכן של התחיה הלאומית, מוצאים אנחנו בו
ליקוי, שרק צדו העליון הנובע ממקור הקודש, מקור חיי האומה
ומציאותה בעולם ויסוד כל תקוותיה, זה אינו מתגלה כלל וכאילו נחנק רוח
החיים הגדול שבנשמת האומה ביחס לתחיתה. ועל כן אין לנו עצה אחרת כי
אם לשוב ולהחיות את רוח התחיה הלאומית ממקור הקודש. אבל דרך תחיה
זו לא יוכל לבוא לידי גילוי כי אם על ידי מה שנחזק ונקיים את כל התוכן של
ההתעוררות אשר לתחיה הלאומית מצדה החילוני, אבל כשנכניס אליה זרם
של חיי קודש בחישוף המקור העליון שלה.
דף 419
דף 420
אגדות רבה בר בר חנה
דף 421
א.
הולכי ים החכמה האלהית המה נחותי ימא . והעיקר נלע"ד שהמה הנשמות שהיו
מתגלים לו ללמדו חידושין ורזין דאורייתא בהנהגה האלהית. או מלאכי השרת, שהם
נחותי הים הנודע. והם הודיעו לו מהות כח הטומאה שמטבע לספינתא, שרוצה
להטביע חס וחלילה את כנסת עם ד', והוא מכוון לענין כח הטומאה של אותו האיש
יש"ו, שעיקר
הכפירה הי' כי אף שהתחיל השי"ת לגדל את ישראל מאסם אח"כ חס וחלילה.
וכאמת אם היה
כך. הלא השי"ת יודע עתידות, והיה חס וחלילה כ"ז רק רע ונקמה כל הגדולה
שעשה לנו. אחרי
שלא נתקיים בידנו חס וחלילה, רק גרם לנו שנאת העמים וקנאתם, והיה לפי דעתו המובהלת
רק
מחוץ נראה כחסד ובאמת היה עצם הדבר לדין ונקמה אבל כל עיקר ראיתו הוא מהנראה
לעינים כי עזב אותנו השי"ת ביד עמי הארץ. אבל באמת ידענו כי עיקר התכלית
וגילוי
כבודו ית' יצא רק מזה אשר ישראל יתפזרו בין האומות עד יתום פשע, ותתפרסם השגחתו
ית' בגלות ג"כ על עמו. וגם הגלות מוכרח כדי לכלול ג"כ ענין עולם הזה
בקדושה, שלעת
הגאולה יהיה העיקר הרוחניות, וכדברי חז"ל "ימים אשר אין בהם חפץ אלו
ימות
המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה" )שבת קנא, ב(, ע"כ כאשר רוצה שיוכלל
עולם הזה
ג"כ בשלמות הניח אותנו בהסתר פנים ונשמור מצוותיו בעסקי עולם הזה. ומשתי אלה,
דהיינו
השגחתו ית' בגלות על עמו והגלות דוקא תכין את הגאולה, וצירוף עולם הזה עם עולם
הבא, זהו
סוד יחוד שמו ית' הכולל כל המדות, ובזה מתגלה כבודו ית' איך הוא המוציא כל צבא
הנמצאים, ועי"ז מתאמן שמו ית' בכל הצדדים, בין בדין בין ברחמים. בין בגשמי בין
ברוחני. וגם מתברר שהממשלה לו נצחית, שכל מה שאפשר להיות מהיפוך וסתירה מצד
הסיטרא אחרא כבר יצא אל הפעל, ונראה איך שהכל עבדיו. ע"כ כשמתגלה זאת החכמה
שוב לא
אהני לרמאה ברמאותיה, ונייח.
וז"ש האי גלא דמטבע לספינתא, ובאמת הוא רצה להטביע הספינה. כי החכמה היא
המים, מי הים. אכל לנו נמסר לעשות מלאכה במים רבים ע"י כלים שהם המצוות.
והרוצה לבטל את המצוות המעשיות רוצה להטביע בים את כל הספינה. אבל עיקר
המצוות מיוסדות על בחירת ישראל מכל האומות וזכר יציאת מצרים. ע"כ בא זה הגל
הטמא
ומתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישיה, לומר שרק ברישא היה חיוורתא.
הנהגה הנוטה ללובן החסד, אבל באמת היה אש שורף כיון שלא היתה שלמות וקדושה
דף 422
נצחית. כיון שנפלנו לבירא עמיקתא ונתפזרנו באומות להנתן תח"י אבל מחינן ליה
באלוותא דחקיק עליה אהיה אשר אהיה, שהוא איך שעיקר הקדושה האלקית
מתגלה מהשגחת השי"ת עלינו בגלויות. ובזה יתכלל דינא ורחמי. ותתהפך חשוכא
לנהורא י"ה. שהלא "בי"ה ד' צור עולמים" "עולם הזה
כה"א עולם הבא ביו"ד" ,מנחות כט.
ב(, ומצד י"ה אנו צריכים ליחד ב' עולמים, וזה א"א כ"א ע"י
הגלות ומזכיר שם מלא
אח"כ. לאמר שדוקא מאהיה אשר אהיה וי"ה. דהיינו השגחתו עלינו בגלות
ותכלית
הגלות. שהוא ליחד שמים וארץ עולם הזה ועולם הבא. הוא סוד השם המלא, המתפאר בענפיו
וכלול בכל הקדושות ועי"ז מתגלה ממשלתו על כל צבאות מעלה ומטה. וזהו צבאות,
ונודע נאמנותו בעולם הזה ועולם הבא, וזהו אמן אמן, גם נודע נצחיותו איך שלא ישתנה
לעולם. ורצונו לא ישתנה חס וחלילה כי דברו נצב לעד לעולם וכאשר יכוהו במטה האלקים
זה.
נייח זה הכח הטמא ולא יכול להרע. רק עוד מעט ואין רשע וצדיקים יירשו ארץ )תהלים
לז כט(.
חסר ציטוט הגמ' ריש עמ'
ב.
כבר אמרנו שהגלים הרוצים להטביע הספינות שהולכות בים. ומבקשים להשחית
העולם. הם כוחות הטומאה המתפרצים מאדוניהם ומבקשים לאבד את העולם והנה זה
לעומת זה עשה האלהים. וככוחות הקדושה לפרטיהם כמו כן כוחות הטומאה הנוגדים
אותם. כענין י"ב שבטי י"ה ושנים עשר נשיאים לבית ישמעאל. וכמש"כ
"יצב גבולות
עמים למספר בני ישראל" )דברים לב ח(. והנה מחנה ישראל תלתא פרסי )סנהדרין ה.
ב(.
והוא בעשיה. ונודע שעשיה סוד אחדות, ויצירה עשרות. ובריאה מאות. כי כל מה
שיתעלו הדברים בקרבתם לשרשם כן הוא גודל אורם וריבוי זיום ותפארתם. ע"כ
בבריאה, שהוא מקום נשמותיהם של ישראל. הויא שיעור מחנה ישראל תלת מאה פרסי,
א"כ ג"כ זה לעומת זה ספי' הסיטרא אחרא וכוחותיהם תלת מאה פרסי. אמנם
נודע
שהרשעים הם בפירודא, וכמש"כ בעשו . "נפשות" ,בראשית לו ב( כי
יתפרדו כל פועלי
און, והשי"ת לא יניחם להתחבר, ע"כ בין כל בחינה מהם יפסיק כח הקדושה.
שלא
יתחברו יחד לטשטש העולם. וז"א בין גלא לגלא תלת מאה פרסי, כי הקדושה
הכללית של כל מחנה ישראל מפסקת ביניהם, ומעכבת על ידם שלא יצליחו ולא יחרוך
רמיה צידו, ורומא דגלא תלת מאה פרסי, שזהו שיעור רוממותו וקומתו בשורשו.
והנה כוחות הרע רוצים לצוד נפשות ישראל, אותן הנשמות העשוקות הנופלות בידם,
ועי"כ יבוא להם שפע וקיום. ואמר זימנא חדא הוה אזלינן באורחא, לא אמר אזלינן
דף 423
בספינתא. שהכונה שלא נחת בים החכמה. כי להבחין עניני הסיטרא אחרא אין צריך לים
החכמה. כי הם בתכלית השפלות נגד הקדושה, ובחינותיהם יתחילו אחרי כל מעלות
הקדושה. ונמצא ששם במקומם אין המקום מלא דעה כמים לים מכסים. רק אזלינן
באורחא במקום שהנהר נחרב ויבש, לדעת ענינם וכוחותיהם וחזינן מרבעתא
דכוכבא זוטא, כי ישראל נמשלו לכוכבים )במד"ר ב יא(. והשיג מעלת נפש א' מקטני
ישראל שנשבו ע"י הקליפות. וראה כי ממנו להם די שפע וקיום כל בחינותיהם. כי
נודע
שהכוחות הרעים נמשלו לדבורים. וכמש"כ 'וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים'
,דכרים א מד(. וכה"א 'סבוני כדבורים' )תהלים קיח יב(. וכדחז"ל שהדבורה
מתה
בנשיכתה ,תנחומא שלח(, כמ"כ עליהם נאמר 'אשר שלט האדם באדם לרע לו' )קהלת ח
ט(. כי עי"ז המה כשלו ונפלו. רק שהם שמחים בהצלחתם לשעתם. והחרדל הוא מזון
לדבורים כדחז"ל בפ' לא יחפור ,ב"ב כה, ב( הרחק דבוריך מחרדלאי שהן באות
ואוכלות
לגלוגי חרדלאי וכלל כוחות הרע המה ד' מדרגות. כנגד ד' מעלות אבי"ע, וכנגד
חו"ב
תו"מ כנודע וראה שע"י נפש קטן מישראל יש להם מקום שפע לכל מחנותיהם
דהיינו
כמבזר ארבעים גריווי בזרא דחרדלא, נגד כל ד' בחינותיהם, שכל אחד כלול
מעשרה ואע"פ שמתחילה דיבר במאות. מ"מ כשבא לדבר נגד בחי' הנפש הנופלת
כידם.
אין הנפילה לנשמה שהיא בבריאה כי שמה לא תגיע יד זרים, והוא סוד היין המשומר
)כרכות לד. ב(. רק ביצירה, שהוא סוד טו"ר. שמה יוכלו לקנן ולהשליך חכה.
וז"ס היכל
מלך, כי מלך הוא בחי' ז"א המקנן ביצירה. ומכש"כ כשרוצים לחוטפו למזון
להם. וכחי'
המזון הוא מדרגה אחת פחותה מהניזון. שהם רוצים לבלע חיים. כמש"כ 'אזי חיים
בלעונו' )תהלים קכד ג(, לא בדרך יניקת שפע שהמניק קיים ומעולה מהיונק. רק בליעה
ממש באופן שהוא יהיה לחמם, ע"כ באמת משפילים אותו לערך יצירה כשהם עסוקים
בבחי' בריאה שלהם. וכענין שכ' העקדה בפ' המן )שמות שער מא( שענין המזון הוא
במדרגה אחת פחות מהניזון. ע"כ הוא ממש עשרות נגד המאות ויש בו ארבעים גריווי
דחרדלא למזונם. אבל הוא רק מקום מוכן לזריעתם. לזרוע ראש ולענה, ולא שפע מוכן.
כי הנופל בידם הוא רק נותן להם חיות אם יוסיף טומאה וחטאים שהם מזונות מרים
שלהם לקיומם. או כשיוחלט ברשע או אפילו מצותיו להם נתנו להוסיף להם עוצמה
בימין שקר
והנה באו לראות בתמונה הטמאה כדי להבין ענינם ואיך להשמר מהם. אך צריך
לשמור שלא ידבקו בו חס וחלילה, ע"כ ביארו החכמים ז"ל שצריך לעבור במרוצה
במקום מחזה
הקליפות. שלא ידבקו בו חס וחלילה. והנה ראה ראשית מלאכתם איך יצודו ברשתם, ועוד
להם
דברים רבים מה שיעשו מהעשוקים כשלא ישתדלו עצמם לצאת ממאסרם. אך שיער כי
אין להסתכל יותר בהם ולא לפנות אל האלילים. כי אש זרה מהבל ביש שלהם שורף
ומכלה, ע"כ אמר אי דלינן טפי הוה מקלינן מהבלא, כסוד 'יש הבל שנעשה על
הארץ' )קהלת ח כ( כי כל ענינם הוא רק הבל, וענין הבל הוא רק הכנה לדיבור, כי לא
דף 424
שלם הדיבור בהם, שכל ענינם הוא מפני שלא נשלמו מקדושת השבת, כנודע דחז"ל
שע"ש בין השמשות נבראו המזיקין )אבות פ"ה ו(, ולא נשתכללו ופגומים הם
ובהבל יסודם.
ורמיא ליה גלא קלא לחברתה : חברתי מי איכא מידי בעלמא דלא שטפתיה,
דניתי אנא ונאבדיה, א"ל : פוק חזי גבורתא דמרך דאפילו מלא חוטא דחלא לא
עברת זה נודע כי גם הנשמות הנופלות בידם, מ"מ כ"ז שהם בתוך הגוף אינם
שולטים
בהן ממש, כי הן קשורות בענין הבחירה, ויוכל לשוב כשעה קלה בתשובה אמיתית. אז
מוציא מהם כל אשר גזלו. ובאמת הוא דבר נפלא כי עם תוקף גבורתם ועזות פניהם, שהם
מנצחים דברים גדולים מופשטים מחומר ופוגעים בם, מ"מ אינם יכולים להיות למפגע
להשוכנים בתוך הגוף. והנה נמשל הגוף ליבשה הגלויה, ואמר מי איכא מידי בעלמא
ולא שטפתיה, כי שטף עד צואר יגיע, מ"מ אולי נשאר מה בעלמא דהיינו הבחירה
שבנפש שבתוך הגוף, וניתי ונאבדיה. אך משיבה שהוא רק גבורת השי"ת, דמלוא
חוטא חלא, שהוא חול ועפר הגוף וכוחותיו, אשר במה נחשב הוא, ומ"מ לא יעברנהו,
וזש"ה 'האותי לא תיראו נאום די, אם מפני לא תחילו, אשר שמתי חול גבול
לים" )ירמיה ה כב(, שהוא מדבר ממש בים הגשמי, ורומז ג"כ לדברים עליונים
מזה,
שעיקר הנפילה הוא ע"י יאוש שאומר לו היצר הרע כי א"א לו לתקן את אשר
עיותו אחרי
אשר כ"כ נפל בידו וגבר עליו, אבל באמת 'שמתי חול גבול לים חק עולם',
ששמתי החק ע"י כח הבחירה, שהוא עיקר החק הכולל לעולם, 'ולא יעברנהו'.
א"כ
ראוי להתחזק תמיד ביראת ד', ואפילו הרבה לפשע, כי יש תקוה לברח אל היבשה כ"ז
שהאדם בחיים, ולא יוכלו גלי הים זועף להשיגו, כשיכרח לחסות בצל הבחירה, כי
ע"ז
לא ניתן להם כח ושליטה.
דף 425
ג.
בא לומר מה שראה כח הרע הבא מתשוקת ההמונים לשום זהב כסלם, וכל תשוקתם
אינה כ"א לבנות בתי חומה. ולקמץ בממונם שלא ליתן לכל דבר צדקה, והם מחשבים
שהמה בוטחים במה שישימו על עפר בצר, ויבצרו העיר אשר דרים בה בחומות גדולות.
ובאמת זהו עיקר חורבנם, ולא תועיל להם שום הצלה לעת פגע, כי כח המשחית מוכן בזה
גופיה שהם מסירים בטחונם מה', ושמים מבטחם בכח ידם. ונודע כי מיושבי מחוזא
העשירים היו אנשים כאלה נמצאים, כדאמרי' בר"ה )יז א( 'ופניהם דומין לשולי
קדרה,
אמר רבא : ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנום' אמר שאף שהלילית
עצמה עיקר משכנה במקום חורבן ושממון, כדכתיב 'שם הרגיעה לילית' )ישעיה לד יד(.
ואין רצונה בישוב העולם. אך ישוב המביא לידי חורבן כחורבן דמי, ועל ישוב כזה היא
שמחה.
אמר כי הורמין בר ליליתא דהיינו מורשה אחד מכוחותיה, לשון הורמנא ורשות, הוה
רהיט אקופי דשורא דמחוזא, כי משכנו על ראשי החומות הגבוהות, אשר בני מחוזא
הטפשים הרימו מגדליהם לתלפיות, וסוברים כי הם מישבי עולם ואינם כ"א חרובי
קרתא.
כי עי"ז השגחת השם ית' והצלתו נמנעת מהם, ולא די שלא יועילו להם מבצריהם, עד
שלא יצטרכו לשום עזר בבא עליהם אויב, אלא שגם חילים ורוכבי סוסים ג"כ לא
יוכלו
למלט נפשם, תחת אשר אם לא שמו מבטחם בארמונות ומבצרים היו נשמרים ע"י
ההשגחה האלהית, ועתה גם כי רהיט פרשא מתתאי ורכיב סוסיא לא יכול לו לגרש
כח המבחיל השורה דוקא במבצריהם. ומספר איך שנותנים כח לחבל בין בכלל בין
בפרט, כי יש שכ"כ גדלו בתאוות חמדת הממון עד שאין להם שום רצון אחר כ"א
להרבות הון ללא תכלית, ואפילו אם יהיו חשוכי בנים שאין לו מה לדאוג לבניו אחריו,
וגם כשיהיה לעת זקנותו וחלישות כוחו. שכבר עומד הוא על פתח קברו. ורואה הוא
שקרבו ימיו לעבור את העולם לעולם אחר, עכ"ז אע"פ שהוא מלא שפע המספיק לו
כהנה וכהנה עד שאין לו מקום להחזיק כל עשרו, עכ"ו הוא מדקדק על פרוטה שלא
ליתן
לצדקה לעניי הארץ, וכ"כ גובר עליו כח הטומאה עד שאפילו ביום מותו לא יניח
כלום
לשום דבר שבצדקה, להחיות נפשו העלובה בעולם הבא. והאנשים האלה המה מרכבה
להורמין בר ליליתא. שעל ידם הוא מתחזק להרבות בבנין ע"מ לסתור ולהחריב את
אשר נתישב, כדי שיגדל השממון והחורבן. והנה אנשים כאלה, כשהם חשוכי בנים, יש
דף 426
להם לדאוג לנפשם, שאם אין ברכה להם מצד גופם, יראו עכ"פ שלא תהיה נפשם עקורה
מפיהם של צדיקים אבל כשגם פירות של מע"ט אינם איתם, נמצא שהגוף גם הנשמה
שניהם עקורים כפרידה שאינה יולדת ואין בה סי' ברכה כדחז"ל בפ"ק דקדושין.
וז"ש
זמנא חדא הוה מסרגאן ליה, מוכנים לרכיבתו, תרתי כודנייתא, היינו חשוכי בנים,
שהוא ריקן מכל מצוה, והנשמה שלו ג"כ כודנייתא דלא ילדה. וקיימין אתרי גישרי
דדונג, הכונה שעומדים לעבור מעולם לעולם. ושניהם מרגישים כי כוחות הגוף
מתמוטטים והנפש ג"כ סר צילה ממנה. כדברי הזוהר. ואין שלטון ביוה"מ. והם
מלאים
עושר ושפע. אשר זה עצמו משכרתו ביין גאונו וזהו דנקיט תרתי כסי דחמרא בידיה,
שהשפע הוא יותר ממה שיוכל לקבל, וא"צ כלל למילואו. ומוריק מהאי להאי,
ותחילה אמר ושוור מהאי להאי ומהאי להאי, שכח שלטנותו מקפת את הגוף ואת
הנפש, כי לפעמים יחזק כח קמצנותו ע"י מה שאומר לו שצריך לחזק גופו הנחלש
מזקנה,
ולפעמים אומר לו שצריך לפזר זהב וכסף על שרים ושרות לשמח בהם נפשו העגומה.
ולמה יתן לצדקה אחרי שמוכרח הוא להוצאות אחרות. וכמו כן תרי כסי דחמרא
הכונה שעסקיו פי שנים מצרכיו, ומוציא כסף על עסקיו כדי להרבות עוד הון. ומחשב
בדעתו שהוצאתו רבה כי צריך הוא למשרתים ובנינים לעסק זה ולעסק זה. ולוקח ממון
מעסק זה ונותן בעסק זה, ולפעמים מהפך מטרתא. אך לא נטפא ניטופתא לארעא
לזולתו לעניי ארץ, רק בכוסו אשר יתן עיניו בו, ואותו היום 'יעלו שמים', שהוא
יוה"מ. שהנפש תעלה שמים. והגוף 'ירד תהומות', ועכ"ז לא תסור קמצנותו
ממנו. יען
הורגל כה כל ימיו ואביק בה כמינות דמיא. ויען כי לא יתן צדקה פדיון נפשו. ע"כ
שמעו
בי מלכותא של מעלה וקטלוהו, כי לו עסק בצדקה הוסיפו לו חיים. כדחז"ל 'וצדקה
תציל ממות ולא ממיתה משונה כ"א ממיתה עצמה' )שבת קנו ב(, 'בן צדקה לחיים'
)משלי יא יט(.
דף 427
ד.
הנה יסוד התורה הוא ללמוד אותה לשמה וללמוד בקביעות. לא דרך מקרה. והלומד
בקביעות לומד לשמה. משא"כ הלומד שלא לשמה לומד רק דרך מקרה, כדי שידע
להזדיין בפני הבריות בתלמוד תורה. והנה אמרו חז"ל שהר תבור היה עליו תלמוד
תורה
רק לשעה כדאי' כמגילה כט,א. והנה דרך הלומד תורה שלא לשמה, שהוא מעיין לפי
שעה בכל ד' חלקי התורה, שהם פרדס. כדאי' באור נערב )ח"א פ"ו(
להרמ"ק ז"ל בכת
החוטאת שמגובה לכבו אומר שלו יאתה להיות שלם ג"כ בקבלה, כדרך שמשלים עצמו
באיזה חכמה. אבל כיון שאין כונתו כ"א להתיהר, ע"כ תמיד כשקורא בקול
ומדבר בדברי
תורה לא יעסוק בחלק הפשט, שהפשט הוא דבר השוה ורגיל בכל אדם ואין לו מקום
להתיהר עי"ז. ע"כ עיקר עסקו הוא רק לפרסם עצמו בג' חלקי דר"ס,
ומהפשט יסיח
דעתו. משא"כ העוסק כתורה לשמה, שהתורה עצמה חביבה עליו, אז כל עניני התורה
שוים לו, דרוש ופשט ורמ"ס. והנה גם בג' חלקים שהוא עוסק להתיהר לא יעסוק
בכללותם, וכדברי חז"ל ע"פ 'ורועה זונות יאבד הון כל האומר שמועה זו נאה
וזו
אינה נאה מאבד הונה של תורה' )עירובין סד, ב(, וזה העוסק בתורה להתיהר לגמרי אינו
עוסק כ"א כאותם החלקים שמשער שעי"ז יהיה לו תפארת וכבוד בין הבריות,
ועי"ז אין
התורה מקדשת מעשיו. ועי"ז מתחלל שם שמים, שלא די שאינו גורם לקדש שם שמים,
ולתקן את אחרים. רק אדרבה אחרים מוסיפים סרה בראותם דרכיו מקולקלים. והנה
משעברו ישראל את הירדן קבלו את הערבות בשלמות, כדברי חז"ל בסוטה )לז, ב(,
וענין
הערבות שכ"א יראה לתקן את חבירו. וזה שע"י התורה הוא מקלקל לאחרים,
כדברי
חז"ל ביומא )פו. ב( : ה"ד חילול השם, וכדה"כ 'באמור להם עם ד' אלה
ומארצו יצאו.
)יחזקאל לו כ(, הוא מנגד לתכלית ברית הערבות המיוחסת לירדן.
והנה אמרו חז"ל : הראם קרניו נאות ואין כוחו גדול )ספרי, ברכה יז(. והיינו
שההולך
רק אחר שיחה נאה ויופי ולא יראה לחזק כח קדושת נשמתו בכח דברי תורה אמיתי
ויראה, והיינו אורזילא שלומד רק מה שהוא תפארת ונוי לפני הבריות, ולא מה שיוסיף
כח נצחי לנשמתו בכח וחוזק אמיתי, כדכתיב 'תנו עוז לאלהים' )תהלים סח סה(, להוסיף
כח בפמליא של מעלה. ויש רמז בלשון ג"כ שאור התורה מזולזל אצל עצמו,
שהלומד תורה לשמה מכיר מעלת התורה ויקרת ערכה. ויודע איך שמגעת את האדם
לשלמות המופלא שאין למעלה הימנה, ע"כ כל דבר שבתורה חביב ויקר בעיניו, ותלמיד
חכם
יקרים בעיניו, כי יודע ערכם וכבודם, ע"כ אור יקר הוא בעצמו מצד תורת אלהיו
שבלבו.
אבל זה הלומד להתיהר, ואין התורה אצלו כ"א כקישוט חיצוני להטעות את הבריות,
לא
יכיר חמדת התורה וקדושתה, ע"כ היא זילא בעיניו, אע"פ שיודע קצת מאורה,
וזהו
אורזילא. דהוי כהר תבור, פי' שהוא בר יומא כי יעמוד בשקידתו, כי מהרה יזנח
דף 428
דברי תורה כיון שאינו דבק בתורה מצד קדושתה והוא כהר תבור שרק לפי שעה בא
ללמוד תורה, ואין הקדושה מתקיימת בו, וזה אינו לומד בהדרגה להיות עמל בתורה
להיות יגע בתורה. בתחילה למגרס והדר למסבר, מתחילה פשט ואח"כ רמז דרוש וסוד,
כי לא יחפוץ בתבונה כ"א בהתגלות לבו, שהוא יודע דברי תורה הרבה, ובכל תושיה
יתגלע. והר תבור כמה הוי די פרסי, שאע"פ שלומד רק באקראי הוא קופץ ובולע
בלא ישוב הדעת והדרגה מכל ד' חלקי התורה פרד"ס, אבל כיון שאינו לומד כי אם
להיות
לו חן וכבוד בעיני העולם, ע"כ בי משכא דצווריה פי' קולו שהוא מתיחס לצואר
אינו נותן קולו כי אם בג' פרסי, דהיינו בדרוש רמז וסוד, שבו יתנשא לומר שהוא
חכם גדול, אבל הפשט ישליך אחרי גיוו, כי אין לו תפארת בזה. ע"כ לא ידע מקרא
ומשנה
כצורתה, וכל מה שלומד מפשט אינו כ"א כדי שיוכל להיות מתנשא עי"ז בג'
החלקים
האחרים להיות קורא בגרון להיות נגיד שמיה. וגם מאלה הג' לא ככולם יעסוק, כדברי
החסיד בחוה"ל בהקדמה שהכסיל לא יעסוק כ"א באותם החלקים שיזדיין לפני בני
אדם
לפי ענין חבורתו ודורו. ע"כ עיקר מעיינו אינו כ"א במחצית מאותם שלמד
מהג', ובי
מרבעתיי דראשיה, עיקר עיון רישיה ושכלו אינו כ"א פרסא ופלגא, כפי ענין הנצרך
לבריות. ודימה שהתורה כל חלק שבה יש בו ענין הניכר לפני בני אדם וענין שהוא רק
מועיל
לאוהבי השי"ת ושוקדי תורתו באמת. והעוסק בתורה לשמה אין חילוק בעיניו, כי גם
הדברים הנצרכים לבריות יעסוק בהם לשם שמים, משא"כ זה האורזילא יברור רק
הנצרך לבריות ובהם ישים מגמתו. וע"כ לא תועיל לו התורה להעמידו על דרך טובה
ולקדש דרכיו, רק דרכיו ומדותיו מקולקלים, לא די שלא יקיים את תכלית הערבות שנכרת
בירדן להועיל לזולתו בתורת ד' וקיום מצותיו. רק אדרבא כשרמא כופתא ותתגלה
בהתתי' בבואו לידי איזה נסיון, ויראו הכל סרחונו וקלקול מדותיו, גורם להחטיא את
הכריות, ונזכריה לתועלת הירדן, כי המחטיא הוא הפך הערבות
דף 429
ה.
הנה עיקר מדת התורה היא חסד. כמש"כ בנוסח התפילה 'כי באור פניך נתת לנו תורת
חיים ואהבת חסד' אמנם שלמות התורה ושורש האמונה שיהיו כל המדות כלולות בה
בסוד האחדות, וגם מדת האכזריות כשמשתמשים ממנה לקדושה היא דבר המשלים את
התורה, והנה שורש החסד תחילה פועל לאהוב את עצמו. שזהו ג"כ חסד, כדחז"ל
על
שמירת הגוף : בואו נגמול חסד להדא עלובתא וכדכתיב 'גומל נפשו איש חסד. )משלי יא
יז, ויקר"ר לד ג(, אבל כשעל פי התורה מזדמן שצריך למסור נפשו למדות אכזריות
כדי
לקדש שם שמים. ]אך[ אצל איש בעל מדות טובות הוא דבר קל למסור נפשו ועצמו
במקום הצריך, אבל להיות אכזרי על אחרים הוא דבר יותר כבד ומנגד למדות הטובות.
אך כשמזדמן שהשעה צריכה לכך נאמר ע"ז 'ארור מונע חרבו מדם' )ירמיה מח ו(,
ושאול
נכשל בחמלתו על עמלק. אך כ"ז אינו כ"כ כבד כשהאכזריות היא על גוים, כמו
שלפעמים צריך להתאכזר ג"כ על פושעי בני ישראל, שהם נחשבים בנים ממש לכל יראי
ד' וע"ז נאמר 'ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע' )דברים לג ט(, וזאת היא
האדירה
שבמדת האכזריות, ועכ"ז לא נמנעת מחק השלמים, ואינו מתרחק עי"ז מהשלמות,
אדרבא בזה הוא מעטר שלמותו ועולה ומתחזק בעץ החיים. ומזה אנו יכולים להכיר כח
הגבורות הקדושות הנכללות בתוה"ק, שאורייתא בגבורה איתיהיבת. ובאמת. הרואה
מרחוק אדם מתנהג במדת אכזריות אינו יכול לצייר שעוצם עיקר כוונתו לקדושה ולחסד
אמיתי , רק מי שמגיע למעלה זו הוא כא למקום איש כזה ורואה איך כל מחשבתו היא רק
לחסד, הוא מאמין שהוא אחוז בעץ החיים שהוא מקור החסד והרחמים ע"י מדת
אכזריותו.
וז"ש לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא, צפרדע, דהצפרדעים מסרו נפשם על קידוש
השם במצרים, וכדאמרי' כפסחים )נג, ב( שחנניה מישאל ועזריה למדו קל וחומר מצפרדעים
למסור נפשם על קדושת השם לכבשן האש. דהויא כאקרא דהגרוניא, דהיינו שנכללת
בכל מיני גבורות, ש'ששים המה מלכות' )שה"ש ו ח(, סוד שתין פולסי דנורא, סוד
הגבורות הנכללים בו"ק כ"א כלול מעשר, וענין אקרא דהגרוניא מלשון גרון,
שהגרון בו
רמוזים הדינים, ע"כ סוד השחיטה מהצואר, שמגירים ומוציאים ממנו הדינים
ועי"כ
הותר. ואברא דהגרוניא כמה הויא שיתין בתי', רומז לס' בתי דינים, דהיינו שיש
בחי' זו בנפש, שכל מדות הרוח מתלהטים בדינים. ומתאכזר עצמו במס"נ על קידוש
השם. אולם כ"ז אינו כ"א אכזריות על עצמו, אבל גדולה מזו כשמתלבש
כאכזריות על
אחרים לצורך קידוש השם להנקם מאויבי ד', וזהו אתא תנינא שהוא אכזר
דף 430
בלעה, שבטל מדת אכזריות של עצמו נגד מדת אכזריות על אחרים, שהיא אכזריות יותר
גדולה. אך כ"ז הוא כאין כ"ז שאינו צריך להתאכזר על בניו. אבל לפעמים אתא
פושקנצא דהיינו עורב נקבה מלאה דינים ואכזריות על כניה, כעורב שהוא אכזרי על
בניו, ובלעה עד שלא נודע שבא אל קרבו מדת אכזריות לגבי עצמו והזרים ממנו. נגד מדת
אכזריות על בניו. ועכ"ז סליק ויתיב באילנא בעץ החיים. להפריח פרי חסד וטובה
בעולם, כי כל מגמתו היתה חסד וטובת העולם כולו כמה שמבער קוצים מהכרם אמר
רב פפא בר שמואל : אי לאו דהואי התם, שבאתי לכלל מדה זו לקיימה בעצמי, לא
הימניי שכ"ז יעשה מצד חסד וקדושה. וע"ז אמר תא חזי כמה נפיש חיליה
דאילנא,
כי כל הדינים הללו הוא לתכלית חסד, אנו יכולים ללמוד כמה גדול כח החסד עד שכל
הדינים הללו בטלים לגביו ונכללים בו, והמה נחשבים ג"כ על גורל החסד,
ו.
יודיע ענין תלמיד חכם שאע"פ שקלקל מ"מ יש לו תקנה, אף על פי שגדול מאוד
הקלקול
בתלמיד חכם שסרח, כדאשכחן כאחר, שמ"מ אמרה תורה 'מצילין את אחר בשביל תורתו',
כהא
דמצילין תיק הספר עם הספר )קה"ר ז יח(. וכדאמר שם כחגיגה )טו, א( ע"פ
'לא יערכנה
זהב וזכוכית מה כלי זהב וכלי זכוכית אף ע"פ שנשברו יש להם תקנה, אף תלמדי
חכמים אע"פ
שסרח יש לו תקנה'. ודימה ענין תקנתו לזכוכית שנשבר להורות על ענין גודל קלקולו, כי
באמת זהב ג"כ יש לו תקנה כשנשבר, ולמה צריך להורות על זכוכית, אלא ששבירת
הזהב
אינה מגרעה אותו כ"כ ממעלתו, דמ"מ דהכא הוא, אבל זכוכית עיקר שלמותו היא
צורתו,
וכשנתקלקלה צורתו נפסד לשעה לגמרי, ומ"מ ע"י מלאכה והיתוך יש לו תקנה.
וזה
יורה שאפילו נתקלקל הרבה מאד, מ"מ כח נפלא יש בקדושת התוה"ק, שמעלתו
מתהומות הארץ ומחזירתו אל הקדושה, ואפילו דואג ואחיתופל לסוף באים לחיי עולם הבא
)סנה' קה, א(, והיינו שקדושת התורה חופפת ואינה מנחת שהקלקול ישלוט לגמרי בנפש
עדי אובד, ואע"פ שיגבר הרבה ע"ע כח הטומאה חס וחלילה, מ"מ פנימיות
הקדושה שנשאבה
בנפשו מאור התורה פועלת להמציא לו אחרית ותקוה, וגם כי 'יזקין בארץ שרשו וכעפר
ימות גזעו. מריח מים יפריח' ,איוב יד ח ט(
ואמר שבהליכתו בספינתא לשוט בעניני הנשמות שהמה המהלכים בתוך הים. אלא
שהנשמות שהן בגוף נקראים הולכי הים כאניות, והמשוללים כבר מהגוף המה
דף 431
נמשלים לדגים. ועתה מדבר ממצב הנשמה של תלמיד חכם שקלקל דרכיו הרבה. ונודע
שעיקר האדם הוא החוטם שבו החיות תלוי. וכדברי הזוהר בחוטמא אשתמודע פרצופא,
גם כח הריח הוא כינוי לאור החכמה, שהריח הוא ג"כ יותר רוחני מכל חושי הגוף,
וכדחז"ל 'איזהו דכר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו. הוי אומר זה
הריח'
)ברכות מג, ב( ואירע בתלמיד חכם אחד שעלתה טינא בלבו ע"י מחשבה רעה שקננה
בשכלו,
וזהו דאכלה טינא באוסיה, ששרץ נכנס בחוטמו ונתקלקלו מעשיו עי"ז עד שנדחה
מקדושת התורה ודחוהו מיא ושדיוהו לגודא, כדברי הזוהר דמי שאינו ראוי לאור
התוה"ק איכא כמה נחשים ועקרבים דעוקצים לו מאותם השומרים את דרך עץ החיים,
ומי שנתקלקל הרבה נדחה מהתורה וממילא עי"ז נתקלקל הרבה עד שכל המעשים שלו
נתקלקלו. ונודע שכל מסכתא יש לה ענין מעשים מיוחדים הכלולים בה וגבול קדושה
לעצמה, וכשלומד האדם את התורה ומקיימה הוא מיישב העולם נגד כל מס' בחלק
קדושתה, וכשמתקלקל בדרכיו נחרבו אותם שתין מחוזי, ומחוז הוא יותר מעיר, שבחי'
מלכות נקראת עיר אלקים, דהיינו המשנה כצורתה, וכשהגדיל מעשיו בפלפול וחידושי
תורה הרבה נעשה מכל עיר מחוז, ונחרבו כולם. מ"מ התורה שלמד כבר וחידש הרבה
דברים, יש מהם שהם נאותים רק לפי שעה, ויש מהם דברים נצחיים נאותים לכל דור
ודור. הוא דבר שא"א להאבד רק שכח החיים ניטל מהם, מ"מ אכלו מיניה שיתין
מחוזי, היינו מאותם עניני תורה שהם מחודשים לשעה, ומלחו מיניה שיתין מחוזי
מאותם דברי תורה שהם ראויים לקיום לדורות. כי יש בתורה ב' אלה הבחינות. ההלכות שלא
ישתנו מקביעותם, שכך דרך תיקונם שיהיו ברית כרותה לעולם. ויש גם הלכות שמשתנות
בהוראות השעה של חכמי התורה פרנסי דור ודור, השופט אשר בימיך, וכ"א העמל
בתורה ומחדש בה, ממקור חיי עולם אשר נטע ד' בתוכנו והראהו למשה מסיני. יש לו
חלק ונחלה בב' הבחינות האלה. הנה זה הוא בחלק המעשי שבתורה, שכללו הוא שש
קצוות שנכללים בשתא סדרי. ופרטם שתין מסכתא שהם שתין מחוזי, אך חלקי העיון
כעיונים שכליים הם בג' בחי' חב"ד. למעלה מו"ק. שאע"פ שהסיר עינו
האחת והביט בה
על תאות העולם הזה. מ"מ מטבע החכם ג"כ להשכיל בחכמה מצד הנטי' הטבעית,
גם מזה
היתה תועלת. דמלאו מחד גלגלא דעיניה תלת מאה גרבי משחא, להורות על שמן
החכמה שמלא ככל ג' בחי' שבכללות הדעת, שהם ג' מאות, כיון שמדבר כמעשה בבחי'
עשרות שהם שתין, כשמדבר בדרכיו העיוניים שהם בחי. למעלה מהמעשה חוזר ובא
למספר המאות אכל כ"ז הוא רק מה שעכ"פ הועיל לאחרים אע"פ שקלקל
לעצמו, כהא
דף 432
דאחר דמ"מ גמר ר"מ תורה מפיו )חגיגה טו, ב(, אבל אמר שקדושת התורה
הועילה עליו
ג"כ עד שא"א שיודח לגמרי, רק אחרי שנצרף פועלת פנימיותו ועצמותו שיחזור
בגלגול
ואותו הכח העצמי שנכלל בו ע"י תורתו פועל עליו בגלגול עד שחוזר לתקן כל מה
שהחריב, שכוחותיו מ"מ גדולים המה. וחזי אחרי י"ב חודש שנצרף מעט ככור
עוני, וחזר
לעולם, או שלמעלה סדרו דרכי תיקונו שע"י עצמות קדושת התורה שנשתאבה כו יטרח
לתקן ולבנות כל מה שהרס. וזה דנסרי מגרמוהי מטללתא, ובנו הנך מחוזי, שחוזר
בגוף או ככמה ניצוצות כפי דרכי ההנהגה העליונה ומתקן כל מה שהחריב. ומצינו דוגמא
לזה. אע"פ שאינו דומה, ברע"מ שחוזר לתקן ענין ע"ר, ועיי' בספר
הגלגולים שתלמיד חכם
מתגלגל ביותר מפני שאינו רואה כ"כ גיהנום, ומ"מ י"ל שהיה צריך
תריסר ירחי שתא
לעכל זוהמא. כדי שתתעורר קדושת התורה בתר עיכול הגוף.
ז.
הנה במאמר ראשון גבי 'ההוא גלא דמטבע לספינתא' בארתי ענין הטבעת הספינה,
שהוא הביטול ממצוות מעשיות, להיות נטבע רק כשכל ועיון לבדו. וזהו ראשית חטאת.
אמנם אי' במקדש מלך )ח"א ד' קעט(, דיש נשמות גדולות העסוקות הרבה בעיון
כרשב"י
וחבריו שהם פטורים מהמצוות, כדאמרי. בפ"ק דשבת )יא. א( 'אבל כגון אנו מפסיקים
לקראת שמע ולתפילה'. למדנו מזה שאפשר שיהיה אדם גדול שאין ללמוד ממדרגתו ומדרכיו.
והנה מזדמן לפעמים שאדם אחד רואה דרכיו של האדם הגדול כשמתנהג בעניני
הגשמיות ומשוטט במחשבתו בענינים גבוהים, ועושה הכל לשם שמים, וכל ימיו עוסק
רק בעשיית נחת רוח ליוצרו, עד שנמצא בחי' שכל ימיו כקדושת שבת, ומותר לו להנות
מעולם הזה כענין 'הרוצה לנסך יין ע"ג מזבח ימלא גרונם של תלמדי חכמים יין'
)יומא עא. א(. אך
צריך לדעת כי הוא משוטט במחשבה אחת מתחתית מדרגות עניני החומר ומדבק
מחשבתו בהשי"ת, ואין דבר חוצץ בפניו. מה שאין כן שאר בני אדם
כשיהנו מעולם הזה יתלכלכו כעניני החומר ולא יוכלו לעלות. ועיי' בלקו"ת
להגרש"ז "קרא
יח יט( דברים קרובים בענין זה של מעלת קדושים כאלה, ומדמה אותם לדגים
המשוטטים שלא בהדרגה, ועיי' בפ' משפטים בסבא. וזהו הכוורא אין ללמוד ממנו
מדרכיו כשהם ניכרים לעין כל שהילוכו בקדושה ועבודה גדולה שאי אפשר להדמות לו,
רק לפעמים ע"י שצריך ללמוד עם תלמידיו הוא משפיל מדרגתו מעט. ונראה בו עניני
דף 433
עולם הזה וחומריות. ועי"ז בא אדם שלא במעלתו להתנהג כדרכיו. לתקן עצמו
ע"פ מנהגיו.
אבל הוא נופל בעניני עולם הזה וגם כשלא יהיה זריז במצוות מעשיות, ואין כחו יפה
לאחור
בחכמה. הוא מסוכן לאבד את קדושתו, לכן צריך לחזור למדרגתו ולעבוד בעבודת הגוף
בתורה הנגלית וכ"ע תורה כפי מעלתו ולהזדרז במצוות ע"פ מצב גופו אמר
דזימנא
חדא הוה אזלינן בספינתא, לעיין בעניני החכמה בהלבשת החומר כמש"כ כמה
פעמים, וחזינן ההוא כוורא היינו אדם קדוש וגדול בענקים כרשב"י וחבריו, דיתבא
ליה חלתא אגביה, כי יש בחי' פנים ואחוריים. ואחוריים הם ענין בחי' השפלה הנצרך
להשלמת זולתו, וראה מצד בחי' אחוריו קצת עניני חומריות בהנהגתו. אבל באמת
מחשבתו היתה בענינים גבוהים לתקן בעבודת הקודש כפי ענין החכמה הגלויה לו אך
סברינן דיבשתא הוא, ועושה הדברים כפשוטם, ועשינו גם אנו כמעשיו וסלקינן,
עלינו במעלה לפי מחשבתינו ואפינן ובשלינן אגביה, עסקנו כעניני החומר, ולא עסקנו
כ"כ במצוות המעשיות כמוהו שעקר ענינו בתורה וחכמה. אבל כד חם גביה, ונתעוררה
אשתא דגרמי בו מקדושה העליונה שבלבבו. אתהפיך תיכף לאיש אחר, שזהו מדתם של
קדושי עליון הללו, שאינם צריכים לשום הדרגה. כי כל מעשיהם בדבקות קדושת
השי"ת.
אז ראינו שאין אנו יכולים ללכת ע"פ הנהגתו ששגבה מאתנו, ואבדנו דרך. ואי לאו
דהוה מיקרבא ספינתא, כי לא הרחקנו ללכת להסיח דעתנו מעניני פשוטי התורה
ומעשי המצוות בזריזות ועבודה. שעמדה לנו להיות למגן בעדנו משטף מים, הוה
טבעינן בתוך ים המים, כי הקדושים העליונים הם נמשלים לדגים שבים שאין צריכים
כלים לשוט, ע"כ הם משוטטים ע"י חכמתם וקדושתם גם אם ממעטים במעשים
ע"י
שקידתם בתורה ועיון שכלי כרשב"י וחבריו, אבל כגון אנו צריכים להשלים עצמנו
בכלי
הגוף ועבודתו, שהם לנו כספינה לעבור ארחות ים, וזאת שעמדה לנו שלא הרחקנו הרבה.
דף 434
ח.
אמר שהיו מהלכים בים החכמה ובחנו נשמה אחת כדרכי התפשטות חכמתה, ונודע
שיש ב' בחינות שכל, שכל עיוני ושכל מעשי. שהנשמה אחרי השלימה חוקה בתורה
וחכמה בעולם הזה מושלמת בשתיהן ודרך עיונם היה על ההתפשטות שבנשמה ההיא
מראש שכל עיוני שלה עד שכל המעשי שלה. בכל ג' בחינותיה דנפש רוח ונשמה. ובכל
א' מהם בב' בחינותיה. בבחי' השגתה בתלמוד תורה ומלכות, דהיינו סודות תורה שבכתב
ותורה
שבעל פה אך יש השגה כללית בלא פרטים. ויש השגה פרטית, ויש השגה בכל מדה דחסד
וגבורה מצד עצמה ויש השגה בהדעת המחבר המדות. שבו חדרים ימלאו, וכשמשיג
בחיבור המדות השגה פרטית. ע"כ צריך להשיג מקודם השגה פרטית ככל מדה בפ"ע,
וזהו מופת כשישיג בחיבור המדות לפרטיהם ודאי כבר עלתה בידו ההשגה הפרטית
בענין תוכן המדות מצד עצמן, והדעת הוא הכולל הו"ק, ומתפשט בכולם ויש השגה מצד
השכל האנושי בטבע ע"י פלפול ודרכי השכל, והשגה מצד רוח הקודש ושפע אלקי. אך
בעצם
ההשגות תתחלקנה יש משיג מהמאוחר אל הקודם, וזו היא השגה הדרגית מחויבת לבעלי
חומר, ויש השגה עצמית הולכת מהקודם אל המאוחר, כחכם שמציע לפני תלמידו את
הידוע לו
ואמר שהלכו בין שיצא לשיצא, היינו בין ההתפשטות של ב' מיני השכל שכלולים
בנשמה ההיא, שעל ידם היא פורחת ושטה כים החכמה, הלכו תלתא יומי ותלתא
לילותא, פי' בכל ג' בחינות דנר"ן בהשגתם בתורה שבכתב דעיקרה כתלמוד תורה שהוא
בחי' יום.
ומצד השגתה במלכות תורה שבעל פה בחי' לילה. וכי תימא לא מסגי ספינתא טובא,
היינו שהיתה השגתם רק בדרך כלל, וזו היא השגה מועטת כענין דברי זוה"ק בענין
ידיעת
השגת אלקות, דהמדרגה הקטנה היא הידיעה בדרך כלל, והגדולה כדרך פרט, ע"ז השיב
דכד מיחם קומקומא דמיא, כי המים הם חסדים. והאש גבורות, והחום שהמים
מתחממים ע"י האש היינו חיבור חו"ג, ומקום מציאותם בחיבור הוא בסוד הדעת
המחבר כמסגי שיתין פרסי היינו ידיעה פרטית בו"ק דג' יומי וג' לילותא
הנ"ל בכל מדה
בפרטיותי' דהם יו"ד, וזהו לענין כמות הידיעות. ואמר עוד דאיכות הידיעה הי'
כ"כ
גדול
ועמוק, עד שהפרשא שהוא החכם דשדי גירא, שזורק חיצי השכל כשכל האנושי
להשיג, הוא קדמא ליה, שהיתה השגתו מעולה מכל השגה שכלית מהירה, רק דאיהו
דף 435
בזקיפא, דהיינו שהשגת הנשמה הנ"ל ההוא כוורא היתה בדרך השגה הגדולה
מלמעלה למטה. שזהו בזקיפא. לענין השגת החכמה, ואנן בשיפולא מלמטה למעלה
וע"ד הציור יש לומר ג"כ להיפוך דהליכה בזקיפא הוא מלמטה למעלה. ובשיפולא
הוא
מלמעלה למטה. והיינו שהנשמה ההיא השיגה השגותיה מצד עצמה, וכשנחקקו
ההשגות בה והם השיגו מהותה, נתגלו להם עניני השגותיה כמו שהם כבר ערוכים בה,
והיא השיגה אותם מצד טבע השגותיה. דהיינו כדרך המשיג לחדש דברי חכמה מלמטה
למעלה : והם שלא היה ביכולתם לחקור עד מקום שורש החכמות הגדולות החקוקות בה
משרשם, רק ע"י שמצאו בה הכירו אותם כמו שהם גמורים וערוכים, היה מהלך השגתם
כרואה דבר ערוך לפניו בשיפולא מלמעלה למטה. בהשקפה על כל שיעור הקומה שלה.
ואמר ר"א : דההוא גילדנא דימא הואי, דאית לה תרי שיצי, פי' כי יש קטנות
וגדלות בהשגה. וכשעולה למעלה גדולה הרבה אז אין חילוק בין שכל עיוני ומעשי, כי
הכל במעלת עיוני. שמקור השכל המעשי הוא ג"כ העיוני, וכשמשתלם בהשגה עולה
המעשי למקור העיוני ונעשה באחדות א' דבר אחד לגמרי. וכשהנשמה במעלה כזו אז
ההשגה מנועה לשוכני חומר לגמרי,רק גילדנא דימא הוא בבחי' קטנות, שאז העיוני
והמעשי מחולקים לב' בחינות ואית ליה תרי שיצי, ועי"ז מצאו מקום להשגה מפני
החלק שנמצא קשור בשכל המעשי.
ט.
הנה בחיוב השגת התורה,עיקר החיוב נחלק לב' גדרים: לדעת המצוות ופרטי
הלכותיהם. ווה חיוב גדול על האדם להשיג ולדעתן אע"ג דאמרו חז"ל 'דבר קטן
הוויות דאביי ורבא. דבר גדול מעשה מרכבה' )סוכה כח, ב'(, מ"מ גדול החיוב
לעמול
ולדעת חוקי דיני התורה, ולהוסיף לקח ופלפול בחכמה הנגלית שבתורה, והדברים
מגיעים עד רום המעלות ומגיעים את האדם להשיג צפונות בנועם ד'. כדברי חז"ל
במדרש
ע"פ העם ההולכים בחשך אלו בעלי תלמוד ראו אור גדול'. אע"פ שנדמה שעוסקים
בדברים קטנים בהלכות ודינים מ"מ גדול ערכם מאד : אלא שאין זה סוף מעלת האדם,
כי
האדם נברא לדעת את ד'.ולהשיג כפי יכולת וצפונות סתרי תורה ורזי עולם
בסוד ד' ליראיו, אבל חלק הלימוד לדעת המעשה אשר יעשה הוא ג"כ עיקר גדול ורחב
דף 436
מאד. והנה נודע שעובדין תלויים במלכות נוק', וכל ההשגות שנוגעות למעשים בה
תלויים, והאדם הגדול בענקים המתנשא לראש השגות גדולות ע"י גדפין דאהבה ויראה,
עיקר עיונו יהיה בהשגות גדולות נעלות מעניני המעשים, והבחינה בנפשו שבה מתעסק
בחכמת המעשים היא מצד חלקים התחתונים שבחכמתו ושכלו, אך מ"מ לא יאמר האדם,
כי הדברים קלים ומעטים של עניני המעשים, ואין חיובם גדול וחזק עד שיתרשל מהם, כי
הם מתפשטים הרבה מאד. ונודע שסוד ז' ספירות התחתונות. שבהם סוד תורה שבכתב
ושבעל פה, ובבחי' המלכות כל הבחינות בה תלויין בעובדין. אבל יש בחי' התורה כענין
הפלפול דקוב"ה חדי ביה, ועיקר השמחה הוא בבינה, וסוד 'אלו ואלו דברי אלהים
חיים'
הוא בבינה. וא"כ עולה מעלת פילפולה של תורה להראות פנים לטהור ולטמא עד
הבינה.
שהוא סוד היובל, יותר עמוק מסוד השמיטה דכוללת שבע שנים, וכיון שכל השגתינו הוא
רק בז' תחתונות ע"כ אין להשיג איך אלו ואלו דא"ח, כי רק לשאלה קיימה
בינה.
והנה הנגרא הוא העושה מלאכה במים רבים ומתקן ספינות וכלים ללכת בהם ולעבור
אורחות ימים שהם דרכי המצוות ודיניהם, שע"י עוברים את הים באופן שלא יטבע
האדם
בשיא גליו, כמש"כ לעיל כמה פעמים בענין טביעת הספינה. וכח הבנין הוא ע"י
הפילפול
של אמת שמוציא הלכה ברורה, ולפעמים הענין עמוק עד שא"א להחליט בפלפול ונשאר
ספק, ונמצא שאינו משיג עד הסוף מפני שנוגע בסוד 'אלו ואלו דברי אלקים חיים', בינה
סוד החיים, ע"כ גדול החיוב להשיג ולעמול עד שידע דבר על מכונו, 'דבר ד' זו
הלכה',
כפי האפשרי. ובאמת אע"ג דהשגות דמעשה המצוות לכאורה יש להם קץ ותכלית,
שאינם עולים כ"כ בענינים גבוהים. אכל מפני שרצון השי"ת להגדיל תורה
ולהאדירה,
קבע פרטי ההלכות על כל הדברים המתחלפים והמקרים ההווים בעולם, וכח התנועה
והשינוי הוה בעולם תמיד. ע"כ מזדמן תמיד ספיקות ועיונים חדשים, מפני רדיפת
המקרים וחילופי העיונים שבאים עי"ז, ע"כ החיוב גדול לעמול בזריזות גם
בחלק
המעשי. ועי"ז יבוא למעלה רמה להיות זוכה לדברים הרבה בצירוף עיונו בסודות
המצות
וסתריהם. והנה נודע שהמלכות נקראת שדה חקל תפוחין, שצריכה לעבודה ממחצדי
חקלא, וזה החכם העוסק עם עיונו באלקיות. גם בחלקי המעשים. הוא נעבד לשדה,
ומ"מ
הוא זז משדה ועולה בהשגתו בגבהי מרומים. ודבק בהשגתו בענינים אלקיים, אע"פ
שעיוניו בדברים חומריים.
וזהו שסיפר שבהיותם הולכים בעיון דרכי ים החכמה חזו ההוא ציפרתא, ציפור
שמים. נפש חכמה העולה בהשגתה ע"י גדפין שלה למקום גבוה, ועומד רק עד
קרסוליה בבחי' התחתונות שלו, במיא במים התחתונים דהיינו השגת ההלכות
והדינים, ורישיה ברקיעא, להשיג כדברי סודות ועיונים, גדולי ערך ברזי עולם. והרואה
איך שעיקר עיונו ועוצם מעלתו תלוי' בהשגות רמות ברום עולם, סובר שעניני ההלכות
אינם גדולים ורחבים עד שיגיע לשלמותם גם בלא זירוז גדול, ואמרינן לית מיא,
דף 437
שאינם רבים כ"כ, ובעינן למיחות לאקורי נפשין מעמל* הויות דאביי ורבא ופלפול
של הלכה. נפק בת קלא, שסוד הבת קול הוא מבחי' מלכות, לא תחותו להכא, שלא
תוכלו לרדת כ"כ בנקל לעומק העיון וסוף הפלפול בעומקא של הלכה. ע"כ אתם
צריכים
לאחוז גם בזה ביד חזקה ועמל גדול, דנפלה ליה חצינא לבר נגרא שעוסק בפלפול,
נפלו לו עיונים גדולים בפלפול. שהוא החצינא הכלי שבו עושין הספינות כמש"כ
לעיל,
הא שבע שנין, היינו בעומק כל חדרי החכמה שבכל המדות הז"ת שבהם תלויים
המעשים והתורה המעשית, ולא נחתא לארעא, שלא השיג לתכלית. מפני שיש מקום
עומק עד שמגיע לסוד 'אלו ואלו דברי אלהים חיים', סוד הבינה. ולא משום דנפישי
מיא, כי באמת מועטים וקלים העיונים לערך העיונים השכליים שבסודות וסתרי תורה,
שאותם הדברים אין להם קץ ותכלית מצד עצמם, אלא משום דרדיפי מיא, מרודפים
ע"י השינוים של גלגל התנועה המשנה מקרי העולם ומזמין ספיקות רבות, שצריך
לחתכם
ע"פ דין אמת לאמתה של תורה. ע"כ החיוב גדול לשום 'עמל אדם לפיהו' )קהלת
ו ז(.
ופי' פה הוא מלכות תורה שבעל פה דעובדין בה תליין. ,וגם הנפש לא תמלא' היינו רבותא
שהנפש הוא בחי' מלכות לא תמלא. כי גם חכמת המעשה גדול ונשגב עד מאד. אמר
רב אשי : ההוא זיז שדי הוה, אותו ציפרתא שעוסק בב' חלקי התורה הללו. הוא זיז
שדי. שדר בשדה דחקל תפוחין. וזז ג"כ משם לעלות למעלה אל רוממות השגה. שנאמר
'וזיז שדי עמדין היינו עם בחי' תלמוד תורה שמים, שעולה לשמים ע"י מה שיחד
שניהם, תורה
ועובדין.
דף 438
י.
הנה אווז רומז לחכמה, כדברי חז"ל 'הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה' )ברכות
נז. א(, אבל ממה שאמר הכ', שמביאים חז"ל שם, 'חכמות בחוץ תרונה' )משלי א כ(,
נראה דהכונה בהן לחכמות המפורסמות, המשמיעים קולם ותועלתם לרבים. כמו חכמת
הטבע תכונה וכיו"ב. ולא כן תוה"ק. דעליה נאמר 'כל כבודה בת מלך פנימה'
)תהלים מה
יד(, ו'חמוקי ירכיך כמו חלאים מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר' )מו"ק טז, א(.
והנה כל
החכמות אף שאינן עיקריות מ"מ ראוי לישראל ובפרט לחכמי תורה שידעו אותן.
שעי"ז
מתקדש שם שמים, ויוכלו להגיע עי"ז לתכלית שפיזר הקב"ה בעולם את ישראל
כדי
להוסיף עליהם גרים ולפרסם יחודו בעולם. וזה א"א כ"א ע"י שידעו
ישראל את החכמות.
שעי"ז ידעו מה להשיב לאפיקורוס. והנה אם היו ישראל יודעים גם אותן החכמות
ומתכוונים בלימודם לשם שמים, אזי מתקדש שם שמים, הן ע"י שעל ידם יזכו לעולם
הזה.
להרחיב עניני העולם הזה, והיה זה קידוש השם בין אוה"ע, כדברי חז"ל 'איזו
היא חכמה
ובינה שהיא לעיני העמים, הוה אומר : זה חישוב תקופות ומזלות' )שבת עה, א(, גם
עי"ז
אפשר להוסיף דעת גם בתורה ויראת ד', וכתוב בשם הגר"א ז"ל שכל מה שחסר
לאדם
מלימוד החכמות נחסר לו כאלה מאה פעמים מלימוד התורה, כי החכמות רקחות וטבחות
הן לתורת ד'. והנה אם היו ישראל יודעים ומבינים בכל חכמה ומדע היו החכמות עצמן
מתעלות. שכל אחת היתה סיבה להגיע לקדושה ולמעלה עליונה, כי היו מאחדים אותן
עם קדושת התורה, להשכיל יותר בחכמת השי"ת ע"י החכמה הניכרת בברואים
ונמצא
שהיו מתעלים עי"ז עניני האהבה ויראה, ויתר המדות הקדושות, שהן גדפין אל הנשמה
להתעלות אל מקום הר מרום בית ד', גם עניני החכמה שע"י הרחבתם היו מתרחבים
למעלה מהם שהיו מגיעים להשיג יותר על ידם בחכמת אלקות אבל עכשיו שנמסרו אלה
החכמות לאוה"ע, הריקים מדעת תורה ויראת ד',נמרטו מהן הגדפין. וע"י ריבוי
חכמתם מתנשאים להכחיש שרשי הדת, מפני שאינם מבינים עמקי התורה. והחכמות
שמתרחבות מהן אינם כ"א דברי חול. למטה ממדרגת אותן החכמות, ולא יפנו למעלה.
אבל באמת כשנחקור אם יש בהם תכלית לעבודת השי"ת, נמצא שבין בכח הפעולה
החמרית להגדיל מעשי עולם הזה יש בזה עבודת ד', לקדש שם שמים בהרבות כבודן של
ישראל. בין בעניני הרוחניות שהיו מרוממים את ההשגה יותר, כמש"כ בחוה"ל
בענין
הבחינה בברואים. ומי שלא יבחין נאמר עליו 'ואת פעל ד' לא יביטו ואת מעשה ידיו לא
ראו' )ישעיהו ה יב(.
וזה אמר: זימנא חדא הוה אזלינן במדברא, מקום השממון, לעיין בחכמות
חיצוניות שאינן חכמות התורה, שהוא עיקר ישובו של עולם, חזינן הני אווזי חכמות
דף 439
המפורסמות דשמיטן גדפייהו משמנייהו, כי השמן רומו לחכמה, כמש"כ 'אוצר נחמד
ושמן בנוה חכם' )משלי כא כ(. וע"י ריבוי חכמתם טעו באורח השכל, ונשרו מהם
הגדפין המביאים את האדם לתכלית נעלה ונשגב, שהם אהבת ד' ויראתו ושרשי
האמונה והעבודה שראוים להמשך מכל חכמה. ונגדי נחלי דמשחא, היינו נחלי החכמה
מנגדים ונמשכים מתותייהו, שרק בחכמות השפלות, של כלים ומכונות והגדלת
התאוות. יתנו את פרים ולא יביטו את פעל ד' להשכיל באמתתו ית' ואמינא להו אית
מיניכו חולקא בעלמא דאתי, אם מעלות קדושה הגורמות קדוש השם ית' ג"כ יש
לקנות מהם, חדא דליא לי אטמא, שכח הפעולה המעשית שבהם יכולים ישראל
להשתמש בו, כשישובו בתשובה ויהיה כבודם של ישראל מתעלה עי"ז. ועי"ז יגדל
כבוד
השי"ת וכבוד תוה"ק. וחדא דליא לי גדפא מה שאפשר להוציא מהם דברים קדושים
המביאים ליתרון הכשר חכמה להגיע למעלות גבוהות של קדושה. וכד אתאי לקמיה
דר"א, אמר : עתידין ישראל שיתנו עליהם את הדין, כי אם היו אוחזין ביושר
תוה"ק היתה דעתם מתרחבת לזכות לדברים הרבה, והיו מקדשים שם שמים גם ע"י
אלה
החכמות, וכשמונעים הטוב יתנו ע"ז דין וחשבון, כי עלינו להיות לאור גויים
להמשיך
יראת ד' וידיעת אחדותו ית' בעולם, והכלים הנאותים ע"ז הוא חכמה ובינה שנגד
העמים,
שהם חשבון תקופות ומזלות והדברים הדומים להם, כי בזה יתקרב קץ פדות נפשינו
וגאולתינו.
יא.
בכלל אמר תחילה בכל דבריו שהיו הולכים בספינתא. רק במאמר שלפני זה ובזה
המאמר סיפר שהיו הולכים במדברא. ושורש חילוק הענינים הוא כי הים והיבשה הוא
נגד התורה הנגלית והנסתרת : חכמות שמדברים בענינים עליונים ונסתרים מעניני הנשמה
הם מענין הים. והמדברים בעניני הגוף המעשים והמדות ענינם יבשה אך מקור התורה
במדבר שהוא הפקר לכל, ודברי הגר"א ז"ל על דברי התיקונים דרעיא מהימנא
בקע ימא
במטה דילי' ובסוף יומיא יבקע ימא דאורייתא בקולמסא דילי', דהיינו שהנסתרות יהיו
גלויות ויהפך ים ליבשה להיות בו דרך לעבור ברגל נח להשיג. והנה ענין הטייעא מצינו
דף 440
ג"כ בזוהר כמה פעמים שהיה עמהם טייעא, והוא מעלה מיוחדת בחכמה, שמצינו ב'
ענינים בתורה ולומדיה, כי חז"ל אמרו הכל צריכים למרי חיטיא על סיני )ברכות
סד, א(
ורב תבואות בכח שור. וקרי רב יוסף אנפשיה' )סנהדרין מב, א(, א"כ דומה ענין
פעולת
חכם על התורה לפעולת השור העובד ומוציא תבואות מהארץ, להיות לחם
להחיות בהם את האדם בלחמה של תורה, ונקראים ג"כ תלמדי חכמים מחצדי חקלא בלשון
הזוהר.
ויש במקרא ג"כ ענין סחורה על השגת התורה, 'כי טוב סחרה מסחר כסף' )משלי ג
יד(,
'היתה כאניות סוחר' )משלי לא יד(. והחילוק שבין עובד האדמה לסוחר, כי העובד יושב
כמקומו ועובד ומוציא לחם, והסוחר סובב והולך לקנות סחורה המקובצת, והוא נודד
ממקומו תמיד, כן יש בחי' בחכמים שהוא עומד במדרגתו וכמקומו ועוסק בתורה
וחכמה, ואינו נד והולך, ויש כת חכמים, שמעיין בחכמתו ע"י סיוע של כל הדברים
שרואה תחת השמש, וככל חילוקי בחינות הנבראים, וגם בוחן הרבה דברי תורה מנפשו,
והולך ממדרגה למדרגה לבחון דרכים ונתיבות של תורה, גם הוא מבין איך להתנהג
בפועל בקדושת התורה, ובאיזה דרכים יגיע על ידה למעלות עליונות, בין ע"י התורה
שמחדש בעצמו. בין מה שחכמים אחרים מחדשים, והוא דוגמת הסוחר המזמין את
הסחורה לפני הקונים.
והנה ללמד לכל אדם דרכו ומעלתו, איך יתנהג בעניני שלמותו, הוא לימוד גדול
ונורא, כמש"כ הגר"א במשלי )טז ד( כי יש לכל אחד אורח מיוחד לפי ענינו,
ואין דרך
שלמותו של זה שוה לשל זה כשם שאין פרצופיהם דומים. ועיי' בדברי הגרמ"ח לוצאטו
בפי' לאד"ר ע"פ 'ואורח צדיקים כאור נוגה'. ויש דרך להבחין מעלת כל אחד
מצד ערך
נפשו ונשמתו, בין בשורש קדושתה ממקורה וערכה מצד עצמה, בין לפי מצב מעשיו
ועניניו. אמנם יש חכמה גדולה להכיר ג"כ מגופו של אדם את כל עניניו ודרכי
תיקונו,
כי הדבר פשוט אחרי אשר בצלם אלהים ובמחוגה אלקית נעשה הגוף. וכשם שיש
להשכיל מענין הגוף ג"כ כמה ענינים בעניני אלקות, כמש"כ 'ומבשרי אחזה
אלה' )איוב
יט כו(, על אחת כמה וכמה שיש להבחין עניני הנפש על ידו, והמשכיל בזה כמו
בענין 'זה ספר תולדות אדם' )בר' ה כ(. שכתב הרמב"ן )שם( בשם רב שרירא שיש דרך
חכמה להכיר בפרצוף האדם כל דרכיו ומעשיו, וכהובא בזוהר פ' יתרו וכמסופר בשם
האר"י, א"כ ידע ג"כ מענין גופו איזה דרך זו ילך לקנות כל המעלות
האפשריות לו
משלמות וקדושה. ויש חכמה בזה להכיר בריח ממש, ויש ג"כ בחי' בענין הריח
שהוא רומז על השגה גדולה, אבל היא מבוררת הרבה, כמש"כ במ"א כי החוש הוא
מבורר אבל אין השגתו בענינים נשגבים, והשכל יש בו לפעמים ספיקות אבל השגתו
נתלית בנשגבות, אבל הריח הוא מיוחס לנשמה. והוא הנאה נעלה מאד ומבוררת,
שעכ"פ הוא חוש. ע"כ החכם הזה, ששם דרך מחקרו על שלמות נשמתו של אדם
ע"י
גופו. היתה בהשגתו ב' מעלות, שהיתה השגתו קרובה לחוש ומבוררת, ומכ"מ עלה מתוך
השכלת הגוף. שהיא נגלית בערך הנשמה, לענינים גבוהים רבי הערך.
והנה האדם במצבו בגוף הוא רחוק מכל בחי' הקדושה אם לא יקדשהו, ומצד טבעו
הוא רחוק מכל מעלה. אלא שאם יכינהו יזכה למעלה וחן וכבוד. אבל מדת מעלתו של
הגוף היא לזכות לסוד הרוח, שהוא עיקר האדם שבחינתו בתפארת, כמש"כ 'כתפארת
דף 441
אדם' )ישעי' מד יג(. ועומק החכמה שורש התורה, אורייתא מבינה נפקת, שהיא השמינית
למדרגה, כנודע מדברי חכמים בכינור של ימוה"מ שהוא של שמנה נימים )ערכין יג,
ב(.
ועיי' מגדל עוז )הל' תשובה פ"ח( ובשער הגמול להרמב"ן. נמצא שלפי טבעו של
גוף,
האדם הוא רחוק מקדושת שורש התורה שמונה מעלות, שענין הגוף הוא במלכות
דעשיה, ועיי' זוהר תרומה ע"פ 'יבא כל בשר להשתחוות'. רק כשמתכוין לקדש עצמו,
יזכה להיות איש אשר רוח בו, וירחק ג' מעלות ממעלת המים העליונים של רחובות הנהר
היוצא מעדן. וזה החכם המכיר כח הנשמה ומעלתה מעניני הגוף וכוחותיו, כח חכמתו
גדול להיות יתיב בתווני דליכא )נדה כ, ב(, כי גם אם יערוך איש נגדו מעשים טובים
בגלוי, ומדות טובות, מ"מ אם גופו לא נתקדש באמת יכיר את תוכו כענין 'ותהי
עונותם
על עצמותם' )יחזקאל לב כז(, וכשמה"כ 'הכרת פניהם ענתה בם' )ישעי' ג ט(.
וזה שסיפר זימנא חדא הוה אזלינן במדברא, לחקור בחכמות התחתונות מצד
הגוף לעלות על ידם אל חכמה מעולה בעניני הנשמה, ואיתלוי בהדן ההוא טייעא,
חכם העסקן בדברים. וחוקר לכל תכלית בחכמת התורה ע"י ראיית חושיו בעניני האדם
והעולם, ע"כ הוא תר וחופש ונודד לדרכים לראות מעשה ד' ונפלאותיו, והוא יודע
דרכי
המדות והמעלות ותהלוכותיהם כראוי לכל אדם לפי ענינו, כי שלמות חכמתו להכין
התורה הוא שתהיה מושגת לכל אדם לפי ערך הנאתו וקירוב תועלתו, כסוחר הוה
שמזמין הסחורה ליד הקונה בלא טורח. והי' כשרונו דהוה שקיל עפרא, נותן בשכלו
להתבונן על עניני העפר, הגוף שהוא עפר מן האדמה, ומורח ליה להשיג ע"י נפלאות
במעלות הנשמה ודרכי קדושתה בהשגה ברורה כענין הריח . והנה אמר הא אורחא
לדוכתא פלן והא אורחא לדוכתא פלן, על מדרגה שראוי לכל אדם להשתדל להשיגה
לפי ערכו היה מיעץ לפי הכרתו ע"י הגוף להכיר ממנה ג"כ נפשו ומעלתהי
ומראהו איזה
דרך יבחר לו לבוא לשלמותו, כי אין הדרכים שוים לכל אדם. והנה לא היה תימא כ"כ
כשמבחין על הדרכים והמדות שבכח המעשים, שעכ"פ נתלים בחומר, אלא שגם הענינים
הנתלים במקום גבוה הרבה ג"כ היה משיג ע"י הגוף. והוא דאמרינן ליה כמה
מרחקינן ממיא, שיבחין הריחוק של בחי' הנשמה ממים העליונים, שהוא עלמא דאתי
סוד הבינה, סוד הבינה שהוא הנהר היוצא מעדן )בזוהר תרומה קע"ב ב' 'מים דא
בינה'(.
ואמר לן תמניא פרסי, היינו מתחילה קודם שהורה אותם דרך הקדושה איך להעלות
נפשם היו רחוקים כל המעלות הנמצאות שהיו בשפל המצב. כמו 'ותגל מרגלותיו'
דשכיבת לארעא כמבואר בדברי הזוהר, ועי' ספר הגלגולים. אך אח"כ הורה להם דרך
בית חייהם איך לזכות למעלה האפשרית לאדם, אח"כ תנינן ויהבינן ליה, ותהי'
ג"כ
כוונתו 'תנינן' מלשון משנה, שלמדו דרכיו והלכו בהם ואח"כ חזרו לחקור ממנו
מעלתם,
כמה רחוקים הם מתכלית שלמות העליון של סוד עולם הבא, ואמר להם תלתא פרסי, כי
לבחי' הרוח יזכה האדם בקביעות, כי הנשמה אינה כ"א מתנוצצת באדם ומאירה
דף 442
מלמעלה עליו, עיי. בס' נפה"ח, ובחי, הרוח היא בתלמוד תורה 'ותחי רוח יעקב
אביהם', והוא
תלתא פרסי מסוד הבינה לפי סדר המעלות חג"ת ובינה על גביהם, לאנקא לבנין.
אפכית
ליה, היינו להורות על אדם שחיצוניותו טוב ותוכו רע, להכיר ענינו ע"י הגוף,
וחשב
שבו
יטעה. ולא יכלית לו כי סוד ד' ליראיו להכיר ע"י הגוף את כל תוכן ענינו הפנימי
כפי
מה שהוא, וכמש"כ 'ואת ישרים סודו, )משלי ג לב(, שהישר נקרא ההולך בנתיב ישר
של
מדות טובות ומטהר גופו להיות אכסניא של תורה וחכמה, התורה והקדושה שורים עליו,
להחכימו באור גדול של תורת אמת, וכמש"כ בדוד 'ואדוני חכם כחכמת מלאך האלהים'
)ש"ב יד כ(.
יב.
נראה שזה החכם החכימו בגודל מעלת דור המדבר. שבאמת ענין דור המדבר
גבוה מאד, שהיו דור דעה )ויק"ר ט א(, ובדברי האריז"ל מבואר שסבת העדר
כניסתם
לארץ ג"כ היתה מפני מעלתם, כדאי' על פסוק 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם וגו".
והיה
ענינם בסוד גדול עד שהנהגת ארץ ישראל, שהיא גלויה, סוד עלמא תתאה, לא היתה ראויה
להם
מפני דבקותם במקום עליון, שהיתה הנהגתם ראויה בדרך נסים שהיא דרך הסוד. ויין
רומו לסוד כמשחז"ל 'יין ניתן בע' אותיות וסוד ניתן כע' אותיות. נכנס יין יצא
סוד'
)עירובין סה, א(. והנה עליהם הופיע אור החירות כי יצאו ממצרים בסוד הבינה. וזהו
דמו
כמאן דמבסמי מלאים מסוד היין, ודמו כמאן דגנו אפרקיד, שאפרקיד הוא רומז על
חירות, ע"כ פרקדן לא יקרא קראת שמע )ברכות יג, ב( מפני שצריך להורות שיש עליו
עול. ואמר
שאי אפשר להגיע כלל לדעת גודל עוצם מעלתם, עד שאפילו הבחי' התחתונה
שבהשגתם, שהוא ענין הברך, שהוא סוד נה"י שבהם שהוא סוף המעלות שבהם,
כדהוה זקיפא. הכונה שהיו גם בחי,תחתונות שבהם בסוד עלמא דדכורא, שהוא ענין
העמידה, מפני גודל מעלתם, ע"כ היה עקר ענינם בתורה שהוא סוד עלמא דדכורא, כי
עלמא דנוקבא היא סוד עובדין, ובאמת היו בידם מעשים מועטים, שכמה מצות היו
חסרות להם, אבל גודל מעלתם בתורה הספיק על הכל, וזהו דהוה זקיפא ברכיה דחד
מינייהו. ואמר 'חד מינייהו' שלא הי' אפשר בחינה כללית שלהם, שהכלל מתוסף
בקדושתו כנודע ענין תפילתם של רבים, רק הסתכל במעלות התחתונות של דרך הבחי'
התחתונות שלהם, וגם זה היה זקיפא בסוד העמידה. ואמר דהוה רכיב טייעא גמלא
וזקיפא רומחיה בידיה ולא נגע ביה, שכללות שלמות הקדושה תלויה בג' דברים,
דף 443
כדאי' בוהר דמשפטים בענין ג' יועצי פרעה וכנגדם בקדושה, דהיינו דחילו,
ועובדין. וחכמה. והנה הטייעא הוא סוחר מורה ע"ש חכמת והגדולה כמו 'כי טוב
סחרה מסחר כסף וממרחק תביא לחמה' )משלי ג יד(. גם אמרו חז"ל הגמלים רובם
צדיקים )קידושין פב, א(, שהיינו יראתם גוברת כמשפירש"י מפני פרישתם
למרחקים וסכנות א"כ יש בגמל ענין דחילו, גם הוא צנוע כדאחז"ל ע"פ
'ובניהם
בנאיהם. לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב' )בר"ר עו ו(, והצניעות
באה מכח הבושה שהיא היראה כדכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה'
)נדרים כ, א(. א"כ היה בו דחילו. גם כח עובדין רומז ב'רומח', כמשאחז"ל
ע"פ
ויקח רומח בידו' שקרא קראת שמע שי"ב רמ"ח תבות נגד רמ"ח מ"ע.
ובכל ג' מעלותיו יחד לא
היה יכול להשיג אפילו כח ברכיה דחד מינייהו. ואמר ג' מדרגות נגד ג' מדרגות של
ברכים שהם נה"י, ולא נגע ביה פסקוה לקרנא דתכלתא דחד מינייהו, היינו
שבהיותו משיג אז ברוח הקודש קצת ממעלתם רצה לדעת עכ"פ איזה דרך מבחי' יראה
שלהם
שהוא רמוז בתכלת. שתכלת היא סוד היראה כדאי' כזוהר תרומה דבי' דיינין דנ"פ,
ולא
הוה מסתגי לן, שא"א בשום אופן לנו ללכת ע"פ דרכיהם, שדרכיהם גבוהים הרבה
מדרכינו. ע"כ אמר ההוא טייעא, שראה שנקט בעצמו דרך גבוה כזה שהשיג מהם
וא"א לו ללכת בו, שמא שקלת מידי מינייהו ללמוד מהם לענין הנהגה. אמר שזה
אי אפשר דגמירי במעלתם דמאן דשקל מידי מינייהו לא מסתגי ליה, שאין
בכוחנו ללכת ע"פ דרך שלהם שהוא דרך נשגב ונעלה מאוד. ע"כ אהדריה ניהליה
להחליט ולגמור בדעתו שדרך כזה רק להם יאתה ולא לנו, וללכת ע"פ דרך הראוי לנו
לפי
מצבינו שקטן הרבה לעומתם. אהדרתיה ונקט דעתיה לדרך הראוי לנו, ואז הלך בדרך ד'
ועבודתו כפי ערכו, וזהו הדר מסתגי לן. כי אתאי לקמיה דרבנן, וספרתי להם
מהשגה זו ומעוצם מעלתם, אמרו שרואים שנגד מעלת דור המדבר אין חכמי וקדושי
דורנו נגדם נחשבים כלל, שאי אפשר כלל לעמוד על ענינם, כענין מאמרם 'אם הראשונים
בני אנשים אנו כחמורים' )שבת קיב, ב(. והנה יש ב' מעלות כחכמים. מעלות עצמו הוא
ענין העבודה בבחירה, וענין חכמה הוא מהדברים שהאב זוכה לבנו. ואמרו כשהראה
לדעת שא"א להשיג מעלתם לא בתורה ולא ביראה. ונודע כי היראה מצד הרוממות
אינה כעול על האדם רק עטרת תפארת, וכחמור לעול המשא נאמר על קוצר ההשגה
שצריך יראת העונש, ואמרו שנגד מעלתם. כל אבא כל גדולי הדור שבערך רבה חמרא
נחשבים כיראים מעונש , נגד יראת רוממות שלהם. וכל בב"ח היינו מצד החכמה .
דף 444
שזהו מהדברים שהאב זוכה לבנו, נסכסא שאין אנו חשובים לחכמים כלל נגדם. והביאו
ראיה שהשגתם מנועה מאתנו. שהרי עיקר מה שרצה לדעת מדרכיהם הוא איך להתנהג
ודרך עבודת ד' שכללותם היא או דרך הגבורות או דרך החסדים, היינו אי כב"ש
דמחמרי
שהם מסוד הגבורות, אי כב"ה המקילים שהם סוד החסדים. והיה זה אפשר להשיג מהם
מצד חכמתם גם מצד מעשיהם, אחרי שראה ענינם ובציצית יש חוטין וחוליות. וכלל
החוטין ל"ב מורים על ל"ב נתיבות חכמה. והקשר מורה שהמעשים מאחדים כח
החכמה
ומקיימים אותה באדם. א"כ היה לו למימני חוטין להסתכל בחכמתם, ולמימני
חוליות להסתכל בעובדין שלהם. אלא ודאי מדלא השיג מענינם דבר לענין הנהגה ש"מ
שהם בכל דרכיהם גבוהים הרבה מערכינו, בין לענין חכמה בין לענין עבודה ומעשים,
ע"כ אי אפשר להשיג מעלתם, שעליהם הכתוב אומר 'אספו לי חסידי כורתי בריתי
עלי זבח' )תהלים נ ה(, שהמה מיוחדים בין בחסידות דהיינו בעובדין בין בחכמה שהוא
ענין הברית, כמש"כ 'סוד ד. ליראיו ובריתו להודיעם' )שם כה יד(, ובהם ב'
המעלות
נכללים ברוממות גדול
יג.
הנה הר סיני מקור נתינת התורה, וע"י נתינת התורה לישראל הם שולטים לע"ל
על
האוה"ע ומלמדים אותם דרך ד'. אכל כ"ז שלא נשלם התיקון, כל האומות נעשו
מצירים
לישראל ע"י שקבלו התורה. נמצא שכעת כל האומות סובבות וכוחות המקטרגים שלהם
ומכינים עצמם לעקוץ את ישראל. אבל בפנימיות כוחותם הם מוכנים להיות משועבדים
לעול תורה, וע"י כן יצאו הם ג"כ מכח תוקף דיניהם העשוי לחבל, ויחזרו
להיות גם המה
מכלל בעלי חסד, כדכתיב 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי' )ישעיה יא ט(. אבל עכשיו
יש בהם ב' כוחות, הם עקרבים שרוצים להשחית את העולם ע"י השחתת ישראל חס
וחלילה,
ומפני שלא נשלם התיקון הראוי ע"י ישראל לא נשלמו אלה הכוחות לצאת מטומאתם,
ומ"מ ע"י שישראל עכ"פ מתחזקים בקדושה ע"כ אי אפשר להם להשחית
את העולם
לגמרי, והם עכ"פ נכנעים. ונראה בהם שהם מוכנים לפעול ג"כ פעולת החסד.
ע"כ הני
עקרבי קיימין כי חמרי, שהוא מורה על השעבוד כחמור לעול המשא והם חיוורתי
דף 445
ג"כ מורות שלבסוף ישתעבדו ע"כ לעשות חסד. ושמעתי בת קול שאומרת : אוי לי
שנשבעתי כו', יש לפרש בב' פנים, מפני שמצד הדין לפי קלקול מעשי העולם היה ראוי
להשחתה וכליון, וזו קשה לפני הקב"ה כדאי' באריכות בזוהר תרומה על ענין קשה
כקי"ס מצד שהוא נגד הדין, כך אע"פ שראויים להשחתה והיה ראוי לסלק כח
החמרי
חיוורתי מהעקרבי וליתן להם רשות לחבל חס וחלילה. אבל כבר נשבע להאריך אף שלא
להשחית העולם, או שהיתה הכונה שהיה ראוי לבטל כח העקרבי ולהכניעם לגמרי. ויהיו
ממש חמרי חיורתי נושאים עול החסד, אלא שנשבע שיהיו ישראל בגלות להתם חטאת,
ע"כ אלו הכוחות נצרכים וענין ההפרה הוא שיזכו ישראל בעבודה ובחכמה כדאי'
בזוהר שבחכמת סתרי תורה יפקון ישראל מגלותא. ע"כ התרעמו גדולי הדור. גם למדו
זכות שנסתמו אורות ההשגה מכובד הגלות. עד שאפילו המצוינים א"א להשיג להם
בתו"י לזכות את כל הדור במעלה רמה עד שיתוקי הכל, בבת אחת והוא לא אמר מופר.
וחשב ג"כ שאי אפשר להשתדל בפורקנא, שאולי לא הגיע הזמן כלל ואסור לדחוק את
הקץ. אך רבנן הוכיחו מאמירת 'אוי לי' מוכח שהיא מצד המניעה להיטיב, שהוא כביכול
צער למעלה. אבל אם היתה הקובלנא רק מצד שאי אפשר להשלים כפי מדת תביעת
הדין, היתה הלשון 'קשה לי' ולא 'אוי'. כדמצאנו בקי"ס לשון קשה.
יד.
הראה לו סוד מחלוקת קרח וקלקולו, שהיתה כפירתו מתפשטת בתורה שבכתב
ובתושבע"פ. והם ב' מקורות שמשפיעים חיים לעולם, אע"ג דאורייתא בגבורה
אתיהיבת, דכתיב 'מימינו אש דת למו')דברים לג ב(, מ"מ האש הזאת היא מחיה הכל,
והם הפכו שע"י ב' אלה תושפע עליהם מדה"ד גדול. והיינו תרי בזעי, פי' ב'
קלקולים
שמהם נדונים בעשן, סוד עקרב שרף נחש, וי"ל דעקרב רומז על כפירה בתורה שבכתב
שממית
ודאי, ונחש סוד הזילזול בתורה שבעל פה, אע"פ שלפעמים בי"ד מבטל דברי
בי"ד חברו. אבל
הבא בכפירה נזוק ומת בלחישת הנחש, ושרף הוא הכולל מקום יחוד תורה שבכתב
ותורה שבעל פה, והמחלק ביניהם ומפרידם נשרף בסוד אש אוכלה. וע"פ דברי סוד ד'
אי' בס'
בית עולמים להגרי"א חבר ז"ל על האידרא, שסוד צמר הוא חסדים דעתיק. שהיא
למעלה
מהנהגת העולם הזה כדאי' בקל"ח ובדברי הגר"א, ואסור להגביר החסדים ממקום
יותר גבוה
דף 446
שאין העולם סובלו. ווה גרם החורבן במלכין קדמאין ע"י רבוי האור. ע"כ שקל
צמר
ואמשיניה במיא, שמים רומזים לחסדים התחתונים הנמשכים בעולם והורה שהיה
קלקולם שרצו להגביר כח החסדים בסוד הצמר שהוא למעלה מתיקון העולם, והראה
שאפילו אם יקיימו כל רמ"ח מ"ע שהם ממשיכים החסדים, מ"מ כיון שירצו
להפליג
הדבר יותר מדאי יהפך להם לרועץ ותגבורת הדינים. והיינו דאחרך אחרוכי כשהיה
ברישא דרומחא, דהיינו בכונת הרמ"ח פקודין וא"ל ששמע וידוים המורה על
קלקולם. ואמרו משה ותורתו, דהיינו סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שהתורה המיוחד
לו הוא פלפולא דאורייתא שהוא כלל עיקר תורה שבעל פה, אמת, שאע"פ שהם רצו
לעלות
למקום יותר גבוה. אבל זה הדרך שמסר לנו משרע"ה היא אמת ומתקיים. וסוד הקו
האמצעי שהוא תתן אמת ליעקב. והם בדאין. והנה ע"י הגברת החסדים היה העולם חס
וחלילה
חוזר לתוהו, כעת החורבן, וזמן מלכים קדמאין. ואז ארעא אתבטל חס וחלילה. ע"כ
סוד המלכות
נוקמת מהם על קלקולם הגדול. וענין החדשים של שלשים יום הוא מצד הלבנה בחי'
מלכות המאור הקטן. ע"כ כל שלשים( יום מהדרא להו גיהנם, שמתעוררת עליהם
בדינים על שרצו לדחוק רגלי השכינה וזהו כבשר בקלחת, כי בשר רומז לאודם הדין.
והם רצו להגביר החסד יותר מדאי. ע"כ נהפכו עליהם לדין גמור, ורואים שאין קיום
לדברי תוהו שלהם ומתודים משה ותורתו אמת, ויש קיום בהתמדה לתורת אלהינו
שהיא ברית כרותה לעם, והם( בדאים, וכך עונשו של בדאי אפילו אם אומר אמת אין
שומעין לו, והיינו שאסור ללכת ע"פ דרך זה המקולקל אפילו לקיים המצוות. דהיינו
רישא דרומחא, שעכ"ז לא יציל כלל. ולא יצילו את נפשם מיד להבה, כדאי' דאחרך
אחרוכי אפילו שהי' טבול במיא
טו
לימד אותו למוד גדול בענין הנהגת השלמות, דהנה כבר באר הגרמ"ח לוצאטי בס'
אדיר במרום ע"פ 'ארח צדיקים וגו" ובענין פלוגתא דשערי. שיש הנהגה כוללת
והנהגה
פרטית. וצריך ללמוד מדבריו, שיש דרך שהאדם יעסוק בעבודתו ושלמותו לתקנת הכלל,
וממילא מאשר הוא חלק מהכלל כשיתברך הכלל יתברך גם הוא בכללם. ויקבל חלק
דף 447
השפע המגיע לו כפי פעלו אשר הכין ואשר הביא בקופת הכלל, ויש הנהגה פרטית
שיעמול לנפשו, ומפרי פי איש תשבע בטנו. והוא הורה לו שב' אלו ההנהגות מתאחדות.
ואין לחשוב שע"י עסקו בענין השלמות הכללי לא יבוא לחלקו כ"כ כאילו עסק
כשלמות
פרטי, כי לא כן הדבר שהמה מתאחדים. והכח הפנימי של השלמות הכללי פועל להשלים
הפרט הנכלל. שוה ממש ויותר עוד מאילו עסק בשלמות פרטי, ואין לחשוב שהם ב'
ענינים. ועל הענינים הפרטיים צריך עבודה פרטית כמחשבה לעצמו, כי לא כן הוא, רק
בכל פרטיו יתברך מהכלל. אמנם יש קצת הפרש, שההנהגה הפרטית סובבת על קוטב
סיבות של מצב האיש הפרטי, ויראה לעיניו דרכי סיבותיו איך מתגלגלות לטובתו,
ובהנהגה הכללית ידמה לו שמסובבים סיבות לטובת אחרים, ובאמת אותן הסבות עצמן
שוות לתועלתו הפרטי, רק שצריך לחכות מעט בבטחון על השי"ת, ויראה שנשתלשלו
הדברים לטובתו הפרטית. כי שבו הפעולות אל הנקודה המרכזית שממנה התחילו לצאת,
ומהר יבוא זמן מכוון נגד הפעולות ותצא הכונה הפרטית לאור.
וזה שהורה היכא דנשקי ארעא, היא רומזת להנהגה הפרטית, כי הארץ היא הנקודה
וענין הנקודה היא פרטית, ורקיע מקיף הארץ וכולל בגלגל הרבה כוכבים ויצורים רבו
מספר. לימד אותו שב' אלה השלמויות ואורחותיהם מתאימים, ואין צריך לפנות דוקא
לטובתו הפרטית, כי ימצא שלמותו בכל מיני שלמות בין גשמי בין רוחני ככל פרטיו
ג"כ
ע"י עבודתו לצורך הכלל וכן עשה, שקלי לסלתאי הכלי שמחזקת מזונותיו, פי' הכין
כלי קבלתו ושפעו נגד מטרת הענינים הכוללים, והיינו כוותא דרקיעא, שהוא ית'
משגיח מהחלונות לברך את עמו ונחלתו, ולאחדם כולם וכל יצוריו כולם בברכתו. אלא
שעכ"פ האדם הוא פרטי וצריך לפנות מעט לדברים פרטיים שלו, אלא שאין זה עיקר
עסקו. וענין חובת התפילה מתיסדת ג"כ על הפרטיות, שהרי אמרה תורה 'לא תאכלו על
הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם' )ברכות י. ב(, ובזוהר משפטים אי' שצריך
להתפלל דוקא על מזונו. ונמצא בשעת תפילה והדברים הנתלים. עסק בפרטיות
והסתכל ג"כ בסבותיו הפרטיות איך תבוא לו שלמותו ע"י הכנותיו הכוללות,
ולא
רא ה כ"כ מהר פרי שלמותו. כמשל ברוחניות העוסק בצרכי צבור מתמעטת חכמתו
)שמו"ר ו ב(, ועכ"ז הוא במעלה עליונה, אלא שאינה ניכרת לפי שעה, ובקרוב
ישיב ד'
שבותו וימלא אוצרו הפרטי. א"ל : איכא גנבי הכא, היתכן שתמשך משלמות הכללי
מהחלק שעבד העובד לצורך הכלל, ותיסב רק לאחרים ולא לו. א"ל שאין הדבר כן כי
כל
השלמות תהיה גם לו לבדו, אלא שהסיבות גדולות יותר ומתרחבות כיון שהן סובבות על
מרכז הכלל, ע"כ צריך לחכות עד אשר תסובבנה מהלכן לתקנת הכלל, ויבואו לסוף אל
הפרטי כפי חלקו. וזהו נטר עד למחר כי השתא, שיהיה סוד הזמן שבו נפעלות
דף 448
הפעולות כפי ערך הראוי להתחלת הפעולות שישובו אל מקורם, ומשכחת לה תמצא
חלקך הפרטי יהיה לך לבדך, ובזה מסר לו סוד גדול בעבודה ובשלמות ארח צדיקים כאור
נגה.
אברך את ה' אשר יעצני ועד כה עזרני להתחיל ולגמור הרהורי לבבי אודות דברי
אלקים חיים להשכיל בדברי חכמים וחידותם, ולרדת בקוצר דעתי עד מקום שידי הכהה
מגעת אל קצת מתעלומות חכמת התייר הגדול רבב"ח, שככל ט"ו למודים במאמריו,
לדלות חכמה ממעמקים נגד ט"ו שיר המעלות בתהלים שאמר דוד המע"ה, להלותם
מים
עמוקים שבתהום להרטיב עלמא, כדחז"ל בפ' החליל, כמו כן אמר ט"ו לימודים
גדולים
המעלים חכמה ממעמקים, כדה"כ , 'מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה'
)משלי כ ה( והש"ת יאיר עיננו בתורתו, ומפיו יתן לנו דעת ותבונה.
דף 449
דף 450
דברים שבעל פה
דף 451
מחאה נגד
חלול שבת וחג
לא בפעם הראשונה פוגשים אנו בדברי ימינו מצב איום ומדולדל במובנו החמרי,
וביחוד במובן הרוחני : מצב שהיה צריך להביא לידי התמרמרות של יאוש. אכל אנו איננו
נפחדים.איננו נואשים מכל ירידה בטוחים אנו כי "נצח ישראל לא ישקר ולא
ינחם" ומאופל וממחשך אור ישועה יזרח. כשאנו באים לתקופת השופטים, ביחוד
לתקופתו של אבימלך בן ירובעל. זבול ובעל. ואנשי שכם. ואנו מרגישים את הדלדול
החמרי והרוחני של האומה אז, תגרות והריגות ושערוריות, "בוצרים כרמים ועושים
הלולים בבתי אליליהם" תחשכנה עינינו. אבל כשאנו מעיפים עין מזה והלאה, והנה
אור נוגה ; שמואל, דוד ושלמה, בנין המקדש, ממלכה אדירה, תורה, חכמה, נבואה
ורוח הקודש, ממשלה, משפט וצדק רוח ה' נשב, העננים פוזרו, ושמש צדקה זורח.
שמשו של ישראל שולח קרנים מלאי יפעה.
גם אנו היום, אסירי התקוה, שבי הגולה, העוורים בפועל בבנין עמנו וארצנו אל
ימס לבנו מכל מצב מחריד, מכל שקוע ומחשכים. בין שהם חמריים, ואפילו כשהם
רוחניים בטוחים אנו בצור ישראל "האומר לירושלים תושב, וחרבותיה
אקומם".י, כי
דברו הטוב אשר החל יקום ויהיה, ושיבת ציון אשר התחילה להאיר מחשכי נאות
יעקב תוסיף אורה לימים יוצרו, ותנצח את כל המכשולים.
אף כי בלב דוי. אבל לא בלב נואש, אנו מביטים על הדלדול הנורא הרוחני העומד
לעיננו בתור איזו כחות המשתתפים עמנו בבנין החמרי של העם והארץ. אבל מפני זה
ודוקא מפני זה אנו מוצאים בעצמנו כח וחובה, לעמוד נגד הפרצות, ולמחות בכל עוז נגד
ההריסות הנותנות אותנו לחרפה ושממון. והמבלעות את כל מעשינו.
אמנם, גם הקלקלה הרוחנית היותר איומה לא תוכל להחריב כליל את משאת נפשנו,
גם על פשעה של עבודה זרה, שנינו ממדרש חכמים ז"ל: "למה נקרא שמם אלהים
אחרים? מפני שהם מאחרין הטובה מלבוא לעולם". דוקא לאחר את הטובה יש בכחם
של מקלקלים ומהרסים בישראל. ולא לאבד את הטובה. אבל אחור הטובה כמה נורא
ואיום הוא ! כמה נפשות של דורות נשקעות באחור של טובה כללית, שאנו צריכים
לעמול בכל מסירות נפשנו להקדימה. אבל מפני שלא כנואשים אנו נלחמים, כי אם
כגבורים בטוחים במטרתם, על כן צריכה מלחמתנו להיות תמיד מלאה זהירות, של
יושר ושל דעת.
דף 452
מבחינים אנו בין מלחמה למלחמה. מלחמת דעות כשהיא יוצאת לכלל איזה מעשה,
כבר יש בה משום ריח מלחמה, ואנו צריכים ללמוד את התכסיסים של מלחמה קטנה
כזאת שהיא כעיקרה רק תיאורית, ממלחמה גדולה, מוגשמת, מעשית.
על מלחמה ממשית, בימי קדם, בעוד עמנו חי חיים מלאים, הננו קוראים : "והיה
כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם, ואמר אליהם : שמע ישראל אתם קרבים
היום למלחמה על אויביכם", ושנינו במשנה: "על אויביכם ולא על אחיכם, לא
יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין,.. ממוצא דברים אנו למדים ששונה הוא התכסיס
של מלחמת אויבים מהתכסיס של מלחמה אחים, אף שאפשר שתזדמן ואין מההכרח
מפלט. צריכים תמיד לדעת שגם בעת סערת המלחמה, רגש האחוה חי הוא והוא
עושה את פעלו בכל מלחמה כפי מדתה, בגדולה כפי גדלה ובקטנה כפי קטנה
למלחמה אנו קרבים היום, למלחמת מצוה, בכאב לב אנו נגשים אליה. אבל
סוף כל סוף הנני מכריז בגלוי שנדע אשר למלחמת אחים אנו נגשים, על אחינו ולא
על אויבינו. לא ישראל על הכנעני והעמלקי, אלא יהודה על שמעון, ושמעון על בנימין.
רגש האחוה שאנו מרגישים גם נגד אחינו, אלה אשר כל כך התרחקו מסבות שונות
ונוראות מבית חיינו, מיסוד הקודש, מחיי התורה והמצוה. הכוללים את האומה כולה
לדורותיה הוא שמחדיר בנו את רגש המלחמה, ומגביר את כחה ואת מרירותה של
מחאתנו: אבל הוא נותן בנו גם כן תכונה של זהירות כי סוף כל סוף לא על אויבים.
כי אם על אחינו אנו לוחמים. בטחוננו בנצחון מפעלנו בפרי הטוב ששיבת ציון המעשית
ההולכת ומתגלמת לעינינו נותנת לנו. הוא המעורר בנו את המשקל הבטוח בצדקו אנו
לא נאמר : "גם לי גם לך לא יהיה גזורו" : לא נגע בשום ענין אשר יוכל
לסבב איזה
מעוט כח לישובנו החביב, כי אם נהיה קולעים את חצינו אל המטרה של גדירת הפרצה,
חלול שבת ויום טוב שנעשה בפרהסיא במושבה עין גנים על ידי אספת הפועלים
בהמון, הרעיש את לב קהל ה' בכללו. את כל ישראל יושב ארץ ישראל, עד שהמחאה
התפרצה כמעט באפס יד. נשמת האומה מצאה את עצמה נכאבת ועלובה על ידי אחדים
מבניה, אשר ירמסו ברגלים כל כך גסות את עורק חייה. היא לא תוכל לדום, היא תמחה
בכל עוז. ומלחמה תשיב אל חיק בניה מהרסיה ומחריביה
עם כל מה שאנו רגילים לישא את דגל השלום והאחוה גם לאחים נרחקים, עם כל מה
שאנו מצדדים תמיד כלפי אהבה וחסד, ומרבים אנו לשנן : "דאף על גב דאינון
משחיתים
איקרי בני, ואף על גב דלית בהו הימנותא איקרו בני", לא נוכל לעמוד מנגד בעת
אשר הרעה גמלה כל כך את פריה. עד אשר נרדם רוח החיים, עד אשר נסתלקה לגמרי
הבושה הצבורית, אות החיים היותר נאמן ככל קבוץ שהוא ראוי להתעורר ביותר
לפי מדת התחיה הלאומית והמון אנשים מאחינו שהם כל כך צריכים להשתדל
שתהא דעתם מעורבת עם הכלל כולו, לא יחושו במה שכל אדם בעל חושים בריאים צריך
לחוש, ויעליבו לעינינו את קודש ה', את קדושת שבת ויום טוב באופן גס כל כך.
דף 453
כאמור. רגש האחוה לא ידעך בקרבנו גם בשעת חרום זאת. על כן לא נמנע מלהציע
גם כן את דברי ההתנצלות אשר באו לידינו, המקטינים את העובדה ואומרים שלא היתה
כפי הצעקה ההולכת ומתפרסמת. אמנם כמה שנמעט את הענין לא נמלט מידי
עלבון קודש נורא, סוף כל סוף הסכימה קבוצה שלמה של בני ישראל בארץ ישראל
לחלל שבת ויום טוב בפומבי, ומה שהיה הדבר מפני אידיאל כללי. זהו מוסיף עוד ליתן
על העוון צורה בולטת, הראויה למחאה היותר אדירה מכלל כל האומה
על כן בשם כל קהל עדת ישראל יושבי ארץ ישראל, בשם יושבי הערים והמושבות, בשם
הועדים הנכבדים. והחתומים הרבים היחידים אשר שלחו את דבריהם אלינו ברגש
ההשתתפות בצער ומחאה נוראה הננו מוחים נגד העובדה המחפירה הזאת
... והנה להביא את מחאתנו בכל חום לבת אש קודש היוקדת במעמקי לבבנו אין
בנו כח. מוכרחים אנו להנמיך את קול ה' הקורא בכח מקרב כליות ולב. ולדבר דברים
שקולים ומצומצמים
דעו נא אחים קרובים ורחוקים, כמה אתם מבלעים בעובדות מלאות בושה וכלמה
כאלה את משאת נפשנו. לא אדבר כעת על הענין מצד אמתת הקודש. מצד אור ה' וחיי
אמת שבקדושת התורה והמצוה, וקדושת שבת ויום טוב, שהיא כמובן מוכפלת בכמה וכמה
מעלות על אדמת הקודש לא נוכל כלכל את הגערה הנוראה של הנביא : "קדשי בזית ואת
שבתותי חללת" בעת כזאת אשר אנחנו חפצים שישמעו הדברים גם באזני אחים
רחוקים. אשר הלכו הרחק מאוד, עד אשר לא יוכלו להקשיב רב קשב
אבל אחים. נפקחה עינים על דבר המצב, מצב ההוה. הפועל העברי רוצה הוא
להתבסס בארץ ישראל. כמה יופי ושמחה יש בדבר, והנה איך זה תוכלו לשכוח את
התנאי הגדול והעיקר של דרכי שלום כשאדם נכנס לעיר ומצא נכרים שמחים. הורו
חכמים בחכמת ה', וחכמת החיים שכלבבם : שמח עמהם מפני דרכי שלום, "אל ישנה
אדם מפני המחלוקת". כמה איבה ומשטמה ממיטות הן עובדות כמו אלה על הפועלים.
ועל כל ההולכים בדרכים כאלה. שהם קשים לישראל כעשן לעינים. למה לא תתחשבו עם
רוח האומה כמו שאתם מתחשבים עם כל תנאי האקלים והסביבה?
מה תהיה תקות הפועל הצעיר אם יוסיף ללכת בדרך זרה כזאת, בדרך המנכרת אותו
מכללות האומה, בעת אשר לרגלי מעשים תכופים כמו אלה תבוא דעת הקהל לידי
הסכמה, חלילה, שהופרה האחוה כליל בין אחים כמו אלה ובין הכלל כולו. ואל תאמינו
יותר מדאי באחות הגזע. "הלא אח עשו ליעקב", ומכל מקום כמה גדול התהום
בין
קרובי הגזע הללו, מפני ההבדל בתוכן החיים.
שימו אל לב את דרכי הנועם והשלום של תורת חיים. חז"ל לא בושו להגיד על כל
התורה כולה שהיא מפני דרכי שלום, דכתיב, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה
שלום"
ההתאמה של דרכי שלום תעורר את רוח ה' החבוי במעמקי הנשמה. לא מופתים של
פילוסופיה או של איזו חקרנות ברורה מבדילים ביניכם ובין כלל האומה בארחות החיים
דף 454
והליכות המחשבה. כי אם תסיסה של רוח עובר, אבל במעמקים הנה אור ה' אור
ישראל חי בכולנו דרכי השלום של האומה ישיבו גם את הלב הפונה. ישיבו את האח
על כנו.
ואור אהבה, אחוה ורעות. יגלה על הרי יהודה ושדמות אפרים "ובא לציון גואל
ולשבי פשע ביעקב רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך
ומפי זרע זרעך, אמר ה' מעתה ועד עולם"
...מר חנוך אמר כמתנצל בעד הפועלים שלא היה פה חלול שבת בפרהסיא ברשות
אחרים, מפני שעין גנים בתור מושבה של פועלים. נחשבת למשפחה בפני עצמה
על זה העירותי : דוקא נגד טעות זו עלינו למחות אלמלא שאנו חשים את רגש האחוה
לכל אחינו. גם להרחוקים. ובפרט לאלה אשר נושאים הם. באיזה מובן שהוא. את דגל
האומה בידם לא היה הענין כל כך מרעיש אותנו אבל מפני שאנו חפצים שלא להפר
את האחוה. יודעים אנו להוקיר את ערכו של הפועל העברי. ואת ערך העבודה שבידים
העבריות בארץ ישראל, ורוצים אנו בכל לב בשכלולו והתרחבותו. על כן לטובת הפועל
ולטובת הרעיון הכללי ההולך ומתגשם בבנין האומה בארץ אבות, הננו קוראים למחות
נגד השגיאה הנוראה של הפועל הצעיר. החושב את עצמו למשפחה בפני עצמה. כאילו
דבר אין לו עם כלל האומה אם רוח הזמן השיא אתכם לחשוב שהנכם קרובים ברוח יותר
לההמון של הפועלים בני עמים אחרים. מקרבתכם אל כלל ישראל, הנכם טועים בהכרת
נשמתכם, חוץ מהטעות המעשית שיש כאן ביחס להפועל הארץ ישראלי המוכרח לטובת
התבססותו להזכיר תמיד בשם האחוה הכללית של האומה. כדי להקדימו על הפועל
הנכרי. שאינני מדבר על דבר ההשקפה של האומרים אשר האחרון הוא יותר מותאם
לצרכי האכר הפרטי, ולוא גם יהיו שניהם שוים, עדיין האחוה צריכה תמיד להכריע וכמה
נורא הוא הדבר אם תתעמק בלב דעה זרה זו. שהפועל בכללו הוא בן משפחה לעצמה.
שאיננה צריכה להתחשב כלל עם רוח האומה כולה.
לא אחים! דוקא מפני שעין גנים היא מושבה שכולה פועלים, והיא עלולה. מפני
רעיון מוזר זה. לחלל את קודש ישראל בכלל. חלילה, באין מוחה, הננו חייבים למחות
נגדה בקול רעש גדול דעו אחים. בני ישראל אתם כולכם, ועין גנים עיר היא בארץ
ישראל. עיר הקודש היא. ועיר הקודש עין גנים תובבת אחת נקוה ממנה, שנוכל לחוש לה את
כל חושי האחוה הכללית של כל אחינו בני ישראל. של כללות האומה המושבה חייבת
להוקיר בשכל טוב את רגש האחוה ההדדית של האומה. לאשרה החמרי והרוחני לא
אחים! העולה על רוחכם היה לא יהיה , לא תצאו מן הכלל. אחים הנכם ואחים תהיו לנו.
ואם שגיתם תשובו שובו. שובו אחים אין אנו מתבישים לקרוא אתכם לתשובה אם
אין אנו נביאים. בני נביאים אנו, שקראו את ישראל לתשובה בקול גדול שובו למען תחיו
ותחיו את ארץ אבותינו ועמנו שובו והאחזו בקרב קהל עדת ה' ,
,תרע..או
דף 455
נאום
בועידה לסידור הרבנות הראשית
אנחנו נקראים עכשיו לבנות את בנין האומה. לנטוע נטיעת
חיים שתשא פירות לחיי
עמנו לדורות אין אנו צריכים להתיחס למפעלנו כאל מפעל שיש בידינו לכוננו בצורה
מסוימת וגמורה. אלא כאל מפעל שאנו יכולים להתחיל את שתילת הגרעין שלו. באופן
שנוכל לקוות שיתפתח במשך הזמן יבנה היה המקום אשר בו הציל רבן יוחנן בן זכאי אח
נשמת האומה. אשר בה נטע כרם ה' )חז"ל אמרו "בכרם ביבנה"( עכשיו אנו
באים
לנטוע כרם ד' בירושלים הכרם נטע לפעמים מגרעינים ולפעמים משתילים ומנצרים
חושבני שאנו צריכים עכשיו לנטוע את השתילה הראשונה, הגרעינים, כדי שיצמחו לנו
נצרים שעל ידיהם יוכלו הדורות הבאים לנטוע את הכרם, אשר יהיה "נצר מטעי מעשי
ידי
להתפאר".
יש סדרים מיוחדים והלכות מיוחדות לדיינים ולמעמידי הדיינים כל שפור וכל תקון
שאפשר לנו לקשט בו את היכל המשפט שלנו על פי התורה ורוח ישראל הנאמן. הרי אנו
חייבים למלאות אחריו. עטרה גדולה היא לישראל יסוד המשפט שלנו, המיוחד ברוח
קדושתו. ועלינו לשפר את העטרה הזאת בכל התכסיסים היפים והמהודרים ואני חושב
ומאמין שרוח קודש זו נסוכה על אספתנו הנכבדה, שנקראה בפקודתו הרוממה של ה.מ
הנציב העליון
התחיה הלאומית העוסקת, או שצריכה להתעסק בקבוץ נפזרים, בפעולות
מעשיות, להעלות גידים ובשר על עצמותינו היבשות ולקרום עליהם עור
באה על ידי אספה גדולה זו לידי הצעד הגדול של קריאה אל הרוח קריאה לרוח
משפט ליושב על המשפט, קריאה להחיות את הרבנות. התפקיד הגדול. אשר הוטל על
ה. מ. הנציב העליון בדבר מלך בריטניה יר"ה וחבר הלאומים. הכשיר את הבנין
הלאומי
לישראל. הוא שמלא את כחו לדרוש מאתנו סדור בחיינו הפנימיים, והחיים הפנימיים
ביותר שבישראל הם חיי הקודש, חייי הדת על כן מוכרחים אנו לסדר את הרבנות בארץ
בתכונה תכסיסית. מדינית
הרמב"ם מסדר את קביעת בתי הדין: "קובעים בתחלה בית הדין הגדול
במקדש".
"שני בתי דין של עשרים ושלשה. אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית"
תכיפות העמדתם של בתי הדין בקרוב מקום כל כך בחלוף מדרגות מורה על סדור
אורגני, שהיה נמצא בו יחס וחבור בין בית דין אחד לחברו במדה ידועה ומסוימת. זה
מורה שגם מה שמסיים הרמב"ם אחר כך : "ומעמידים בכל עיר ועיר מישראל
סנהדרין
דף 456
קטנה", הולך ונמשך ברוח הרושם של האורגניות המסומנת של היחס אשר לבתי
הדין היושבים בפתח העזרה ועל פתח הר הבית זה לזה כמה סדור נאה ואורגניות היו
בסדרי המקדש ! המנויים של הכהן הגדול. של הסגן, של האמרכלין, הגזברים, ראשי
המשמרות וראשי בתי האבות הכל מורה על קשר ויחס שהיו בין הנמנים על פי
מדרגותיהם.
על פי סדרו של הרמב"ם יש הבדל בין סדר הושבת בתי הדין בארץ ישראל לסדר
הושבתם בחוץ לארץ, באופן שבארץ ישראל חובת האורגניות אשר לבתי המשפט היא
יותר מובלטת ומאוחדת, כראוי לאומה שהיא מתיישבת על אדמתה לחיות חיים
לאומיים קבועים.ובחוץ לארץ אין הסדור מגיע לאורגניות כזו, מפני שחיי הגלות
חיים ארעיים הם לאומה בתור אומה. בשביל כך הוא אומר : "אין אנו חייבים להעמיד
בתי דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחו"ל אין
חייבים
להעמיד בית דין בכל פלך ופלך". הסדר הזה כולל לא רק את הצד המשפטי לבדו, אלא
את כל עבודת הרבנות כולה. שהרי סדרי הושבת השופטים על פי התורה כוללים את
הפקוח של כל סדרי הדת, שיהיו מאורגנים ומסויימים בצורה לאומית קבועה. כוללת כל
האומה, שיהיה צביון לאומי לתורת ישראל, כי באופן כזה יבנה בית ישראל על אדמתו
כחטיבה איתנה ומצויינת אמת הדבר, שאנחנו מתי מספר וישובנו קטן ודל. אבל לא נבוז
ליום קטנות. אנו חייבים להתחיל בעבודת הסדור של הרבנות. כדי שיהיו חיינו הפנימיים
הולכים ומסתדרים כהוגן. חשוב מאד. שתסודר הרבנות גם לפי הפלכים באופן שיהיו
בתי הדין שבכל פלך ופלך מאורגנים עם בתי הדין שבכל עיר ועיר הכל יהיה לעתיד
מאוגד בסדר אורגני עם בית הדין המרכזי אשר יוסד לנו בעיר בירתנו הקדושה
בירושלים .
הפקוח על עניני הדת בכל סדרי החיים, ההשואה בין הדעות בעירות, בקהלות
ובמושבות, כל אלה הדכרים צריכים עזרה כללית באופן שיהיו כל הענינים מתאימים
לרוח הכללי של האומה ולכבודה, בין כלפי פנים ובין כלפי חוץ.
מהלך המשפטים ידוע הדבר שהוא מחולק לשני יסודות עיקריים : דינים ותקנות
בצורה של דין אי אפשר לנו לשנות שום דבר מהמשפטים הקבועים לסדריהם. אבל
בתור תקנות יש חופש לחדש ולתקן מה שמוצאים בתי הדין בהסכמת הרבים לתקון
העולם ובכוונה לשם שמים. הרבה תקנות גדולות תקנו חכמי דור ודור. לבד מהקדמונים,
התנאים והאמוראים, גם בתי דין מאוחרים, הגאונים וכו'. בחיינו הלאומיים החדשים
בארץ ישראל יהיה לנו בודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות, שכל זמן שתהיינה
מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים ומקובלים אחר כך על הקהל, תהיינה להן
כח של דין תורה.
ידיעות ברורות צריכות להיות מוצגות בכל חודש בכל בית דין של הפלך, על כל
העבודות שבחיי הדת שבחיינו. ומהפלכים צריכות הידיעות לבוא למרכז בירושלים. אנו
דף 457
צריכים להסכים שאם יזדמן איזה משפט שאחד מבעלי הדינים רוצה לערער עליו
ישולח תוכן ערעורו לבית הדין של הפלך וממנו לבית הדין המרכזי שבירושלים
סכסוכים צריכים להיות נמסרים לבתי הדין הכלליים. אם בית הדין המקומי לא יוכל
להשוותם ואם בית הדין של הפלך ימצא אותם קשים ממנו יעלו לבית הדין הגדול
שבירושלים
ההסתדרות הכללית של הרבנות צריכה להתאסף בכל שנה בירושלים בשביל לסדר את
עניני הדת והמשפט. וועד מצומצם צריך להיות נבחר לכל הפחות במספר של כ"ג.
כמספר חברי סנהדרין קטנה. ועליהם להתאסף פעם בשלשה חדשים
כללו של דבר: פרטי הדברים באיוו צורה יהיו בתי הדין מרוכזים תלויים
בהסכמת הרוב של הרבנים. אבל צריך להיות מוסכם על כולנו. שצריך להיות רכוז קבוע
בכח הרבנות ובכח המשפט שלנו בארץ ישראל הוד מעלתו הנציב העליון ודאי יעזור לנו
בעבודה הגדולה הזאת, המתחילה לגשם את חזון הנבואה ..ואשיבה שופטיך כבראשונה
ויועציך כבתחלה".
*
לעומת הטענה שהושמעה אז על ידי השמאלנים המתונים שהם מעונינים בתחית
היהדות אבל לא באפוטרופסות היהדות על החיים. השיב הרב:
היהדות היא האידיאל של האומה כולה מעולם לא חשבתי ולא עלה על דעתי דבר
שלטון הרבנות על כל החלקים החלוניים שלנו. כוונתי לאידיאל של היהדות שהרבנים
הם נושאיו . שהוא יהיה המשפיע על כל חיינו אני חושב ומאמין, כי באפיקורסות
היהודית הגדולה ביותר, יש יותר אמונה מאשר בבתי תפילה של עמים אחרים. אין
אצלנו שני כחות, הננו כולנו גוי קדוש, ואני שואף לאותו היום שבו תתגדל ותתרומם קרן
היהדות הרוחנית האידיאלית כמו שהיתה בתקופת הנביאים. ואז ממילא ילך כח הקדושה
ויתפוס את כל חלקי החיים החילוניים באהבת רעים ובחבה פנימית טבעית. הנובעת
מעומק הנשמה הישראלית המשותפת לכל בני ישראל.
)תרפ"א(
דף 458
עדות הרב
בועדת החקירה הבריטית
בעקבות המאורעות ליד הכותל המערבי.
לשאלת העו"ד של הסוכנות היהודית מר מרימן לסבת
ותורו על הכבוד שהועדה רצתה לחלק
לו ולשמוע את עדותו בביתו. ענה הרב ,
התכונה המשפטית הישראלית היא נגד הסודיות, ביחוד יש להקפיד על זה במשפטים
צבוריים. ומכיון שממכתב יו"ר הועדה נתברר לי. שאם עדותי תשמע בביתי היא צריכה
להיות גם חשאית, ויתרתי על זה ובחרתי לבוא הנה. כדי שדברי האמת של ישראל ישמעו
בגלוי באזני העולם כולו.כפי מאמר החכם המפורסם ש"האמת אינה פחדנית ולא
ביישנית". מלבד זה, דורש המוסר המשפטי של היהדות לתת כבוד גם ליושבים
במשפט. ובזמן שבית המקדש היה קיים היה גם הכהן הגדול מחוייב לבוא אל השופטים.
ומשום כך גם במקרה זה לא רציתי להתנהג בנגוד למסורת הישראלית.
בתשובה לשאלה על דבר הרגשתם הדתית של היהודים בדבר בנין בית המקדש בירושלים.
ענה הרב:
הענינים הקשורים עם צפית עם ישראל לגאולת הארץ. כפי שהובטח לנו על ידי
נביאינו הקדושים. יש לחלק לשני סוגים בסוג הראשון נכללים הדברים שבידי
שמים . בדומה למעשי הנסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא בשעה שהוציא את
אבותינו ממצרים בענינים אלה אין לבשר ודם כל שליטה. גאולה זו המובטחת לנו תהא
דומה מבחינה זו לימי בריאת העולם ותביא ברכה ושלום לעולם כולו. אנחנו מאמינים.
שהקב"ה ישלח את משיחו, אשר העולם כולו יכיר בו, ואשר מידו תבואנה כל הישועות
והנחמות הגאולה הזאת קשורה עם היעוד לבנין בית המקדש אבל אז תמלא כל הארץ
דעה את ה' כמים לים מכסים. וכל האנושיות כולה תכיר באושר הגדול של החזרת שכינתו
לציון, ובית מקדשנו ותפארתנו יהיה בית תפלה ושלום לכל העמים אולם עד שנזכה
לזמן המאושר הזה. אסור לנו להכנס למקום המקדש, כי לפני הכניסה למקום הקדוש
זקוקים אנו לטהרה מיוחדת, שיכולה להיות רק בידי שמים. ואני נוהג לפני כל חג ומועד,
בזמן שאחינו בני ישראל מרבים לעלות לעיר קדשנו, לפרסם אזהרות על האיסור להכנס
להר הבית
בנוגע לסוג השני של הגאולה צו הוא לעולמים, כי עם ישראל יהיה קשור עם
הארץ הקדושה הזאת. חובתנו להתאמץ, עד כמה שהדבר ביכלתנו, לחונן את עפרה
ולבנות את הריסותיה שלהארץ הקדושה הזאת,ולישב את שממותיה בצדק וביושר
דף 459
חובתנו היא לעזור לארץ הקדושה הזאת, אשר ממנה יצאה האמת למין האנושי כולו.
למען תהיה שוב למרכז של תורה ותרבות למקור של תפארת. עלינו לעשות כל מה שנוכל
לכבוד לנו ולברכה לשכנינו.
בנוגע לאבל תשעה באב מנהג הוא, כי ביום הגדול הזה, שבו אנו מתאבלים על גלות
השכינה שבאה ע"י חורבן בית מקדשנו ותפארתנו וחורבן ארצנו, כולנו יושבים על
הרצפה בבתי הכנסיות. באותו יום חייב כל יהודי שהדבר ביכלתו, לבוא לכותל המערבי
ולשפוך את דמעותיו על השריד היחיד הזה, שקדושת המקדש וגאון עוזנו חופפת עליו,
ולבקש רחמים מבורא עולם שיושיע את עמנו, וע"י כך יביא ישועה לעולם כולו.
כשנשאל הרב לסבת סרובו להענות לדרישת הממשלה להביא תעודות ומסמכים על זכויות
היהודים אצל הכותל. ענה :
לתמהון היה בעינינו. שענין כה ידוע ומפורסם כמו זכויות היהודים על הכותל המערבי
יועמד עכשיו בחזקת שאלה. שום שלטון מהשלטונות שהיו בארץ במשך כל הדורות לא
הטיל ספק בזכות זו והדבר מפורסם גם בכל העולם כולו, כפי שמעיד שם הכותל, בפי
אומות העולם, "כותל הדמעות", על שם דמעות ישראל הנשפכות שם זה אלפי
שנים,
כי אחרים אינם שופכים עליו את דמעותיהם. וחשבנו כי כל תעודה או מסמך יכול רק
להחליש את העדות החיה הזאת.
בתלמוד ישנם שני מינים של הכרה : סימנים וטביעת עין. עפ"י ההבנה השטחית
ההכרה עפ"י סימנים עדיפה, מכיון שהיא מיוסדת על דברים שניתנים להוכחה. אולם
עפ"י ההבנה הלמודית, ההכרה של טביעת עין עדיפה הרבה. גם בדברים שבהשגה ישנם
שני הסוגים האלה. יש דברים המושגים עפ"י ראיות והוכחות, וישנם דברים שהם
מושגים כמו מושכל ראשון ואינם זקוקים לראיה. זכויותינו על הכותל המערבי מוכרות
בעיני כל העולם בבחינת מושכל ראשון, וכל הוכחה משפטית יכולה רק לטשטש את
הזכות הגדולה הזאת.
בנוגע לשיחה שנתפרסמה בשמו ב"דאר היום" בקשר עם הצעירים שבקרוהו במוצאי
תשעה באב. אחרי ההפגנה אצל הכותל. אמר הרב :
בתשעה באב אני מתרכז כולי באבל ואין לי באותו היום שיח עם אנשים. עם צאת
היום הודיעו לי על התהלוכה, ואז באו אלי כמה צעירים לדבר אתי. את הדברים
שנתפרסמו ב"דאר היום" הראו לי רק אחרי כמה ימים, כי יש שהספר דוחק את
רגלי
העתון ויש שהעתון דוחק את רגלי הספר. לדידי הספר בא במקום העתון. לעתים
רחוקות אני רואה עתון. אולם ברור שמה שנכתב ב"דאר היום" אינו יכול להכיל
את
הדברים שדברתי אז. ראשית המאמר קצר מאד. אני דברתי עם הצעירים כשעה בערך על
ענינים רוחניים ודתיים. אילו נרשמו כל דברי, היה זה נותן לענין בטוי נמרץ. מובן
שכזמנים כתקונם הייתי שמח מאד לראות אנשים צעירים במספר כ"כ רב באים לבקר
בתשעה באב אצל הכותל המערכי. זה מראה על התגלות כח הקדושה הרב
דף 460
הצפון במעמקי נפשם הישראלית. אולם באותם ימי החרדה. הייתי מבקש
ומתחנן לפניהם להמנע מכל דבר שיש בו בכדי להגביר את הדאגה
בנוגע לפנוי הסמטאות שבסביבת הכותל. הבעתי אז את רגשותי, שבכל פעם שאני
הולך אל הכותל אני מדוכא ממראה עיני, בראותי את אי הנקיון והלכלוך, שבהם עלינו
לעבור בגשתנו אל המקום ההכי קדוש לנו, ושלדעתי מחובת הממשלה לדאוג לנקיון
הסביבה בהתאם לערך קדושתה
על ההפגנה המושלמית למחרת ט' באב. אמר הרב :
היה היה פעם מלך אנגלי אשר תרגם את התהלים שלנו לאנגלית. בימינו. תחת שלטון
בריטי, שודדים שרפו את ספרי התהלים במקום היותר קדוש ליהודים.
בתשובה לשאלה אם היהודים רוצים להפוך את הרחבה שלפני הכותל לבית כנסת. ענה הרב :
על המקום הזה חופפת קדושת המקדש ומשום כך הוא נעלה ונשגב מכל בתי
הכנסיות שבעולם, והסימן המובהק לכבוד ולהערצה שאנו רוחשים למקום של המקדש
הוא: שאנו עומדים במבוא, רחוק ממנו, ונושאים את תפלותינו אליו ותמיד קוינו
שנמשיך את עבודת הקודש שלנו ונחיה ביחסי שלום עם הערבים. וכשם שקודם שבאו
אנשים והתחילו מתערבים בדבר ומנסים לעורר מהומות בין הכתות השונות. המשכנו
להתפלל בשלום, כן הננו מקוים שעל זכות כללית זו ישמרו גם להבא.
בנוגע להלויתו של מזרחי שנהרג ביום י"א מנ"א ושעורכי הדין מצד הערביים
השתדלו
להוכיח כי הסבה שקהל רב נהר אחרי מטתו היתה בכונה להפגין בעיר העתיקה להרגיז את
הערביים, בירר הרב כי עפ"י דבר חז"ל כל מי שנהרג בלא דינא, "הוי
ליה כפרה".
)סנהדרין מ"ז(
וממילא הוא נחשב לקדוש, משום כך נחשב גם מזרחי לקדוש, ומן החובה היתה לחלק לו את
הכבוד האחרון ולהשתתף בהלוויתו. לולא הסכנה והאנרכיה ששררה בארץ בזמן קבורת קדושי
חברון, היו מסדרים להם ג"כ הלויות פומביות בהשתתפות המון רב
כשעורכי הדין הערביים ואחדים מחברי הועדה הרבו לחקרו על גודל השופר ובכמה פרטים
אחרים הנוגעים בזה, בקשר עם פקודת הממשלה שלא לתקוע בשופר במוצאי יוה"כ אצל
הכותל המערבי, אמר הרב בהתרגשות ומתוך דמעות :
אחרי שאירעו כאן מעשים נוראים המעוררים זועה בלב כל אדם, והמטילים חרפה על
האנושיות כולה, חורבן ישובים, שפיכת דם נפשות נקיים טהורים וקדושים, וביניהם
תלמידי חכמים צעירים שהקדישו את כל חייהם לתורה ושהיו עשויים להיות למאורות
בישראל, מרבים כאן לחקור על דברים צדדיים, במקום להקדיש כל תשומת הלב לנוראות
האלה.
בכלל הצטיינו תשובותיו של הרב ועשו רושם עצום. זה מזכיר לנו את הוכוחים של
המהר"ל
מפראג ז"ל ואחרים עם שונאי ישראל. הפעם נגע הדבר למקום הכי קדוש לנו, לשריד
בית
חיינו.
הרעיונות הנעלים שנאמרו בעוז מפי רב גאון שמשו הגנה נהדרה על כבוד התורה וכבוד
ישראל,
והם ישארו זכרון מזהיר לדורות.
)תר"ץ(
דף 461
עיר
האבות
דברים שנאמרו באזכרה לקדושי חברון, תר"ץ
לכאורה מיותרת האזכרה לעיר האבות חברון זכר חברון,
חורבנה והשאיפה לבנינה
חקוקים על לוח לבנו ואין כל צורך בפעולה מיוחדת כדי להעלות לפנינו את זכרונה
אולם אם אנו עושים את האזכרה הזאת, הרי מטרתה להביא את הזכרון הזה והרגשות
התוססים בלבנו גם לידי פעולה מעשית לשם בנין חברון והקמת הריסותיה.
עם זכר חברון עיר האבות עולה בזכרוננו מאמר אחד של חז"ל, המובא בראשונים :
"מעשה אבות סימן לבנים". וישנם שני סוגים של סימנים: סימנים עצמיים
וסימנים
מקריים. הראשונים מסמנים את מהות הדבר המסומן על ידם ותכונתו הפנימית:
והאחרונים מסמנים רק את החצוניות שלו. שבאה במקרה ושעלולה להתחלף. "מעשי
האבות" שהם "סימן לבנים" שייכים לסוג הראשון. הם מסמנים את
העצמיות. את התוכן
ואין הם עלולים להשתנות ולהתחלף לעולם.
המהות של חברון היא התחזקות והתעוררות בכח של נצח ישראל.
כשהמרגלים הוציאו את דבת הארץ והמסו את לב דור המדבר מלבוא לרשת את הארץ
אשר נתן להם ה'. היה כלב, היהודי העז. מחזק את העם ואמר : "עלה נעלה וירשנו
אותה
כי יכול נוכל לה" ומשום כך נפלה חברון בחלקו. גם אחרי שכלב ראה בעיניו דור של
התנוונות. דור המדבר, בקלקלתם ובנפילתם "ויכום ויכתום עד החרמה". לא נפל
ברוחו ואמר : "הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה, עודני היום חזק כאשר ביום
שלוח
אותי משה. ככחי אז ככחי עתה". ההרגשה הזאת מתעוררת בנו כשאנו חושבים על
חברון.
ועוד דבר: חברון הוא היסוד של מלכות ישראל שם נוצרה ונשלמה
ממלכת דוד מלך ישראל הנצחית. שהיא קיימת לעד ולנצח נצחים. והיסוד הזה מיוסד על
אותו היסוד שעליו בנוי העולם כולו, שהוא היסוד הבלימי. "תולה ארץ על
בלימה" . אנו
קוראים את ארצנו הקדושה "ארץ ישראל" כדי לשבר את האוזן. אבל כדי לשבר את
הלב
אנו קוראים אותה "הארץ" סתם. כי כשבילנו. בשביל כנסת ישראל. הארץ היא
ארץ
ישראל. זהו העולם שלנו. ואותו עלינו לבנות על אותו היסוד הבלימי שעליו נבנה העולם
כולו. אם נרפה את היסוד הזה לא תהיה לנו האפשרות לבסס את בנינו.
דף 462
ועוד דבר אנו למדים מחברון עיר האבות : הזכר של האבות ומערת המכפלה מקשר
אותנו עד אדם הראשון זאת אומרת, שהלאומיות שלנו קשורה בקשר נצחי
ואמיץ בראשית הבריאה ושרשיה תלויים בחברון
חברון היא אחת מערי המקלט. וביחד עם רגש ההתחזקות ומסירות נפש הנובע מן
המהות של חברון, שבא לידי בטוי כגבורתו ועוז נפשו של כל. היא מעוררת בנו גם
את רגש האחריות והדאגה לכל נפש מישראל. ואפילו נפש בלתי מהוגנת של
רוצח בשגגה. ובדרך זו עלינו לבנות גם את עיר האבות חברון. מצד אחד אין לעשות
חשבונות רבים ועלינו להשען גם על היסוד "הבלימי", שהוא יסוד העולם ויסוד
עולמנו,
וביחד עם זה עלינו לדאוג לשלום ולבטחון כל נפש מישראל. ובעז"ה נזכה לראות את
חברון בנויה על תלה במהרה בימינו
*
אנו אומרים "תולה ארץ על בלימה". כי היסוד הבלימי הוא החוק שביסודות
"לא
כצורנו צורם". ודאי שאנו מחוייבים לכלכל את מעשינו בהשכל ודעת, בזהירות
וסדרים
חזקה על טובי העסקנים המסורים לרעיון הקמת חברון שידעו את אשר לפניהם ואולם
מי שמרפה את ידי הבונים בטענות של בלימה, מי שלועג ואומר: "מה היהודים
האומללים האלה עושים ?!" מי שאינו עוזר להקמת חברון, הוא שולח יד בשורשיות של
אומתנו ועתיד הוא ליתן את הדין אם פושעים ורשעים גמלו לנו רעה תחת טובה, אין לנו
אלא תשובה נצחת! חברון היהודית תשוב ותבנה אי"ה לכבוד ולתפארת.
)תר"ץ(
דף 463
נגודים
"שני שדייך כשני עפרים תאומי צביה זה משה
ואהרן".
רשומי גשמי היש מופיעים לפנינו בתוך המון נגודים ועצמים מיוחדים ומחולקים לפי
התגשמותם ממקורם האידיאלי, וכמו כן המון סתירות ואי הרמוניה שורר גם ברוח
האדם ובמחשבותיו. מושגי הרעיון הם שונים, לפי תכנם המתגלה לנו בהסתעפותם
מהחכמה העליונה. הענינים לעצמם אינם מקריים כ"א עצמיים, הופעות חיוביות
בשרשם, ענפים מעץ החיים בכרם ד' צבאות, והאדם נתון בו לעבדו ולשמרו בההעקה של
התפיסה בכללות ובשלום האחדות העליונה גילוי שם ד' ה"עושה שלום
במרומיו"
כזה הוא גם עומק חזיון התשובה. טעות יסודית טעתה האנושיות, אחרי חטא
האדם הקדמון. בזה שחשבה, כי מקרה הוא החטא והכיעור בתור ישות לעצמה, בנפשו
של האדם ומהותו. וממילא גם התשובה הוא ענין מקרי וחלישת כח פועל בהתהוות
השלמת אדם טעות זו שמשה יסוד לבמת העבודה זרה ולהיכל האליליות מאז עד עתה בתוך
כל גויי הארץ, המסמלים את הנפרדות.
הדרישה לקרבת אלהים טבועה בתוך כל המין האנושי: בכל נשמה יש
התגעגעות ושאיפה להדבק למקור הטוב ולהכלל בחיים הרוחניים העליונים לעומת זה
החומר הוא במדרגה מובדלת מהרוממות, שהשתלשל מאחורי כמה מסכים, החוצצים
בעדו את האור והעדן הגנוז. ואולם הדרישה להטהר ולהזכך בקדושה ובפרישות היא
תמצית התוכן של התשובה העליונה, הנובעת ממקור הראשית
כי סוף המעשה המטרה. באה המחשבה תחילה. ולזה מכוונה מהות התשובה בתור
הופעה ממקור עצמי
המחשבה המוטעת התעתה את האדם מדרך ההשתלמות הנזכרת של הכשרה ע"י
זיכוך וטוהר, ורשפי האש של אהבת אלקים וקרבתו התנדפו לכל אפסיים לבקש להם
קשר עם אלהים חדשים מקרוב. בהול ומשתומם מצא האדם את עצמו לפני אלקי
האלקים, מורתק ומובדל מפני מחיצת החטא ראה את עצמו לפני האידיאליות הכללית,
המקפת את כל היש מעומק רום עד עומק תחת. והנה קם החזיון. צץ ופרח מטה הרשע של
עבו"ז מתוך קדשי הקדשים של הטוב עצמו שב"קרבת אלהים לי טוב"
"ונפק
כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים".
דף 464
כנסת ישראל שאבה את הנהרה ממרכז הדעת והבינה התורה והתשובה זו
הראשונה ע"י קדושת התפארת של משה רבינו. והאחרונה קדושת הכהונה ע"י אהרן
ובניו, זו השרות והעבודה בטיהור טומאות קדשי ישראל בכללות ובריכוז בית המקדש.
במקום אשר זר לא יבא בו "אפילו מלאכי השרת"; תורת הרזים מגלה לנו שרשי
אלו שתי
הבחינות ההווייות בכתב הלוחות שהיו כתובים משני עבריהם", פנים ואחור
דרל"א
שערים, יסוד ישר והפוך בסדר אותיות לשון הקודש "אבג'ד ותשר'ק".
תפקידה של כנסת ישראל היא להאיר גם לחשוכי עולם בכל קצוי ארץ, את עומק
ההבנה הזאת של יניקת התשובה ומהותה, בהדרגה ובטיפול אם היא חס וחלילה ממעטת את
דמותה עצמה, כשאין ישראל מכירים את אביהם שבשמים, קרבת אלקים מתטשטשת
בקרב כל הגוים עוד יותר: אלוה כל היצורים מכירים רק בתור אלהא דאלהין".
מתנתקים הקשרים שבכיסופי הנפש למקור חיי העולמים.
כדי להביא לידי גילוי את ההארה של התשובה העצמית ביחסה אל מצב הרוחני של
העולם החצוני, שהיתה נחוצה בזמן השראת השכינה בריכוז מקום המשכן, היה דרוש
מאורע דו פרצופי, שנושאיו יהיו למעלה מן החטא, ואולם הצורה, כלפי חוץ, מצד
מקבלי הרושם. תהיה הטיה כלפי החטא. והנה נתקדש בקרוביו קדושי עליונין שבכהונה,
נדב ואביהו, שהקריבו אש שהיא עדיין זרה לפי מצב התפיסה של השדרות
הנמוכות של האנושיות "בקרובי אקדש".
ובאה התורה וקשרה, ליתר ביאור. המשך הדברים בסמיכות פרשת הקדושה
שבפרישות "קדושים תהיו קדש עצמך במותר לך כי קדוש אני".
דף 465
תורה
וארץ*ישראל
כתוב בתורה )דברים ל"א, י,.ט( : "ועתה כתבו
לכם את השירה הואת ולמדה את
בני ישראל שימה בפיהם", ומזה למדו חכמים ואמרו )סנהדרין כ"א ב'( :
"אף על פי
שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו", וברמב"ם )פ"ז מה' ספר
תורה ה"א( :
"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר: 'ועתה כתבו
לכם את השירה הזאת', כלומר: כתבו תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את
התורה פרשיות פרשיות" עכ"ל
כמו כן נאמר בתורה )בראשית כ"ו ב'( : "שכון בארץ אשר אומר אליך",
ודרשו על זה
חכמינו )בראשית רבה פרשה ס"ד( : "עשה שכונה בארץ ישראל. הוי נוטע. הוי
זורע, הוי
נציב"
הרי לפנינו שתי מצוות ; כתיבת ספר תורה וישוב ארץ ישראל, ובשתיהן מתעוררת
השאלה:אם מצוות אלו נצטוה כל אחד מישראל לעשותן בעצמו בגופו, או שיכול
אדם מישראל לצאת ידי חובתן גם על ידי שליח?
והנה במסכת בבא בתרא )י"ד א'( מספרים לנו חז"ל שתי עובדות שיש להן קשר
ישר
עם שתי המצוות הנזכרות עובדא אחת: רבי אמי כתב ארבע מאה ספרי תורה, ואמרו
על זה : דילמא "תורה צוה לנו משה" כתב )ארבע מאות פעמים בארבע מאות ספרי
תורה,
ראה רש"י. שם. ובתוספות בשם ר"ת דאותו פסוק קרו תורה( : ועוד עובדא אחת
: רבי ינאי
נטע ארבע מאה כרמי, ואמרו : דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב )וזה קרוי כרם
לגבי לחזור עליו מעורכי המלחמה רש"י(. מזה אנו רואים כי ישנם שני צדדים, שווים
וחשובים בכתיבת ספר תורה ובבנין הארץ. מצד אחד הלא מוכח מדברי חז"ל
הנזכרים כי שתי מצוות אלו אפשר לעשותן גם על ידי שליח, כי הפסוק "תורה צוה
לנו משה" איננו עדיין שלמות כל התורה, והלא תורת ה' תמימה כתיב בה, ואין
כותבין אותה פרשיות פרשיות. גם הנטיעה של שתים כנגד שתים איננה עדיין שלמות של
כרם, וכמו שאמרו בגמרא דסוטה )מ"ג סע"ב( כי נטיעה כעין זו איננה נקראת
כרם לקדש
את הזרעים ע"ש : ואם אנו אומרים : דילמא "תורה צוה לנו משה" כתב,
ואת השאר כתבו
אחרים, וכמו כן בנוגע לנטיעת כרם : דילמא שתים כנגד שתים, ואת השאר נטעו אחרים,
הרי ברור כי המצוה בשלמותה יכולים לעשות גם על ידי שליח. ואולם מצד שני
ישנה הוכחה גמורה מכאן כי בשתי מצוות אלו ישנו גם צד חיובי עצמי, והן מחיבות את
עושיהן לעשותן בעצמם, ומשום הכי נדחקו בגמרא לומר: דילמא "תורה צוה לנו
משה", ולא אמרו שארבע מאה ספרי תורה אלו כתבם רבי אמי על ידי שליח. על ידי
כמה וכמה סופרי סת"מ. וכמו כן נדחקו לומר: דילמא שתים כנגד שתים ולא ניחא להו
דף 466
לומר כי ארבע מאה כרמי אלו נטע רבי ינאי על ידי כורמים ופועלים אחרים, משום
דבאמת במצוות האלו כתיבת ספר תורה ובנין ארץ ישראל החובה מוטלת
על כל אדם מישראל לעשות אותן עד כמה שאפשר בגופו ועל ידי
עצמו, ולא על ידי שליח.
והדברים מתבארים עוד יותר על פי דברי התוס' רי"ד בחידושיו לקידושין )מ"א
כ'(
המחלק בין מצוה של חובת עשיה, מצוה פעולתית, שאפשר לעשותה על ידי שליח
ובין מצוה של של חובת גברא, מצוה עצמית, שאי אפשר לעשותה על ידי שליח.
והרי דוגמא: שחיטת קרבן פסח דכתיב )שמות י"ב ו'(: "ושחטו אותו כל
עדת ישראל" ולמדו מזה חז"ל בקידושין )שם( : "מכאן ששלוחו של אדם
כמותו", כי
מצוה זו היא מצוה פעולתית אשר הפעולה בעצמה, מה שהפסח נשחט בזמנו, זוהי
עיקר המצוה, ומה לי אם הוא בעצמו שחט את הפסח או אחר ובלבד שיהיה נשחט בזמן
הקבוע לו. ואולם אחרת לגמרי היא מצות אכילת קרבן פסח. מצוה זו היא מצוה עצמית
והרי זו חובת גברא שכל אחד מישראל יאכל את פסחו, ועל כן אי אפשר לצאת ידי חובה
זו על ידי שליח. ואם אנו רואים בכתיבת ספר תורה ועבודת הארץ שמצד אחד אפשר
לעשותן על ידי שליח ומצד שני אנו אומרים : מצוה בו יותר מבשלוחו ושלמצער חלק
מהן צריך אדם מישראל לעשות בעצמו, הוא ולא אחר, הרי זה סימן כי ישנן במצוות
אלו שתי קדושות: אחת חצונית ואחת פנימית, הלבוש של המצוה והנפש של
המצוה. המצוה המוטלת על כל איש ואיש מישראל לכתוב לו ספר תורה היא בגדר
של מצוה פעולתית. והחובה העקרית היא פעולת הכתיבה, כדי שיתרבו ספרי תורה
בעולם וכל הרוצה ללמוד תהיה תורה כתובה ופתוחה לפניו ויבוא וילמוד, ואין כל הפרש
אם פעולת הכתיבה תעשה על ידי עצמו או שיצוה לאחרים שיכתבו בשבילו. אולם מכיון
שרבי אמי, לפי הסברת הגמרא, כתב בעצמו את הפסוק "תורה צוה לנו משה", ולא
רצה
לסמוך לגמרי על השליח, הרי זהו האות כי יש במצוה זו של כתיבת ספר תורה גם
פנימיות מיוחדת המחייבת את כל אחד ואחד מישראל לעשות למצער חלק ממנה
בעצמו ולא למסור את כל פעולת הכתיבה לשליח. כמו כן מצות ישוב ארץ ישראל, מצד
עצם עצמיותה היא מצוה פעולתית, ועל כל אחד מישראל מוטלת החובה לפעול
ולעשות שהארץ תבנה ותתיישב, ואין הפרש אם פעולה זו של בנין ושל ישוב
תעשה על ידי עושה המצוה בעצמו או על ידי שליחו. ואולם אחרי שרבי ינאי, לפי
הסברת הגמרא, השתדל לנטוע בעצמו למצער שטח של שתים כנגד שתים, הרי זה מוכיח
כי מצוה זו יש בה גם מעין מצוה עצמית, נפשית, פנימית, המחייבת כל
נפש מישראל לבלי לצאת ידי חובה רק על ידי שליח כי אם לעשותה עד כמה שאפשר
בעצמו ולא על ידי אחרים.
זוהי הבחינה המיוחדת של מצוה כעין זו, ככתיבת ספר תורה או בנין ארץ ישראל, כי
אף שהיא מצוה פעולתית כדי שאפשר יהיה לעשותה על ידי שליח, מכיון שאי אפשר
באופן אחר להטיל את חובת המצוה בכל שלמותה על כל אחד מישראל, בכל זאת יש
בכל אחת מהן גם משום מצוה עצמית באופן שכל אחד מישראל מחויב בעצמו לעשות
דף 467
איזו פעולה שהיא כדי לקיימה על ידי עצמו. ולא עוד אלא שחלק חובת עשיה זו הנעשית
על ידי עושה המצוה בעצמו וכגופו, מעלה את כל המצוה ממצוה פעולתית למצוה
עצמית, על דרך שאמרו חז"ל בפסחים )מ"ב ב'( : בתחלה כשהיו מביאין נסכים
מיהודה
לא היה יינם של יהודה מחמיץ, כי היין של קודש שהשתמשו בו לצרכי קדושה העלה גם
את היין של חולין אשר ביהודה שלא יחמיץ.
וכמה עמוקים הם דברי חז"ל במסכת נדרים )כ"ב כ'( : "אילמלא לא חטאו
ישראל לא
ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ
ישראל היא". כי אמנם שתי המצוות האלה כתיבת חמשה חומשי תורה והכרת
ערכה של ארץ ישראל ובנינה שתיהן יש בהן מן הסגולה הדו גונית להחשב מצד
בחינתן החצונית בתור מצוות פעולתיות שאפשר לעשותן על ידי שליח ויחד עם זה הרי
מצד בחינתן הפנימית הן מצוות עצמיות שהחובה מוטלת על כל אדם מישראל לעסוק
בהן בעצמו ובגופו ומצוה בו יותר מבשלוחו.
תורה וארץ ישראל מבחינתן החצונית והפנימית דומות זו לזו!...
דף 468
לקט
שיחות
שיחה א'. יש והעדר
היש וההעדר שניהם נחוצים. היש הוא נחוץ לעשית הטוב,
וההעדר הוא נחוץ לסור
מרע. ההעדר )פי' לסור מרע( הוא עיקר היסוד, לכן אנו רואים כי מצוות
הלא תעשה מרובות, ואחר דיבור "אנכי" תיכף כתיב "לא יהיה לך
וכו'". כאשר נקח,
למשל, שני מינים, מין אדמה הצומחת ומין ברזל : על האדמה הצומחת, אע"פ שכעת לא
יצמח מאומה, אין אנו יכולין לומר שאין בה צמיחה, מפני שהרי יש בה כח הצומח
אע"פ
שלא יצא עדיין אל הפועל ; אבל על הברזל נאמר בהחלט שאין בו צמיחה, מפני שאין בו
כח צומח כלל. כן מי שהוא סר מרע, הוא מתקן את ההעדר ונעשה כלי מוכשר לקבלת
הטוב. ולכן ביסוד היראה שהיא ראשית חכמה, העיקר מכללי היראה שלא לזכור את שם
שמים לבטלה )עיין בתמורה דף ג'(. כי לפי )א( השכל הפשוט היו יכולים לומר שכאשר
----------------
)א( "היש" הוא תופס מקום
ידוע, אבל "האין". אינו תופס מקום ידוע, לכן נמצא שהוא
ממלא את כל חלל האדם ואינו תופס שיעור מוגבל במקום אחד, כמו דבר רוחני שאין
שייך בו לא אורך ולא רוחב ולא קומה ולא שום תפיסת מקום )מוגבל( ידוע. ולכן היראה
שהיא העיקר וראשית החכמה, גם אצלה העיקר הוא ההעדר, שלא להזכיר את ש"ש
לבטלה, כמ"ד בנדרים דף ח' "וזרחה לכם יראי שמי וכו' שיראים להזכיר את
ש"ש
לבטלה שמש צדקה מרפא בכנפיה" כי כנף הוא לשון הסתר )עיין במורה נבוכים
ח"א
בפרק שיתוף כנף, כי השמש במקום ההסתר היא מאירה יותר, ועיין ביומא דכ"ח יומא
דעיבא כולא שימשא(. ולכן מדמה את יראי השם יתעלה לשמש, כמו שהשמש הוא זורח
במקום שיש שלילה יותר. כגון הבור הוא מקבל יותר קוי השמש מן המקום שהוא רק
שטח, כי על השטח קוי השמש הולכים במישור ובצד אחד, אבל אל הבור המה יורדים
לארכו ולרחבו ולגבהו ומכל הצדדין וכולם מקבלים ביחד את קוי השמש, ונמצא כי
החלל שהוא העדר הוא מקבל יותר את קוי השמש מן המקום המישור כן יזרח לכם "יראי
שמי" שיראים מהשיתוי"ת שלא להזכיר ש"ש לבטלה שזהו יראה על דרך העדר
ובזה יש
לדמות לשמש "וזרחה וכו' שמש צדקה ומרפא בכנפיה", המרומז להעדר, כן
מקיימים
הצדיקים היראה בהעדר. וע"י יראה בשלילה ממילא יבוא ליראה בחיוב, וכמו בימות
החמה בעת אשר השמש רחוקה מן הארץ ומ"מ הארץ מקבלת יותר קוים בימות החמה
מבימות הגשמים, כי כאן העדר נתרבה מעט, וכיון שהעדר נתרבה נמצא שהאור הוא יותר
חזק. ובזה יש לפרש גם דברי ירמיהו הנביא ע"ה, "מרחוק ה' נראה לי ואהבת
עולם
אהבתיך על כן משכתיך חסד". מרחוק פי' מהעדר. וכן דורשי רשומות מהחב"ד
אמרו
דף 469
יכיר תמיד את שם כבודו יתברך ויתעלה, זהו יהיה נחשכ ליראה, אבל אין הדבר כן, כי
גם ביראה העיקר לתקן תחלה את ההעדר בזה שאינו מזכיר שם שמים לכטלה )ב(. נמצא
שהעיקר הוא שהאדם יעשה מתחלה כלי מוכשר לקבל את הטוב. ובזה הוא מתקן את
ההעדר )ג(. ולכן אנו מברכין בכל בוקר שלא עשני גוי. פי' תיקון ההעדר תחלה.
-----------------
"זכרתי לך חסד נעוריך
וכו" כי ה"לא" הוא היפך היש, כי העולם אוהב את היש. אבל
האמת כי ההעדר הוא העיקר וז"פ "זכרתי לך חסד נעוריך", פי' שמתחלה
היה העדר,
כמאה"כ "בארץ לא זרוע", כי היש הוא בסוד "אור זרוע" אבל העדר
הוא מכונה בשם
"לא זרוע" וז"פ "זכרתי לך חסד נעוריך וכו. לא זרוע"
המרומז להעדר. כי עי"ז שאנו
מכינין את העדר שיהיה כלי קיבול להיש, עי"ז יבוא הטוב בצד העליון של החיוב.
)הערת
הגאון מרן הראי"ה קוק, בעל המאמר(.
)ב( גם יש לחלק בין ברכה לכטלה ובין ברכה שאינה צריכה יעוין עירובין דף צ"ז
בתוספות,
ובחגיגה דט"ז ע"ב בתוס' ד"ה נשים סומכות, ובראש השנה דל"ג
כתוספות, וקידושין דל"א
בתוס'. והראיה מפסחים דף קי"ז וכן הראיה שהביאו התוספות. מספק אמר אמת ויציב
שחוזר
לראש. ומרשות שיכול להוציא את בר חיובא
)ג( יש להביא ראיה כי גם מצד המוסרי. העיקר הוא השלילה והעדר. והראיה דהלל אמר
להגר
)שרצה ללמוד כל התורה על רגל אחד( מה דסני לך )פי' ואהבת לרעך כמוך בשלילה( לחברך
לא
תעביד, ואידך )פי' החיוב( פירושא הוא זיל גמור. פירוש, החיוב הוא פירוש על השלילה
והעדר.
ובזה יש לפרש מה דאיתא בברכות דף נ"ה: "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה:
לך אמור לו
לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים. הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים וכו' שמא כך
אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא וכו' לצרף אותיות וכו'".
הדיבורים
שהיו בין
משה לבצלאל יש לרמז בהם היש והעדר, כי המשכן והארון דברים אשר יש להם חלל גדול.
וכל
אויר החלל הוא מרומז לתיקון ההעדר, והכלים המה בחינת יש ומרומזין לתיקון היש.
וכיון
שמתחלה צריכין לתקן את ההעדר )ואח"כ יבוא תיקון היש(, לכן בצלאל שידע לצרף
אותיות
שנבראו בהם שמים וארץ. ידע מה שצוה השיתוי"ת לעשות תחלה משכן וארון )תיקון
העדר
כמ"ש לעיל( ואח"כ כלים )תיקון היש( כי העיקר ראשית כל דבר הוא תיקון
ההעדר, וע"י
תיקון
הדבר בשלילה יבוא גם תיקון בחיוב וכזה יש להבין בשבחו של איוב, "איש תם וישר
וירא
א'
וסר מרע", וכיון דלא זו אף זו קתני וכל מה שכתוב מאוחר הוא מדריגה גבוהה על
גבוהה.
וכיון
שמדת "סר מרע" כתוב אחרי המדות הראשונות. מפני כי סר מרע הוא העדר.
וכיון שההעדר
הוא
עיקר התיקון לבוא לכל מדות טובות וישרות, לכן כתוב בסוף מפני חשיבותו. וכן יש לפרש
מאה"כ, "הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה", כתוב ג"כ
"סור מרע" שהוא תיקון ההעדר
והשלילה לבסוף. )הערת מערכת ראשי אלפי ישראל(.
דף 470
שיחה ב'. היסודות הכוזבים של מבקרי המקרא*
ההבדל בין קדש לחול הוא לא בכמות. למשל לומר שכאן היסודות מרובים וכאן
מועטים,לא בזה עיקר ההבדל אלא עיקרו הוא באיכות. הקודש והחול הם שני דברים
שאין להם שום קשר ומי שרוצה לגשת אל הקדש כניגש לדבר חול אין לו שום מושג.
משל לאדם הרוצה להשתמש בחוש שאינו כמקומו. לדוגמא. כשם שאין לראות בפה
משום שחוש הראיה שייך למוח ולעינים. וכן אין למשש בחוש הריח שתפקידו הוא עדין
מאד. כך אי אפשר לגשת אל הקודש כמו שנגשים לדבר חולין, מכאן הסיבה שהרבה
מבקרי מקרא טעו מבחינה תאורטית והיפוטתית )השערות(.
אם נדבר באופן מעשי נביא דוגמא מהרמב"ם שחי לפני שנה. אנו רואים הבדל
גדול בין משנה תורה למורה נבוכים, וגם במשנה תורה ישנם דברים שבהשקפה ראשונה
סותרים זה לזה, והלוא הכל יודעים שהרמב"ם כתב גם את המורה נבוכים. ותארו
לעצמכם שאחרי שנה יקום מבקר המקרא ואם מנקודת השקפתו יביט על זה כמו על
המקרא. הוא יכול להפוך גם את הרמב"ם לאישיות אגדתית ויביא השערות כוזבות.
ממציא השקרים יבוא ויאמר שאינו מאמין שהרמב"ם היה קיים אלא קראו לו משה על
שמו של משה רבינו נותן התורה, כי אי אפשר שמחבר המורה נבוכים חיבר גם את
משנה התורה. ואם היה מבקר זה נתקל בסתירות במשנה תורה. היה אומר שבמשך
הדורות חיברו מחברים שונים ספר זה,שהלוא אין לשער שאיש אחד יכול להיות בקיא
במדעים שונים כגון תכונה, מתמטיקה ורפואה, ועל דרך שקר זה מובילים מבקרי
המקרא.
הרבה אנשים ביניהם היסטוריונים ומבקרים גדולים טעו בענין זה. זה קרה לספרו של
אברהם פירקוביץ "אבני זכרון". וכבר הראה הבלשן הגדול אברהם אליהו הרכלי
זכור
לטוב את הכזב של חכם הקראים אברהם פירקוביץ. ישר כוחם של הרב א. א. הרכבי וה.
דיינוב שהראו את האמת. על חוקרים כאלו אנו אומרים "זכור לטוב".
שיחה ג'.
"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם", ואמרינן אלוה הבא
בשביל
כסף וזהב )סנהדרין דף ז' ע"ב. וירושלמי בכורים פ"ג(. ואמרינן )בע"ז
מ"ג ע"כ( "לא
תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש. חמה
ולבנה כוכבים ומזלות", ואמרינן )כמכילתא( "מה ת"ל 'לכם'? שלא תאמר
הואיל
ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות,
ת"ל 'לא תעשו לכם' )והראיה מדכתיב האזהרה בלשון רבים(". קדושת האמונה
יוצאת
דף 471
מן הכח אל הפועל בזמן שהולכת עם הקדושה, אבל אם משנה את הדבר אזי קרוב
הדבר להיות עבודה זרה חס וחלילה השינוי שייך בין שינוי עצמיות הדבר, כגון אם עשה
כרובים של כסף במקום זהב, בין שינוי במקום. כגון שעשה בבתי כנסיות ובבתי
מדרשות דבר שהיה צריך להיות במקדש. נמצא שעבר על הדבר ע"י שינוי מקום. ולא
זה בלבד שלא עשה מצוה )כהוגן( אלא עשה עבירה. וכעת יש לפרש הדמיון של אלהי
כסף ואלהי זהב למי שמעמיד דיין שאינו הגון. כי עצם עבודה זרה בא ע"י דמיון של
כלב, כי אנו רואין אשר החפץ הטבעי הוא האינסטינקט של האדם מרגיש מה
שצריך לו, הוא יכול להרגיש מה שיש בזה הכרח. אבל לפעמים עושה את הדבר הזה
בטעותים הרבה כגון. האמונה אשר נצרכת לחיי האדם. וכשם שהדגים כיון שעולין מן
המים מיד מתים )כלשון הגמרא ע"ז ג'( כן בני אדם הפורשים מתורה ואמונה מיד
מתים, כי חייהם אינם חיים ומכיון שהרגש של האמונה הוא הכרחי בטבע. ודרכן
של בני אדם שאם אין להם תאוות ממשיות אזי יחפשו להם תאוות דמיוניות,ולכן
אנו רואין כי אותם אנשים שנפלו מן האמונה הטהורה והצרופה. לא הלכו זמן כביר
בלא אמונה אלא תפסו בידם אמונות כוזבות ודמיונות הבנוים על אדני שוא. ואם
תשאל קורא יקר, מה הביאם לזה, לתפוס באמונות כוזבות, התירוץ בצדו, כי האדם
בלא אמונה אינו יכול לחיות. ומי שאין לו תאוה ממשית הוא תופס תאוה דמיונית, ולכן
לא מלבד שאינו מועיל בזה אלא שמקלקל עוד יותר. כן בהעמדת הדיינין אם הוא
הולך כדרך הקדושה, אזי ההתמנות הוא קדושה, אבל אם אינו הולך בדרך הישר אזי
ההתמנות הוא רק קלקול גדול ויש לדייק כי באלהי כסף אמר "לא תעשון אתי אלהי
כסף", ובאלהי זהב אמר "לא תעשו לכם". כי לפעמים יש שופט שנתמנה
בקהילה עניה
ע"י שהוא נתן שוחד כסף לקהילה העניה, ולכן אמר "לא תעשון אתי אלהי
כסף"
שהוא בעצמו לא יגרום אבל לפעמים בא שופט לקהילה עשירה אשר איננה נצרכת
ליקח ממנו, אבל אדרבה היא נותנת לו זהב. ולכן פי' "ואלהי זהב לא תעשו
לכם". כי
הם נותנים לו להשופט את הזהב.
בזה יבואר שמדמה אותם לאלהי כסף ולאלהי זהב. כי באומות הקדמונים היו ב'
מיני עובדי עבודה זרה. אחד מהם האמין כי עבודה זרה מבטת רק השגחה כללית. על
הכלל ולא על הפרט, ואחרים האמינו כי העבודה זרה משגחת על הפרט, על כל אדם
בפני עצמו. לכן הראשונים שהאמינו אודות צרכי הרבים, האמינו ב ח מ ה , כי החמה
היא מאירה בעצמה )ממזרח שמש עד מבואו(. ולכן עשו להם אלהי זהב , כתמונת
החמה. אכל אותם שהאמינו כי העבודה זרה משפיעה על צרכי יחיד, האמינו בלבנה. כי
הלבנה היא קטנה בכמותה, ואינה מאירה כל כך ורק בצירוף הכוכבים נמצא שהאור
נתרבה. האמונה הזאת היתה לאותן האומות שהאמינו בצרכי יחיד, ולכן עשו להם
אלהי כ ס ף כתמונת הלבנה, כי צורת כסף הוא קרוב לצורה שנראית בלבנה. לכן מי
שנותן כסף לקהילה עניה, נמצא שעושה רק בשביל ההנאה העצמית שלו. וזה
נקרא צרכי יחיד. לכן דומה ממש להעבודה של אלהי כסף. אכל מי שבא לקהילה אשר
איננה צריכה ליקח ממנו. אלא אדרבה היא נותנת לו זהב, נמצא שחושבים את הדבר
דף 472
בשביל צרכי רבים. ולכן דומה ממש לאלהי זהב אשר היה סמל לחמה בשביל אותם
שחשבו כי העבודה זרה )החמה( משגחת על צרכי הרבים
אלא "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולתך". המרמז לאידיאל. "ואת
שלמך". המרמז לצרכי יחיד. "בכל המקום אשר אזכיר". לא קאמר אשר
תזכיר.
פי' לא כאשר אתה תזכיר לפי דמיונך , אלא אזכיר בעצמי והבן היטב ודו"ק
שיחה ד'.
"כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו,
ובן אדם כי תפקדנו" )תהלים ח. ד ה( יש להבין סמיכות הפסוקים זה לזה : כי
הפסוק
"מה אנוש וכו" הוא הפסוק שאמרו המלאכים בעת נתינת התורה )שבת פ"ז(.
ואיזהו
שייכות יש לפסוק זה עם הקודם ? כאן יש לבאר מדברי דודי המנוח הגאון המפורסם ר'
מרדכי גימפל יפה זצוק"ל, אשר היה אבד"ק ראזינאי. בשם אביו זקנו הגאון ר'
דוב
מטורעץ זצוק"ל כי לכאורה יש להבין. הרי השם יתברך ויתעלה יודע מה שעתיד
להיות. וא"כ למה מתחילה ברא את האור החזק ואח"כ הקטין את האור. והיה
מקלקל
על מנת לתקן? אבל האמת בכדי שהאדם. אשר לפעמים נפל בשגיאות וחטאים
ועוונות. לא יחשוב כי אין לו תקנה חס וחלילה. אלא יכול לתקן בתשובה ולכן השם
יתברך ויתעלה כביכול בכבודו ובעצמו קלקל על מנת לתקן בכדי שהאדם ילמד
א"ע לתקן. בזה יש לפרש הסמיכות: "כי אראה שמיך וכו' ירח וכוכבים'"
כי אחרי
שהקטין את הירח נתן לה את הכוכבים. הוא בשביל "מה אנוש כי תזכרנו" שהאדם
ילמוד א"ע מזה דרכי התשובה ולי נראה לומר עוד טעם לזה. כי לפעמים פועל לטוב
גודל האיכות. ולפעמים גודל הכמות כגון. אנו רואים לפעמים מאור אחד גדול של אור
החשמל עליעקטרא מאיר למרחוק. ומזה אנו רואים את גודל האיכות ולפעמים אנו
רואים נרות הרבה. אשר כל נר בפני עצמו אינו מאיר כל כך. אבל כל הנרות ביחד
מפיקים אור נוגה ומאירים בקרניהם למרחוק, כן הדבר בתלמידי חכמים. לפעמים יש
גדול הדור יחידי אשר הוא בעצמו מאור גדול המאיר למרחוק. ולפעמים תלמידי
חכמים הרבה בכנוס חכמים ואסיפת התורנים ביחד מפיקים אור נוגה. כמו הנרות אשר
כולם ביחד מאירים ומזהירים מכל קצוותיהם. כן אנו רואים בשני המאורות. כי המאור
הגדול הוא השמש יכול להספיק אור גדול גם אם לא ינתנו לו הכוכבים כי הוא
גדול באיכותו. אבל הלבנה היא נצרכת גם לאור הכוכבים מחמת שהיא קטנה באיכותה.
עכ"פ צריכה להיות גדולה בכמותה ע"י צירוף הכוכבים ובזה יש להבין הסמיכות.
"כי
אראה שמיך ירח וכו' מה אנוש כי תזכרנו וכו'". כי גם מי שאינו במדריגה העליונה
ע"י
האיכות. אבל כולם ביחד עושים פעולות גדולות. ועל זה סיים "מה אדיר שמך בכל
הארץ וכו'" הקיבוץ הכללי של כולם יחד, ודו"ק.
דף 473
שבת
הרמב"ם בספרו "פרקי משה". עומד על
הקושי בהכרת המחלה מצד שני הסוגים
הכלליים של המחלות:הרקמה הגופית מצד אחד.וחיי הנפש מצד שני
עתים. הקלקול ברקמת הגוף בא לא מסיבת השברון הגופני אלא מפני מחלת הנפש
שקדמה לה ועתים המחלה מתגלה כפסיכית. אבל היא נגרמה על ידי הרס גופני
הדברים האלה ראויים להיות לנו לעינים. בשעה שאנו באים לטכס עצה על כל סוגי
הפרצות בחיי הדת בכלל ובקדושת השבת בפרט. לא בחפזון ולא למראה עינים נשפוט.
עתים. הקלקול יתגלה לנו בצורה של תהיות בהשקפות ודעות, אך סבתו הראשית
צפונה במבנה החברותי. החמרי המעשי שלו. וכאן עלינו לחתור לתקון יסודי
ועתים יתגלה לנו ההרס בסדור החיים החמריים, אבל לאמתו של דבר מונחת הסיבה
הראשית ביסוד נפשי מיוחד כל זה דורש עיון והתבוננות. גם אופני הרפואה הם
שנים רפואות חריפות ומהירות למחלות חדות מתפרצות, ורפוי מתמיד וממושך
למחלות כרוניות מתוך קלקולים מתמידים )בלשוננו הן קרויות ארוכה ורפואה : "כי
אעלה ארוכה לך. וממכותיך ארפאך".( וכן המדה גם ברפוי המחלה של פרצת השבת
ושאר הפרצות שנתהוו בנו בתקופות ארוכות עלינו לחמש ולזיין את כל כחות השכל.
הרגש והמעשה שלנו. כדי לסדר רפוי קבוע למחלות נוראות אלו, עם זה עלינו
להשתמש בשעת ההכרח גם ברפואות מהירות להסיר סכנות תכופות המתרחשות מצד
בלתי אחראים. הממיטים עלינו שואה בפחזותם
עבודה זרה היא בודאי חמורה מכל שאר עבירות. ומי שמתדבק חס וחלילה בעבודה זרה
באיזו צורה שהיא. הריהו מנתק את עצמו מחיי האומה ומוציא את עצמו מכלל ישראל
ונחשב מיד כאחד מרודפיה מחריביה. ואף על פי כן גם איסור עבודה זרה אינו עדיין
סימן מובהק מיוחד ליהדות. שהרי הוא משבע מצוות החלות גם על בני נח. לא כן חוק
השבת: הוא מציין את היהדות בסימן מובהק וחותך. כשם שהשבת היא חובה
דתית לאומית המוטלת על כל אחד ואחד מישראל ועל כל הקבוץ הישראלי, כך היא
כמעט אסורה על בני נח. ללמדנו כמה עמוק הוא הסימן המיוחד של חוק השבת בתור
דבר המיחד את ישראל כיחידה נכרת בפני עצמה בין כל עמי התבל. אין כל תמיהה מה
שאנחנו רואים בכל הדורות. שקדושת השבת נשתרשה באופן כל כך עמוק בלבה של
היהדות.
דף 474
העומר
ושתי הלחם
ממחרת השבת. היו קוצרים את העומר בזמן שבית המקדש היה
קיים העומר
היה בא להתיר את החדש במדינה, ושתי הלחם היו מתירים את החדש במקדש. כי
ישנן שתי קדושות: קדושת המקדש וקדושת המדינה. ושתיהן צריכות להיות
דבוקות וקשורות זו בזו מבלי להפריד ביניהן כל חדש אסור הן במקדש והן במדינה.
עד אשר יקריבו חלק ממנה לגבוה משחרב הית המקדש התקין רכי יוחנן בן זכאי שיהיה
יום הנף כולו אסורו, מכיון שאי אפשר היה להתיר את החדש ולהקריכ ממנו לגבוה
כדבר הזה עלינו לנהוג גם בכל עניני החדש המתעוררים בעולמנו, הן בנוגע למדיניות
והן בנוגע לענינים דתיים. גם במובן זה ישנם שני מיני חדש : חדש המיוסד על יסודות
התורה, על יסוד קדושת ישראל ושחלק ממנו הוקרב לגבוה, וחדש שהוא זמורת זר.
חדש שאין לו כל קשר עם הקדושה. המין הראשון הוא חדש שהותר. והמין השני הוא
חדש שאסור בכל מקום. החדש של "ישורון" הוא חדש שהותר, חדש שקשור
בקדושת ישראל גם מסיבות "עונג שבת" הן מן המין הזה, כאשר הן שומרות על
הצביון המסורתי ועל התוכן המקודש. ואנחנו התרנו את החדש הזה, כאשר הכרנו כי
חלק ממנו נקרב לגבוה. אבל המסיבות האלה כחן יפה לעורר את הרגש של קדושת
ישראל רק באופן זמני. ואין אנו יכולים להסתפק בזה עלינו לעורר את נשמת ישראל
מתרדמתה באופן תמידי. בלי הרף והפסק, על ידי שמירת התורה והמצוות שהם סם
חיים לישראל. ורק על ידי כך, יתאחדו יחד שתי הקדושות: קדושת המקדש
וקדושת המדינהי. ונזכה לראות בשגשוג המדיניות הישראלית ובפריחתה. ובבנין
בית מקדשנו ותפארתנו, בבת אחת.
דף 475
חנוכת
בית המדרש למורים "מזרחי"
)ענייני חנוכה(
רבותי ! הנואמים הנכבדים עמדו בקוים בולטים על תולדותיו
של המנוח ר' רפאל
שלמה ב"ר אברהם גוץ ז"ל.שהבנין,שאנחנו עוסקים היום בחגיגת חנוכת נקנה
מעזבונו רוצה אני גם כן להוסיף כמה קוים. על פי ידיעתי. מר אוסישקין והנשיא ר'
נחום סוקולוב קשרו את שמו של ר' רפאל שלמה גוץ עם השם קלמן זאב ויסוצקי
עם האחרון לא נפגשתי. אבל מימי ילדותי עדיין שמורים אצלי זכרונות ממנו. סמוך
לעיר מולדתי ישנה עיירה קטנה. כמו כפר. שיושבים בה גם עכשיו יהודים עובדי
אדמה זה היה, ביחוד אז, חידוש ברוסיה זוהי העיירה דובנזש, הקרובה לדוינסק
ולגריבה עיר מולדתי. ר' קלמן זאב ויסוצקי היה אחד מהאכרים בדובנזש. עוד לפני
שהתחילה תנועת "חבת ציון" להכות שרשים, הוא ערג לשוב אל הטבע, ובתוך
לבבו
ערג שהטבע הזה יחייב אותו לשוב אל עבודת האדמה בארץ ישראל. באכסמפלר של
קלמן זאב ויסוצקי יש כמה דברים טובים שהם לבושים כלבוש חילוני עולמי. אולם אם
נחקור אחרי מקורם. אחרי המעין. מהיכן הדברים עלולים לקלוט את חיותם, נמצא
שהמקור הוא מקור הקודש ר' קלמן זאב ויסוצקי היה אחד מהדבקים בלמוד
יראת שמים לפי שיטתו של ר' ישראל סלנטר ז"ל מחשבותיו המוסריות והשקפתו
הלאומית והאנושית. קבלו אחר כך צורה מקושרת לארץ ישראל ולתחית האומה.
ר' רפאל גוץ ז"ל היה בן לאחד הרבנים הגדולים והצדיקים. אנכי הכרתי אותו כבר
בשנים האחרונות לחייו, על ידי שתי פגישות. הפגישה הראשונה היתה פה בארץ
ישראל. ביפו. נזכר אנכי בהלצה אחת שאמרתי אז, ואולי כדאי לחזור עליה. הוא בא אלי
ליפו לבקרני ומצא שאני מאוד מרוצה מארץ ישראל. זה היה בזמן שהוא קיבל, כמו יתר
העולים. את הפתקא האדומה. אז, בארץ ישראל, אסור היה לנו לבנות בתים והיינו בונים
רפתות ומשתמשים בהן בתור בתים, וה"בקשיש" היה מתרץ שאנחנו רוצים לבנות
רפתות
עם חלונות רחבים. זאת היתה הדקלרציה שהיתה לנו אז. והנה אמר לי ר"ש גוץ,
הייתי
רוצה לדעת באיזה אופן אתה שמח מההווה שלנו בארץ ישראל. אמרתי לו, אני שמח גם
מההווה שלנו בארץ ישראל. תרשה לי לפסוק פסוק אחד מדברי דוד המלך: "שפטני
אלקים וריבה ריבי מגוי לא חסיד", והרי תשאל. וכי זהו הגנאי של הגוי שהוא לא
חסיד,
משמע שהוא צדיק?! הנה. אתם סובלים צרות מניקולי הצר המושל יחידי ברוסיה.
דף 476
ואנחנו סובלים מעבדאל חמיד. אכל נתאר לנו שיהודי אחד. חכם ואמיץ ברוחו, היה נגש
לניקולי ואומר לו: "כיצד אתה. נקולי. עושה צרות לעם שלם של ששה מליוני אנשים.
נתינים נאמנים. הנאמנים לכל חוקי ארצך. ארץ מולדתם? למה אתה משפיל ומצער אותם
כל כך ועומד על שפיכת דמם?" נקולי היה למשל עונה לו: "טוב, אתה קובל
עלי בבקשה. אבל גם לי יש טענות. ואני רוצה בדין תורה אצל רב יהודי. מכיון שיודע
אני שבתורה כתוב 'דל לא תהדר בריבו' ואין רחמים בדין", ובדין. נקולי היה יכול
לומר : "אתם יושבים בארצי. ואתם שכנים שלי רוצים אתם להמשיך לשבת בארצי על פי
התנאים שלי טוב, ואם לאו לכו לכם. ובקשו לכם דירה אחרת" אזי היה הרב
מוכרח לפסוק שהדין עם נקולי ולא עם היהודי המתאונן עליו אבל אלו איזה יהודי היה
ניגש לעבדאל חמיד ואומר לו : "כאן - ארצנו הקדושה שניתנה לנו בברית ובתנאים
יותר חזקים משמים וארץ. זאת היא ארצנו. אומתנו קיימת. ואנחנו רוצים לשוב אליה
איה הצדק והמשפט. שאם רוצים אנו לשוב אל ארצנו. הנך נותן לנו פתקא אדומה ומצר
לנו. ואם רוצים אנו לבנות בתים. אתה אוסר עלינו?". הרי אף אם עבדאל חמיד ירצה
להתדיין אתנו, הרב לא יצדיק אותו בדין, ועל זה אומר הפסוק ; "שפטני אלקים
וריבה
ריבי מגוי לא חסיד" זאת היא תפלה לבבית על כל כנסת ישראל שתצא מהגלות ותשאר
בארץ ישראל,שהיא שלנו בדין ולא בחסד לאומים הרעיון הזה משמח אותי גם
בהווה, מפני שפה אנחנו יודעים את צדקנו. מה שאי אפשר לדעת בכל מקום בגולה. מאז
היה מקושר אתי קשרי ידידות
נפגשתי אתו עוד פעם בקישינוב לפני המלחמה בשנת תרע"ד. ובוויסכרן בשעת
המלחמה. ואז היה המליונר הזה החכר הטוב שלי עסקנו הרבה בעניני תורה. הוא היה
שקדן גדול ובקי בש"ס אז החלה כבר הכבדות בהשגת כספים. מחשבותיו היו נתונות
בימים האלה לתחית ארץ ישראל ולתחית התורה בארץ ישראל. בצורה כזאת שהיא
תהיה חודרת לכל שדרות החיים
אם נעבור מהספור האישי למצב ולתוכן של המוסד הזה ולתוכן של הזמן הזה שאנחנו
עומדים בו, נמצא כאן איזה חזון.
חגיגת חנוכה עם מצותה ועם הדלקת נרותיה, אנו מוצאים בה איזה דבר שיש לנו
לחשוב על אודותיו ועל כח האחדות שכנו. אנחנו נתקלנו. אז, בעם יון. שהשאיר שם גדול
בעולם. החכמה היונית נכנסה בכללות העולם והכניסה, אז, גם בנו תסיסה הגמרא
אומרת שעל החכמה היונית נגזרה גזירה. לשון הגזירה היא "ארור אשר ילמד את
בנו חכמה יוונית" לא כתוב "אשר ילמוד" אלא "אשר ילמד את
בנו". חכמינו
הקדושים התיראו מאוד שמא החכמה היוונית תמשוך את הנוער ותנתק אותו מאמונת
קדוש ישראל. אך ורק לקרובים למלכות הותר, בקושי, ללמוד חכמה יוונית אולם גם
נאמר שם. שעל חכמה יוונית לכד נגזרה הגזירה. אבל לא על לשון יוונית : "לשון
יווני
דף 477
לחוד. חכמה יוונית לחוד" דברי חז"ל עמוקים ואין להבינם כפשוטם. הכוונה
"בלשון יוונית" אינה אך ורק לפירושן של מלים יווניות, אלא זה גם נכנס
בתכונות של
מדע. ההבדל בין 'לשון' ל'חכמה' הוא הבדל שבין סגנון לתוכן. בשעה שחז"ל
אומרים "לשון יוונית לחוד" הכוונה לסגנון. את התוכן, את החכמה, אין אנו
צריכים
לקבל אלא מתורתנו הקדושה. התוכן שלנו הוא עשיר ורענן ומכניס חיים אציליים ליחיד
ולרבים עד שאין אנו צריכים להשתמש בנידון זה בדברים שאולים. במה שנוגע לסגנונות,
ליפוי הדברים. רואים אנו שגם אחרי כל המלחמות והניגודים הגדולים שבינינו ובין
היונים,מצאו חכמינו הקדושים סמך בפסוק:"יפת אלקים ליפת וישכן באהלי
שם יפיותו של יפת יהא באהלי שם".מתוך כך הותר לתרגם את התורה
ליונית.
מה אנחנו למדים מזה ? אנחנו למדים איך עלינו לנהוג בשעה שאנו נזקקים לשאול את
השאלות של הקודש והחול. לפי הנהוג בעולם חושב האדם בתחלת מחשבתו, שהקודש
והחול הם בבחינת "ויתרוצצו" שהם דברים הצוררים זה את זה. אולם האמת היא,
שאין
כל ניגוד בין הקודש והחול. אם אנו, חלילה, עוזבים את התוכן של הקודש ורוצים
להחיות את נשמתנו היחידה, נשמת האומה, מתוכן חול, הרי זה דבר שהיה לא יהיה.
"ממלכת כהנים וגוי קדוש" תמצא את פרנסתה הרוחנית מנכסי הקודש. אולם בשעה
שאנחנו באים לסגנן את החיים לתת לחיים צורה חיצונית. אנחנו אומרים, שכשם שאין
אנחנו נעלבים מזה שבשעה שנגש שלמה לבנות את בית המקדש, הוא שלח למלך חירם
בקשה לתת לו אנשים לכרות בעדו עצים, "כי אתה ידעת כי אין בנו איש ידע לכרות
עצים
כצדונים" , כך לא נעלב אם נצטרך להשתמש בעזרת כחות חוץ בהכנת הצורה החצונית
לחיים צידונים כרתו עצים וגם גרים שהיו בארץ היו מסתתים את האבנים, אבל עצם
קדושת המקדש נשארה בידינו וידענו לשמור את קדושת המקדש ועבודת הקודש.
היוונות בתור חכמה היא הכחשת הקודש. חילול הקודש. "המחלל את הקדשים"
הדגישו הקדמונים "אין לו חלק בעולם הבא" . "קדוש לעולם קיים"
!, ואנחנו
שואבים את כח חיינו הלאומיים מאותו המקור הנצחי שהוא יכול לבלות עולמים. זמנים
נצחיים ולא רק דורות, שהוא ישאר לנו לעולמים מקור בלתי נשאב.
ברצוני להעיר מחשבה שגרעינה מתאים למה שאנו חפצים, היום, לזכור ולהתעורר
על ידו. אנו מדליקים, בחנוכה, שמונה נרות )נחלקו חכמים אם "פוחת והולך"
או "מוסיף
והולך"( כאן הנס הדתי. ויש גם הזכר הלאומי, הוא הכבוש, שעל ידי
החשמונאים התגברנו על הצרים שרצו לשעבדנו. לשעבד את ארצנו, לשעבד את גופנו,
רוחנו, ונשמתנו ביחד. המלחמה והכבוש הם מהנסים שהקב"ה רצה בהם. הברייתא
היא זו שמספרת לנו את נס פך השמן, ובתפלות אנחנו מזכירים את הנצחון והחרות,
דברים ממשיים.המצוות המיוחדות בדברים העומדים מעל לכל העם כולו. והזכר
דף 478
של העם בתפילותיו צריך להיות מסומן על ידי דבר שכל העם הכיר זהו הכבוש
והנצחון הלאומי הנצחון לא היה רק הצלת אדמתנו. הצלת גויתינו, כי אם גם הצלת
רוחנו ונשמתנו אנחנו מלומדים בנסים. והנס זקוק לקדושת המקדש, לאותה הקדושה
שבאה מכסא כבוד מקדשנו מציאת הפח. בשעת הטומאה, היה זה בלי ספק מעשה
ההשגחה
לכאורה היה די לו החשמונאים היו מתקנים שבעה ימים לחג החנוכה. והדלקת שבע
נרות זה היה מתאים למנורת המקדש מדוע. אם כן, מדליקים אנו שמונה נרות?
לדעתי ניחא. יש הלכה אחת הבנויה בעיקרה על הרעיון. שכל ישראל צריכים להיות
מרושמים מזה שבעולם החיים ישנם שני סוגים: הקודש והחול
החיים בכללותם אינם מתקיימים באומה כי אם דוקא באופן ששני היסודות הללו
יתמלאו ויהיו בריאים ומשמשים לתקומתה של האומה כשם שהאדם עושה את עבודתו
בשתי ידים. ככה גם החיים הם בשתי ידים. בגמרא כתוב "גדולים מעשה צדיקים
)פירוש
רש"י מקדש( ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב 'אף ידי יסדה
ארץ וימני טפחה שמים'. ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב 'מכון לשבתך פעלת ה',
מקדש אדני כוננו ידיך".)כתובות ה ע"א( כוננו ידיך שתי ידים, מזה עלינו
לדעת
שכשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש וגם ברכוש של החול, כך אנו
מחויבים לשמור שתהיה הבדלה בין הקודש ובין החול. ולא נכשל בפח של החכמה
היוונית. שמצדה אין קודש בכלל בעולם כל מה שהמוח היווני יכל להכיל בקרבו מתהום
קרקע עד רום שמים. אינו אלא חול אבל לא כן כנסת ישראל "השמים שמים לה'
והארץ נתן לכני אדם". אבל אנחנו יודעים איך לעשות רתוקות, איך לחבר את השמים
ואת הארץ. ודוקא ע"י חוש ההבדלה, הקודש הוא קודש בתכלית השלמות ואנחנו
שואבים כל מה שדרוש לנו מכל המהות שלו ומכל התוכן שלו ומכל אוצר החיים שלו
ואת העולם נתן בלבנו ואנחנו מבדילים. שלעולם לא יבואו זהרורים של חול ויטשטשו
את העשירות של הקודש על כן אמרו חז"ל : "לא יעשה אדם בית תבנית היכל.
אכסדרה
תבנית אולם, חצר כנגד עזרה. שלחן כנגד שלחן. מנורה כנגד מנורה". )ר"ה
כ"ד( אסור
לעשות כעין הכלים שהיו בבית המקדש. הקודש שומר את גבולותיו, הוא מגן על עצמו,
שלא יבוא כל זרם של חול למעט את שויו ודוקא ע"י השמירה הזאת נותן הקודש חיים
וגם מקום לחול ולמערכות החול.
הדין הוא כך: בזמן שהמנורה עשוייה זהב היא צריכה גביעים, כפתורים ופרחים.
והשעור שהתורה מסמנת. אבל אם יש עניות בעולם ואי אפשר לעשות מנורת זהב. הדין
הוא. ששבעה נרות מעכבים ) לא פחות מזה(, אבל גביעים כפתורים ופרחים לא
מעכבים. כתוב במגלת תענית ומסופר בגמרא. שאחרי המלחמה היונית היה העם
היהודי מדולדל כל כך בנכסים, שלא היה באפשרותו של כל העם כולו לעשות לו מנורה
של זהב בבית המקדש. לאחר שהיוונים קלקלו את מנורת הקודש מה עשו אנשי
דף 479
בית חשמונאי? נכנסו בשפודין של ברזל וחיפום בבעץ. בעניות חמרית כזאת עמדנו בעת
העשירות הרוחנית הגדולה. ומזה התחילה הישועה חששו אנשי בית החשמונאים שאם
יתקנו רק שבעה נרות, יעשו מנורות חילוניות כמו של בית המקדש, של שבעה נרות
אנחנו יודעים. שנצח ישראל בנוי על ההבדלה בין הקודש והחול ועל צרופם בחיים.
המנוח זכרונו לברכה. שבכחו נקנה הבנין הזה. היה בו ממזיגת החול והקודש גם
במוסד הזה ישנה מזיגה בין קודש וחול לומדים כאן תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
ולומדים חלק מהמדעים שנדרשים לעולם. לחיים בצורה של חול אבל לא נשכח את
המלחמה שהיתה אז. ועדיין לא פסקה. אנחנו צריכים לדעת, שאם לא נהיה זהירים, אז יש
לפעמים שזרעוני חול רוצים לעשות מכל הקודש חול בשעה שאנחנו לומדים תורה
שבכתב. והוא הדין תורה שבעל פה, אין אנו לומדים אותן לשם ספרות בעלמא ואפילו
לא לשם ספרות לאומית בעלמא ולא לשם מדע בדרך כלל. כי אם משום "שאותם ציוה ה'
אלקינו ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם כאשר ציוני ה' אלקים ללמוד
וללמד לשמור ולעשות ולקיים". יעזור השם שהמזיגה הזאת תתקיים באופן הנעלה
ביותר בבית הזה, שהנפש הטהורה הזאת של הנדיב ר' רפאל שלמה ב"ר אברהם גוץ
ז"ל.
איפשרה את קניתו. ונזכה לראות מכל בתי ישראל העוסקים בעבודת הרוח של ישראל
ובהרבצת התורה את הגשמת הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
דף 480
נאומים
בועידות ואסיפות המזרחי בארץ ישראל
א.
אנחנו עסוקים עכשיו בהכנות לחג חרותנו ההכנות לחג זה מקושרות עם חנוכת
המרכז הראשון לקדושת ישראל : המשכן. ונוהגים לומר בימים אלה את פרשת קרבנות
הנשיאים. יודעים אנו ג"כ שהמשכן היה הכנה לקדושה יותר עליונה. לקדושת בית
העולמים שיבנה במהרה בימינו
על דבר קביעת המקום לקדושה עליונה זו שהיא מרכז המרכזים של העם הישראלי
היה משא ומתן בין דוד ובין שמואל היתה דעה לקבוע את מקום המקדש ב"עין
עיטם"
שהוא המקום היותר גבוה בארץ ישראל על שם שנאמר : "וקמת ועלית" אולם
החליטו
לקבוע את מקומו בהר הבית, שהוא נמוך יותר מן המקום ההוא. על שם הכתוב
"ולבנימין אמר ידיד ה' חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן", שממנו נראה
שצריך לרדת
קצת. והמקום "עין עיטם" נשאר חולין גמור. למרות הבקורת החריפה שהיתה על
דוד
מצד דואג האדומי בעד ההחלטה הזאת אולם, למרות זה ש"עין עיטם" נשאר
חולין. היה
הכהן הגדול ביום הכפורים טובל על גג הפרוה. והמים היו באים מ"עין עיטם"
העובדה
הזאת צריכה לשמש לנו לדוגמא ולמוד גם בחיינו הנוכחים אנחנו נקראים עכשיו לבנין
ביתנו הלאומי ועלינו לדעת כי עיקר הבנין שלנו תלוי במרכז הקודש שיבנה, וכדי לבסס
את הקודש שלנו שהוא עליון. זקוקים אנחנו לחול. אם אנחנו רוצים שהקודש שלנו
יהיה מבוסס, אל לנו להתחשב עם זה שהמים באים ממקום חול, שלמ ראית עין הוא
יותר גבוה ממקום הקודש.
גם לפני הזמן שהציוניות עלתה למדרגתה הנוכחית שבשום אופן אי אפשר לומר
שהיא מקרית וטבעית גם אז ראו נכוני הלב שבנו שהשאיפה הזאת לעורר לתחיה את
עם ישראל היא שאיפה קדושה ראינו והרגשנו שלפי טבע הדברים מוכרחה התנועה
הזאת לכיל בתוכה את כל חלקי האומה העברית. גם את אלה שנתרחקו מאת אביהם
שבשמים, "קהל גדול ישובו הנה. בם עור ופסח יחדיו" ולא במובן הגשמי כי אם
במובן
הרוחני. ואלה הבריאים והשלמים בכל גופם, החומרי והרוחני. הם הם אשר צריכים
לעמוד בראש התנועה הזאת ולהשפיע עליה מרוחם השלם והנאמן עם אלהים וישראל
אסור לנו להסתפק באנחות לכד גם הנביא גער ב"נאנחים ונאנקים". לעבודה
אנחנו קרואים. מן השמים משפיעים עלינו רוב טובה וקוראים אותנו לעשות. א ש ר ב ר א
אלהים לעשות.
דף 481
מחזק אני את דבריו של ידידנו הרב פישמן נהמת הלב הטהורה של כל יהודי היא
גדולה למראה הפרצה הזאת אלה מבנינו הרואים בתחיה רק את הצד הגשמי. מעשיהם
גורמים רדיפה לכל האידיאל הקדוש שגם הם חפצים בו עלינו איפוא להשתדל לא רק
להיוח מן הנאנחים המסתפקים במחאות בפה לבד עלינו למחות בכח היד שנתן לנו.
זהו כח השקל הנותן זכות לשוקלו להצביע ולהרים את ידו בעד דעותיו ודרישותיו והנני
קורא בקול: לו עמי שומע לי. לא ישאר אף יהודי אחד שלא ישקול את
השקל הציוני ודוקא ע"י המזרחי המזרחי זוהי ההסתדרות היחידה הנלחמת
בעד דרישותינו הדתיות בתוך ההסתדרות הציונית. וחובה עלינו להשתדל שבקונגרס
הציוני הבא יוכל לבוא המזרחי בכח גדול ניכר ומורגש כדי להגן על דעותינו אנו. אלה
החפצים בתחיה שלמה.
העם היהודי צריך כבר לדעת כי אין מקלט אחר לרוח ישראל ולתורת ישראל מאשר
בארץ ישראל וחובת היהדות הדתית הלאומית היא בשעה זו להחיש את מעשיה ולהגביר
את פעולותיה.
תרפ"א
ב.
]כנגד מצב ישראל בעמים הירוד והשפל מצד כמותו, והנעלה והנשגב מצד איכותו[
עלינו להגיד לישראל ולעמים את האמרה הגדולה כי עם אחד אנחנו כשם שאלוהינו אחד.
"גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר" אנחנו איננו מתחשבים עם המספר,
אנחנו לועגים למספר כח ההשפעה שלנו עובר דרך כל צינורות העולמות. למיום ברוא
אלהים אדם על הארץ ועד אחרון על עפר יקום אנחנו מקבלים את השפע מהמקור האלהי
העליון. והציונות אעפ"י שהיא נראית כדוחקת לפעמים את רגלי השכינה, הנה היא
בפנימיות מהותה התמצית שבתמצית מהשפע האלהי על ידי היתחזקו ויתאמצו כל
הערכים של קודש. מתחזקים. מתכילים. ומתכללים. ומשתפרים. ומתהדרים כל החיים
של כנסת ישראל ושל כל הגוים כלם והגוים אשר יניחו עוד מכשולים על דרך
ההתגשמות, ההתגלמות וההסתעפות הציונית הפוליטית שלנו חרוב יחרבו, כי לא נגדנו
הם כי אם נגד החיים הם. נגד החיים היפים. המשופרים. הנעלים, הנשגבים.
התמציתיים. האלהיים כל מלה הנאמרת עתה בחלל העולם על דבר בנין עם ישראל
איננה מלה של חולין. כי אם שירה, שירת העולם, שירת הגאולה האנושית
הגדולה לפני ביאת משיח צדקנו. כל קולמוס הכותב עתה לטובת תחית ישראל איננו
קולמוס של חולין, כי אם מטה אלהים ועלינו להוסיף עתה בחיינו פאר על פאר. שפור
על שפור. יופי על יופי. שיהיו חול וקודש משמשים באחדות תאומית, שיהיה גם החול
קדוש ושתהיה גם הארציות שמימיות. כי קודש וחול. שמימיות וארציות. הכרחיים הם
דף 482
לאדם ולעולם כמו שתי הרגלים אשר עליהן יעמוד העולם. כמו כל שאר האברים
הכפולים, כי גם רעיונות חול וזול גם הם משתפרים ומתעלים ומזדככים בספרה העליונה
הנשגבית, בסתר עלת העלות וסבת הסבות ומקור המקורות. כי תפילין של קודש דוקא
על היד השמאלית מונחים. ועל כן אין לזלזל גם בשמאל!... אף כי הימין יותר חשוב מן
השמאל ..."התפאר" לפני צעיר אחד מן השמאל, כי אין בו כל רגש של קדושה
ואני
שאלתיו, "ומה תעשה כשתראה מהרסים מחריבים את בית המקדש שלנו ומהפכים אותו
חלילה למקום צאן?". "אז קרא אלי הצעיר אני אתנפל על האיש העושה זאת
ואדקרהו כחזיר !". הנה היופי וההוד והקדושה אשר לחיים בשמאל, אשר בדור הצעיר
המתימר בריקנותו. אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון, מלאים יופי נאצל והוד
השכינה כמגדל דוד.
מענין לענין עובר הנואם לדבר על הציונות העילאית השופעת מתוך העצמיות של ישראל :
על
ערך ה"מזרחי" ותפקידו בתוך הציונות ועל הצורך לבנות את ירושלים הרוחנית.
ירושלים
של
מעלה והוא אומר : "לא פרוטות נבקש לבניננו כי אם מליונים מליונים עצומים,
מליונים קבים
של יפעה, של נשגבות, של יצירה, של אצילות וזוהר."
תרפ"ט
ג.
הברכות יש להן שתי מדרגות: ברכה שלפניה וברכה שלאחריה. הברכה שלפניה
מתיחסת יותר אל הפעולה הזמנית של העובדה שהברכה שייכת לה, והכרכה שלאחריה
כבר מתקשרת בהשפעה שהפעולה משפיעה אחרי הזמן שהפעולה כבר עברה, והיא
משפיעה בהופעתה בהתאם להבחינות שקדמה לשעתה ושקדמה לעתיד לבוא
מובן שברכתי היא בשביל כך שהשי"ת יצליח את הועידה הנכבדה הזאת בשעתה.
שתמלא רוח חכמה עצה וגבורה ודעת ויראת ה', להחליט החלטות טובות ומועילות
לרוממות המצב של צמיחת גאולת ישראל אשר רואים אנחנו בעינינו, איך שהקב"ה גואל
ישראל מצמיח אותה לעינינו בימינו ע"י כל המהלכים והמסכות המתגלגלות על כנסת
ישראל כולה בכל הארצות ובכל התפוצות, והן קולעות כולן אל המטרה המתרכזת
בקבוצה של כנסת ישראל פה על אדמת הקודש.
והברכה שלאחריה היא שהקב"ה יצליחנו שכל אלה ההחלטות הטובות אשר
תחליט כנסיה חשובה זו תהיינה יוצאות מן הכח אל הפועל, לחזק את עמודי הדת
והיהדות ולרומם את הקרן של קדושת ישראל הכללית גם בכל ארצות הגולה כולה שבזה
מונח באמת הסוד של מפתח הגאולה. צריכים אנחנו להעיר שיחד עם כל ההרגשות
המרות שאנחנו מרגישים בעת אשר אנחנו רואים שהמצב של היהדות בארץ ישראל אינו
יכול להשביע רצון מכמה צדדים. בין מצד הדרך של החנוך הכללי ובין מצד ארחות
החיים בהרבה מקומות וחלקים של הישוב המתחדש. הלא מכוונת היא כל מטרתה
דף 483
ושאיפתה של הסתדרות המזרחי להשכיח ולשנות את המצב לטובה : אבל כדי לדעת
באיזה אופן להשתמש באמצעים שיובילו אותנו אל המטרה הקדושה הזאת. מחויבים
אנחנו שלא להעלים עין מן המקור של החולשה שנחלשה היהדות הנאמנה בכחה
והשפעתה בתוך חלקים רבים שבשטח הישוב ההולך ומתחדש בארצנו הקדושה. בין
בחלקים הרוחניים והמוסריים שבו. כמו ההשפעה החנוכית והספרותית וכיוצא בזה. בין
כחלקים המעשיים והחמריים שבו. כמו סדרי החיים שבחלקי הישוב כולם. ביחוד
בקבוצות ובחלקים של האורגנים אשר בערים ובמושבות עלינו להודות שהסבה העקרית
לזה היא מפני שהקהל הקדוש. שומרי תורה ומצוה מכל השדרות ומכל המפלגות.
התרשל לצערנו הגדול הרבה יותר מדי בלקיחת חלק בכל התנועה הקדושה של ישוב ארץ
ישראל ושל שיבת בניה לתוכה מיום אשר התחילה התנועה המעשית של שיבת ציון
להרים את קולה בעולמנו, למרות מה שמעוררי התנועה הראשונים היו דוקא אנשי קודש,
גאונים וצדיקים מצוינים כמו הגר"א גרידיצר והגאון ר' צבי הירש קלישר ז"ל.
בכל זה
המשכת הפעולה והדברים המעשים של התקדמותה של שיבת ציון בתקופתה הראשונה.
וקל וחומר בהסדורים של הציונות אשר נסתעפה אח"כ בתקופה השניה, למרות מה שכל
עין בוחנת היתה צריכה לראות בכל אלה הפעולות את מעשה ה' כי נורא הוא ואת הזרוע
הנטויה לטובה על שארית ישראל לסלול בעדם דרך של גאולת ותשועת עולמים,
לצערנו הגדול דוקא חלקים רבים מהשדרות היותר קדושות והיותר טהורות בקרבנו לא
נפקחו עיניהם להיות מוארים בהאור של האמונה הגדולה הזאת, ובשביל כך רפו ידיהם
מאד והחלק שלקח בכל המפעלים שהם קשורים עם בנין הארץ ותחית האומה היה
מצומצם מאד לפי הערך. ע"כ נתמעטה ההשפעה הרוחנית שלנו שהיא מוכרחת לבוא אל
התנועה הנפלאה והקדושה הוו שמקורה הוא באמת קדוש וטהור.
ומתוך כך אנחנו נתקלים במחזה של רזון בשבילים רבים של התנועה הציונית ביחוסה
לקדושת ישראל ולתורה ולמצוה שהם חיינו ואורך ימינו בכלל. והחלק של השפעת
שלומי אמוני ישראל בעבודת התחיה הלאומית הוא כעת הרבה פחות מהשעור שראוי
להיות וע"ז אנחנו יכולים להמליץ את מאמר חז"ל )סוטה מח, ב( על הפסוק מי
בז ליום
קטנות "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא ? קטנות )אמנה( שהיה בהם,
שלא האמינו בהקב"ה", וחס וחלילה לומר שצדיקים הם קטני אמנה, אבל לצערנו
דוקא על
החוון של ישועת ישראל בשיבת שבותם לארצנו הקדושה שע"ז נאמר שהיא צריכה
להיות הולכת ובאה קמעה ביחס לההכרה של הצעדים הללו שהם הולכים
ומתחדשים מכל הצדדים. אמונה זו לדאבון לבבנו היתה מצומצמת דוקא אצל הצדיקים
בדורותינו, כלומר אצל החלק הרחב של כשרי ישראל לכל ערכיהם. והחסרון הזה חייכ
המזרחי עפ"י תעודתו למלאות אותו, והרוח הגדול אשר אנחנו מקוים שיפיח עלינו
בתוך
כל הצללים המחשיכים את זוהר הקדושה מתוך כל השטח של התנועה הציונית שהיא
דף 484
ראויה להיות תנועת גאולה כאשר תשוב עם כל מערכותיה הרוחניות והמעשיות לאותו
המקור הברוך שממנו היא נובעת, שהוא אותו הרגש הקדוש אשר הרגישו אלה בחירי
הצדיקים אשר היו הראשונים בזמן האחרון לרומם את הדגל של התנועה המעשית של
שיבת ציון שנעשתה יסוד ושורש לכל מה שאנחנו כולנו הננו הולכים ומפתחים במשך
הזמנים והדורות. ואז ע"י אותה התשובה אשר ישובו דוקא הצדיקים וכל שלומי אמוני
ישראל בכל התפוצות ובכל הפזורים לתקן החטא של עזיבת חובת ההרגשה המעשית
והעיונית ביחס לקדושת ארץ ישראל וחובת בנינה. עפ"י כל הדרכים אשר השי"ת
מסבב
שיאפשרו לנו בכלל ובפרט, מתוך אותה התשובה שהיא נובעת מאורו של משיח אשר
הוא עתיד לאתבא לצדיקא בתיובתא מתוך האור הזה בטוחים אנו בעזהשי"ת
שתופיע לנו שמש צדקה ומרפא וארוחתנו מהרה תצמיח בביאת גואל צדק בגאולה שלמה
במהרה בימינו אמן
תרצ"ד
דף 485
שעורים
בספר הכוזרי
)נרשמו ע"י הרב מ.ג. בארג זצ"ל,
תרפ"א(
א.
רבנו יהודה הלוי ז"ל. בבואו לתאר בספר הכוזרי את התמונה הישראלית
האמתית ולהבינה לעולם כולו באופן פשוט וברור. להראות לכל באי עולם את ערך
האומה הישראלית, כשהיא מתעטרת בהוד תפארת האמונה הקדושה אשר אין על עפר
משלה בהבדל המין כלל. ברצותו להאיר את מחשכי התבל בזיקי האורה של האמונה
הטהורה והצרופה, ללמד תועים בינה ולהראות לעולם את האמת האמתית ולא המדומית,
מצא לנחוץ להביא ולתאר בפתיחת ספרו את המעשה הנפלא. מעשה עם הכוזר, שגם
בהיות עם ישראל בגלות המר הזה. מפוזר ומפורד בין העמים בלי שום מעמד ובסיס
מדיני בחיים, באותה השעה ובאותו הזמן נמצאה אומה. אשר בלכתה לדרוש אחרי
האמת. נוכחה לדעת כי אמנם אין אמתיות כישראל ואמונתו. מקרה שאיננו בהיסתוריה
העולמית כלל דבר המראה לנו לדעת שברוחה הפנימי של האנושיות כולה וחלקיה
השונים, נמצאת עריגה חזקה ונטיה עמוקה להאמת הברורה
אמנם נשמתה של כנסת ישראל, היא החובקת בזרוע עוזה את מקור האמת, ומשביבי
אש הנשמה הישראלית מואר כל העולם כולו. שהראשונה היא מגמתו האחרונה. צפיה
עמוקה ומקפת זו. בארו לנו חז"ל במד"ר בראשיתו "בשביל תורה שנקראה
ראשית,
ובשביל ישראל שנקראו ראשית"
שני חלקים נמצאים בכל דבר ודבר: חלק טבעי וחלק מלאכותי. החלק המלאכותי
שולט מתחלה רק על השטח החיצוני של הדבר. ומתוך כך הוא גובר גם על השטחים
הפנימיים הטבעיות שולטת גם על הפנימיות, ומתוך פנימיות הדברים היא יוצאת אל
השטחים החיצוניים דוגמתו של ציור זה, הננו מוצאים גם בעולם הרוחני; החכמה
העליונה מבריקה עלינו בשתי דרכים ואופנים : באופן טבעי ובאופן מלאכותי האופן
הטבעי הוא רוח הקודש. והאופן המלאכותי הוא השכל החילוני. הנפש גם היא
מתחלקת לשנים: כח האמונה היא טבע הנפש. ושארי חכמות ולמודים כמו
מדות הם המלאכה הנפשית. המלאכות החקרניות הן הכרות החול, וכח האמונה היא
ההכרה הקדושה
השכל האנושי החילוני, שהוא האופן המלאכותי של החכמה העליונה, מתחלק גם
הוא לרגש, דמיון, ושכל גמור. הדמיונות הם יותר עזים ויותר עשירים מההרגשים,
ושניהם יחד הם מלאכת השכל. ההשכלה הגמורה היא טבע השכל. חבורם הוא ג"כ
מלאכותי. המחשבה מתגלית ברגש. אח"כ היא עוברת לדמיון. והולכת ומשתלמת עד
דף 486
שהיא נעשית שכל גמור ובריא. המדמה הוא השלב הקודם לשכל הגמור. ואעפ"כ הנם
תרתי דסתרי. שהרי אין ציורים מדומים מתקימים בשכל
גם בשעה שאין רוח הקודש מתגלה על פרטים ויחידים מישראל. גם אז צפון הוא המהלך
הנשגב הזה. בתוכיותה של כנסת ישראל, בירושה מאת אבות העולם "הנח להם לישראל
אם אינם נביאים, בני נביאים הם". והאומה מפלסת לה את דרכה בחיים. עפ"י
אותה
ההשכלה העליונה המוטבעת בטבעיותה ועם התעלותה של כנס"י מתעלה כל האנושיות
כולה. ותעודתן של ישראל בעולם מתמלאת,
תעודתן של ישראל בעולם הוא להשפיע על מהלך הדעות האלהיות של האנושיות
כולה. לזככו ולעדנו עד שלבסוף ינוקה מכל הפגמים והמחשכים המטשטשים את צורתו
"אז אהפוך אל העמים שפה ברורה" ועל כן על ישראל תמיד לדרוש מהאליליות
והבערות את משפט האמת כשידי ישראל רפים מן החטא ואינם מתעוררים להשפיע על
מהלך הדעות העולמי, אז הכפירה מתגברת. ועמה "חוצפא יסגי", והכפירה לובשת
גאות לדרוש תשובות וביאורים מישראל וכנס"י מוכרחת להתעורר מתרדמתה הכללית
ולהפיץ אורה בעולם. זהו סוד "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי". שממנה עצמה
הקב"ה
מתקן רטיה. שע"י חוצפת האליליות לטעון על ישראל. כנס"י מתעוררת לתחיה.
להפיץ
ולפזר את ענני הבערות. וזהו המורגל כפי המחקרים "טענה ותשובה"
ב.
כשאנו באים ללמוד את למודי האלהות, את החקירה הדתית בדרך רציונלית
חקרנית, אנו מוצאים בסוף הלמוד, שאין לו לאופן למוד זה שום ערך בפני עצמו.
כי אם בתור הכנה והקדמה ללמוד האמיתי ורק בבואנו להבין את הדבר כאופן פשוט
וטבעי. אנו בטוחים שנגיע להבנת האמת הברורה. רק אז כשנאזין להד קולה של שירת
הנשמה הישראלית. תשמענה אזנינו דברים אמתיים. הנובעים מהמקור העצמי הישראלי
כי אידיאל נשגב כצמאון נפשי פנימי זה, גם כשהוא בא ממחשכים מאיש לא למד, מוציא
הוא את שאיפתו העמוקה והנעלה לפועל. והדברים המלאכותיים היותר יפים, אינם
יכולים להגיע למרומי האמת הפשוטה "כל כלי יוצר עליך לא יצלח".
כדי לבוא למעמד ההכנה. שאליה כיון רבנו יהודה הלוי כספר הכוזרי עלינו לדעת
שני יסודות. כאשר נתכונן גם בהשקפה קלה על פני איזה איש שהוא. נמצא תכף
כי בנפש האדם פנימה נמצאת תכונת האמונה, ואנו רואים כי ממעמקי הנפש היא חודרת
אלינו. ככל דבר וכח טבעי, המוכרח להתגלות ולהשלים את התעודה והתכלית. שאליו
הוא שואף, כך מהות האמונה מוכרחה היא להתגלות ולהשלים את תעודתה, ולהראות
את פעולתה בעולם. אולם ככל דבר גשמי שאנו יכולים להבינו בשני אופנים : אופן הבנת
תכונת חומרו ואופן הבנת צורתו, כן בדברים רוחניים אנו יכולים להבינם על שתי
תכונות : תכונה גולמית בלתי מעובדת ומשוכללה. ותכונה שלמה נאותה וגמורה. כל כח
דף 487
טבעי, בין גופני ויותר מזה נפשי, תחלת התגלותו היא צורה גולמית היכולה לקבל צורות
שונות למשל : האומן הנברא בכח אומנותי, אם לא יביא את השלמתו המקורית לפעולות
ידים, או לא יצא כשרונו מהכח אל הפועל כן גם ביכולת האדם להוציא את כחותיו ברוח
כהה, ולפעמים יצאו גם מקולקלים ומעוותים אבל הכח בעצמותו ובמקורו הוא ודאי כח
ישרני, אלא שביכולתו של אדם לשפרו ולשכללו או לעקמו ולשחתו וכשאנו רואים שבנו
פנימה בעומק נשמתנו נמצא כח האמונה, שמהותו היא התשוקה להתדבקות אלהית .
"צמאה נפשי לאלהים לאל חי." , צריכים אנו לדעת, שהכח הזה יכול ג"כ
לקבל אם
לא נשמור עליו תכונה רעה ומעוותה, אפלה ונשחתה.
ג.
כח האמונה הוא הצלם האלהי המאיר מתוך תוכם של ברואיו של הקב"ה. והוא עצם
מהותה של הנשמה והמבוקש הזה, מבוקש האמונה, הנהו היותר ראשון, היותר חזק,
והיותר אחרון שבמבוקשים והוא מקיף את הפרט והכלל, העולם וכל העולמים כולם גם
יחד כשכח האמונה הוא מפותח, אז הנשמה נמצאת במצב נורמלי, טבעי, במצב של
בריאות, והאדם מוצא את עצמו בגן עדן רוחני, המרוה את נפשו הצמאה והשוקקה לדבר
ד'.
כל החכמות שבעולם. והתמציתים הפילוסופיים כולם. הנם מוגבלים בשכל,
וביכלתנו להקיפם הקפה כוללת ומקפת משא"כ במהות האמונה הבלתי מוגבלת ביכולת
שכלנו הדל סבת הדברים היא לפי שהפילוסופיה עוסקת ומדברת רק בנבראים היפך
האמונה העוסקת ומדברת רק בבורא. ולכן ערך הפילוסופיה נגד האמונה הוא ערך
משלי להבנת חיוב האמונה. כשלילה המחייבת את החיוב האמתי. שסוף כל סוף אין
בעולם כי אם הקב"ה ומעשיו
נקודת האמונה היא יחס האדם להאין סוף ברוך הוא, וכל העולמים מתרכזים בנקודה
אין סופית זו. ועל כן כח האמונה הצפון בעולם הוא יסוד קיומו של עולם, וכל התורות
והלמודים באים רק להרחיב את האמונה במחשבה ובמעשה "אמונה זה סדר
זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע". מהות הידיעה הוא להכיר את האוצר הצפון בים
האמונה.
החכמה העולמית תביאנו לדעת, כי בדברים גסים ובעלי ערך פחות לא יפלו כל כך
שגיאות, אי הבנות וטעותים רבים, כבדברים נעלים ונשגבים. בעלי ערך גבוה. את סבת
הדבר אנו מבינים, כי הדברים המורגשים באחד מחמשת החושים שהנם אינסטיקטיביים,
לעומת השכל המופשט, דייקניותם היא בתכלית הדיוק. מזה אנו מבינים למה באמונה
נזדקרו כל כך הרבה טעויות ומחשכים, וכל מגמת עבודתה של כנסת ישראל היא להוציא
את כח האמונה ולבררו בפני כל האנושיות כולה, באופן ברור ומבואר
דף 488
הדעה האנושית הפילוסופית, היא באה ממופתים והוכחות כ"סימנים". ואילו רוח
האמונה הקדושה היא הכרה עצמית פנימית כ"טביעת עין". שהאדם מכיר את
העולם מתוך עצמותו, שעומק האמונה הוא להתדבק בבורא כל העולמים ב"ה. בכל סדרי
המחשבה והמעשה, והוא גילוי הכח השלם, שגם כשאנו עוסקים בנבראים כוונתנו על
בורא הנבראים כלם "סוף מעשה במחשבה תחלה".
מחשבה אנושית תוכל להיות ולהשאר מחשבה גרידתא. מחשבה מופשטת, אבל
המחשבה האלהית היא גם מעשית . ולכן האמונה האמתית מלמדת אותנו שההתדבקות
ליוצר הכל ב"ה. היא במעשה כבמחשבה. ואין שום דבר בעולם המוציא לפעולה את
המחשבה האלקית. להתאים את המעשה להרעיון, כלימודיה של כנסת ישראל, היא
תורתנו הקדושה
תכונה כזו נמצאת גם בנפש הגר, נפש מרה זו, המשתוקקת למעשים בריאים והגונים.
רצוים ומתאימים להדרכה האלקית, בעת שהיא נתונה במאסרים טבעיים המעכבים עליה
את הדבר. עריגה זו מובילה היא אותו להתבונן ש"כונתו רצויה, אבל מעשיו אינם
רצוים".
כשהתכוננות זו מופיעה במוח הגר, אז כדי להווכח אם תביעה זו היא תביעה פנימית
נכונה או רק דמיון, עלינו להבין ולסכם את התמציתים הפילוסופיים כלם עם כל עסקיהם
ואז נראה שאין בכחם למלא את התשוקה, ולרוות את הצמאון הנפשי, והננו מאמתים כי
התביעה היא תביעה נכונה וטבעית. הנובעת ישר מעומק הנפש פנימה.
השכל האנושי, רחוק הוא מהחכמה האלקית, יותר מהמרחק שבין שכל הבהמה לבין
השכל האנושי היותר נעלה הנקודה הטובה שבפילוסופיא היא, שביכלתה להסיר
ולהשליך את הגשמיות העבה מעל התכן האלקי, אבל לא יותר.
הפילוסופיה אינה יכולה להבין את עומק האמונה, לפי שהיא חפצה להשיג ולהבין,
את היותר גבוה מכלל האנושיות, בשכל האנושי המוגבל. אנו, אין אנו לומדים אמונה
תרגומית, אלא אמונה באמונה "עצות מרחוק אמונה אמן"
הפילוסופיה האמתית, באה להסיר ולשלול את החיוב האנושי הגס, המעיב על התכן
האלהי, ובזה היא מפנה מקום לאותו החיוב האמתי המחויב.
אפשר הוא לאדם, שישקיע את כל כחותיו הרוחניים בהמון רעיונות ומחשבות.
ולשכוח לרגע את תעודתו האמתית בעולם. אבל בבואו תחת שבט הבקורת, גם של עצמו,
אז הוא מרגיש בעצמו כי כל הדברים זרים לו בעצמותו. ואנו מרגישים כי צדקו עד מאד
דברי החכמים, בדור שלאחרי הרמב"ם ז"ל, שאמרו "כי כל המבקש את האמונה
בספרי
הפילוסופיה הוא כאותו המבקש את החיים בבית הקברות".
ד.
אחת מהסבות, שהכוזרי תאר לפנינו בראש ספרו, את ספור גירות הכוזר שנסתבב ע"י
דף 489
חלום. מהרגש נפשי פנימי. שכונתו אמנם רצויה אבל מעשיו אינם רצוים", הוא ללמוד
ולהבין בברור את תכן האמונה. להתלמד להכיר בין תכלת לכרתי. להבחין בין רעיונות
הקרובים להיות מתדמים לאמונה. שבאמת אינם מוגדרים כלל בשם אמונה. ובין האמונה
האמתית שהיא התגלות אלהית עליונה, שאפילו מדות טובות אינם נכנסים תחת מושג זה.
והם רחוקים זה מזה. מרחק יותר גדול מהמרחק שבין שמים וארץ
ההתקשרות היותר חזקה שבין התקשרויותיו של אדם, היא ההתקשרות שהוא מתקשר
לדברים שהם טבעיים אצלו קשורו של אדם לדברים בלתי טבעיים. היא התקשרות
מקרית העלולה להפסק תמיד ע"י סלוק המקרה. ומכיון שאנו יודעים. שההתקשרות
לדברים טבעיים היא התקשרות אמתית, אנו מבינים שההתקשרות היותר מוכרחה והיותר
נחוצה לו לאדם. היא התקשרותו לקדושה "ואני קרבת אלהים לי טוב". ותשוקה
טבעית
חזקה מורגשת תמיד בלב האדם פנימה. להתחבר לקדושה עליונה עריגה פנימית זו
צריכה היא עבוד והכשרה. כדי להוציאה מן הכח אל הפועל: "אשר ברא אלהים
לעשות". ."החרדל צריכים למתקו"
אופני ההוצאה לפועל שונים הם : לחקירות פילוסופיות אנו באים מתוך אמצעים
חיצוניים. ואולם להשכלת והבנת אמונת אמן, אנו באים מתוך הכרה פנימית טבעית. ככל
דבר טבעי הצריך לשני מיני עבודים : כמו למשל החטים, שראשית אנו צריכים להסיר
מהם את הקליפות החיצוניות. ולבררם מתוך התכן. הקש והמוץ ואחר כך להכשירם
למטרתם, כן הוא גם כח האמונה הטבעי הנצוץ האלקי הנהו לוטה ומכוסה בקליפות
רבות. גסות ודקות. ועלינו מוטלת חובה ועבודה כפולה, להשליך ולהסיר מעליו את
הקליפות, את "החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה". ואח"כ
לעבדו
וללטשו, עד שנגה ברקו יאיר על פני כל העולם כולו.
כח האמונה הוא כח כללי ולא כח פרטי אור מקיף הנובע ממקור ההויה כלה ומתפשט
על פני כל. וכל החכמות והמדעים וההשתלמות הכללית. הנם רק כלים ואמצעים,
העוזרים להשרישו עמוק עמוק בלב האדם פנימה
את הכונה הרצויה יוכל האדם להשיג מתוך עצמותו הפרטית, כי בלבו נמצאת תמימות
טבעית. אשר בכחה להשיג איזה קוי אורה גנוזים אבל על המעשה אין ביכולתו של אדם
לענות מאומה בפתרונו. אחרי שהשאלה האמונית היא שאלה כוללת, ואין ככחו של
הפרט לדון על הכלל
תכן האמונה אינו רעיון, כי אם מציאות גמורה הנמצאת בכל חלקי היצירה. גם בדומם,
והוא סוד קיומו של עולם רק שהאדם מכיר את המציאות. וברואים אחרים אינם מכירים
אותה
העריגה לדעת ולהשיג איזה תכן של אמונה, נובעת ממקור נשמתו של כל יחיד ויחיד.
מפני שנשמתו היא חלק מהנשמה הכללית. התורה הקדושה, שהיא מסדרת ומישרת את
האדם, לעלות על גבי מרומי השלמות, להכיר את האמונה יפה יפה, מוכרחת להיות
דף 490
"קדמה לעולם". לפי שהיא דבר כללי וטבעי לעולם. וזהו מה שהתנה הקב"ה
עם
העולם. שעל מנת שיקיימו ישראל את התורה הוא בוראו
במשך הזמן שהעולם קיים. כבר נשרו הקליפות הגסות והעבות מעל האמונה
עבודתנו עכשיו היא להסיר את הקליפות הדקות. הבלתי מורגשות במבט ראשון, קליפת
נוגה דקדושה
כשרון השכל הוא מחוץ לתכן האמונה. והנהו רק הד קול הקודש. אבל העיקר הוא
הקודש בעצמו, דבר ד' כשהאדם מתדבק לאלקות. אז השכל. הכונה והמעשה. נובעים
יחד משורש האמונה צורות אינם מתערבות. שהרי אי אפשר להיות חצי צומח וחצי
דומם. ולכן אין התורה האלקית פשרנית אף כמקצת
דברי אלקים חיים. חיים הם בתוך האדם. הכלל והפרט, "לעולם ה' דברך נצב
בשמים",
ה.
כדי ללמדנו להבין את מהות היהדות. הציג הכוזרי לראשונה בספרו, את כל התכונה
הפילוסופית ונטיותיה השונות. כבר נתבאר. שישנם שני מיני למודים : מין למוד שהבנתו
באה ע"י ידיעות זולתו. כבן אדם הנצרך לחבירו. ובלעדי ידיעות צדדיות אין שום
פתח
הבנה לחכמה זו למוד כזה הוא למוד תרגומי ויש מין למוד מקורי שהאדם לומד
מעצמו ומנסיונו כן בחכמת האמונה. כשאנו לומדים אותה בדרך של ידיעה. נצטרך
ללמדה ע"י אמצעים וידיעות אחרות: אופן ידיעה כזה נקרא ידיעה מקרית. הלמוד
השני הוא הלמוד הפנימי המקורי. שהנהו למוד עצמי "מאי דכתיב 'ונחל עדניך
תשקם'. עדנך לא כתיב כאן, אלא עדניך, מלמד שיש לכל צדיק וצדיק עדן בפני
עצמו".
הכוונה מבוארת, שהספוק האמתי הוא הספוק העצמי הפנימי.
רוב הלמודים הנם למודים מקריים. את הצדדים החיצוניים נשיג ראשונה במעוף עין,
לפני שאנו משיגים את הגרעין המקורי. הלמוד המקרי הוא סגנוני הדברים. למודי
הפילוסופיה. למשל, כוללים את כל השרשרת הפילוסופית וצדדיה השונים, אבל
התמצית הפילוסופית. עודנה רחוקה מתכני הלמודים, וידיעות כאלה הנן שטחיות
ומקריות.
תכן הנבואה הוא ההתבודדותו, ובשעה שהאדם מתעמק בפנימיותו הוא מתבודד
לעצמו אולם בסוף הימים, "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים", שאז יהיה
איחוד
גמור של נשמותיהם של הצדיקים.
מצד התוכן הפנימי, כל חכמה וחכמה מסודרת לעצמה. אולם מצד חיצוני ותן הן
מחוברות לאחדים.
בשארי חכמות אין הבדל בין פנימיותם לחיצוניותם, בין המדע והלימוד,
דף 491
בין הסקירה הפנימית. הנובעת ממקור החכמה עצמה ובין ההבנה החיצונה, ולפעמים
הם נראים גם כמעורבים, לפי שכל מטרת החול היא שאלה אחת גדולה. את התשובה
הברורה והפתרון המוחלט, אין בכח החול להשיב. רק תכן הקדושה, הוא המשיב דברים
ברורים ואמיתיים. '.לא כאלה חלק יעקב'.גם לבושי הקדושה, הנהוגים אצלינו בגלות,
המוכרחים להתקטן ולהצטמצם בתוך שכלנו המוגבל, גם אלה אינם מושפעים ממנו,
והנם בבהירותם האמתית ועי"ז שאנו מכניסים דברי קודש לתוך שכלנו. אנו מעלים
אותו
עד למדרגת רוח הקודש.
הצד הלמודי שבכל החכמות הוא מצדנו, מצד שכלנו המקבל את הדברים, כדברי
חז"ל ש.'ברכת חונן הדעת היא ברכת חול".
הצד הלמודי מסתייע מדברים אחרים, שהנם חוצה לסביבתו. החכמה הרחבה ביותר
צריכה היא לסיועים ביותר, וכל החכמות כלם מסייעים ללמודי החכמה האלהית. זהו
"עצות מרחוק אמונה אמן".
במערכה למודית. נחוצים לנו כל החכמות והפילוסופיות לעזר. לא כן במערכה
מדעית, שאז כל עבודתנו היא לחלק בין התכן העולמי החיצוני ובין הקודש המקורי.
מזה אנו רואים שכל הפילוסופיות כלן אינן יכולות להשביע את התשוקה הפנימית, ורק
כשתגיע האנושיות כולה למטרתה, להבין שהתשוקה הפנימית היא התשוקה לדבר ד', רק
אז יבין כל העולם כלו את קוצר ידה של הפילוסופיה, שאינה יכולה בשום אופן להרטיב
כטל של ברכה את הנפשות הצמאות, כי אם להסיחן. לשעה קלה, מצמאונן הבוער,
לדברים צדדיים, ורק ההתדבקות הראויה במקור החיים והברכה, היא המטרה התכליתית
של האנושיות והבריאה גם יחד.
ו.
באמרנו למעלה כי "התורה קדמה לעולם". הפירוש הוא, שיסוד הקדושה הוא
למעלה מן הטבע, לא רק מהטבע הפשוט, כי אם גם מהטבע השלם הרוחני. ועל כל זאת
התשוקה הנפשית לקדושה מלאה היא את כל רוחב הבריאה כלה. שתי בחינות אלו
נקראות בלשון הזוהר: "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין".
כל דבר שהנהו למעלה מחוקי הטבע, אין אנו יכולים להשיג ולצייר בעצמנו, ואולם
יודעים אנו מין ידיעה כזו, שמהותה היא למעלה מידיעתנו. שבחכמה האלהית יש
להקב"ה רצון בלי שנויים, ושאין שם חוקים מוגבלים.
הצמאון הנפשי הוא למצוא את ההתקרבות הגדולה להתכן האלהי, הנקי מפחיתות
הטבע, "ואני קרבת אלקים לי טוב". התשוקה מתחלקת לשתים: תשוקה לבבית
הנובעת מן הלב, ותשוקה שכלית שמקורה הוא השכל. השכל רוצה בדברים קדושים
נקיים, ולעומתו הלב רוצה בהתקרבות הקודש. שתי תביעות אלו הן טבעיות לנפש,
אע"פ
שביניהם ישנה סתירה עצומה. זכות השכל ורצון הלב, אלה הם שתי קצות התביעה
דף 492
הרוחנית המקפת את הכל: אולם התהום המפסיק בין שתי הקצוות הוא רק אצלינו.
המוגדרים בחקים טבעיים. ואנו מבינים שלמעלה מהחקים אין זה ניגוד כלל
ערכי המדות נמצאים בתחלת יצירתם במדרגה פחותה. והם הולכים ומתעלים. הולכים
ומשתפרים. עד שהמצב נעשה מנוקה מכל שחיתות מדותית כל מה שהדבר הוא יותר
גבוה. יותר ויותר הוא נמצא בטבע גס, ובמצב שפל וירוד. ואז הדבר צריך לשני מיני
תקונים: ראשית להסיר את קליפותיו החיצוניות, ואח"כ לעבדו ולשכללו. עד שיגיע
למטרתו "ועשיתם אותם" ועשיתם אתם, שכל העוסק בתורה כאילו עשה את
עצמו'. הכח החזק ביותר נמצא במקומות פחותים, כבהמה שהיא יותר חזקה מהאדם.
וכזרם האלקטרי העובר דרך כל כדור הארץ אלף אלפי פעמים בשניה
וע"כ תכן האמונה נראה בתחלתו גס ומעוטף בקליפות רבות. מתוך כך נשארת בו
תכונת החסינות אף לאחר שהצורה החיצונה מתייפה. "עוז והדר לבושה" התכן
האלהי הנהו חזק ועם זה הדור הוא בלבושו בלשונו הקדוש של הרמב"ם אנו
מוצאים את הרעיון הזה בבטוי קצר: "הקב"ה נעלם מאתנו עם חוזק
הראותו" למין
האדם ישנה תשוקת הידיעה. והוא יכול להפיק ממנה הרבה תועליות, ולהשיג על ידה
דברים טובים ומועילים, ואפשר גם להיפך. לקלקל בו ולכלות את הכל. 'כלו בעשן
ימי" שמכלה גם את עצמו.
ז.
בפרקים הקודמים בארנו שהתשוקה לקרבת אלקים כהתגלותה. היא בלתי מעובדת.
ואפשר לפעמים להתקרב ע"י תשוקה זו עצמה גם לעבודה זרה. ואולם מיד מרגיש האדם
בעצמו כי נטה מני אורח. אחד משביר צמאונו במים זכים והשני במים דלוחים. שכל מה
שאתה מרבה לשתות מהם הנך צמא ביותר זהו אלהים: פעמים קודש. פעמים חול
נבאר את הדברים : כידוע כח האמונה הוא דבר טבעי לנפש, וע"כ אם אינו מוצא את
ההדרכה הישרה והנכונה. הוא מוכרח לתור לו שבילים זרים ולהתהלך בארחות
עקלקלות. כאדם האוכל מרעבונו הגדול דברים בלתי מוכשרים כלל לאכילה זהו
יצרא דעבודה זרה שיצא "כי גוריא דנורא מבית קודש הקדשים. כי הצמאון הטבעי הזה
מכריח
את האדם לתור ולחפש לו אמצעים בלתי נאותים ומגונים, כדי לשבר בו את צמאונו
הגדול. כלשון ספר יצירה, "למאמרו כסופה ירדופו"
בבית שני. כשראו חכמינו את תוקף היצר הרע. בטלוהו ליצרא דעבודה זרה שאת התשוקה
הטבעית הזאת לתוכן אמוני הפסיקו ממהלכה הבריא. והנהו מתנהג ברפיון
ובכבדות: ועם בהירות הקודש שנפסקה. חדלה אז גם נבואה מישראל
דף 493
מדלדול רוחני זה יצא שורש פורה ראש ולענה. והאפיקורסות התחילה לבצבץ עד אז
לא היה לה שום מקום בחיים. לפי שתכן האפיקורסות הוא הסתלקות האדם מחבור של
קדושה. מהתקשרות אלקית רק אחרי שבטלוהו ליצרא דעבודה זרה. כלומר שהחלישו את כח
האמונה הטבעי. התחילה האפשרות של המחשבה הגרועה, של הסתלקות מוחלטת
מאלוהות
"אתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרוים אדם", היהדות היא הטבע הנפשי.
שמשתפת את הרצונות להרגשה אלהית קרובה וגם נקיה וטהורה. לא כן הרעיון
הפילוסופי. שאין לו לא עליית הקדושה ולא ירידת העבודה זרה. "לא משלות הרשעים ולא
מיסורי הצדיקים; . וע"כ הגעת תכן האמונה להאדם אינו ע"י הצנור הפילוסופי
ח.
התמימות הכללית של המחשבה. מתגלה רק ע"י המעשים התוריים כשהיא נמצאת
במצב אחר. אז הנה מחשבה פאראליזית. שאין בה כל לשד חיים. והעולם עודנו מוטל
בחולי עצום, שרפואתו תבוא בבירור האמונות והדעות התוריות
הפילוסופיה כולה. הכוללת מהתחלת הידיעות עד נסתרות הידיעות החילוניות.
מספיקה רק עד כדי להשביע את השכל ההגיוני של האדם ולא את האדם כולו בירורן של
הדעות האמתיות לפני כל העולם כולו. הוא סוד השלמת האדם. החבוי בכל מהלכי
האמונות והדעות כולם. שהם רק כהכנות להופעת האמונה הטהורה וכל ההופעות
האמוניות שבכל העולם כלו. אינם כי אם צללים כהים, צללי האורה של האמונה השלמה
מגמת האמונה הטהורה היא. השוואת המעשה לתוכן המחשבה. והבאת הרמוניה
שלמה ביניהם דבר זה אין ביד האדם לעשותו. כי אם בעזרת תורה מן השמים. היוצרת
את מחשבותיו של האדם,
בלבות אומות העולם. ישנה נטיה דקה לאליליות. ואילו הלב הישראלי מנוקה הוא
מפגם חשוך זה. "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת... בלי שום נטיה בלתי טהורה,
אנו באים להראות לעולם כולו. את האידיאל היותר גבוה שבמטרת הבריאה את
מחשבתן של ישראל. ולהכרתו של דבר זה. אנו באים מתוך התבוננות הדרגתית בשעה
שאנו באים להעריך את סוגי וחלקי הבריאה, בשעה שאנו מעיפים עין בוחנת על הדומם,
הצומח. החי. והמדבר. בשעה שאנו משימים לב להקשר הנפלא, המקשר את כולם יחד.
צועדת בגאון ההחלטה. כי כל הבריאה כולה אחוזה ורתוקה היא יחד, כשלשלת אחת
ארוכה. שרק סוף אחד לה. ושכל הערכים השונים, הם מכשירים ומכשירי מכשירים, כדי
להוציא לפועל מסובב אחד, מסובב נעלה ונשגב. שכל העולם כלו כדאי הוא לו
המדבר, שהוא עטרת תפארת הבריאה וגולת כותרתה, גם הוא בהבנתו הפשוטה
אינו דבר מרומם ונעלה שכזה. ועלינו לחדור לעמקי נסתרות הבריאה עדי נכיר ונמצא את
דף 494
המבוקש התכליתי הנשגב ולעינינו מתגלה אופק חדש, והצד העליון שבנשמתו משתקף
לנו בכל הדר יפעתו העליונה מקום הסינטזה הוא הפרק שבו מתנוצצת האידיאליות
הנשמתית בכל הוד והדר. שהיא התשוקה העליונה והרוממה להתדבקות אלהית, והוא
תוכן האמונה. שתנאיה הם השואה גמורה ומוחלטת בין המעשה והמחשבה האלקית.
שעי"ז כל ההויה כולה שואפת במחשבה ובמעשה. למלוי האידיאל הנשגב. להשוות בין
תוכן האמונה שמן השמים לתכן האמונה הנמצא בנשמתנו פנימה, להכשיר את הדברים
שהנהם למעלה מן השכל. שיקובלו בשכלנו ע"י נסים ונפלאות ומופתים אמתיים,
המעידים על בירורם של דברים
ההשכלה היא חלק נפשי. והאמונה היא עריגת כל העולמים כולם לחי העולמים,
"שתולים בבית ה".
ט.
בתחלת יצירת העולם, לאחרי חטא אדם הראשון, לא היה העולם מוכשר לגילוי תכן
האמונה האמתית באופן מפולש, ולכן נתגלתה רק ליחידים, עד שהאבות בזמנם, התחילו
להכשיר את כל העולם כולו, עד שמיעקב התחילה אומה שלימה לחיות עפ"י דרך ד',
אומה שכל דרכיה מתאימים לדבר ד' ומגיעים להתכלית האחרון .'ישמח ה' כמעשיו"
שתוכל להשפיע מהודה על כל העולם כולו. לעדנו לרוממו ולהעלותו מתחתית המדרגה,
למצב נעלה וגבוה. על כן היה מקודם "שני אלפים תהו".שהוא דעת אלקים בלי
אמונה. עד שהאבות הכשירו אותו "האבות הן הן המרכבה".
מרגישים אנו שהקדושה היא דבר שלמעלה מטבע האדם. וכל מה שאנו מרגישים
התנגדות בין הטבע להקודש הוא במקום ובשעה שהטבע הוא חילוני אבל למעלה הטבע
מתעדן, עד שנעשה לטבע של קדושה. טבע האבות היה טבע של קודש. ולכן יצאה מהם אומה
שלמה. שמגמתה הכללית והאחת הוא אך תוכן האמונה והקדושה.
קיומה של כנסת ישראל תלוי ברצונה הכללי, ושאיפותיה ואידיאליה הנשגבים,
להשרות את הטוב האמתי בעולם. חלק האמונה שלמעלה מן הטבע, משתלשל בעולם רק
על ידה, לפי שהיא מקושרת בבורא כל העולמים, קשור שלם וגמור בכל פרטי ואופני
חייה השפעה זו היתה עבודתם של .הנביאים, שע"י התקשרותם הגדולה בבורא כל
העולמים, המשיכו את האור והזוהר של האמונה לעולם השפל. והכל, כל מה שהתרחש
בעולם. כל מה שהיה, כל מה שהוא נעשה עכשיו, הכל הוא הכנה לקראת העתיד המזהיר,
שהוא יהיה נחלת כל עבדי ד' ומפינת בוחן זו נמשכת השואת המעשה להמחשבה.
והמגמה האלהית בכל ארחות החיים. ומה שאין בכח ראשית הבריאה לעשות, תכלית
הבריאה עושה
הצפיה העמוקה בעתיד המזהיר של כנסת ישראל. שהוא הוא "מחשבתן של
ישראל". מרימה היא את ערך החיים בכללותם מעל השפלות הרגילה. ומאמצת את כח
דף 495
החיים אשר לכלל האומה, מפזרת מעל האמונה את מחשכי העולם. ומעמידה את כנסת
ישראל בקרן אורה תקות העתיד הוא עורק החיים הישראליים "ויפה שעה אחת של קורת
רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הוה
י.
הפילוסופיה כולה איננה המבוקש הנפשי. כי אם תוכן השכל ההגיוני. שהנהו חלק
קטן מכללות האדם, המבוקש הנפשי מתבאר יפה רק ע"י נבואה. הבאה מתוך אספקלריה
מאירה, שמעופה הוא לא רק על המחשבה, כי אם גם על כל המעשים כלם
הפילוסופיה אינה מוגדרת כלל בשם אמונה. ואינה כי אם השתקת הצמאון הפנימי
לרגע, ואולם הדתות ובתוכן גם האליליות, הנן תכן אמוני נשחת, תכן אמוני שלא עובד
כראוי וקבל צורה מקולקלת ומזיקה.
"מהות האמונה ושכל האמונה", הם חלק האמונה שלמעלה מן הטבע וחלק
האמונה הפנימי שבנפש האדם, וגילוי שכינה הוא המקשר את שני אלה יחד
הנצרות ושארי הדתות הנם נגד השכל , ואין בהן מה להשביע את דרישותיה של
הנשמה הפילוסופיה היא שכלית , אבל אין לה שום חבור עם מה שלמעלה מן הטבע
דת האיסלאם דומה היא יותר לפילוסופיה.
כשאנו מתבוננים אל האמונה, מתפלאים אנו מאד על ההרחבה הנפלאה הנמצאת בה :
במורד היא מגיעה עד היסוד, ולמעלה היא מרקעת עד גבהי רום, אין אפשרות של
מציאות בלי תוכן אמוני המקיימו. חלק האמונה הפנימי מוכשר ומתאים הוא לקבל את
האמונה החיצונה הזורחת עליו, הדבקת האדם ליוצרו הוא חבורם של שני חלקי האמונה,
כשרון זה אינו נמצא בשום שדרה וכתה שבעולם, כי אם בכנסת ישראל מציאות האמונה
הוא סגולת ונחלת כל העולם כולו, אולם עכשיו יוצא הדבר לפועל רק בכנסת ישראל.
אבל בסוף יקוים "וגואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא". שתוכן האמונה יתפשט
בגילויו על כל העולם בכללותו. מתחלה "קרניים מידו לו ושם חביון עזה",
ולבסוף
"תשלח קציריה עד ים". ותמלא ארץ
טבעה העצמותי של כנסת ישראל הוא מתחלת בריאת העולם "כי רק אתכם ידעתי
מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם
תוכן האמונה הוא יצירה ולא סכום של דעות מופשטות, ואורות נאצלים ומתגלים
ממנה. והם הם המתענפים לתכני דעת, שהעולם טועה בהם שהם עיקרים תורה שבעל פה
מעידה היא על זכרון האומה והבנתה שלא נתטשטשו
צדקות אומות העולם הם זיופים וחיקויים אנושיים, ואולם צדקותינו נעוצות
בצדקותיו של צדיקו של עולם, ודבר זה נמשך רק מחדוש העולם הגמור ..עולם חסד
יבנה
תם ולא נשלם.
דף 496
דף 497
דף 498
דף 499
דף 500
מגד
ירחים
דף 502
)חליפת מכתבים(
על דבר
הספרות
לכ' מערכת "הניר". שלום.
זה כמה שאני רוצה להגיד לפני סופרנו הנכבדים מה "בעל הבית" פשוט כמוני
דורש
מספרותנו.
באמרי "בעל הבית פשוט" אינני מתכון להתכסות בטלית של ענוה יתרה, לאמר,
שאני
יהודי
פשוט, כמו שהיה אבי. זכרונו לברכה. אלו הייתי כמוהו, כי אז לא הייתי צריך לספרות
כלל. כידוע
לכ' אבי ז"ל היה מאלה
"המנשים את עמלם בדף גמרא.
"משכיחים רישם במדרש שיחות מני קדם
"ומשיחים את דאגתם במזמורי תהלים..."
הגמרא, המדרש והתהלים די היה להם להשביע את רעבון רוחם. ואם מצאו עוד פרפראות
כ"ראשית חכמה" ו"חובת הלבבות", אז היו מדשני ענג. בכלל לא
התגעגע אבי ז"ל לספרים
חדשים, אחרי שהישנים היו תמיד חדשים בעיניו והיה עוסק בהם בחבה, בתיאבון שאין לו
גבול.
אחד היה הוא עם הספר הקדוש שהיה הוגה בו "בחד קטירא איתקטר כיה", וכמו
שלא בחל
בגופו
אעפ"י שהיה לו עמו עסק תמיד, כך לא בחל בספר הקדוש גם כשהיה שונה את פרקו לא
רק
מאה,
כי אם אלף פעמים.
כך היה אבא.
אכל אני אינני פשוט כל כך. כ"בעל הבית" מדור החדש אני יודע כבר שפות
אחדות,
ומעט או הרבה במדעים הכלליים. למדתי בנקל. דרוין וספנסר וקראתי את טולסטוי, ניטשה
ואיבסן, ורוחי שטה בכל האנושיות כלה. משתתף בצערה ורוצה בהתקדמותה.
ובכל זאת הנני במה שנוגע ליהדות יהודי פשוט. במה שנוגע לאמונה ודת הכריעה אצלי
תורת
משה, דברי נביאינו וחכמינו, את כל האוטוריטטים שבעולם. ברור הוא אצלי, כי כל
החכמים לא
ידעו ולא הבינו מה היא אמונת ישראל ומה היא דת ישראל, יען כי רצו להשיג בשכלם מה
שאי אפשר כלל לשכל להשיג. אנכי אינני חכם כמוהם, איני מגיע גם לקרסולם, אבל תורת
ישראל
חביבה עלי, מצותיה קדושות בעיני, ואנכי לא אמיר את הרגשתי, רגש נשמת יהודי, בכל
התחכמות שבעולם. בן "עם קשה עורף" אני, ומתפאר אני בזה.
אבל רוצה אני שגם הספרות העברית תפרה ותרבה. אנכי איני יכול להסתפק רק כספרים
הישנים, כמו שהיה אבי מסתפק רק בהם, צריך אני גם לספרות חדשה בעברית, ספרות שתתקדם
ותעלה מזמן לזמן למדרגה יותר נשאה, כמו הספרות הכללית. בדרך הקבלה )פאראלעל(.
דף 503
אולם דרישתי מהספרות העברית איננה דומה כלל לדרישתי מהספרות הכללית כשאני שם פני
אל הספרות הכללית. אז אני רוצה לדעת פוליטיקה, סוציאולוגיה, ושאר הענינים המניעים
את
רוח האנושיות שם אני בן אדם ככל בני האדם "ואין דבר אנושי נעדר ממני".
אבל בשעה
שאני
נכנס אל היכל ספרותנו. אז אני חולץ את נעלי. כי אל היכל הקודש אני רוצה להכנס פה
אני רוצה
למצוא פתרון לא לשאלות זמניות. אלא לשאלות נצחיות. הנוגעות לפנימיות נשמתי
רוצה אני למצוא שם דברים. שישימו לי כנפיים לעלות למעלה מהשמים הנמוכים שנטו על
ראשינו המטריאליסטים : רוצה אני למצוא שם איזה ניצוץ מישעיהו. מר' עקיבא, מר'
שמואל
הנגיד. מר' יהודה הלוי. מהרמב"ם וכו' וכו'
והנה אני פותח ספר אחד, והוא לועג לזיבת אפו של איזה יהודי אומלל, שטרד למצוא את
הלחם ואת הבצל למזונו: פותח אני ספר שני. והוא לועג למצות הזכרון שלי לציצית
ותפלין
פותח אני ספר שלישי. והוא מלא חרופים וגדופים כלפי מעלה : פותח אני ספר רביעי כלו
סכינים
ומחטים כלו בקורת דוקרת פותח אני ספר חמישי. והוא מלא זמה ונבלה , פותח אני ספר
ששי. והוא מלא קטטות מפרכסים הם הסופרים זה את זה. ובאיזה פרכוס
והנני מגיד האמת. שאני ממהר לסגור את הספרים הללו ולהרחיקם הרחק, הרחק מעלי
לא לספרות כזו אני דורש
איני דורש מספרותנו שתתן לנו מדעים כלליים אותם אני יכול למצוא בספרות אחרת
לשובע,
ובשום אופן לא תוכל ספרותנו להפיק ממני רצון במקצועות אלה, מפני שבשעה שנצליח
להוציא
איזה תרגום מספר אחד במדעים הכלליים, יצאו בשפות אחרות ספרים מקוריים לעשרות או
למאות
אמנם איני מתרעם חלילה. אם איזה סופר מתרגם לעברית ספר מדעי כללי אדרבה, הנני
אומר
לו בפה מלא יישר והנני קונה אותו ברצון. מפני שעל ידי זה מתעשרת השפה, ורבוי
הגונים
בודאי מביא ברכה לספרות. אבל לא זהו העיקר אצלי העיקר אני רוצה למצוא בספרותנו
את
היהדות, נשמת אומתי, לנטלה ולנשאה מעל רמת הטבע של דורנו זה
והדבר הזה נחוץ לדעתי לא בשבילי בלבד. אלא בשביל קיום אומתנו בכלל
אין לישראל גבורה אלא כאמונה גבורי אמונה היו אבותינו מימי עולם באמונה נבראה
ספרותנו הגדולה שירשנו מאבותינו, ובאמונה אנו יכולים לעשות חיל גם לימים יבואו
באמונה
תתחזק לאומיותנו. באמונה יפרח וישגשג ישוב ארצנו. האמונה תתן נשמה לעם ולשפה
והאמונה תחיה את הכל בת הנצח היא. ורק המארש אותה יתקים לנצח
כל הדברים הטובים שבהם תלויה הצלחת אומתנו אינם אלא סניפים לאמונה, כי רק היא
משגבנו
והסופרים. אם רק ידעו את תעודתם. כמו שידע עזרא הסופר. וכל שלשלת החכמים
והסופרים
שקמו לנו עד הדור הזה צריכים הם לדאוג בשביל קיום היהדות. להזכירנו בכל מעשה
לאומי
שאנו עושים. כי בני משה אנחנו. נכדי ר' יוחנן בן זכאי
חושב אנכי. כי אינני יחיד בעמנו. כי יש ויש בתוכנו "בעלי בתים" רבים
כמוני, שגם
הם
דורשים מהספרות העברית כדרישותי אני
האמנם אין אצלנו סופרים. שישימו לב לנו ולדרישותינו
אלו הוצאתי משפט על פי ספרותנו החדשה. כי אז הייתי חושב שכבר אבדה האמונה ונכרתה
לגמרי, אבל מביט אנכי מסביב על אלפי רבבות בני עמנו. בה ירבו, והנני רואה כי כמעט
כולם
עודם נאמנים לאלהי ישראל ומחזיקים בברית היהדות בכל לב עדים המה בתי הכנסת ובתי
דף 504
המדרש הרבים שבכל ערי ישראל גם עכשו. כמו מלפנים. תמצאו הרבה צדיקים וצדקניות
המוסרים את נפשם בעד התורה והמצוה
האמנם רק הסופרים נבדלו מעל עמם האמנם חדל הקשר הפנימי שהיה תמיד בין העם
והאינטלגנציה שבו,
חלילה אני חושב. כי הרבה עוד ימצאון בתוך הסופרים שרגש אמונה מפעם גם בקרבם. אלא
שמפחדים הם לגלות מה שבלבם, שמא חלילה יקנו להם שם ריאקציונרים, מורדי אור.
מחזיקי הדת אבל מצב כזה לא יארך. אנכי מאמין. שסוף סוף יתאזרו הסופרים חיל. יסירו
את
הבושה מעל פניהם ויצאו בראש עמם. להורות להם את הדרך. אשר דרכו בה אבותינו
הקרושים. דרך החיים והטוב
ואז תשוב הספרות להיות היכל הקדש. וקרנים משם יצאו להאיר ולחמם את כל הלבבות
כאור
אמונה ודעת "אש תמיד תוקד על המזבח. לא תכבה"
בעל הבית פשוט*
*
תשובת המערכת (הרב קוק) :
בעל הבית נכבד
יותר מדאי. אדוני מחקת את הסאה. בדרישתך מאת ספרותנו שתהיה מוקדשת רק
לשאלות נצחיות קשה היה לי להאמין שדברים כאלה. הנטולים מן החיים יצאו מפי איש
משכיל היודע את העולם ואת החיים שכמותך. אבל מצאתי את הסבה של מחיקה זו
ב"טומאה הרצוצה" של הגלות שעודנה מפרכסת בתוך נשמתך
מארת אלהים היותר נוראה של הגלות היא מורך הלב "והנשארים בכם והבאתי
מורך בלבבם בארצות אויביהם מורך לבזה מתפשט על חוג החיים הרוחניים לא
פחות ממה שהוא מתפשט על כל החוג של החיים החומריים. והוא מזיק לראשו לא
פחות. ובפנים ידועים עוד יותר ממה שהוא מזיק את האחרון. הפחד מכל "כפתור
נחשת"
גדל לנו נפשות דלולות. רצוצות ושבורות שאינן יכולות לקבל אור, וחיים מעשיים של
גאולה וישועה. גם לכשתבוא : והפחד מכל ספר העומד מחוץ לתחום הצר של מושג
הקדושה. שהגלות יכולה לסמנו, מדלדל את חיינו הרוחניים ובורא לנו נשמות חלושות,
שאינן יכולות לקבל את האומץ של האור הרוחני, העתיד להאיר עלינו בברקים מאירים
וחודרים בדרך תחייתנו בארץ אבות.
הפחד החמרי מכל שוטר קטן הביאנו לידי הכנעה של שפלות להתפייס עם ההכרח.
מה אפשר למעבד? תאמר נחמתא דבבלאי, דגידופא היא. ועל כן ליהודי הגלות רחוק
וזר גם לחשב, שתהיה לנו משטרה יהודית ושוטר יהודי. הנהגת המשטרה וענין הפקידות
דף 505
חלק הגויים המה וכך נשרשה הדעה הזאת אצלנו. עד שרכים חושבים כי בלי
ה' "גאראדאוואי" הנכרי אי אפשר ליהודים להתקים. שבכל עת צרה צריכים
לפנות רק
אליו כמו למגינם ומצילם
וכן הדבר נוהג גם בענין המשטר הרוחני הספרות שלנו תוכל לכלכל בקרבה את
הכל: מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הלכה ואגדה. מוסר. מחקר והגיון.פתרונים
לשאלות הנצחיות". אבל לא .'פתרונים לשאלות הזמניות" השאלות הזמניות וכל
המדעים הבריאים בכלל הם בבחינת "שוטר קוקי", שצורה ישראלית היא עמו
כלאים
גמורים
אבל כל אלה הרעיונות וכיוצא בהם פרי הגלות המה, תולדות של הטומאה הרצוצה.
שארסה מחלחל בקרבנו מאז גלינו מארצנו ונשברנו מהיות גוי חי שוכן בארצו ונשינו
טובה
שכחנו שהשאלות הזמניות הנם צרכי צבור גדולים ואדירים. וצרכי צבור הנם תמיד
עומדים במדרגה אחת עם למוד התורה. שגם היא "נבראת בשביל ישראל ושאלות
צבוריות אי אפשר לפתור בלי השתתפות הספרות. עם חי סופג את כל מה שדרוש להטבת
חייו מהקולטורה העולמית הכללית. אבל הכל הוא מביא אל תוך כורתו, אל תוך ספרותו.
אחרי שמתקן אותם לפי תנאי חייו המיוחדים
אמנם אין לשימושי החיים, המשתנים ועוברים בפזיזות מדור לדור ומתקופה לתקופה,
אותו החיל והחוסן שיש לעניני הרוח הגבוהים והנצחיים ומטעם זה עצמו אנו רואים.
שיד ההרס והחרבן שהיתה בנו האבידה מתוכנו את כל רכוש החיים החילונים שלנו. את
כל ספרי המדע וכל עסקי החיים שהיה עם גדול כעמנו עסוק בהם בשבתו על אדמתו
כל זה נמחה ונאבד כליל. ולעומת זה לא יכלה להשמיד מה שיש לו כח חיים נצחיים
ספרי הקודש וכח החיים המפרה שבהם עם כל אוצר הטוב של המסורה החיה המאוגד
עמהם והמכיל בקרבו את זרם החיים הפנימיים של תולדתנו
אבל בא הזמן שאנו צריכים להתחשב עם חיי המציאות ולהרחיב את תחומנו. אין אנו
יכולים ואיננו רשאים להיות מעכשיו בנידון זה מה שהיינו מלפנים על פי ההכרח של
הגלות שם השלכנו את יהבנו על השוטר הגוי ואם היינו צריכים למדעים פנינו אל
לשונות הגוים. לא כן פה בארץ ישראל פה חיי קהלותינו ומושבותינו בידינו ואנחנו
צריכים
לפקח על רכושנו החומרי והמוסרי אנו שבים לתחיה, ועמנו גם לשוננו וספרותנו. אפשר
להסיח דעה מזה בגלות, שם אפשר גם כן להכחיש בעיקר מציאותה של תחיה זו. אבל לא
כאן בארץ ישראל במקום שהתחיה קורעת סגור עינינו גם בעל כרחנו.
הערובה לחיי ישראל הוא חי העולמים וכן בדניאל הוא אומר "וירם ימינו ושמאלו אל
השמים וישבע בחי העולם". צור ישראל, חי העולם מעיר אותנו לתחיה, על כן
מתרחבים חיינו, והספרות שהיא ראי החיים מתרחבת עמם יחד לפי תביעותנו
שאנו תובעים ממנה.
דף 506
אמנם צדקת במחאתך על כל הזוהמא והנבלה. אשר ספגה ספרותנו אל תוכה בימים
האחרונים ביחוד. ובפרט שאין אלו נכנסים כלל אל חוג החיים אי אפשר לחיי עם בלי
מדע. בלי שירה. בלי יופי. אבל אפשרים הם וביחוד לישראל להיות בלי נבלה.
בלי סרחון רשע ובלי טומאות בשר ורוח
אם החברה הרחבה אינה יודעת זאת. אבל אנחנו שיחד עם החיים של ספר החיים אנו
קוראים : "לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל". נגד זה
אנו
צריכים להלחם. ודוקא בנשק של הגדלת דרישת החיים
אבל לא לצמצם את הספרות שלנו רק בהיכל הקודש כאשר אמרת. כי אם להרחיב את
גבול הקודש גם על כל חיי החול ועל כל דרישותיהם ועל כל המדעים הנדרשים להם
"ביום ההוא היה על מצלות הסוס קודש לד'"
דף 507
)על דעת
ד' ומלחמות ד'(
ב"ה עיה"ק יפו ת"ו ח"י אדר
תרעי"ן
אץ אני להשיבך. אהובי. על מכתבך היקר. מפני שאני רואה שהוא יוצא מלב יקר
ופצוע, ונכבד לי יום אחד קודם של השקטת רוח נבר
ראשית דבר צריך אני להגיה בלשונך. שכתבת מהתמצית אשר קלטת מאשר קראת
בדברי . שחטיבתם המיוחדת של ישראל היא בתור עם המתיחש לאלהות "לא לעצמיותו
כי אם לדרכיו השלילה של "לא לעצמיותו" איננה צודקת אנכי הנני רגיל להבליט
רק
את החסרון העצום. הנמצא בהקטנות של הרעיון האלהי. כשהוא פונה רק אל העצמיות
בלא האידיאליות אבל לפנות אל האידיאל האלהי בלא קשור לעצמיות אור אין סוף. זהו
אכסורד גמור ואי אפשר כי באין אור חיים, הכל נופל ונובל אין שום אידיאל חי וקים
במציאות בלא שפע החיים של אור העצמיות האלהית. הנובע תמיד ממעמקי המדע
ומקור חיים של האמונה הבהירה. מעוז החיים ואור העולם רק מן החושך של המבטא
הזה לבדו, של "לא לעצמיותו כ"א לדרכיו", שמשמעותו פרוד תכוני בין
העצמיות
והדרכים, הנשמה כולה משתוממת ומתחשכת וכל האידיאלים נמוגים והולכים להם,
והאדם, היחיד והחברתי. נשאר כגולם בלי נשמה ואין מפרכס בו כי אם קורטוב החיים
המוכניים. שמרוצת הדם עושה אותם בכחה טכני, שהעולם כולו חוזר על ידו לתוהו
ובוהו לא כן, יקירי. לשנן אנו צריכים תמיד. שיסוד עריגתנו הטבעית הפנימית, שהיא כל
החיים שלנו. כל הויתנו, היא דוקא העריגה אל העצמיות האלהית. שגרעינה הזעיר נטוע
הוא בנשמת האדם גם היותר ילדותית. אלא שהיא חסרה את הארת הדרכים, שעל כן היא
שוממה ביחש להארת החיים התרבות האנושית, ההולכת במסלוליה, ע"י הופעת שכלול
הדעת וזרמי הגלויים האלהיים של הנבואה. הבונים יחד את היכל החיים המתבסס והולך
ע"י הבלטת המוסר היותר עדין וזך. היא מגלה את האורה הגדולה, הגנוזה באותו
הגרעין
הזעיר של עריגת הנשמה לעצמיות האלהית, "ולדבקה בו", בהיותה מאוחדת
ומעוטרת
עם כל פלגות נהרי אורותיה. שהם האידיאלים היותר נשאים, שהם הולכים ושואבים
תמיד עלוי וצחצוח ממקור העצמיות העליונה. אשר על כן אין לך דבר המחריב כ"כ את
העולם, המעפש את האויר הטהור, שהאידיאליות האלהית ממלאה בו את העולם, כמו
הרשע כסל של הכפירה בעצמיות האלהית, שהיא הדעה היותר הדיוטית המוצאת מקומה
בלב הגרועים מההמון האומלל, כשהוא שוטף רק בתאותיו הסוסיות היותר פרועות, של
זנות יין ורצח, מהולות בקצף צפעונים וגאות אלילים. אך עמל התורה, יושר המדות
והתרוממות הנשמה ע"י שירת קודש של תפלת ישרים, בצרוף מעשים טובים מדי יום
ביומו, הם לאדם כתריס בפני הפורענות הממארת הזאת. ועל ידם מתישרת היא דרכו אל
המהלך הנפשי של הכרת האידיאלים האלהיים והרגשתם העדינה, במעמדם במקורם
החי, באלהים חיים.
דף 508
והמעמד החי של המוסר הטהור במקורו הבטוח הוא מוכרח לנצח את העולם. אותו
העולם האומלל מבלעדיו הרשע והסכלות הנם עומדים נגדו הוגי הדעות הטהורות.
שהם הגרעין היסודי של האנושיות. שבשבילם היא חיה. הנם תמיד לוחמים את רעי
האדם. המשימים את התכונה של החיה הרעה שבאנושיות הבסרית למטרת חייהם.
הפרטיים והחברתיים המלחמה הקדושה הזאת איננה מלחמה מכוונת דוקא נגד אישים
אחרים גם וביחוד נגד עצמו נלחם האדם, נגד הרע שבו, נגד כעורו. ולעת הצורך
הוא מוכן למות מות גבורים וקדושים. לטובת הרעיון העליון המחיה כל. לא בפחות מרץ
ממה שהוא מוכן להמית בגללו את מי שהוא חוצץ בעד האור והעם אשר הכיר יפה את
מטרת הויתו. בהרגשה של חיים פנימיים. כל מה שהוא עושה לסול לו את דרכו
בחיים. בין שהן פעולות חיוביות ובין שהן פעולות שליליות. הכל עושה הוא בשביל
נשמתו המכה גלים בקרבו ואומרת לו גדל , אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות
אשר עשינו לצרכי תקומתנו ובאותה המשטמה אשר עוררנו בלבבנו נגד הקמים עלינו
להכחיד את קיומנו אילו אם היתה רק מלחמת חיים פשוטה. גם היא אינה בושה במקום
שאינה בנויה ע"פ עוות משפט. וקל וחומר שמעמד חיינו בעולם הוא אור העולם. אשר
השכל הערום מכל הופעה אלהית לא יוכל בודאי לתאר את גבוליו. אבל בשביל כך
הנבואה היא אחת מתכסיסי סגולת עמנו. ובמקום שהיא מאירה לנו דרך לאמר: זה
המכשול. של איש פלוני או של קבוץ פלוני. צריך שיוסר מעל דרך תולדתנו. רק
אכזריות שוממה ושפלות של מוגי לב תוכלנה להתיצב נגד עז חיים זה
בודאי נמצאים מחקים. כקוף בפני אדם. את פעולתנו ההיסתורית. המחוגה במחוגה
אלהית אבל "אם ידמו הבלם לתומיך ואוריך" נאמר עם הלוי ינתקו נא את כל
שריד
מההשפעה הרוחנית שלנו מכל מערכי הגיוניהם. הישאר אז להם מאומה מכל מטרות
מלחמותיהם זולת שפך דמים ורציחות בזויות
הנבואה. הצופה ברוח אלהים חיים אל נשמת גוי ואדם. העידה על גזע עמלק. שנגודו
לאור ישראל הוא נגוד עצמי. שתרופה אין לו כי אם מחות זכרו. כדי לישר את הדרך של
התולדה הישראלית מאבן המכשול היותר גדול. זאת הנבואה בעצמה היא הצופיה
הליכות האדם אל אושר השלום ועדנת האהבה היותר בהירה כשיבוא יום והאנושיות לא
תמצא לה כל צורך בשום מפעל של שנאה. בטוחים אנו שאז זכר עמלק כבר כלה ואינו
ושבע האומות. שרק מפני אותו השריד אשר נואלנו להותיר מהן גרמנו לנו כל אותן
הצרות. החמריות והרוחניות. ולמדנו לעשות את כל תועבותיהן : שריפת בנים ובנות באש
וכל תועבות האמורי. אשר היום. אחרי אשר היד האלהית הפיצה את ענני מאפליה אלה
לכל עבר. לא נוכל גם לצייר את עומק הרשעה שהיה מאוחד כבר עם כל תכונת נפשן.
אתה יקירי שואל : למה התיחסנו אליהן באכזריות ? לא נוכל לצייר, כמה חשוך ושפל
היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו. כמו שלא נוכל לצייר כמה רע ונתעב היה
לולא ההארה הטהורה של אור ד' ודרכיו, אשר הארנו עליו במהלכנו ההיסתורי.
הנצרות חפצה באמת למחוק את מדת השנאה. הממוסכת בתוך הארג של האור האלהי
אשר לישראל. אבל הלא ידענו. כי יותר מכל מערכה של שנאה שפכה היא דמים והרבתה
משטמה בגלל מחיקת השנאה. ולא עוד אלא שבקפיצתה למהר את הקץ של מחיקת
דף 509
השנאה אל הרשעה ונושאיה לפני זמנה, כל זמן שלא כלה עדיין המץ. נתקה בזה את אור
האמונה האלהית מכל סדרי החיים החברתיים. והעמים החוסים בצלה הוכרחו להתגדר
בתכונות אליליות במערכי לבם ובדרכי חייהם הכלליים
אין אנו אחראים על כל המעשים שעשו גדולי האומה. לפעמים הננו מוצאים. ע"פ
גדולי ישראל. הערות של מחאות על מעשים של רבים וגדולים מגדולי האומה:
אבותיה. מלכיה, נביאיה וכהניה וכבר העיר הרמב"ם בפרק ז. מ"שמנה
פרקים", שאין
מתנאי היותר שלם שבבני אדם השלמות הגמורה בלא חסרון, וישנם מעשים שנעשים
ע"פ גדולי גדולים שהם ראוים לבקרת. ונפוצים מאמרים כאלה בדברי חז"ל
ובספרי
הראשונים גלוים לכל דורש. אבל לא בשביל המעשים הבודדים, שלפעמים יעברו על
המדה בשביל האידיאל הכללי. כמו שאין אדם שלא יחטא מעט נגד שמירת בריאותו
דוקא ע"י הפעולות עצמן המכוונות רק לזה. תרופה כללותו של האידיאל המקיף את
הנשמה כולה וצריך לשים לב שישנן תכונות רבות. שהשאירה תורה, בשביל המטרה
הכללית. ללכת עם האומה לאטה. "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותי" :
כביחיד כן
באומה בכללה לפעמים לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" ואין התכונה הכללית
מתבקשת באותם הצעדים הפרטיים של האומה וגדוליה כי אם בכלל הגדול המקיף את
הראשית ואת האחרית, את מקור ראש הגזע הלאומי, תכונת האב הראשון, ותאור
האחרית של אורו של משיח. וכל מה שבינתים הכל רצוף אל הכלל הגדול של ראש
וסוף
ואם תמצא לפעמים גם במקומות הרחוקים נצוצי אורה של אידיאליות, שתוכל
להמתיק על ידם את המרירות שהצביונות הזרים פועלים עלינו, אין בכך כלום. אדרבא.
עיננו טובה להביט על הכל מתוך אספקלריה של זכות. ואילולא היתה מתנחלת בנו
ההשקפה העליונה. שבכל. אפילו בעומק הניגוד לנו, נמצא ג"כ אור ונצוץ טוב, שאנו
משתדלים תמיד לקבלו בטהרו כשיודח מזוהמתו, לא היו נמצאות באוצרנו השגות כאלה
אשר באגדות כמו: "בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: מעשי ידי
טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני? הרי לפנינו רגשי היושר ואהבת האדם
שהם זורמים את צדקתם על לב האומה אפילו ביחס אל הרודפים ובשעת קלקלתם.
ולא לחנם "למדו מבני בניו של המן תורה בכני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו
תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים". ויוצא מן הכלל הוא
דף 510
נבוכדנצר, שלא השאיר שורש וענף לטובה, וגם מדה זו מיוחדת היא למלאכי השרת
ואור האלהי עומד למעלה מתכונה זאת . ואם מאותו הנצוץ הטוב, שאולי יהיה אפשר
למצוא, למשל, בתוך גל האשפה של נפש טורקכימדה, יצא באיזה זמן או כבר יצא מי
שלמד תורה ברבים, נקבלו בשתי ידים. והוא הדין בכל אותן הברכות הטובות, אשר
יוכלו להרחץ מגלולי בית אביה של המיתולוגיה היונית וכל בנותהון .,והסרותי דמיו
מפיו ושקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלהינו. אבל כל אלה הנם רק נצוצות. בין
מה שאפשר להכנס ממעל לגבול ישראל לתוך הגבול ובין מה שיהיה יוצא מפנים אל
החוץ ויפסל ביוצא, אבל הכלל כולו בעינו עומד, ו"נצח ישראל לא ישקר ולא
ינחם"
על כן. יקירי. אל תחת ואל תירא מכל רעיונות צדדיים כאלה. כי אין עבים קלים
משחירים את פני החמה הברה בשחקים ולא שנים לבנות מזהירות את פני הכושי וכבר
אמרו במדרש משל נאה משפחה כושית. שאמרה לגבירתה : "מחר בעלך מגרשך ונושא
אותי". ובתשובה לשאלתה : "למה" אמרה לה ; "מפני שנתפחמו ידיך
בקדרה בעת הכנסך
לבית המטבח לפקח על הארוחה", ומובנת היא התשובה של הגבירה : '.אני נתפחמו ידי
בעודני עסוקה בקדרה, למטרת כבוד אישי וביתו, ומיד אני רוחצתן והפחם עובר. אבל
את כושית את ממעי אמך'.. "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש"
עבור נא. יקירי, עוד איזה פעמים על כל מה שתשיג ידך מדברי הנדפסים. הרחב בהם
רגשותיך והעמק בהם עיונך בשמחה וטוב לב. ושקוד על דלתי תורה לדעת הלכה
ברורה בשכל ישר ובזמנים קבועים, שים עסק קבוע בתורה שבכתב ובאגדות בשום שכל
וחפץ טהרת לב. אז תצליח ותשכיל בעה"י, ומכל הרעיונות המעציבים את הרוח יצאו
לך
אורות טובים המאירים את הנשמה בשלל צבעים נחמדים מאשרי לב ונפש.
וראשית לכל תהיה לך, יקירי. אהבת התמימות הפשוטה, יראת שמים הטבעית.
הקנויה לכל שלמי אמוני ישראל במורשה היקרה מאלפי זהב וכסף ומכל סגולת מחקרים
והגיונים חדשים. אלא שהיא יותר מאירה כשהיא מצטרפת עם הרחבת הדעה והאדרת
הרגש הער. המלובש בעדיים הנלקחים מהתוכיות הטובה שבחיי ההוה לכל צדדיהם,
אבל על הכל היא הדעת, כי אנחנו נקבל את אושרנו רק ממקור ישראל.
ואתה, בני, חזק ואמץ ויהי ד' עמך לאמץ חילך בבריות גופא ונהורא מעליא לתורה
ולתעודה, בחדות לב ובשמחת ישרים. "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"
כנפש חפץ אשרך בכל לב מוקירך
הק. אברהם יצחק ה"ק
נ"ב: ו'.בשערי הקדושה" לר. חיים ויטאל שער ה' ח"א : "יאהב כל
הבריות, אפילו
גוים ".
דף 511
למקדש
מעט
ב"ה שנת תרפ"ג עיר הקודש ירושלים תובבת אחת
לאחינו ב"י קהילות הקודש והיחידים האהובים
באה"ב באמעריקא וקנדה יצ"ו. שלמי אמוני ישראל
החרדים לדבר ד'. המאמינים בתורת משה מורשה.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שעליה כרת הקב"ה
ברית עם ישראל
שלו' וברכה מהר הקודש מירושלים
אחינו היקרים
באה אלי שמועה. ממצב היהדות הנאמנה במדינותיכם. ולבי נשבר בקרבי כי עלה
הפורץ. של אלה אשר השחיתו את כרם ד' צבאות בית ישראל. וידיחו רבים מאחרי ד'
אלהי ישראל ותורתו הנאמנה. המתחדשים הריפורמיים. גם בתוך מחנה החרדים פנימה.
ורבים התחילו להיות נמשכים אחריהם בשגגה. לעקור מוסדי עולם. שיסודי היהדות
ועקרי תורה שלובים עמם והפרצים התחילו בחומת הקודש, בהדברים המסורים לציבור.
והנעשים בהקהל. הקובעים את חותמם על צורת העדה בכללותה. והם סדרי בתי
הכנסיות. בצורת בנינם ובדרכי הקודש של הליכותיהם ומנהגיהם הקדושים והדברים
באו לידי כך, שמרעה אל רעה יצאו. ועבירה גוררת עבירה והריסה גוררת הריסה. עד
שנמצאו כאלה ששלחו יד בהמסורה הקדושה לכל ישראל קדושים מאז ומעולם לעשות
בבחי הכנסיות עזרת אנשים לבד ועזרת נשים לבד. ואשר המהרסים הראשונים אשר
התחילו לנטל את הסדר הקדוש והמחויב הזה. יודעים אנחנו מה עלתה בידם. שרובם
ככולם נשתכחו מהם ומזרעם כל יסורי האמונה וכל קדושת ישראל. והרבה מהם נשתמדו
ונבלעו בין גויי הארץ ונכרתו לגמרי מבית ישראל. ואשר לא עשו עדיין את הצעד הזה.
של השמד המכלה. הנה הם כאברים מדולדלים בגוף האומה. בלא תורה ובלא אור של
יהדות אמתית ועינינו רואות וכלות עליהם. והטובים שבהם מתחרטים על עונות
אבותיהם. אחרי שהם רואים את חורבנם הרוחני
דף 512
מדרשות של ישראל כמו שאמרו חז"ל בגמרא ברכות ט"ז א', אר"ח
בר"ח למה נסמכו
אהלים לנחלים דכתיב כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ד' וגו'. לומר לך מה
נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה. אף אהלים מעלים את האדם מכף חובה לכף
זכות. ופירש"י שם אהלים בתי מדרשות, ויליף לה מאהלים נטע ד' ואהלים לשון
נטיעה
נופלת בהם שנאמר ויטע אהלי אפדנו )דניאל י"א(. ותוס' שם ד"ה אהלים
פירשו.
דהלימוד הוא מדסמיך מה טובו אוהליך יעקב לכנחלים נטיו. ומה טובו אוהליך יעקב
נאמר על בתי כנסיות ובתי מדרשות, מכונות הקדושה וחיי הנשמה של כנסת ישראל.
כדאמרינן במסכת סנהדרין ק"ה ב'. אריו"ח מברכתו של אותו רשע אתה למד מה
היה
בלבו. בקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. מה טובו אוהליך יעקב.
ובתנא דבי אליהו. הובא בילקוט רמז תשע"א. כנחלים נטיו מה טיבן של נחלים אצל
בתי
כנסיות ובתי מדרשות. אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדין לתוכן כשהם טמאין ועולין
כשהן טהורין. כך בתי כנסיות ובתי מדרשות בני אדם נכנסין לתוכן כשהן מלאים עונות
ויוצאין מלאין מצוות
ועתה מה נאמר ומה נדבר אם באותו המקום הקדוש בית הכנסת. שנועד להעלות את
האדם מישראל מידי טומאתו, להעלותו מכף חובה לכף זכות, אם המקום הזה יחולל
מקדושתו. וקדושתן של ישראל המנוחלת לנו מימי קדם, להתנהג בטהרה, ובתכונת
המדות הקדושות. להנהיג עזרת אנשים ועזרת נשים. במחלקות מיוחדות. אם קדושה זו
תתבטל חס וחלילה. ותחתיה יבאו מנהגים זרים של אומות נכריות. המבטלים את יסוד
הקודש,
ועושים את כניסתנו לבית הכנסת לחטאת. ושליחות יד בקדשי ד., המסורים לנו בסדרי
מקדש מעט, אשר הם הם שעמדו לנו גם בארצות אויבינו. ובגלותנו. כדאמרינן כמגילה
כ"ט א' : ואהי להם למקדש מעט. אר"י אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל.
ואמרו
עוד שם דרש רבא : מ"ד "ד' מעון אתה היית לנו", אלו בתי כנסיות ובתי
מדרשות. ובודאי
חייבים אנחנו להתקרב בכל מה שאפשר לנו. ובכל מה שמותר לנו, כמקדשי מעט הללו.
מעונות השכינה שלנו בתי כנסיותינו, לתכונת הקדושה של הבית הגדול והקדוש. שיבנה
במהרה בימינו. וקדושת בית המקדש היתה לאבותינו לקו המדה, שחלקו גם בבתי
הכנסיות שבכל מושבותיהם עזרת אנשים לבד ועזרת נשים לבד. כמו שהיה הדבר כן
בבית המקדש. כמו שכתב הרמב"ם כפ"ה מהלכות בית הבחירה הלכה ט', וז"ל
עזרת
נשים היתה מוקפת גזוזטרא. כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן. כדי
שלא יהיו מעורבבין. ופשוט הוא שבעיקר התבנית של בית המקדש היו גבולים לעזרת
אנשים לבד ועזרת הנשים לבד. אע"פ שיש חלוק פירושים בהמשנה של מדות, פרק ב'
משנה ה', ששנינו שם וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצטרה, שהנשים רואות
מלמעלן ואנשים מלמטן, כדי שלא יהיו מעורבין. שרש"י בסוכה ד' נ"א
ע"ב פירש,
שבכל שנה מסדרין שם גזוזטראות, לווחין שקורין בלנק, כדי שיהיו נשים עומדות שם,
בשמחת בית השואבה, ורואות, וזהו תיקון גדול דקתני מתניתין שמתקנין ככל שנה,
וא"כ
לשיטת רש"י נעשית הכצוצטרה בשביל שמחת בית השואבה, ולא בקביעות וזהו שלא
כדעת הרמב"ם, דס"ל שהגזוזטרה היתה קבועה. שהרי הוא מסדר את סדר תכנית
הבנין
דף 513
ואומר שם. שעזרת הנשים היתה מוקפת גזוזטרה. כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן
והאנשים מלמטן. כדי שלא יהיו מעורבבין, ולא הזכיר כלל שענין זה נעשה בכל שנה
בשביל שמחת בית השואבה. מ"מ אליבא דכו"ע היו עזרות מחולקות בבית המקדש,
עזרת נשים לבד ועזרת אנשים לבד. וחמש עשרה מעלות היו מבדילות בין עזרת הנשים
לעזרת האנשים. כמפורש במשנה שם. והרי השם בעצמו מעיד על הענין. שהרי חלק
מיוחד מהעזרה היה נקרא עזרת נשים, וחלק אחד עזרת ישראל דהיינו עזרת אנשים. והיו
מובדלין זה מזה ע"י המעלות. ואנו רואים מזה, שמאז ומעולם זהו דרך הקודש של
קדושת ישראל שיהיו במקום קדוש מקומות מיוחדים לאנשים לבד ולנשים לבד אלא
שלדעת הרמב"ם היתה הכצוצטרה קבועה. ולא הסתפקו בחילוק של המעלות אע"פ
שהיו ט"ו מעלות מבדילות בין עזרת אנשים לעזרת נשים, ועשו בעזרת נשים גזוזטרא
קבועה כדי שיהיה ההבדל יותר גדול. כיון שהנשים היו מלמעלה, והאנשים מלמטה, גם
בכל ימות השנה והיה הרמב"ם ז"ל מפרש את מה שאמרו במשנה דסוכה פרק החליל,
שהיו מתקנים תיקון גדול במוצאי יום טוב הראשון של חג, שהכונה היא שהיו מתקנים
את המקום ביותר זהירות וביותר צניעות, מתוך ריבוי העם ומתוך השמחה היתירה
שהיתה שם, אבל זאת התכנית שהיתה מוקפת כצוצטרא, זה היה כל השנה כולה, ולא היו
מניחין שיהיו הנשים מתקבצות למטה בעזרת האנשים, אע"פ שהיו ט"ו מעלות
מבדילות
בין עזרת הנשים לעזרת האנשים כ"ז הוא לשיטת הרמב"ם ולשיטת רש"י היו
סומכים
כל השנה על ההבדל של המעלות, והיה עיקר מקום הנשים בעזרת הנשים מלמטה. אלא
שבשמחת בית השואבה. שהיה שם קיבוץ גדול ושמחה יתירה, אז לא הסתפקו בההבדל
של המעלות גם לדעת רש"י, וגם שהיה הכרח שיהיו האנשים ממלאים את המקום הזה
של עזרת נשים, ועל כן תקנו אז את הגזוזטרא, כדי שאפילו בדרך ההכרח, והמקרה
המיוחד, של שמחת היום. לא יהיה במקום המקודש שום ענין היוצא מקדושת ישראל.
ותמיד יהיו האנשים לבד ונשים לבד
ודיוק לשון הרמב"ם, בדבריו שבהלכות בית הבחירה. המובאים לעיל. לדבריו
שבהלכות לולב, פ"ח הי"ב. מורה כן שהוא סובר, שתמיד היה ההבדל ע"י
הגזוזטרא,
אלא שבשמחת בית השואבה היו מוסיפין תיקון, ועשו את המחיצות באופן יותר מתוקן
שימנע את ההתערבות של האנשים עם הנשים. שכאן בה' ביה"כ כתב סתם עזרת הנשים
היתה מוקפת גזוזטרא כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו
מעורבבין, ובהלכות לולב שם כתב וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון של חג היו
מתקנים במקדש מקום לנשים מלמעלה. ולאנשים מלמטה. כדי שלא יתערבו אלו עם אלו,
וזהו מה שכתב כאן בהלכות ביה"ב על כל השנה כולה כדי שלא יהיו מעורבבין, וכאן
גבי
שמחת בית השואבה כתב כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, משום דס"ל שאע"פ שהיה
ההבדל בין אנשים לנשים דבר קבוע במקדש. היו מתקנים הבדל יותר ניכר בשמחת בית
השואבה, כדי שלא יבאו לידי קלות ראש והתערבות כלל. ואולי סמך הרמב"ם על דברי
התוספתא רפ"ד דסוכה. שבמקום שנאמר במסכת מדות סתם שעזרת נשים חלקה היתה
בראשונה והקיפוה כצוצטרא, כתוב בתוספתא, כשמדברים בענין שמחת בית השואבה,
דף 514
שהקיפוה שלש גזוזטרות משלוש רוחות. ונראה שזה היה חוץ מהמעקה הצריכה להיות
מצד הדין בכל מקום שיש חשש נפילה, שדי כמחיצה שיש בה עשרה טפחים. ולדעת
הראב"ד בהשגה פי"א מה' רוצח ה"ג ד, שיהיה רק שלשה טפחים. ועיי'
בכס"מ שם
שביאר טעם הדבר לשיטת הראב"ד ופירושו לברייתא דספרי שם, וכאן בשביל הצניעות
הקיפו מחיצות שלמות שלש גזוזטרות, כדי שלא יבא הדבר לידי קלות ראש אבל הכל
מודים שתמיד היו מובדלין האנשים והנשים זה מזה בהית המקדש וזאת היא החובה
ומשמרת הקודש שקבלו כן אבותינו הקדושים לעשות ג"כ בבית מקדש מעט כבתי
כנסיות שלנו. וחלילה לשנות ממנהגי קדושת אבותינו, וביחוד ביסוד קדושת ישראל
במקום אשר חיי הקודש אשר לעם קדוש נמשכים משם. מעון ד' אשר לנו בכל דור ודור
אלו בתי כנסיות ובתי מדרשותי כמש"כ לעיל מדברי הגמ' דמגילה הנ"ל
והנה כאשר כל הדברים הללו מגיעים בענין החיוב של הבדלת עזרת הנשים מעזרת
האנשים, במקום מקדש מעט, קל וחומר הדברים שאנו חייבים לגדור את הפרצה של השמעת
קול זמר ושיר של אשה בביהכ"נ ותערובות הקול הוא בודאי יותר חמור. שהרי קול
זמר
באשה ערוה. ואסור לשמע קול זמר אשה בשעת קראת שמע כמבואר כשו"ע או"ח סי'
ע"ה ס"ג
ואע"פ שכתוב שם בלשון יש להזהר, אין הכונה שיש חס וחלילה צד היתר בדבר, אלא
מפני שנחלקו הראשונים בפירושא דקול באשה ערוה, המבואר כגמרא ברכות
כ"ד א', די"א והיא דעת הרא"ש וסייעתו דלא מיירי לענין קראת שמע
דוקא, אלא שהוא איסור
כללי, ואסור לכוין ולשמוע קול זמר של אשה בכל אופן גם שלא בשעת קראת שמע ותפילה,
ולפי"ז אין שייכות להלכה זו לגבי דין ערוה לענין קראת שמע, דאם מכוין לשמוע
בכל גווני
אסור, ובאינו מכוין לשמוע אין שום חומר בקראת שמע מבכל ענין. וע"ז כתב
בשו"ע דעת י"א
דס"ל דיש חומר בקראת שמע שאפילו כשאינו מתכוין לשמוע ג"כ אסור לקרות
קראת שמע כששומע
קול זמר אשה, כמו שאסור לקרות כנגד כל דבר של ערוה. ועכ"פ אליבא דכו"ע
איסור
חמור הוא, וקל וחומר שהוא איסור כפול אם מכוונים לכך וקובעין זה האיסור במקום קדוש
וכשמשוררות נשים בענין סדר של תפילה הוי זמרי נשי ועני גברי, דגרע מפריצותא
בעלמא והוי כאש בנעורת כדאמרי. כסוטה מ"ח א'. ובמקום קדוש צריכים יותר להתרחק
מכל דבר המביא לידי עבירה, או הרהור, שבמקום שהקדושה מתגברת מתגבר לעומת זה
גם היצה"ר. כמש"כ בתוי"ט פ"ה דאבות מ"ה ד"ה ולא.
וזהו הטעם שאמרו בגמ' דסוכה
נ"ב ע"א, בענין יצר הרע, שמניח אוה"ע ומתגרה בישראל, כי הגדיל
לעשות, אמר אביי
ובת"ח יותר מכולם, והיינו מצד התגברות הקדושה שבהם. וכד' התוי"ט
הנ"ל, וה"ה
למקום קדוש, כשישראל מתקבצים שם למטרה של קדושה, שכל דבר שאסור משום סרך
יצר הרע במקום אחר נעשה איסורו יותר חמור ויותר מזיק במקום קדוש, ופוגם עי"ז
את כל
מעלות הקודש של גוי קדוש, ומפסיד את הכונה ואת רוממות הנפש של קדושת התפילה
והעבודה הטהורה. ומה שמחמיר את הענין של האיסור הוא, מה שנעשה בתור פעולה של
קהל ועדה וישראל, שכבר כתב ע"ז הרמב"ם במו"נ ח"ג פמ"א,
שבכל איסור ובכל עבירת
דף 515
מצוה שנעשה ביד רמה ע"י עדה מישראל יש לזה דין עיר הנדחת וחלילה לזרע קודש
שיכנסו במצודה רעה כזאת
והנה כבר ביארנו. שאלה הדברים של איסור התערנות אנשים ונשים בביהכ"נ. ואיסור
קול נשים בשיר וזמר. הם איסורים חמורים של תורה. וחלילה לשום אדם מישראל
להמנות בין עבריינים. ולהיות נטפל לעדה כזאת הפורצת את גדרי הקודש הללו, ואיסור
גמור מעיקר הדין להכנס ולהתפלל בבתי כנסיות כאלו וכאשר כבר בררו זה. וגם גזרו
בכל חומר גדולי עולם בדורות שלפנינו, ואפילו אם היו הדברים הללו אסורים רק מפני
מנהג אבותינו בלבד. כמו שיש טועים בזה ואומרים שהם רק דברים של מנהג. הנה גם אז
היו הדברים חמורים מאד. ומנהגי אבות הם הם גופי תורה. ואמרו ע"ז בגמ' פסחים
נ' ע"ב
כבר קבלו אבותיכם עליהם. שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך,
ובירושלמי פסחים שם ובב"ר פ' צ"ד אמרו על עניני מנהגים של האבות. שבאו
ושאלו.
והשיבו להם אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. שמזה נראה שזלזול המנהג של אבות
בעניני איסורים נחשב מזלזל בכבוד האבות נוחי נפש וכן שלחו מתם גבי ענין יוט"ש
של
גלוית הזהרו במנהג אבותיכם בידכם והרמב"ם בפ"א מה' ממרים. לענין איסורים
של
דברי סופרים וחומר שלהם בכלל. דילפינן מלא תסור. נקיט בחדא מחתא איסורים
ומנהגים. וכ' "אחד דברים שלמדו מפי השמועה ואחד דברים שלמדום באחת מן המדות
שהתורה נדרשת בהן ואחד דברים שעשאום סייג לתורה. והן הגזרות והתקנות
והמנהגות". ואמר עוד שם "הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות
והגזרות
והמנהגות. שיורו בהן לרבים כדי לחזק הדת". ושם אמר ..כל אחד ואחד מאלו השלשה
דברים מצות עשה לשמע להם", והשוה בזה את המנהגים עם התקנות והאיסורים
הנלמדים מהלכה למשה מסיני, או ממדות התורה. והכל הוא בכלל תורה שבעל פה. ואין
שום מקום להקל במנהגי אבות הקדושים, ובפרט בענינים המסורים לרבים. ושהם
מיוסדים על יסוד קדושת ישראל על כן תקותי חזקה, שכל אחינו החרדים לדבר ד' ישמעו
לקול הרבנים הגאונים חברי אגודת הרבנים הארתודוקסים. ויזהרו במנהגי אבותינו
הקדושים ובכל חומר האיסורים בעניני קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות, ויבנו את בתי
הכנסיות בדרך הבנין שהיו בונים אבותינו נוחי נפש ז"ל מדור דורים. בהבדלה בין
עזרת
אנשים לעזרת נשים, ולא ישמע בהם קול זמר של אשה. והיה מחנינו קדוש, ובזכות זה
נזכה כולנו יחד לעלות לציון ברינה ושמחת עולם, ולראות בשמחת גויינו ובבנין בית
מקדשנו, בבת אחת.
דף 516
"שערי
תורה" ונחיצות קיומו לתחית
עמנו בארצנו
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה:
אני בריה וחברי בריה )ברכות יז.(.
יבנה. אשר היתה לנו חומת אש לשמור את האומה. וכל סעיפי נשמתה, אחר דלדולה
הנורא. עד דור אחרון. מסרה לנו את הכלל; שאחר כל ההבדל הגדול שבין חבר לעם
הארץ. שבין אצילי בני ישראל להמון העם. במעלת המדות ועדינות הנפש. אין חילוק זה
מ"מ כ"א מקרי ולא עצמי וגם אם נראה שההמון הולך ונמוג. מתדלדל, בטהרת
לבו.
עוז פניו נהפך למשחית. לא נתייאש מתיקונו. כי כולם יחד צבאות ד' הם וע"י
הגדלת כח הרוחני של ראשי חכמי התורה. והארת דרך חיים של חינוך ההמון הרב. עוד
יש מקום לאור שיתפלש בכל השדרות להשיב לישראל את חסנו וכל אחדותו המכשיר את
קייו לשוב להבנות. להיות לגוי אחד בארץ מחשבה זו מתאימה עם מעשה המפעל הגדול
מל "שערי תורה". ובית המלאכה אשר נסמך לו. המשתדל להמציא לנו על אדמת
קדשנו :
מעבר מזה. בנים נאמנים, ששרידיהם יהיו תלמדי חכמים הגונים ויקרים, ממולאים באור
תורה
ויראת שמים במדה נכונה : ומעבר מזה, שגם החלק ההמוני, המסוגל להיות עובד
במלאכה. יהיה גם הוא אמון על ברכי תורה וריח יראת ד', בהיותו מעורב בכל עת למוד
המלאכה עם יראי ד' ותלמדי חכמים מצויינים. מצורף לקביעות עתים לתורה ולמוסר.
בהשגחה
טובה ורצויה מבית גדול זה נוכל לקוות שיצאו לנו, לבד טפוסי בני תורה דגולים, גם
טפוסי בני המון נאמנים לד' ולעמו, אשר יהיו מסוגלים להיות חטיבה אחת עם תלמדי
חכמים,
העולים במעלות הקודש אשר לא שאיפות עצמיות מחולקות מן הקצה אל הקצה
יבדילו בין השדרות. רק הכשר והפרש בין התיחדות בעבודת השכל והרוח,להכשר
לעבודת מעשה וגו'. ואז אור השלום ואחדותן של ישראל יופיע על פזורי גוי אחד.
"אני בריה וחברי בריה : אני מלאכתי בעיר. והוא מלאכתו בשדה, כשם שהוא אינו
מתגדר
במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט כבר שנינו
אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים" )כרכות י"ז (
אסיר התקוה הצופה לישועת ד' על עמו על אדמת הקדש
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
עבד לעם קדוש על אדמת הקדש. פה עיר הקדש יפו והמושבות תובבת אחת
דף 517
אור ליום ו' עש"ק, ט"ו טבת תרס"ח.
גדולה היא לנו מדת אהבת המלאכה בכל זמן ובכל מקום, שהיא המדה הראשית
המטבעת בעולם את היושר האלהי להיות מתרחק מן הגזל וליהנות מיגיע כפו. ולהיות
מתרגל לישא בעול החיים בסבל ואורך רוח המביא לכל חמדת המדות, שהם יסודות כל
התורה ואמרו חז"ל : .'כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית
"וכל
תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון וכפי ערך שבחה של המלאכה בכל
זמן ובכל מקום. כן תגדל מעלתה וערכה בארץ הקודש. ובפרט בזמננו "עת
בנות". שעלינו
לגבור חילים בכל עוז, לבצר את מעמד ישוב ארץ חמדה, ולהרגיל את רגל ישראל על
אדמת הק. החובה כפולה ומכופלת לאחוז בכל הדרכים המכשירים את הדור לחיים
טובים וכשרים בארץ ישראל.
על כן רבה היא פעולת ישרי לב. אשר ליד המוסד שערי תורה, שפה ארץ הקודש ימצא
מקומו לחנך ילדי ישראל בתלמוד תורה כל אחד על פי כשרונו, נפתח בהשתדלותם, ג"כ
מחלקה לבית מלאכה, למען יהיו לנו גם כן בנים נאמנים, אמונים עלי הדרכת תורה
ואמונה תמימה, מגודלים בחינוך של דרך ארץ ליהנות מיגיע כפם לתפארת עושיהם
ותפארת להם מן האדם, ובזה הם מציבים יתד וגדר לבנין ארץ הקודש ושכלולה, בהיות לנו
לא
לבד מעמד של קבוץ גלויות הזקוק לחסדי נדיבים, כי אם קבוץ המשתדל לעמוד בעמל
כפיו, ולחיות בכבוד וכשרות ביראת ד'. באהבת תורה ודרך ארץ, על אדמת הקודש.
חזקה היא תקותי שנדיבי עם ד., החפצים בטובת עמם ותפארת ארץ הקודש, יחזיקו את ידי
הבונים. למען תמצא ידם להביא פועלם ולכונן מעשיהם באורח מישור ובתכונה של גדול
והתפתחות העולה למעלה. למען יהיה המוסד הזה לצבי תפארה, ויקלע למטרתו להרבות
בישראל על אדמת הק' חיים שיש בהם כבוד ואמונת אמו, בדרכי שלום ונועם, כחפץ ד'
על עמו ונחלתו
דף 518
)מכתב על
אמיתת חכמת הקבלה וקדושתה(
יום כו טבת תרצ"א
לכבוד הרב הגדול. מופלא באנשים, בוחן ובודק יסודות ושרשים, מו"ה יחי' בן סלים
אלקאפאח שליט"א
שלו' וברכה מקודש.
הגיעני מכתב כת"ר היקר, ובתחילה הקונטרסים שלו, בהתנגדותו לעניני הקבלה.
הידועה ביסודותיה ע"פ יחידי הדורות. מלפני הרמב"ן ז"ל, ואח"כ
ע"י הרמב"ן וספר
הבהיר והזהר והנה כת"ר לא חדש בהתנגדות זו, אבל במדת החריפות שבבטוייו הוא
כמעט חדש בין היראים. כי אין להביא לחשבון את המתנגדים להקבלה הזאת. שהיו ג"כ
עם זה פוקרים בעניני התורה הנגלית שבכתב ושבעל פה.
והנה בעניני הלכה יש כלל אחד שמביא מור"ם בשו"ע חו"מ סי' כ"ה
ס"ב בהגהה
בשם מוהרי"ק. שכל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר. והם מפורסמים. והפוסקים
האחרונים חולקים עליהם. כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים. הולכים אחרי
האחרונים. ע"כ והיינו שמאחר שהטענות כבר נשמעו. ולא חשו להן. אנו מחזיקים
שמצאו טעם נכון שלא לחוש להן והנה הטענה על יסודות הקבלה בענין הספירות
והאצילות. שנראה כאילו חס וחלילה מיחסים רבוי באלקות. ויש בזה משום הריסות יסוד
הדת
וענין עבודה זרה ר"ל. הלא ככר העיר ע"ז בתשובת הריב"ש , סי'
קנ"ז(. ויראה כת"ר איך דבר
בענוה וביראת הכבוד. אע"פ שהתרחק מהקבלה ועל הגנאי של חשד רבוי באלקות בענין
הספירות. קרא את המערער. שאמר 'הנוצרים מאמיני השלוש והמקובלים מאמיני
העשיריות'. בשם "אחד המתפלספים". נראה שלא כבד כלל את הדעה הזאת והביא
אח"כ את הסברתו של דון יוסף שושן. שקורא אותו בכבוד "החכם הישיש".
שהדבר
דומה למבקש מן המלך שיתן לו ע"י שליח פלוני המיוחד לכך, וכתב על דבריו:
"והנה
טוב מאד". ולא חשש עליו משום חשש שמץ עבודה זרה חס וחלילה והאחרונים רובם
ככולם. שהיו
קדושים וטהורים וגאוני עולם. קבלו את דברי הקבלה למרות מה שראו את טענות
המערערים. ע"כ ברור הדבר שנתברר להם, שאין שמץ עבודה זרה חס וחלילה בענין זה
אלא תוספת
קרבת ה' וקדושה
ואם נבוא לדון על הבטויים איך שהם נראים בלא העמקת הענין. הלא זאת היא טענה
ג"כ נוגעת בענין בטויי הגשמות, שנשתמשו בהם התורה והנביאים והחכמים, ולד'
הרמב"ם )בפ'.ג מהלכות תשובה( הלא זאת היא מינות גמורה, אפילו כשהוא אומר שיש
רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה, אלא שהראב"ד התנצל על הטועים הללו מפני
שהטעו אותם המקראות, ויותר ממה שראו באגדות המשבשות את הדעות. ותקשה עלינו
למה דברה תורה וכן חכמים בסגנון כזה שעלול לשבש את הדעות, ובע"כ צריכים אנו
לאמר שאם יש הכרח לבאר לנבונים, או להמונים, דברים יסודיים, משתמשים בכל לשון
שבעל הלמוד הזה מוצא אותו ראוי. וסומך שיבואו חכמים ויבררו הדברים. ויפרשו
דף 519
לראויים, וההמון כולו ימשך ע"י הדברים ליראת שמים ולמוסר טוב. ונמצא ששני
הסוגים
יקבלו תועלת והרי הרמב"ם במו"נ ,בפ' ל"ו. מראשון כתב. שמי שיאמר ה'
יתברך גשם
או בעל הפעליות הוא בלא ספק יותר רע מעובד עי"ז. ומ"מ סמכה התורה
והנביאים.
וחו"ל אחריהם. לדבר בחופש כל כך. בלשונות הנראים כהגשמה והפעליות. וקל וחומר
שאין
שום חשש במקום הדרוש לבאור הענינים האלוקיים בטהרת ההשגה שהשפה אינה יכולה
לבטאם בשום אופן, להסבירם גם בסגנון כזה שנראה חס וחלילה כמו רבוי וכיו"ב,
והמבין יבין
את התוכן הפנימי. והאדם הפשוט יזדעזע בחרדה שיש כאן ענין מופלא. ותתוסף לו יראת
שמים וכמו שכתב בחובות הלבבות )בפ"ב משער היחוד(, בשם הפילוסוף. .'שלא יוכל
לעבוד עילת העילות ותחילת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק
במה שקנהו מן החכמה'., ומ"מ חסד ה. על כל יצוריו. ובפרט בני ישראל עם קרובו.
הוא.
שמאחר שמקבלים יחוד השי"ת ע"פ התורה. אז כל המושגים שלהם, אפילו הבלתי
ברורים. מזדככים בפנימיות נשמתם. שסו"ס יודעים הם שהאמיתיות בעניני האלקות
היא
רחוקה מבינת אדם, ואחר כל הציורים סומכין הן שהענין הוא כמו שהתוה"ק מכוונת
אליו
ויסודי הקבלה היו מפורסמים בישראל. ע"פ יסודות הספירות והאצילות. הרבה דורות
לפני פרסומו של ספר הזוהר. ויחוסו של הזוהר לרשב"י. שהוא. כמובן. ללמודיו
וארחות
השגותיו האלקיות. אפילו אם נשתלשלו דורות רבים והיו בהם הוספות והערות מחכמים
שונים, ואם אפילו נתערבו בהם איזה דברים שראויים לבקורת. כמו שעשה הגאון
יעב"ץ
במטפחתו, אין העיקר בטל בכך, שישנם שם למודים קדושים ונשגבים עטויים במסוה
הסוד ובשפה עמוקה. והכל מכוון לגדולת מעשי השי"ת. אחד יחיד ומיוחד ב"ה.
אשר
אין לו ראשית ולא תכלית ואין חקר לתכונתו ועל כיוצא בזה נאמרו דברי רשב"ל :
"הרבה מקראות שראויין להשרף והן הן גופי תורה" בחולין ד'.ס ע.'ב ולא חשו
חז"ל
)סנהדרין( לדרוש על הפסוק "ואל משה אמר עלה אל ד'" מפני הקושיא של
הצדוקי "עלה אלי מיבעי ליה". שזהו מטטרון ששמו כשם רבו, וכתב רש"י
שם בד"ה
"ששמו" : ה', כלומר שגם הוא נקרא כשם ד' ולא חשו כלל שיש כאן רבוי וצד
עבודה זרה.
מפני הפרסום והידוע שהכל עבדיו ומושפעים בקיומם וכל הויתם ממנו ב"ה. אלא שחלק
להם מכבודו ורוב חסדו לכ"א לפי מדרגתו. ובמדרש רבה וישלח פ' ע"ט אות י'
ע"פ
'ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל": "אר"ל, אמר אתה אלוה
כעליונים ואני
אלוה בתחתונים". ובילקוט הגירסא היא להיפך "אמר ליה אני אלוה בעליונים
ואתה
אלוה בתחתונים". וזה מסתבר יותר, ועכ"פ לא חשו חז"ל שיבוא מזה חס
וחלילה שמץ של רבוי
וצד ע"ז ובגמ' מגילה י"ח ע"א : '.מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל
שנאמר: "ויקרא לו אל
אלהי ישראל וכו'", ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אל אלהי ישראל" ולמה לנו
לחזור
אחרי מאמרי חז"ל בזה, והתורה בעצמה לא חששה. ואמר הקב"ה למשה רבנו ע"ה
"ואתה תהיה לו לאלהים" ,שמות ד טז(, "ונתתין אלהים לפרעה" )שם
ז א(, שמי שאינו
מבין יוכל לטעות בזה חס וחלילה. ולא חששה תורה בזה מפני הידיעה שהכל ידעו שאין עוד
מלבדו ב"ה. וכל אלה הלשונות הנם רק מליצות מסבירות ולא רק על שם משותף כמו
דף 520
אלקים לא חששו, אלא גם על שם העצם, שאיננו משותף עם כל נברא. כמו שהבאתי מהא
דמטטרון ובגמ' ב"ב ע"ה ע"ב : '.עתידים צדיקים שנקראין על שמו של
הקב"ה. שנאמר :
'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".. ואמר עוד שם : "שלשה
נקראו
על שמו של הקב"ה ואלה הן: צדיקים ומשיח וירושלים. צדיקים הא דאמרן. משיח
דכתיב : 'וזה שמו אשר יקראו ה. צדקנו', ירושלים דכתיב : 'ושם העיר מיום ה' שמה' אל
תקרי שמה אלא שמה". ורש"י, ד"ה על שמו. כתב: "שיהא שמם
ה'". ומי שלא יבין או
לא יאמין בקדושת הדברים הללו יוכל חס וחלילה להטיל דופי ושמצה בזה, שיש כאן רבוי
באלקות חס וחלילה, וכן הוא בעניני המליצות הזרות שבקבלה.
ומה שמרנן כת"ר על הלשונות בעניני תאורי זווגים וכיו,ב. איני יודע : וכי
כעורים
הם
הלשונות הללו יותר מהמעשים. ובגמ' יומא נ"ד ע"א : '.בשעה שהיו ישראל
עולים לרגל,
מגללין להן את הפרוכת ומראין להן את הכרובים, שהיו מעורין זה בזה, ואומרין להם :
ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה". ושם דרשו עה"פ "כמער איש
ולויות"
במלכים א. )ז., ל"ו( : ..כאיש המעורה בלויה שלו", ורש'.י פי':
"הנדבק וחובק באשתו
בין זרועותיו'.. ובודאי כל אלה הם ציורים קדושים וטהורים שעומדים למעלה מכל שמץ
של טומאה ותאוה חס וחלילה, אלא רמזים לקדושת מקור החיים שהכל כלול באמיתתו יתברך
שמו. מראש ועד סוף. והכל הוא במעונו בתכלית הטוהר והזכוך. מה שאין כל רעיון תופס
אותו ולולא תפיסת הקדושה בכל ענין. למעלה מכל דופי, היה קשה לנו גם מליצת
הנביא : "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך" )ישעיה ס"ב, ה.(, והיינו
חושבים זה חס וחלילה
לאי נקיות בלשון. אבל מצד הקדושה הכל קדוש הוא. וע"ז וכיוצא בזה אמרינן במשנה
ידים פ"ג מ"ה: "שה"ש קודש קדשים. ואין העולם כולו כדאי כיום
שנתן שה"ש
לישראל.'. וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"כ ה"ט : "כל
הנמצאים חוץ מן
הבורא, מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ, הכל מכח אמיתתו נמצאו,
ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמיתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם
ממנו" ע"כ. וא"כ הנמצאים, הקטנים שבקטנים, וממילא כל תנועה קטנה
שבקטנות
שבחיים, הכל מכח אמיתתו נמצאו, עד שמכח ידיעת עצמו ב"ה יודע כולם, ושם
בקדושתו העליונה כביכול, מציאות הכל הוא בתכלית הקודש והטהרה באין שום כעור
ודופי חס וחלילה. וככה היא השגת כל הקדושים שבישראל בתפיסת חכמת הקבלה ויסודות
הזהר הק', וחלילה לתלות בהם דופי ופסול, הס מלהזכיר, ואין הקב"ה מביא תקלה
ע"י
צדיקים חס וחלילה ו"תומת ישרים תנחם".
וכל זה הוא בכללות הדברים, ועל הפרטים הנני אומר לכת"ר, כמו שאמר החבר
להכוזרי )בסוף מאמר שלישי, סי' ע"ג( : "ואני מודה לך מלך כוזר, שבגמרא
דברים
שאינני יכול להטעימך בהם טעמים מספיקים, ולא להביאם בקשר ענין", ועי"ש
מה
שצדד באלה הדברים, שכתב ע"ז : "ולא יפחות החבור עם הפנים אשר
זכרתים". וגם לא
כל המחברים, שדברו בקבלה שוים בהשגתם ובאופי לשונם, וישנם ספרים שאינם
מוסמכים כלל. כמו ס' עוז לאלקים שמביא כת"ר, שאם הוא מהמחבר נחמיה חיון. ידוע
הוא לסופר פסול מכת משיח השקר ש"צ שר"י. ואולי יש אצלכם ספר, בשם זה
מענין אחר,
דף 521
ואיננו אחראים בעדו. וגם אם האנשים. שלא הגיעו לבינה פנימית, ישימו עסקם כמה
שראוי להם ולהשגתם בפשט תוה"ק, מה טוב חלקם. אבל חלילה להתחבר עם שונים
ולהוציא לעז על החכמה הזאת הקדושה בכללותה, שרוב גדולי וקדושי ישראל הנם
מעולם מעריצים ומקדישים אותה בתום לבב ובאמונה קדושה וטהורה. והלואי שיהא
חלקנו עמהם. ויראה כת"ר בעץ חיים )היכל א"ק שער ראשון ענף ב'(, שמדבר
בענין
הצמצום שהוא ההשגה היותר עליונה, ושם כדבור המתחיל יודע. יש הגהה קטנה להגאון
רמ"מ בעל שו"ת פנים מאירות ז"ל, שכתב : "אמר מאיר : בערכנו
אמר הרב זה" עכ"ל. ומזה
יוכל לדעת שכל הדברים נאמרו בערכנו, כלומר לפי השגת הנבראים, באופן היותר זך
ויותר עליון. ובאמת זהו שבחו וגדולתו של ממה"מ הקב"ה שלהסביר קצה קצהו מגדולת
מעשיו. ביחוד הרוחניים, השכליים והמוסריים, שהם הרבה יותר נפלאים מהחומריים
והטבעיים. צריכים לזה התעמקות נוראה והסברות כ"כ עמוקות לשון. עד שיוכשרו
להמשיל על ידם איזו תפיסת ציור. לדבקה בו ית"ש באהבה וביראה ודבקות טהורה
וקדושה ובודאי מצד עצמותו ית"ש,לולא חפצו ורצונו בעולמותיו ובריותיו ועושי
רצונו, לא היה אפשר כלל להמשיל שום משל ולדבק שום רעיון, וזהו מה שכוונו בכלל
בתעלומת אין סוף, אבל מצד רצונו המקודש לחדש בריות לאין תכלית ולהדריך בעלי
שכל ובחירה במעגל ישר של אור החיים, בשטח זה באים כל המשלים, שאורם מתגלה
לשרידים אשר ד. קורא, איש לפי מעלתו, ואין ההבדל לבין תוכן הקבלה בסתרה ובין
טהרת השכל הישר והפשוט גדול כ"כ ליודעי בינה, המכוונים לבם לשמים באמת ותמים.
ותקותי חזקה בע"ה, שכת"ר יחדור לתוך דברי, וישוב, ויאמר אכן יש ד' במקום
הזה.
של אור חכמת ישראל הנעלמת בקדושתה, כמו שקיימו וקבלו עליהם חכמי ישראל רובם
ככולם, וסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. וכל מה שדבר כת"ר נגדם אנו דנים אותו
לכף זכות כי כונתו לש"ש, והשי"ת יסלח לו. ויקוים ככת"ר ישובו לי
יראיך ויודעי
עדותיך.
והיה זה שלום כנה"י ונפש ידידו מברכו מקודש באה"ר.
דף 522
)חליפת
מכתכים על צדק, כלליות ומפלגתיות(
אל כבוד מעלת ראש הרבנים מרן הגרא"י קוק
שליט"א.
רבנו היקר והנעלה ,
מצב עמנו מבית ומחוץ, ביחוד ריבי מפלגות וקבוצים שהשתרגו ועלו על עמנו בימים האלה
כמגפה מוסרית ר"ל ומאיימים לקבל צורה של מלחמת אזרחים )בה בשעה שבעצם אנו עוד
בבחינת "גולה וסורה"(. מביאים אותנו לפנות אל כבוד מעלתו בדברים דלקמן :
ההגנה האמיצה והטהורה. שכבוד מעלתו הושיט לנאשמים ברצח המנהיג המנוח חיים
ארלוזורוב ז"ל ושהיא הולכת ממקור קדוש. מתורת אמת שלנו. שאינה ניתנת להשפעה
ולהכרעה ע"י מסבות השעה ונטיות מפלגתיות. הננה זו גופא. בהיותה נתונה לנאשמים
שהם
חברי מפלגה ידועה בישראל. עלולה כמו כן להיות מתפרשת. וגם למעשה היא מתפרשת כבר.
פירוש מסולף כאילו היא נובעת או לפחות יונקת במדה ידועה מבכור מפלגה זו על אחרות.
ביחוד
על מפלגת הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית פירוש מסולף זה עלול לגרום לתוצאות
קשות: הוא מעורר את המחשבה. כאילו גם רבנו הנעלה סומך את ידו בכלל על השיטה
המדינית החברתית של מפלגה זו המעמידה בשורה ראשונה את הפעולה המדינית ונכונה לעתים
קרובות לוותר בגללה גם על עבודת ההתישבות ובנין הארץ למעשה כמו כן הוא מעורר את
המחשבה, כאילו גם רבנו הנעלה עוין את הסתדרות העובדים הכללית )גם מחוץ לשטח הדתי(
ורוצה בבטולה ומעלים עין מזכויותיה על שטח עבודת ההתישבות ובנין הארץ
לעת כזאת. לעת מבוכה ואנדרלומוסיא ובלבול המושגים, אי אפשר להשען אך ורק על הבינה
הישרה שבאדם ועל כח האמת אשר תורה דרכה, אלא יש צורך והכרח לבאר לעם בדברים
פשוטים ומובנים לכל את עמדתו הנעלה, מה הניעו מצד אחד להגין על נאשמים בעיני
אחרים, ומה יחסו למפלגות השונות ולשאלות ולמצבים העומדים ברום עולמנו כיום הזה
מצד שני.
ובחשבנו לנכון כי כבוד מעלתו לא ימנע את הטוב מבעליו, בהיות לאל ידו לעשות, הננו
פונים
אליו בבקשה נמרצה לכבד אותנו בתשובתו. כדי שנוכל לקובעה בדפוס עוד בחוברת תמוז של
ירחוננו, שהולכת ונגמרת בדפוס בימים האלה
ברוב כבוד והוקרה ובתודה מראש.
בשם מערכת ה"הד":
ר'ב.
דף 523
ב"ה יום ד' לחודש תמוז תרצ"ד
ידידי מכובדי ר' ב. מערכת ה"הד".
ממקור לבבי הכואב על שברי בת עמי אשיב לכבודו על מכתבו היקר, שאני מעיד עלי
שמים וארץ, שחבתי היא גדולה, ממש בכל לבבי ובכל נפשי, לכלל עמנו ולפרטיהם ולכל
מפלגותיהם,מפני שאני מאמין באמונה שלמה, שכל חלק מהם הוא אבר מיוחד
בשיעור הקומה הקדושה והנפלאה שהיא כנסת ישראל כולה במלוא
מובנה.
כל עבודה וכל פעולה, תהיה חומרית או רוחנית, שהיא מכשירה באופן קרוב או גם
באופן רחוק את כינוס גלויותינו ושיבת בנינו לארצנו היא חביבה עלי חבת נשמה לאין
קץ.
ברור לי, בהכרה ברורה ובאמונה שלמה, שגם מתוך הסיעות הסותרות זו את זו, יבנה
על ידי עצת ד' גואל ישראל בנין עדי עד, שממנו תוסד גאולתנו השלמה.
רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיני ותומכת את לבבי, שאתן את כחי הדל
להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה
מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח.
וברור לי נאמנה שמעולם לא עלה על דעת נפש או חברה מישראל לשלוח חס וחלילה יד ברצח
זה, וחלילה לנו לעמוד מנגד ולא להתאמץ בכל מה שתשיג ידנו שלא ישפך עוד דם נקי
בקרבנו,
ההכרה שאנחנו הננו רחוקים מרציחה יותר מאחרים הקרובים לנו במקום אינה צריכה
להביא הוכחות מרחוק. חיי יום יום הם עדים על זה.
אמנם גם בלא זה הננו חדורים בההכרה המפורטת של מאורע זה, שהנאשם של מאורע
זה הוא נקי מכל אשמה, שאנו מקוים שהאמת הזאת תתברר לכל בע"ה, ולא יהיו עלינו
דמים .
בכל סיעה ובכל תנועה ישנם בודאי דברים שאיני יכול להסכים עליהם, אבל זה לא
יוכל לגרום, שאהבתי מלאת השלהבת היוקדת בי לעמנו הקדוש ולכל פרטיו תהיה נפגמת
אפילו כחוט השערה והיא עומדת בקרבי במדה שוה למכבדי ולבוזי, את כולם אני אוהב
בלא מצרים.
זאת היא, יקירי. התשובה של חותם לבבי, שאני מוסר לך נאמנה, ברגשי כבוד וחבת
אמת.
נאמנך מאד
אברהם יצחק הכהן קוק
דף 524
הלכה
ומעשה
נשאלתי: א( אם רכישת הקרקעות לישראל בארץ ישראל
וההתישבות בה היא מצוה ב( אם
שיבת ישראל לארץ ישראל היא מעיקרי האמונה ג( ואם השיבה הזאת היא ענין מקושר עם
ביאת
המשיח .
והנני להשיב על זה בקצרה דברים ברורים.
על החלק הראשון של השאלה אני תמה על השואלים, איך אפשר להסתפק בדבר
יסודי כזה ? הלא אנחנו רואים בכל התורה כלה, שבכתב ושבעל פה, כמה גדולה היא החבה
לארץ ישראל לישובה, לקנינה ולבנינה.
מאז דבר ד' אל אברהם אבינו צוה אותו ללכת אל הארץ הזאת, כמבואר בבראשית י"ב,
וכרת עמו הברית לתת את הארץ לגבולותיה לזרעו, שם ט"ו, ושם י"ז בקשר עם
ברית
המילה ואברהם הזהיר בשבועה לעבדו זקן ביתו, שלא יוציא את יצחק מן הארץ
הקדושה, שם כ"ד, ויצחק אמר ליעקב שיתן ד' את ברכת אברהם לו ולזרעו אחריו שהם
בני ישראל, והשי"ת הבטיח ליעקב בנבואה : "הארץ אשר אתה שכב עליה לך
אתננה
ולזרעך", שם כ"ח, הלא מעולם לא פסק הקשר של אמונה המדביק את ישראל אל
ארצו. וכן שאחרי אשר הוכרח יעקב לרדת למצרים השביע את יוסף בנו, שישאהו להקבר
בארץ ישראל עם אבותיו, ויוסף קיים את דבריו שם מ"ז ונ'. ויוסף עצמו ג"כ
השביע את
אחיו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, מפני חבת קדושתה, שם, וכן קיימו ישראל שלקח
משה
את עצמות יוסף עמו, ספר שמות י"ג.
בנבואה הראשונה של משה בדבר הגאולה הלא עיקרה היא ההעלאה של ישראל
לארץ ישראל, להעלותו מן ארץ מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש המובטחה, שם ג', וכן הדבור
חוזר ונשנה, שם ו. ואח"כ בסדרי המצות, קשרה התורה אותם בביאת הארץ, שם
י"ג,
ובשירת הים : "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך", שם ט"ו. החגים הקדושים
קשורים הם
באקלימה של ארץ ישראל: חודש האביב, שם י"ג, שהוא חודש היציאה ממצרים, הוא
החודש הראשון, שם י"ב, ושם כ"ג : שלש רגלים, חג האביב חג המצות, וחג
הקציר
שהוא חג השבועות, וחג האסיף שהוא חג הסוכות, הכל מקושר בעיקר למזג האויר של
ארץ ישראל.
וגם אחר חטא העגל עוד הפעם בא דבר ד' אל משה : "לך עלה מזה אתה והעם אשר
העלית מארץ מצרים אל הארץ, אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך
אתננה", שם ל"ג, ושם ל"ד עוד פעם הבטחה מיוחדת על המשכת קנין הארץ
ביד האומה
"ולא יחמד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ד' אלקיך שלש פעמים בשנה".
דף 525
בספר ויקרא י"ד בדיני נגעי בתים קשר אותם הכתוב עם הארץ : "כי תבאו אל
ארץ
כנען אשר אני נותן לכם לאחזה", וכן שם י"ח אזהרת העריות ושמירת הקדושה
בחיים
נקשרה עם הארץ : "ולא תקיא הארץ אתכם". במצות התלויות בארץ שם י"ט,
כתב : "וכי
תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", הכל בקשר עם ארץ ישראל. ושם כ הזהיר
עוד הפעם על קדושת החיים, ואמר: "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה
לכם לרשת אותה". מצות השמיטה והיובל קשורה היא בקדושת הארץ "כי תבאו אל
הארץ אשר אני נתן לכם", שם כ"ה. החיזוק הכללי לשמור את חוקי ד' קשור הוא
בברכת
"וישבתם לבטח בארצכם", שם כ"ו, והתוכחה על קלקול דרך החיים היא
שוממות הארץ,
ועם כל הזעם באה הנחמה בהבטחה : "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף
את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" עוד הפעם בטחון הקיום לאומה בארץ
המובטחת.
בספר במדבר : הזעם על המרגלים שהוציאו דבה על הארץ, שם י"ד, וההבטחה על
הבנים, שלמרות חטא האבות יביא אותם אל הארץ. ובקשר עם הקרבנות, שם ט"ו, אמר :
"כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם". בני ראובן ובני גד, כאשר
חשש משה,
שמצד בחירתם בעבר הירדן המזרחי יניאו את יתר השבטים מלבוא אל עיקר הארץ, קצף
עליהם כל כך לאמר : "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם
ד'" ;
ונשלם הדבר שם ל"ב בפיוס רק אחרי שקבלו את חובת העזרה להאומה כולה, להכנס אל
הארץ חלוצים לפני ד', שם ל"ב. ושם ל"ד בפרטות גבולי הארץ : "זאת
הארץ אשר תטל
לכם לנחלה ארץ כנען לגבלתיה".
בספר דברים א' : ראשית התוכחה של משה על אשר "לא אביתם לעלת ותמרו את פי ד'
אלקיכם", ותפילתו של משה בתחנוניו שם ג' : "אעברה נא ואראה את הארץ
הטובה אשר
בעבר הירדן", ושם ד' : "ועתה ישראל שמע אל החקים, למען תחיו ובאתם
וירשתם את
הארץ אשר ד' אלקי אבתיכם נתן לכם", ואחרית הברכה שם היא : "ולמען תאריך
ימים על
האדמה אשר ד' אלקיך נתן לך כל הימים". ושם ו' על כל המצות כלן : "וזאת
המצוה
החקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקיכם ללמד אתכם, לעשות בארץ אשר אתם עברים
שמה לרשתה". ושם כשמדבר במטרת יציאת מצרים אמר: "ואותנו הוציא משם למען
הביא אתנו, לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו", ושם ח' : "כל המצוה אשר
אנכי
מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה'
לאבתיכם", ושם : "ואכלת ושבעת וברכת את ד אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן
לך".
וגם בכל ימי הגלות לא חדלה האומה מלברך בברכת המזון על הארץ, בברכה המתחילה
"נודה לך ד' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה", ומסיימים
"על
הארץ ועל המזון", ומבקשים מיד על בנין ירושלים בברכה שלאחריה. ושם י"א :
"למען
תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ", "ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ד'
לאבתיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש", ואמר שם על קדושת הארץ, שהיא
"ארץ אשר ד' אלקיך דרש אותה תמיד, עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית
שנה", והבטיח ד' לישראל: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן
המדבר
והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם". ואמר עוד שם :
"כי אתם
דף 526
עברים את הירדן, בלא לרשת את הארץ, אשר ד' אלקיכם נתן לכם, וירשתם אתה וישבתם
בה". ומזה למדו רבותינו, שמצוה קבועה היא לישראל לקנות את ארץ ישראל ולהתישב
בה, בכל
הזמן שיהיה אפשר להם. ושם י"ב אמר עוד: "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון
לעשות בארץ אשר נתן ד' אלקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על
האדמה", ושם ט"ז אמר: "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ד
אלקיך
נתן לך", ושם כ"ו במצות הבכורים : "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים
ההם ואמרת אליו
הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבתינו לתת לנו", ואמר שם :
"ויבאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת", ואמר עוד שם:
"השקיפה ממעון
קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת
לאבתינו". ובברכות אם נשמע בקול ד' כתב שם כ"ח : "וברכך בארץ אשר
ד' אלקיך נותן
לך", "והותרך ד' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך, על האדמה אשר
נשבע
ד' לאבתיך לתת לך". ושם ל, : "והביאך ד' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך
וירשתה",
ושם עוד : "לאהבה את ד' אלקיך, כי הוא חייך וארך ימיך, לשבת על האדמה אשר
נשבע
ד' לאבתיך, לאברהם ליצחק וליעקב, לתת להם". ושם ל"א : "ובניהם אשר
לא ידעו
ישמעו ולמדו ליראה את ד' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, אשר אתם
עוברים את הירדן שמה לרשתה". ובשירת האזינו שם ל"ב אחרי כל היעודים
והתוכחות,
אשר הוצגו בצורתם החיה כמו שעבר עלינו, מסיים : "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו
יקום
ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". ובברכה שברך משה את בני ישראל לפני מותו שם
ל"ג : "וליוסף אמר מברכת ד' ארצו, ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן,
ולנפתלי אמר
נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ד' ים ודרום ירשה", ושם עוד : "וישכן ישראל,
אל ארץ דגן
ותירוש אף שמיו יערפו טל". וזכותו של משה רבנו היתה כשהראהו ד את כל הארץ את
הגלעד עד דן כמבואר שם ל"ד : "ויאמר ד' אליו זאת הארץ, אשר נשבעתי
לאברהם ליצחק
וליעקב לאמר לזרעך אתננה".
הנה מהמקומות הרבים המפורשים בתורה יראה כל מבין, אשר הננו קשורים לעדי עד,
בכל קשרי קדושה והבטחת ד' וחבת קודש, לאהבת הארץ ובנינה וירושתה. ואחרי כל
אלה היש מקום להסתפק אם היא חובה דתית להיות משתדלים לשוב אל אותה הארץ
הקדושה, לבנותה ולהאחז בה, לקיים את דבר ד, ושבועתו, הקיימים לעדי עד.
ובדברי הנביאים הלא הם דברי ד אל יהושע ביהושע א' : "קום עבור את הירדן הזה,
אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנכי נותן להם לבני ישראל". ושם ה' בכניסת
ישראל
אל הארץ, כאשר ראה יהושע את המלאך, אמר שר צבא ד' אל יהושע : "של נעלך מעל
רגלך, כי המקום אשר אתה עמד עליו קדש הוא", להורות על קדושת הארץ בכללה.
ובשמואל ב' ז: "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז
עוד".
ובמלכים א' ח' בתפלת שלמה המלך בקשר עם בנין בית המקדש : "כי יחטאו לד' ואנפת
בם ונתתם לפני אויב" וכו', וחותם : "והתפללו אליך דרך ארצם, אשר נתתה
לאבותם",
ומזה באה ההלכה שכל ישראל שמים פניהם בתפילה בכל מקומות הגלויות לצד
ארץ ישראל, להורות על התפלה התדירית של האומה לשוב מכל הארצות אשר נפוצה
שם אל ארצה, אשר נתן ד' לה לנחלת עולמים. וקדושת הארץ מתבלטת כ"כ, עד שאפילו
דף 527
העפר הנלקח ממנה ג"כ הוא מתאים לקדושה, וכמו שמצאנו במלכים כ' ה', שנעמן שר
הצבא הארמי, כשהכיר את כח ד', ע"י הנס שנעשה לו ע"י אלישע הנביא, בקש
שיותן לו
משא צמד פרדים אדמה מארץ ישראל, כדי לעשות בהם מזבח לשם עבודת ד. ושם י"ט
ל': בימי צרה של מצור סנחריב מלך אשור על ערי יהודה נאמרה הנבואה המכריזה
לדורות כמו לשעתה : "ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שרש למטה ועשה פרי למעלה,
כי מירושלם תצא שארית ופליטה מהר ציון, קנאת ד' צבאות תעשה זאת".
ובחזון ישעיה, אחרי כל המרירות שבתוכחה, באה ההבטחה, שם א' : "ואשיבה שופטיך
כבראשונה, ויעציך כבתחלה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". ושם ב' הנבואה של
אחרית הימים, ש"נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל
הגוים... כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו
עוד
מלחמה, בית יעקב לכו ונלכה באור ד'. הרי הקריאה הנבואית לשיבת האומה לארצה,
כדי להוציא ע"י זה את האידיאל הנבואי של הטבת המוסר האנושי והופעת שלום לעמים
כולם, אשר יצא על ידי בית יעקב השבים לציון וירושלים. ושם ד' ההבטחה : "ביום
ההוא
יהיה צמח ד לצבי ולכבוד ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל, והיה הנשאר
בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו". ופלאי קודש יחודשו לעם ד' השב אל מכון
קדשו : "וברא ד' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשו ונגה אש להבה
לילה,
כי
על כל כבוד חפה". ומי לא יתלהב בהתלהבות קדושה לאהבת ארץ הקודש, ולהשתתפות
עבודת בנינה וכינוס בניה לתוכה, אחרי יעודי קודש נפלאים כאלה, הנאמרים בדבר ד',
מנביא האמת והצדק ?
ושם י"א : "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה", וכל היעודים
המשיחיים הנם
קשורים במה שאמר אח"כ: "והיה ביום ההוא יוסיף ד' שנית ידו לקנות את שאר
עמו...
ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל", ואמר שם : "והיתה מסלה לשאר עמו אשר
ישאר
מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלתו מארץ מצרים". ושם י"ב: "ואמרת
ביום ההוא
אודך ד' כי אנפת בי, ישב אפך ותנחמני", ומסיים "צהלי ורני יושבת ציון כי
גדול
בקרבך קדוש ישראל". ושם י"ד סיים : "ומה יענה מלאכי גוי כי ד' יסד
ציון ובה יחסו
עניי
עמו", ושם י"ח : "לכו מלאכים קלים אל גוי ממשך ומורט אל עם נורא מן
הוא והלאה, גוי
קו קו ומבוסה, אשר בזאו נהרים ארצו, כל יושבי תבל ושכני ארץ כנשא נס הרים תראו,
וכתקע שופר תשמעו", וחתם בנבואה הכפולה, המבלטת את סדרי הפדות והשיבה אל
הארץ, והעזרה שתתחבר לזה מהחלק היותר טוב מהעמים כולם : "בעת ההיא יובל שי
לד' צבאות עם ממשך ומורט ומעם נורא מן הוא והלאה, גוי קו קו ומבוסה, אשר בזאו
נהרים ארצו, אל מקום שם ד' צבאות הר ציון". ושם כ"ד בטחון הישועה שתבוא
גם אחרי
הנפילות האיומות: "כי כה יהיה בקרב הארץ בתוך העמים כנקף זית, כעוללת אם כלה
בציר, המה ישאו קולם ירנו בגאון ד' צהלו מים, על כן בארים כבדו ד באיי הים, שם ד'
אלקי ישראל", וחותם : ""וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי מלך ד' צבאות
בהר ציון
ובירושלם ונגד זקניו כבוד". ושם כ"ו : "ביום ההוא יושר השיר הזה
בארץ יהודה, עיר
עז
לנו ישועה ישית חומות וחל, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים", ואמר שם על
שבי
הגלויות המדוכאים, שיבאו לארץ מחמדם : "תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים",
ושם
דף 528
כ"ז : "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים
בארץ
מצרים והשתחוו לד' בהר הקדש בירושלם". ושם ל' : "כי עם בציון ישב
בירושלם בכו לא
תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענק", וביאר את גודל הישועה : "והיה
אור הלבנה
כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חלש ד' את שבר עמו
ומחץ מכתו ירפא". ושם ל"א : "כצפרים עפות כן יגן ד' צבאות על
ירושלם" ושם ל"ב :
"וישב עמי בנוה שלום, ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות" ובשבח האכרים
המישבים את הארץ : "אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור". ושם
ל"ג :
"נשגב ד' כי שכן מרום מלא ציון משפט וצדקה", ושם : "חזה ציון קרית
מועדנו, עיניך
תראינה ירושלם, נוה שאנן, אהל בל יצען בל יסע יתדתיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו, כי
אם שם אדיר ד' לנו", ואמר על באי הארץ הסובלים בתחלה ממחלות אשר חלו בארץ
מימי השמה: "ובל יאמר שכן חליתי, העם הישב בה נשא עון". ושם ל"ה:
ופדויי ד'
ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון
ואנחה",
ושם מ' הנחמות כולן הלא חדורות קדושת הארץ והבטחת הישועה בה, ואמר: "על הר
גבה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי, אמרי
לערי יהודה הנה אלקיכם", ושם מ"א : "ראשון לציון הנה הנם, ולירושלם
מבשר אתן",
ושם מ"ג הבטחת קבוץ גלויות: "אל תירא כי אתך אני, ממזרח אביא זרעך
וממערב
אקבצך, אמר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ",
ושם
מ"ד: "מקים דבר עבדו, ועצת מלאכיו ישלים, אומר לירושלם תושב, ולערי
יהודה
תבנינה, וחרבותיה אקומם", ומה שהיה בימי כורש, זה יהיה לנצח, לאות גאולה
עתידה.
ואמר שם מ"ה : "ישראל נושע בד' תשועת עולמים", ושם מ"ו :
"קרבתי צדקתי לא תרחק
ותשועתי לא תאחר, ונתתי בציון ישועה לישראל תפארתי", ושם מ"ט : "כה
אמר ד' בעת
רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך, ואצרך ואתנך לברית עם, להקים ארץ להנחיל נחלות
שוממות", ואמר שם : "הנה אלה מרחוק יבאו, והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ
סינים,
רנו שמים וגילי ארץ, ופצחו הרים רנה כי נחם ד' עמו ועניו ירחם". ושם :
"ותאמר ציון
עזבני ד', וד' שכחני, שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך, חי אני נאם ד כי כלם
כעדי תלבשי, ותקשרים ככלה, כי חרבתיך ושממותיך וארץ הריסותך כי עתה תצרי
מיושב, ורחקו מבלעיך". הרי הדברים מתאימים למצבנו בארץ ישראל, ומעוררים
התחזקות וקשרי חיים מלאי רגשי אמונה בלב כל העובדים לישוב ארץ ישראל ולשיבת גולי
ישראל אליה.
ושם נ"א : "כי נחם ד' ציון נחם כל חרבתיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן
ד', ואמר
עוד : "עורי עורי לבשי עז זרוע ד', עורי כימי קדם דורות עולמים, השמה מעמקי
ים דרך
לעבר גאולים, ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". ושם
נ"ב : "מה
נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, אמר לציון מלך
אלהיך", ושם: "פצחו רנו יחדו חרבות ירושלם, כי נחם ד' עמו גאל
ירושלם", ושם נ"ד:
"הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי". ואמר נגד כל המעכבים
את
הקבוץ ואת הבנין של ארץ ישראל : "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום
אתך למשפט
תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי נאם ד'. ושם נ"ט : "ובא לציון
גואל ולשבי
פשע
דף 529
ביעקב נאם ד'", ושם ס' : "שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך... מי
אלה כעב
תעופינה וכיונים אל ארבותיהם, כי לי איים יקוו, ואניות תרשיש בראשנה להביא בניך
מרחוק כספם וזהבם אתם, לשם ד' אלקיך, ולקדוש ישראל כי פארך". ושם : "לא
ישמע
עוד חמס בארצך שד ושבר בגבוליך וקראת ישועה חומתיך, ושעריך תהלה", ושם:
"ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". ושם
ס"א בדבר
חידוש הבנין של הארץ : "ובנו חרבות עולם שממות ראשונים יקוממו, וחדשו ערי חרב
שממות דור ודור", ושם ס"ב : "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא
אשקוט, עד יצא
כנגה צדקה, וישועתה כלפיד יבער, וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך", ושם :
"לא יאמר
לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה", ושם : "על חומתיך ירושלם הפקדתי
שמרים... ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ, נשבע ד' בימינו
ובזרוע עזו, אם אתן את דגנך עוד מאכל לאיביך, ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת
בו,
כי מאספיו יאכלהו והללו את ד' ומקבצי ישתהו בחצרות קדשי". ושם ס"ה :
"והוצאתי
מיעקב זרע, ומיהודה יורש הרי, וירשוה בחירי ועבדי ישכנו שמה, והיה השרון לנוה צאן
ועמק עכור לרבץ בקר לעמי אשר דרשוני". ונגד אלה המתרחקים להתקשר בארץ ישראל
ובצפיית בנינה ועבודתה אמר בזעם נורא : "ואתם עזבי ד' השכחים את הר
קדשי", שקל
שם את החטא הזה, של שכחת הר הקודש, כעזיבת ד' וכעבודה זרה והחליט אותם
לאבדון : "ומניתי אתכם לחרב וכלכם לטבח תכרעו" ועל הקשורים בקדושת הארץ
ושואפים לבנינה, ע"י בניה השבים אליה, אמר : "אשר המתברך בארץ יתברך
באלקי אמן,
והנשבע בארץ ישבע באלקי אמן", ואמר: "הנני בורא את ירושלם גילה, ועמה
משוש,
וגלתי בירושלם וששתי בעמי", ואמר: "ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו
פרים",
ואמר שם ס"ו: "מי שמע כזאת מי ראה כאלה... כי חלה גם ילדה ציון את
בניה", ואמר:
"שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה",
ואמר
על קבוץ גלויות: "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לד'.
ירמיהו הנביא, נביא התוכחות החודרות, הקדים את המאמר המחתם את כל העתיד :
"הלך וקראת באזני ירושלם לאמר, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך"
כמבואר שם
ב. ושם ג' : "כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי
אתכם
ציון". ואמר : "כימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבאו יחדו מארץ
צפון על
הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם". ושם ט"ז : "לכן הנה ימים באים נאם
ד', ולא יאמר עוד
חי ד אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ
צפון, ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשיבותים על האדמה אשר נתתי לאבותם". ושם
כ"ג : "ואני אקבץ את שארית צאני מכל הארצות אשר הדחתי אתם שם, והשיבתי
אתהן
על נוהן ופרו ורבו", ואמר: "הנה ימים באים נאם ד' והקמתי לדוד צמח
צדיק... בכימיו
תושע יהודה וישראל ישכן לבטח", וכפל עוד : "לא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה
את בני
ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ
צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם". ושם כ"ד אמר על קיבוץ
הגולים : "ושמתי עיני עליהם לטובה, והשבותים על הארץ הזאת, ובניתים ולא אהרס
ונטעתים ולא אתוש". ושם ל' : "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ד', ואל תחת
ישראל, כי
דף 530
הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד",
ואמר :
"כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ד, כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין
לה",
ומזה למדו חכמי ישראל ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, שהיה בזמן החורבן, שחייבים אנו
תמיד להיות דורשים לציון. ואמר שם : "כה אמר ד' הנני שב שבות אהלי יעקב
ומשכנותיו
ארחם, ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב, ויצא מהם תודה וקול משחקים,
והרבתים ולא ימעטו והכבדתים ולא יצערו, והיו בניו כקדם ועדתו לפני תכון ופקדתי על
כל
לוחציו". ושם ל"א : "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תפיך
ויצאת במחול
משחקים, עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נוטעים וחללו... ובאו ורננו במרום ציון
ונהרו אל טוב ד' על דגן ועל תירש ועל יצהר, ועל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רוה,
ולא יוסיפו לדאבה עוד". ולרחל המבכה על בניה : "כה אמר ד' מנעי קולך
מבכי ועיניך
מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם ד' ושבו
בנים לגבולם". ואמר על החובה לשוב לארץ ישראל: "הציבי לך ציונים שמי לך
תמרורים, שתי לבך למסלה דרך הלכת, שובי בתולת ישראל שבי אל עריך אלה". ואמר
עוד: "וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו אכרים ונסעו בעדר", ממש אותה השאיפה
שהאומה מתאמצת לזה בבנין הארץ בימינו. ואמר שם עוד: "הנה ימים באים נאם ד,
וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה", ועל קיום האומה
ואי אפשרות העיכוב מלהבנות עוד ולשוב לימי האושר כמקדם, שלא יוכל שום כח
להפריע בזה, אמר הנביא : "כה אמר ד', נתן שמש אור יומם חקת ירח וכוכבים לאור
לילה, אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ד גם זרע ישראל ישבתו מלהיות גוי לפני כל
הימים", "כה אמר ד' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי הארץ למטה, גם אני
אמאס
בכל זרע ישראל על כל אשר עשו, נאם ד', ומצייר שם את בנין ירושלים בעתיד, שהתויית
הצדדים מתאימה למה שאנו רואים בעינינו באופן בנין והתרחבות עיר הקודש. ולסימן
קבוע לדורות, שגם בימי אפלה היותר נוראים אין האומה עוזבת את אמונת בטחונה
בקשורה אל ארץ ישראל, באה הנבואה של קנין השדה ע"י ירמיהו מאת חנמאל בן שלם,
בעת הרעה היותר נוראה, שנתנה העיר בידי הכשדים, וחתם בדבר ה' : "שדות בכסף
יקנו,
וכתוב בספר וחתום והעד עדים, בארץ בנימין ובסביבי ירושלם ובערי יהודה ובערי ההר
ובערי השפלה ובערי הנגב, כי אשיב את שבותם נאם ד'. ושם ל"ג : "והשיבותי
את שבות
יהודה ואת שבות ישראל ובנתים כבראשונה", ואמר: "והיתה לי לשם ששון לתהלה
ולתפארת לכל גויי הארץ", ואמר: "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ד',
ואמר:
"כה אמר ד' צבאות עוד יהיה במקום הזה החרב מאין אדם ועד בהמה ובכל עריו נוה
רעים מרבצים צאן", וחותם : "כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה, חקות
שמים וארץ לא
שמתי, גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס מקחת מזרעו משלים אל זרע אברהם ישחק ויעקב כי
אשיב את שבותם ורחמתים". ושם מ"ו : "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל
תחת ישאל כי
הנני מושעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד", ושם
נ' :
"בימים ההמה ובעת ההיא נאם ד' יבאו בני ישראל המה ובני יהודה יחדו הלוך ובכו
ילכו
ואת ד' אלהיהם יבקשו, ציון ישאלו דרך הנה פניהם באו ונלוו אל ד' ברית עולם לא
תשכח", ואמר עוד : "ושבבתי את ישראל אל נוהו, ורעה הכרמל והבשן ובהר
אפרים
דף 531
והגלעד תשבע נפשו", ושם נ"א אמר : "פלטים מחרב הלכו אל תעמדו זכרו
מרחוק את ד',
וירושלם תעלה על לבבכם".
יחזקאל הנביא, עם כל הגערות הרבות בתוכחותיו, נושא קולו בשם ד', שם כ' : "כי
בהר קדשי בהר מרום ישראל נאם ד' אלקים שם יעבדני כל בית ישראל כלה בארץ" ואמר
עוד: '.וידעתם כי אני ד' בהביאי אתכם אל אדמת ישראל, אל הארץ אשר נשאתי את ידי
לתת אותה לאבותיכם". ושם ל"ד: "והוצאתים מן העמים וקבצתים מכל
הארצות
והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ, במרעה טוב
ארעה אותם ובהרי מרום ישראל יהיה נוהם, שם תרבצנה בנוה טוב, ומרעה שמן תרעינה
אל הרי ישראל", ואמר: "וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ,
וישבו
במדבר לבטח וישנו ביערים, ונתתי אותם וסביבות גבעתי ברכה, והורדתי הגשם בעתו,
גשמי ברכה יהיו, ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה והיו על אדמתם לבטח".
ושם ל"ו : "ואתם, הרי ישראל ענפכם תתנו, ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו
לבוא, כי
הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונשרעתם, והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כלה,
ונושבו הערים והחרבות תבנינה", ואמר : "והולכתי עליכם אדם את עמי ישראל
וירשוך
והיית להם לנחלה ולא תוסף עוד לשכלם", ואמר עוד: "כה אמר ד' אלקים ביום
טהרי
אתכם מכל עונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות, והארץ הנשמה תעבד... ואמרו
הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו".
ובענין התחיה על העצמות אשו בבקעה שם ל"ז: "ונתתי רוחי בכם וחייתם
והנחתי
אתכם על אדמתכם", ואמר עוד: "וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר
ישבו בה
אבותיכם, וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם", ושם ל"ט :
"לכן כה אמר ד'
אלקים עתה אשיכ את שבות יעקב, ורחמתי על בית ישראל וקנאתי לשם קדשי", ואמר:
"וכנסתים אל אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם". וכל החזון של בית המקדש
ומראהו, שם
מ"ו והלאה עוד, הלא קשור בשיבת האומה אל הארץ וחלוקת הארץ לעתיד, כמבואר שם
מ"ז: "ונחלתם אותה איש כאחיו, אשר נשאתי את ידי לתתה לאבתיכם, ונפלה
הארץ
הזאת לכם בנחלה", והכל מקושר בקשר קודש אחד, ביחוד האמונה והקדושה, עד קריאת
שם ד' על עיר הקודש הראשית: "ושם העיר מיום ד' שמה", שם מ"ח בחתימת
הספר.
ובהושע ב' : "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן
הארץ
כי גדול יום יזרעאל... ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה... וזרעתיה
לי כארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר אלקי". ושם
י"ד :
"אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון", שהוא מכוון לשיבתם
מושישים
בארצם, כמו שאמר משה בתחנוניו: "ההר הטוב הזה והלבנון". ויואל הנביא ד':
"וד'
מציון ישאג ומירושלם יתן קולו, ורעשו שמים וארץ, וד' מחסה לעמו ומעוז לכני
ישראל". ועמוס. קורא בדבר ד' : "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת",
ואמר : "ושבתי
את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות
ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשו נתתי להם, אמר
ד' אלקיך". ועובדיה אמר: "וירשו את שדה אפרים ואת שדה שמרון ובנימן את
הגלעד,
וגלות החל הזה, לבני ישראל. אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד, ירשו
דף 532
את ערי הנגב". ומיכה הנביא : "והיה באחרית הימים" כחזונו של
ישעיהו, ואמר שם
ד' : "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ד' צבאות דבר",
ואמר עוד שם
ז' : "רעה עמך בשבטך צאן נחלתך שכני לבדד יער בתוך כרמל ירעו בשן וגלעד כימי
עולם". וצפניה אמר ג' : "ביום ההוא יאמר לירושלם אל תיראי ציון אל ירפו
ידיך",
ואמר
"בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם כי אתן אתכם לשם ולתהלה, בכל עמי הארץ
בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד'". ובנבואות זכריה נכללו היעודים הקרובים,
שהיו
מוכנים לבא בימי הבית השני, ועם כל זה בא החזון גם לעתיד שהיה רחוק אז, ואמר י',
"וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע והושבותים כי רחמתים", ואמר :
"אשרקה
להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו", "ואזרעם בעמים ובמרחקים יזכרוני
וחיו את
בניהם ושבו", ואמר : "ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם", והכל מקושר עם
חתימת הנבואה,
שאנו בטוחים בבשורת הגאולה ע"י אליהו זכור לטוב, כמו שאמר מלאכי הנביא האחרון
ג' : "הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני", ואמר : "כי אני ד' לא שניתי
ואתם בני יעקב
לא
כליתם", "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ד' צבאות",
"והיו לי אמר
ד' צבאות ליום אשר אני עשה סגלה", וקשר כל הגדולות ב"שמרו תורת משה עבדי
אשר
צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים", שהם כל תורת היהדות הנצחית,
וחותם : "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' הגדול
והנורא", שהוא
יום
הגאולה השלמה, "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם", כדי לתמם את
החזון
שישראל יהיה מאוחד גוי אחד על ארצו המחודשת.
קשר החבה הנערצה אשר לארץ ולציון וירושלים, ביתר ספרי הקודש, וכיחוד בספר
תהלים הלא היא נוקבת עד תהום הנשמות לנצח, כמו שאמר שם ב' : "ואני נסכתי מלכי
על ציון הר קדשי", ושם י"ד : "מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ד' את
שבות עמו, יגל
יעקב ישמח ישראל", ושם כ' : "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך", ושם
כ"ח : "שמע קול
תחנוני בשועי אליך בנשאי ידי אל דביר קדשך", ושם מ"ב: "על כן אזכרך
מארץ ירדן
וחרמונים מהר מצער", ומ"ג : "שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל
הר קדשך ואל
משכנותיך, ואבואה אל מזבח אלקים אל אל שמחת גילי, ואודך בכנור אלקים אלקי",
ומ"ו "נהר פלגיו ישמחו עיר אלקים קדש משכני עליון, אלקים בקרבה בל תמוט
יעזרה
אלקים לפנות בקר", תקות הגאולה, ומ"ז : "יבחר לנו את נחלתנו את
גאון יעקב אשר אהב
סלה", ומ"ח : "גדול ד' ומהלל מאד בעיר אלקינו הר קדשו, יפה נוף
משוש כל הארץ הר
ציון ירכתי צפון קרית מלך רב, אלקים בארמנותיה, נודע למשגב" ושם : "כאשר
שמענו
כן ראינו בעיר ד' צבאות בעיר אלקינו אלקים יכוננה עד עולם סלה, דמינו אלקים חסדך
בקרב היכלך", "ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטיך, סבו ציון
והקיפוה
ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה פסגו ארמונותיה" ושם נ' : "מציון מכלל יפי
אלקים
הופיע" ונ"א : "הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם",
ונ"ג: "מי יתן מציון
ישועות ישראל בשוב אלקים שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל", ושם ס' :
"אלקים דבר
בקדשו אעלזה אחלקה שכם ועמק סכות אמדד, לי גלעד ולי מנשה", ושם ס"ח :
"מהיכלך
על ירושלם לך יובילו מלכים שי", וס"ט : "כי אלקים יושיע ציון ויבנה
ערי יהודה
וישבו
שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה", ושם ע"ד : ..זכר
עדתך קנית קדם
דף 533
גאלת שבט נחלתך הר ציון זה שכנת בו", וע"ו שם : "ויהי בשלם סכו
ומעונתו בציון"
וע"ח :
"ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב, ויבן כמו רמים מקדשו כארץ יסדה
לעולם", וע"ט : "אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את
ירושלם לעיים",
ושם : "כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו", והגעגועים לארץ הקודש שם פ' :
"גפן ממצרים
תסיע, תגרש גוים ותטעה, כסו הרים צלה וענפיה ארזי אל, תשלח קציריה עד ים ואל נהר
יונקותיה", ופ"ג: הצעקה על עושק הארץ מישראל, ע"י השונאים אשר
אמרו: "נירשה
לנו את נאות אלקים", ופ"ד : "מה ידידות משכנותיך ד' צבאות נכספה
וגם כלתה נפשי
לחצרות ד'", ושם "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון, כי טוב יום
בחצריך מאלף
בחרתי הסתופף בבית אלקי מדור באהלי רשע", ופ"ה : "רצית ד' ארצך שבת
שבות יעקב"
ושם : "אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו... גם ד' יתן הטוב וארצנו תתן
יבולה",
ופ"ז : "אוהב ד' שערי ציון מכל משכנות יעקב, נכבדות מדובר בך עיר האלקים
סלה",
ושם : "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון, ד' יספור בכתוב עמים
זה
יולד
שם סלה", וצ"ב : "שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו"
וצ"ג : "עדותיך נאמנו מאד
לביתך נאוה קדש ד' לארך ימים", ובצ"ה הבעת הזעם על דור המדבר, שלא זכו
בחטאם
לבוא לארץ ישראל: "אשר נשבעתי באפי אם יבאון את מנוחתי", ובצ"ז:
"שמעה ותשמח ציון
ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ד'", ובצ"ט : "רוממו ד' אלקינו
והשתחוו להר קדשו
כי קדוש ד' אלקינו", וק': "באו שעריו בתודה חצרתיו בתהלה",
וק"ב: "אתה תקום
תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו, כי בנה
ד'
ציון נראה בכבודו", ושם : "לספר בציון שם ד' ותהלתו בירושלים",
וחותם : "בני עבדיך
ישכונו וזרעם לפניך יכון" ובק"ה : "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף
דור, אשר כרת את
אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם, לאמר לך אתן את
ארץ כנען חבל נחלתכם" וקל וחומר: "זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך,
לראות בטובת
בחיריך, להתהלל עם נחלתך", ומסיים : "הושיענו ד' אלקינו וקבצנו מן הגוים
להדות
לשם קדשך להשתבח בתהלתך", וק"ח : "אלקים דבר בקדשו אעלזה אחלקה שכם
ועמק
סכות אמדד, לי גלעד לי מנשה, ואפרים מעוז ראשי יהודה מחקקי", וק"י:
"מטה עזך
ישלח ד' מציון", וקי"א : "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת
גוים", וקכ"ב : "עמדות
היו רגלינו בשעריך ירושלם, ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו, ששם עלו שבטים
שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ד', כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד,
שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך", וקכ"ה
: "שיר
המעלות הבוטחים בד' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב, ירושלם הרים סביב לה וד' סביב
לעמו מעתה ועד עולם", וקכ"ו: "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחלמים,
שובה ד' את
שבותנו כאפיקים בנגב", וקכ"ח : "יברכך ד' מציון וראה בטוב ירושלם
כל ימי חייך",
וקכ"ט : "יבשו ויסגו אחור כל שנאי ציון", וקל"ב מלא מקשרי
קודש לקדושת המקדש
וקדושת ציון : "כי בחר ד' בציון אוה למושב לו, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי
אותיה",
וקל"ג: "כטל חרמון שירד על הררי ציון כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד
העולם",
וקל"ד: "יברכך ד' מציון עשה שמים וארץ", וקל"ו: "נתן
ארצם לנחלה כל"ח, נחלה
לישראל עבדו כל"ח", וקל"ז כולו שפך שיח וגעגועים לארץ ישראל:
"על נהרות בבל שם ישבנו
דף 534
גם בכינו בזכרנו את ציון", "כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה
שירו לנו
משיר ציון, איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר, אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק
לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", וקל"ח :
"אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך", וקמ"ד שבח חיי האומה המסודרים
בארץ
ישראל "אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחטבות תבנית היכל,
מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות מרבבות בחוצותינו, אלופינו מסבלים
אין פרץ וכו' ואין צוחה ברחבתינו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלקיו"
וקמ"ו:
"ימלך ד' לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה", וקמ"ז : "בונה
ירושלם ד' נדחי ישראל
יכנס", ושם: "שבחי ירושלם את ד' הללי אלקיך ציון".
והשיר המקודש קדש קדשים שיר השירים א' : "שחורה אני ונאוה בנות
ירושלים",
ושם ג' : "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, תוכו רצוף אהבה מבנות
ירושלם,
צאינה וראינה בנות ציון", ושם ד': "שערך כעדר העזים שגלשו מהר
גלעד", ושם:
"כמגדל דוד צוארך, אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה מראש
שניר וחרמון, וריח שלמתיך כריח לבנון, מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן
לבנון".
ושם
ה': "השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני,
זה דודי וזה רעי בנות ירושלם", ושם ו' : "יפה את רעיתי כתרצה נאוה
כירושלם, שערך
כעדר העזים שגלשו מן הגלעד", ושם ז': "אפך כמגדל הלבנון ; ראשך עליך
ככרמל",
ושם ח': "כרם היה לשלמה בבעל המון".
מגילת רות כולה אומרת הד הטבע של ארץ ישראל ותוכן סיפורה : גורל נורא של
משפחת ישראל, שעזבה את ארצה והלכה לחו"ל, אפילו מפני הכרח של רעב, והשיבה
של העניה האלמנה נעמי עם כלתה, ומסיימת בצמח ד' לגאולת עמו בהולדת דוד בן ישי.
ועל דבר איכה אין מה לדבר, שכולה מראש ועד סוף האנקה של גלות האומה לדורותיה
והתגלות מחץ לבה, בהפרדה מארץ חמדתה ומכון קדשה, ותפילתה ובטחונה, כי לא יזנח
לעולם ד'.
והקהלת מכונן בירושלים: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם", ושם א':
"אני הנה
הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלם". ושם ב' : "גם מקנה
בקר וצאן
הרבה היה לי מכל שהיה לפני בירושלם".
ובמגילת אסתר, זכרון האישיות של מרדכי, בקשר עם אסתר סומן במעמק רגש שם ב' :
"אשר הגלה מירושלם עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה". ובהבדל בין
היהודים הפרוים להמוקפים, שם ט', באה קבלת החכמים שתלוי בזה מה שהיה פרוז
ומוקף בימי יהושע בן נון, במסכת מגילה בבבלי ובירושלמי, כדי לחלק כבוד לארץ
ישראל, ולקשר גם את הנס של הגולה בה בכבודה ובנינה.
בספר דניאל המזכיר את בוא נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים ומצורו עליה, וגלות כלי
הקודש ושבח הילדים מבני ישראל מזרע המלוכה ומן הפרתמים וחכמתם וקדושתם, ושם
ב' בציון השבח של דניאל, בהיותו מן בני גלותא די יהוד, והחלום של נבוכדנאצר
ופתרונו: "יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותה לעם אחרן לא
תשתבק", קשור הכל באמונת הגאולה ושיבת ישראל לארצו. ושם ו' מסירות נפשו של
דף 535
דניאל על התפילה : "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתה וכוין פתיחן ליה
בעליתה
נגד ירושלם". ושם ט' בתפילת דניאל : "ד' ככל צדקתיך ישב נא אפך וחמתך
מעירך
ירושלם הר קדשך, כי בחטאינו ובעונות אבתינו ירושלם ועמך לחרפה לכל סביבתינו.
והאר פניך על מקדשך השמם למען ד', וראה שממתינו והעיר אשר נקרא שמך עליה,
למענך אלקי, כי שמך נקרא על עירך ועל עמך". ושם "שבעים שבעים נחתך על
עמך ועל
עיר קדשך, ותדע ותשכל מן מצא דבר להשיב ולבנות ירושלם, עד משיח נגיד, תשוב
ונבנתה רחוב וחרוץ". ושם י"א : "ויטע אהלי אפדנו בין ימים להר צבי
קודש", וחותם :
"אשרי המחכה ויגיע, ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".
ספר עזרא הרי הוא ספוג כולו תנחומים וגעגועים, פעולות ומאמצים, לשוב אל הארץ
ולבנותה, כמבואר שם א' : "העיר ד' את רוח כורש מלך פרס... כל ממלכות הארץ נתן
לי
ד' אלקי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה". נצני
ההתעוררות
של בני הגולה והמעשים הנראים קטנים בתחילתם, כמה הם מזעזעים את כל נשמת
האומה. רגשי רפאות פצעי לב איומים ממלאים את לב כל איש ישראל, לרגלי החזיון
הקדוש הזה, שיבת הגולים. ושם כ' : "וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשוררים
והשוערים ומנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם". ושם ג' : "ויגע החדש
השביעי ובני
ישראל בערים ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים". חידוש המקדש, והבכי והשמחה
בהתאחדם, מוסיף לנו קרני יפעה ותקוה גם לדור אחרון, עם כל המשברים המקיפים
אותנו, המעכבים את בנין הארץ ושיבת בניה לתוכה. ושם ד': הקטיגוריה נגד בוני
המקדש, שם ה' : השאלות, ושם ו' נצחון האישור : "ויעשו חג המצות שבעת ימים
בשמחה
כי שמחם ד' והסב לב מלך אשור עליהם, לחזק ידיהם במלאכת בית האלקים אלקי
ישראל". תפילת עזרא שם ט' : "כי עבדים אנחנו ובעבדתנו לא עזבנו אלקינו
ויט עלינו
חסד לפני מלכי פרס, לתת לנו מחיה לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את חרבתיו ולתת
לנו גדר ביהודה וירושלם".
בנחמיה א', המית לבבו על חומת ירושלם המפורצת ותפילתו אל ד': "זכר נא את הדבר
אשר צוית את משה עבדך לאמר: אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים, ושבתם אלי
ושמרתם מצותי ועשיתם אותם, אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצם והביאותים
אל המקום אשר בחרתי, לשכן את שמי שם". שם ב' הסברתו שהסביר למלך על אשר פניו
רעים : "מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אכלו
כאש",
מאמצו לבנות את החומה, השתפכות הקהל, שם ג', ההפרעות ומסירות הנפש של
הבונים, התיקונים בחיי הכלל בקיבוץ הזעיר, שם ד', תחבולות המכשולים, השלמת
החומה, אספת העם אל הרחוב אשר לפני שער המים בהתקרבות אל התורה, ושם ח':
"ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים" בענין מצות סוכה וד'
המינים, ותהי'
שמחה גדולה מאד, ושם י"א, חיזוק העם להושיב את ירושלים וברכתם להמתנדבים
לשבת בה. כל אלה נוקבים ויורדים במעמקי לבבות לדורות, שיש זיק חבת ירושלים
ואהבת ארץ הקודש בלתי נכבה מלב האומה לעולמי עולמים.
בדברי הימים חורז החוט מראשית הדורות עד ימי דוד : סידור קבוע למלכות, וחיזוק
ובצור קדושה ועבודת המקדש בירושלים. ושם כ"ב : צוואת דוד המלך לשלמה בדבר
דף 536
בנין המקדש, עיכוב הבנין על ידי דוד מפני ששפך דמים רבים, אע"פ שהיו מלחמות
מצוה, מקושר עם הצפיה של "לא ישא גוי אל גוי חרב", שתתגשם ע"י
המשיח. ושם
דהי"ב ג': התחלת בנין המקדש ע"י שלמה, ובתפילה שם ו' מאוחדים הארץ והעיר
והבית : "והתפללו דרך ארצם אשר נתת לאבותם, והעיר אשר בחרת ולבית אשר בניתי
לשמך", ושם כ' : תפילת יהושפט במלחמה שבאו עליהם בני מואב ובני עמון :
"הלא אתה
אלקינו הורשת את יושבי הארץ הזאת מלפני עמך ישראל, ותתנה לזרע אברהם אהבך
לעולם". וחותם הספר האחרון של כתבי הקודש דה"י כ' בחיזוק הרוח, של מאמר
כורש
לבנין בית ד' בירושלים אשר ביהודה : "מי בכם מכל עמו ד' אלקיו עמו
ויעל".
ואחרי אגודים כל כך קדושים שקשרה תורה"ק שבכתב כולה, על שלשת חלקיה,
התורה הנביאים והכתובים, את האומה לדורותיה עם בנין הארץ וקדושתה, עם צפיית
הישועה ועריגת הנפש לראות בתקומת ישראל עליה, היש מקום להסתפק על אימוצי
הבנין אשר נתגלו בדורנו, אם הם מכלל חובת התורה ?
ומוכרח הדבר, שהתורה שבעל פה הנובעת מהתורה שבכתב וקשורה עמה, אמצה כ"כ
את לב האומה להתחזק בכל האפשרות, בקנין ארץ ישראל ובבנינה וישובה. ובשביל כך שנינו
בדין התפילה במשנה ברכות כ"ח ב' שיכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים ובגמרא
שם
ל' ע"א הי' עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, היה עומד בארץ
ישראל יכוין את
לבו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש, הי' עומד בבית
המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. ומסיים, נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם
למקום אחד, ומביא זה מהפסוק "כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות", תל שכל
פיות
פונין בו. וכדי להקביע החבה לארץ ישראל, סובר רבי יהודה, שאם מביאין לפניו פירות
לברך
עליהם, אם יש ביניהם ממין שבעה שנשתבחה ארץ ישראל בהם בתורה הם קודמים לברכה,
כמבואר בברכות שם מ' ע"ב, והכל מודים שכל המוקדם בפסוק של שבח מוקדם לברכה,
כמבואר בגמרא שם מ"א א'. ושם מ"ט : אמר רב ששת פתח ברחם על עמך ישראל
חותם
במושיע ישראל, פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים וכו'. שנאמר בונה
ירושלם ד' נדחי ישראל יכנס, אימתי בונה ירושלם ד' בזמן שנדחי ישראל יכנס. ושם
נ"ח
א' דורש על הפסוק לך ד' הגדולה והנצח זו ירושלם וההוד זו בית המקדש. ושם : הרואה
בתי
ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה, ובשו"ע או"ח סי' רנ"ד
כתבו המפרשים
שזהו דוקא בארץ ישראל. ושם נ"ז א' : העומד ערום בחלום, בבבל עומד בלא חטא
בארץ ישראל
ערום בלא מצות, ופירש"י שם ד"ה בלא חטא, לפי שחו"ל אין לה זכיות
אלא עון יש
בישיבתה, וזה עומד ערום בלא אותן עוונות, בארץ ישראל שהרבה מצות תלויות בה, וזה העומד
ערום סי' שהוא ערום ממצותיה. הרי שיש חטא לישראל לשבת בחו"ל וחובה היא
להתאמץ לשבת בארץ ישראל. ביומא נ"ד ב' : וחכמים אומרים מציון נברא העולם
שנאמר מזמור
לאסף אל אלקים ד' דבר ויקרא ארץ מציון מכלל יופי, ממנו מוכלל יופיו של עולם. ואמרו
עוד שם : "תולדות שמים משמים נבראו ותולדות הארץ מארץ נבראו וחכמים אומרים
אלו ואלו מציון נבראו, שנאמר מזמור לאסף אל אלקים ד' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש
ועד מבואו", ואומר "מציון מכלל יופי אלקים הופיע" ממנו מוכלל יופיו
של העולם.
ורבו הדינים שתקנו חז"ל בשביל ישוב ארץ ישראל הנוהגים בכל הדורות ובכל
הזמנים.
דף 537
והיה יקר להם עץ אחד שנתוסף במטעי הארץ, עד שנפסקה ההלכה בב"מ ק"א א',
שאם שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו, בארץ ישראל אסור לעקור אותם,
שמאחר שניטע עץ בארץ ישראל חסו שלא להחריבו, וכ"ה להלכה בשו"ע חו"מ
סי' קס"ח ס"א,
אלא נותן לו דמי זיתיו כמו שעומדים לנטיעה, ובלבד שלא תגע יד למעט את ישוב ארץ
ישראל.
ובדין מזוזה מצאנו, במנחות מ"ד א', השוכר בית בחו"ל פטור מן המזוזה כל
שלשים יום, אבל בארץ ישראל חייב מיד, והטעם הוא שיהיה מקושר יותר לישוב הארץ ישראל
כמו
שפירש רש"י שם על מה שאמרה הגמ' בטעם דין זה משום ישוב ארץ ישראל, דלאחר
שקבעה
שוב אינה נוטלה משם אפילו יוצא ממנה כדאמר בפרק השואל בב"מ דף ק"ב,
הילכך
בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפילו יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה
כשימצאנה מזומנת במזוזה ונמצאת ארץ ישראל מיושבת עכ"ל. הרי שגם בחלקים קטנים
של
עניני הישוב, נקבעו הלכות לכל הדורות, כדי לחזק את ישוב הארץ. ומה שמפורסם מהא
דב"ק פ' ע"ב, שהתירו לאמר לנכרי לכתוב שטר בשבת על מי שקונה בית בארץ
ישראל, ומשום
ישוב ארץ ישראל לא גזרו על השבות, שהחמירו בכזה בהרבה מצות אחרות, וכן פסק להלכה
הרמב"ם בפ"ו מה' שבת הי"א קל וחומר שחשו לישובים כלליים בארץ
ישראל, לתקן תקנות להרבות
הישוב, כמו שמצאנו שם שהלוקח עיר בארץ ישראל כופין אותו ליקח לה דרך מארבע
רוחותיה,
והיינו כדי להרחיב את הישוב, שיהיו לעיר זו הרבה עוברים ושבים, ויתגדל ישובה
וסחרה,
וכ"פ הרמב"ם להלכה בפ"ו מה' שכנים ה"ב. ודין המשנה כתובות
ק"י ע"ב שהכל מעלין
לארץ ישראל, ואף האשה כופה את בעלה לעלות לשבת בארץ ישראל, ואם לאו יוציא ויתן
כתובה, ואפילו
מנוה היפה שבחו"ל לנוה הרע שבארץ ישראל, ואפילו עבד שרצה לעלות לארץ ישראל
כופין את רבו
לעלות עמו, או ימכור אותו למי שיעלהו לשם. רצה האדון לצאת לחו"ל אינו יכול
להוציא את עבדו, עיי"ש בלשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות עבדים ה"ט,
ומסיים כזה : "ודין
זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד הגויים". ואם באתי להביא דוגמאות מהלכה
צריך אני לכתוב ע"ז ספר שלם, ומתוך כל האורך והכפל שבתורה נביאים וכתובים,
מענין
חבת הארץ וקשר האומה בה, ויחס בנינה ושיבתה לתוכן הגאולה וביאת משיח צדקנו,
מכל אלה מבואר באין ספק, שישוב ארץ ישראל ובנינה הוא עיקר גדול בעיקרי התורה
ויסודי
האמונה, והדברים קשורים באיחוד עם אמונת הגאולה השלמה וביאת משיח, שחלילה
לשום בר ישראל לזוז מזה אפילו כמלא נימא.
ומאחר שהקהק"ל היא נועדת לגאולת ארץ ישראל, ולהכניס כל מה שאפשר מחלקי ארץ
הקודש
בידי ישראל, בודאי הפעולה הזאת היא פעולה דתית ע"פ התורה, והיא מביאה לישוב
ארץ ישראל, שכל כך שקדו חז"ל על תקנתו, כמבואר בכל האמור לעיל, מפני שהוא
מפתח
הגאולה לדורות עולמים. "וזרע יעבדנו יסופר לד' לדור, יבואו ויגידו צדקתו לעם
נולד
כי
עשה".
ואשרי המחזיקים ומאמצים את בנין ארה"ק וישובה, ושיזכו לראות בישועת ישראל
ובבנין שלם בבת אחת.
דף 538
הערה
כוללת
"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". אע"פ
שבודאי אין בידנו לבאר בפרט מה הם
הנפלאות מתורת השי"ת שעליהם כיון משיח אלקי יעקב בתפילתו זאת, שיגלה ה' בהם
עיניו, שאם ניחס לעצמנו ידיעה זאת, איך תהיה מנועה אצל אדוננו דוד המע"ה עד
שיצטרך לבקש עליה. אמנם אין הדברים אמורים כ"א בפרטם של דברים שאין קץ
למעלותיהם, אבל להבין את הענין על בוריו בכלל ודאי עלינו החובה והמצוה, שהרי גם
אנחנו חייבים להתפלל לה. שיגלה עינינו ונביט מתורתו נפלאות לפי ערכנו, והרי אנו
מתפללים שיחננו דעה בינה והשכל ושיאר עינינו בתורתו, אם כן צריכים אנו להבין על
מה יסובו בקשותינו. והנראה לע"ד שיש בזה דבר הראוי מאד לבררו, ואף אם ראשיתו
מצער אבל רבו מאד ענפיו ותולדותיו בע"ה. ואין זה פלא אם לא נתבארו הדברים
בפרט
באופן שיהיו מובנים לכל. כי גם בענפי המצוות המעשיות, שתהילה לאל רבו מאד אתנו
ספרי גדולי חכמים בכל דור ודור שהרבו לחקור ולבאר ולכתוב ביאוריהם בספר, עכ"ז
נמצא כמה עקרים גדולים שעד כה לא נתבררו כראוי ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אם
אחרי העמקה הגונה אשר נשוטט לבקש את דבר ה', אם כן איך יהיה ענין שורשי התורה
התלויים בעיון ומחשבת הלב. אך שתהילה לאל נמצאו גדולי חכמי ישראל אשר כתבו
ידם לד' לבארם, אבל לפי ערך גודל הידיעות הללו ורוב ענפיהם אנו יודעים ברור שהיו
צריכים ביאור פרטי כדוגמת פרטי ההלכות המעשיות ואולי יותר מהם. וכאשר נביא
חשבון הספרים שיש לנו מורשה מחכמי דור ודור מאחרי חתימת התלמוד, והיוצאים
לאור בדורנו מחכמי הזמן יברכם ה', לא נמצא ערך הספרים המחוברים בביאור שורשי
התורה שהמה נשמת חיים לתוה"ק עולה כי אם בערך מועט מאד לעומת הספרים
המתחברים ביתר המקצועות תהילה לאל, עד כי הרבה בני אדם חשובים ובעלי לימוד
יחשבו בלבבם כי חלק התורה הזאת אין בו פרטים מה לעיין ולבאר, ע"כ יסתפקו
בספרי
רבותינו הראשונים שביארו כללות הדברים. אבל דבר זה אי אפשר כלל להאמר אחרי
השקפת עיון, כי כמו שבמצוות המעשיות אנו רואים שאין קץ לפרטיהן וב"ה נתחדשו
הרבה ענינים בשכל ישר מחכמי דור ודור, שהענינים מצד עצמם מוכיחים על אמתתם
בגדרים נפלאים והגיונים עמוקים גדולים חקרי לב, כמו כן נמצאים בהכרח פרטים רבים
לכל עניני התורה התלויים בשכל ובלב, והדעת נותן שיותר רחבים ורבים המה הפרטים
המיוסדים על אורחות החיים שסללה לנו תוה"ק בדרכי הנפש והשכל מהפרטים
שבמצוות המעשיות. וכמו שהראשונים ז"ל דברו דבריהם בכלל ובקצרה מרוחב לבבם
על המצוות המעשיות, כן דברו בקצרה על עניני השכל. אלא שהמצוות המעשיות נתבארו
דבריהם אח"כ מחכמי הדורות, עד שנתרחבה הידיעה תהילה לאל בעם ד' בעומק החקירה
בפרטי המצוות, עד שנמצאו צעירים רבים גם בדורנו מתופסי התורה שיש להם יד ושם
דף 539
וכח שכלי ישר לחדש גם הם עניני אמת בהשקפות זכות וסברות ישרות בפרטים רבים,
והם מתרגלים ללכת בדרך רבותינו הראשונים והאחרונים בדרכי עיוניהם בחלקי המעשים,
וכל זה הוא רק במצות המעשיות, אבל עניני הלב פרטיהם לא נתבארו כל כך כי אם זעיר
שם זעיר שם, אשר מעוצם מיעוטם נגד הספרים הנחמדים הרבים שחוברו בהלכות גם זה
המעט אינו נודע ומפורסם כלל.
הסיבה שגרמה מיעוט הביאור הפרטי בענינים הנחמדים התלוים בהרגשת הנפש
ורעיון הלב, היא היא אותה הסיבה בעצמה שגרמה לראשונים ז"ל לדבר כל דבר בקצרה
ובדרך כלל. כי טבע השכל המאיר בשפע וממולא בכל ידיעות הענינים שפניו עליהם שהוא
משער בכל כלל ודרך מדרכי החכמה הרבה פרטים ונתיבות שאין להם תכלית, ורואה
בעיניו הדרכים המפולשים איך שכל הפרטים הללו יוצאים מאיליהם מתוך הכללים, עד
שימנע מהעלות הפרטים על ספר משתי סבות : האחת שאינו מוצא הכרח לבארם מצד
שהם מבוארים מאיליהם לבעל הדעה הגדולה, והשנית שאי אפשר כלל שיעלו
הפרטים עלי ספר שהרי אין להם קץ ותכלית ; אשר מצד אלו הסיבות אנו מוצאים שגדולי
הראשונים מצד עצמם מעט היו אשר כתבו עיוניהם הפרטיים, רק על ידי שנשאלו
להורות את המעשה אשו יעשו, השיבו לשואל כשאלתו. וזה לנו לאות שרק העדר ידיעת
השואל העירה רוחם שדבר זה צריך להתבאר, ודבר זה בעצמו גרם להוציא הפרט ההוא
מכלל המון הפרטים הרבים שהושקפו בשכלם בסקירה אחת טבעית תמיד. ואנו רואים
שתשובותיהם של גדולי הראשונים ז"ל לא היו בדרך חידוש ידיעה אצלם רק דרך ביאור
וגילוי הידוע אצלם כבר, ואלו היו בני דור ודור מתעוררים לשאול על שאלות הנוגעות
לעניני הנפש והלב, כמו שהיו מתעוררים לשאול ביתר חלקי התורה והמצוה, היינו
מוצאים אוצר גדול ונחמד כליל יופי מתשובותיהם המזהירות ומאירות הלבבות גם על
הפרטים האלה, והיו דבריהם לנו למשיב נפש, כמו שהם קילורין לעינינו כהלכות, וכמו
שאנו מוצאים בקצת מתשובותיהם שנשאלו בענינים הללו שבאו דבריהם כמאורות
הגדולים להאיר חשכינו.
והנה אחר שנתמעטו הלבבות לערך הראשונים, הגיע הזמן שחידושים פרטיים
נתחברו בספרים גם בלא הערת שאלת שואל, יען שלא היתה הידיעה מפולשת כל כך
והשכל מזהיר עוד כשפע גדול כדרך הראשונים, עד שעל הרבה פרטים היה העדר הידיעה
מורגש, ונתבררו הדברים בעיון. על כן העלו אותם הפרטים בספריהם היקרים.
טבע השכל כשמתמעט והולך, פוגע המיעוט בתחילה בדברים שאין ידיעתם נעזרת
מטבע הנפש ותכונת צורתה, ואם יתמעט הרבה ישכחו ממנו גם הדברים שבטבע הנפש
לעמוד עליהם ולבררם. על כן היו ימים רבים שאע"פ שירדו הדורות ממעלת הראשונים,
שיהיו כל הפרטים האפשריים ליפול בכל כלל ואופי הוצאתם ערוכים ושמורים בטבע
הלב, והיו אצלם הרבה ענינים שנתחדשו אחרי ההעלם, מה שהיה מעט כזה בחק
הראשונים, אבל לא היה דבר זה כי אם בהלכות המעשיות ששורשיהם בנויים על פי קנין
השכל והכללים המקובלים אבל בטבע הנפש לא תמצא ידיעתם מושרשת בגילוי כלל.
אבל חובות הלב שורש ביאוריהם ימצאו בטבע כל נפש זכה, על כן אע"פ שנעלמו
מרבים, מהעדר הסתכלותם בכלליהם, גלוים היו לעיני אנשי הסגולה גם בדורות
דף 540
האחרונים ידיעה מהירה ומפולשת מאד, עד שלא היו מתעוררים לכתוב פרטיהם
בספרים, כמו שלא מצאו הראשונים ז"ל ענין גם לכתיבת פרטי ההלכות המעשיות.
אבל הגיעו לנו ימים אשר אין בהם חפץ. בעונותינו חשכו הרואות בארובות והלבבות
נתמעטו מאד, ונוסף על זה חלישות הכוחות הטבעיות עד שגם הידיעות שנתן השם
יתברך בטבע הנפשות להכיר יושרם והדרם גם אורם הועם לעינינו. ועם למודנו בכללי
הידיעות שהניחו לנו הראשונים ברכה, לא יושקפו לנו הפרטים הצריכים מאד להתבאר
מהם, עד שההעלם הקדום גורם לנו לחדש חידושים בחלקי התורה הלבביים כתואר
ההוא בעצמו שחדשו רבותינו האחרונים ז"ל בכל מקצועות התורה והמצוות המעשיים,
וחשכת שכלנו נתן מקום להדליק נרות להסיר אופל.
ממוצא דבר נשכיל שכמו שחידושי רבותינו האחרונים ז"ל היו למאורות להעמידנו
בקרן אורה בהלכות בביאור פרטי לדברי הראשונים הכוללים, כמו כן עלינו החובה לבאר
כללי הראשונים בתורות הלב והענינים הנפשיים, עד מקום שידינו מגעת.
לבד ביאור עניני המצוות והחובות התלויות במערכי הלב וטבע הנפשות, שהם ענינים
גדולים ונחמדים שהעסק בהם מזהיר את הנפש ומטהר את המדות לקרב אל הלב יראת
כבוד השם יתברך ואהבתו, ומוסיף חמדה ותשוקה גדולה לידיעת שמו הגדול שהוא
התכלית האחרון הנבחר, עוד יש פרט גדול אחד כללי אשר עוד לא נתבאר כראוי וכאשר
יחקר ימצאו בתוכו המון רבה של חכמות רמות וידיעות גדולות וקדושות. הפרט הנחמד
הזה הוא לימוד ידיעת טעמי המצוות, אבל לא כמובן המלה טעמי המצות דהיינו לחקור
למה ציוה ד' אותנו במצוה זו, כי זאת החקירה כבר נטה אליה רבינו הגדול הרמב"ם
ז"ל,
ונראה שלא היתה דעת יתר חכמי ישראל נוטה לזה, כי באמת חקירה זו היא רחוקת
התועלת, ובכלל היא למעלה מהשכל האנושי ונכנסת לכלל חוקר אלוה, שהרי אנו
צריכים לחקור על חכמת מה שראה הוא יתברך לתת לנו אלה המצוות, ואנחנו לא נדע אם
יש בידנו סולם לעלות אל ראש הפסגה של הר גבוה ותלול כזה. אבל מה שאנו אומרים
לימוד טעמי המצוות, אין כונתינו כי אם על למוד ועיון סגולות המצוות, כי בודאי כיון
שציונו השי"ת במצוות ותלה שלמותינו והשלמות הכללית בקיום המצוות שבתורה, ודאי
יש לכל מצוה סגולה פרטית המתרחבת מאד ביחוסה אל כל הנפשות של כל עם ד' אלה,
שכולם נכנסים בחיובם. לא נעפיל לחקור למה שם הוא ית' סגולה זו במצוה זו וסגולה
אחרת במצוה זו, כי חקירת דבר זה הוא למעלה משכלנו אבל נחקור אחרי שמצוונו
במצוות הללו ודאי שם בהן סגולות וענינים פועלים נשכיל איכות פעולתם ודרכי
כוחותיהם בחילוקי פרטיהם, כדרך החקירה על כל עניני הנמצאים וסגולותיהם. וגם בזה
לא מעצמנו נדע, כי מה שכלנו הדל להשכיל בענינים גדולי הערך כאלה, רק נחפש בדברי
התורה והנביאים וכתבי הקודש ונשכיל במליצותיהם, ונעמיק בדרשי חז"ל בגמרא
ומדרשים המפוזרים למקומותיהם, ונרחיב העיון בהם בפלפול ישר כדרך הפלפול הישר
הנודע בהלכות אשר כבר בחננו דרכו וראינו שהוא מביא אל דרך האמת בכל דת ודין, כן
יביאנו בחסד עליון אל דרך האמת בכל מחקר שכלי.
דף 541
דבר ברור הוא שאין המבוקש מטעמי סגולות המצוות רמזים וציונים לזכרון דעות
אמיתיות בלבד, כי אין דרך זה דרך שלמות הרצון האלהי שאנו רואים בשדה המציאות
כולו. אבל המצוות הן פעולות פועלות תכליות נכבדות עשויות בסדר אלקי,
ולפעולותיהן חוקים קבועים ככל חוקי המציאות שחקק הבורא יתברך בטבע ובמה
שלמעלה מהטבע. דבר ברור הוא, שאין בו ספק, שבהיות אור הנבואה בישראל וחכמי
התורה הגדולים הסופרים הראשונים מזהירים ככוכבים באורם הבהיר, היו חלקים רבים
מסגולות המצוות נודעים לאמתתם ועל בורים, וגם אותם הדרכים הגדולים שבהם יחקרו
הסגולות הפרטיות שבכל ענפי המצוות היו נודעים לחכמי לב, ובאיכות ידיעתם והבנתם
היו מתחלפים חכמי התורה במעלותיהם. וכל המחלוקות שחלקו חז"ל בענפי המצוות
מימי תלמידי שמאי והלל וכן מה שחלקו הבאים אחריהם במשנה וברייתות ובתלמודים
אשר מקורות שינוי טעמיהם נעלמו ממנו עד שאין בידינו להבחין ולהכריע ולהשכיל
מפני מה לא הסכים אחד לדעת חבירו , ודאי לא היה דרך הפלפול ביניהם כתואר
המשא ומתן בהלכה הנהוג בינינו לבד, שהרי שורשי פלפולנו המה רק מקריים מיוסדים
על דרכי ההבנה בדברי הראשונים בגמרא ובפוסקים, ולחלק גדול מהם אין מקום ציור
לפני כתיבת התלמוד. אבל האמת יורה דרכו שסגולות המצוות היו מקובלים בידם,
מיוסדים מאד, עשוים באמת וישר, וכל פרט חקרו מסיבותיו הקודמות והמאוחרות
על פי דרכי העיון שהיו בידם כדרך כל מחקר של ידיעה מהמציאות וכל דבר מלאכת
מחשבת המיוסדים על החוקים ששורשי העיון בנוים עליו.
חלק הלימוד הזה אם היה בידינו על בוריו, אין בידנו לשער ערך התועלת שהיה מגיע
לנו ממנו. הרבה תקלות ובלבולי הדיעות היו סרות מאיליהם מצד הדר קדושת המצוות
שהיה מופיע לעינינו. עבודת השם יתברך שאינה בלב נאמן היתה רחוקה להימצא בטבע,
ודאי שהיינו עושים הדברים לשם פעלם ומדברים בם לשמם, כיון שהיינו יודעים פרשת
גדולתם והדרת סגולתם.
הסגולות המופלאות שבמצוות ודאי הוא שאין לחכמתן קץ ותכלית וכל אושר האדם
והכלל כולו עליהן מיוסד, עליהם נאמר "ואהיה אצלו אמון", שדרשו חז"ל
אני הייתי כלי
אומנתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כשברא את עולמו. כל חכמת הבריאה ופרטי
כוחותיה וכל חכמת נשמת האדם ותכונותיה, כל צפונות העתיד מרוממות מעלתה, מנפש
שפל עם עד נשמת אדון הנביאים עליו השלום, שלכולם נתנה התורה והמצוה חקה אחת,
לכולם נמצא בהכרח יחש קיים וחזק נערך לסגולת המצוות ואורחותיהן על פי אופני
פעולותיהן על הנפשות והמציאות כולה, וכל החכמה הרבה האלהיית הזאת היא מורשה
קהילת יעקב בהכרח. ואם בעונותינו נשינו טובה ואבדה עצה מבנים, עם כל זה חלק
ונחלה לנו בה כי רמזים הרבה השאירו לנו חז"ל ברכה, והקדושים המתהלכים את
האלקים בכל דור ודור הרבה סגולות נודעו להם מטהרת נפשם מעסקם בתורה לשמה ועל
אלה הדברים ביקש דוד אדונינו שיגלה השם ית' עיניו ויביט נפלאות מתורתו ועליהם אנו
מתפללים שיחננו השי"ת דעה להבין ולהשכיל דברי תלמוד תורתו.
דף 542
והנה, בכל חכמה שכעולם כמעט תחלק ידיעתה לשתי מערכות : ידיעת עצם עניני
החכמה לכל מעלותיה המערכה האחת, והמערכה השנית ידיעתה בשלמות כפי
האופן הנדרש לעשות על פיה מעשה. והנה החלק הראשון אין לו גבול ידוע, רק כל
ידיעה היא שלמות פרטי ומגעת לתכליתה וכל מי שיוסיף דעת יוסיף מעלה בנפשו. מה
שאין כן חלק הידיעה המעשית, אי אפשר לגשת אליה כי אם מי שנשלמו לו כל עיקרי
הידיעות הכלולות בה ואופני שימושיהם, אז יגדל ויצליח בה. אבל אם רק תיסוב ידיעתו
על דברים בודדים בחכמה זעיר שם זעיר שם, לא לו לקרבה אל ההוראה המעשית בה כי
יכשל בלכתו.
שתי אלה המערכות בעצמן, אנו מוצאים בהכרח בחכמת סגולות המצוות. רבותינו
הראשונים שידעו אותה ידיעה ברורה ומקובלת עשו הוראותיהם על פיה, ועל פיה הוסיפו
גדרים וסייגים ומשמרת לתורה, שהם ערבים מיינה של תורה. וזה החלק בעונותינו
כמעט שנשכח מאתנו עד עת קץ. אבל עצם החכמה מצד עצמה, הרי לפנינו ובידינו היא
גם כעת, ספר תורת ד' בידינו, ומליצות הנביאים וכתבי הקודש ערוכים ומעוטרים בדברי
חכמים ז"ל וחדותם הנם לפנינו, ועלינו להשכיל ולהבין, והשי"ת לא ימנע טוב
להולכים
בתמים ויאיר עינינו במאור תורתו, ויזכנו למצוא דברי חפץ, שעל ידם יתקדש שמו הגדול
ותתרבה אהבתו ועבודתו באמת בעולם ויוסיפו הנפשות שלמות ומעלה וחסידות אמיתי.
כי כל מי שישכיל בסגולות המצוות דברים מחוכמים ישרים ומתקבלים, ויצרף אותם אל
אהבתו ויראתו המושרשת בלבבו, וישתדל להתרגל בעבודה לשמה כפי שכלו ויושר
לבבו, ודאי שתהיה העבודה נעימה לנפשו, ויזכה לעשות המצוות מאהבה ולהתרחק מכל
דרך רע בשמחת לב ואהבה גמורה לשם כבוד האל יתעלה המדריך ענווים במשפט ומלמד
ענוים דרכו".
והנה מה שהביאנו לכלל חקירה זו היא מצות תפילין, שבפירוש העידה לנו תורה"ק
שהתפילין יש במצותם סגולה זו שתהיה כל התורה כולה קרובה לנו וקלה לקיימה, כמו
שכתוב בפרשת קדש "למען תהיה תורת ד' בפיך". ואמרו שהיא סגולה להכניס את
ישראל לארץ אבותינו כדאמרינן בפרק קמא דקדושין "עשה מצוה זו שבשבילה תכנס
לארץ", ועל תפילה של ראש ביחוד אמרו "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא
עליך
ויראו ממך ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש". ונתברר מאד שהתפילין
הכין השי"ת להיות כלי תפארה לעטר את ישראל ולהרים את מעלתם בעולם. ובעוונותנו
הרבים
מפני שלא הגיע עדיין זמן הישועה לנו ולכל העולם שהיא ישועת השי"ת שישמח
במעשיו בהיותם מתוקנים בדרכיהם והנהגתם מצד עצם בחירתם, שזאת היא שלמותם,
ואור הדעת יאיר באור גדול לתקן עולם במלכות שדי דבר זה גרם שמתחילה לא קבלו
ישראל את המצוה הזאת בשמחה, ועל כן היא מרופה בידנו, וכח הרע מוצא מקום בנקל
לבטלה ממנו ולהפסיד את האושר הנפלא התלוי בה ולאחר את הטובה לעולם. עד שהיו
דף 543
ימים רבים שרבים מההמון לא קיימו כלל מצות תפילין, עד שהעיר ד' את רוח רבינו משה
בעל הסמ"ג ועבר בגלות ישראל לעטר ישראל בתפארה, וכדאי היה רבינו הגדול
ז"ל
שיעשו ניסים על ידו, והיה לו עזר ממרומים בגילוי ע"י מופתים נפלאים כמו שספר
הוא
ז"ל בעצמו נאמנה במצות קריאת שמע, ומאז התחילו בני עמנו בכלל להניח תפילין
בשעת קראת שמע ותפילה. עם כל זה אמנם בא השטן להתיצב על ידי קלקולי הסופרים
המתעסקים בכתיבת סת"ם, ורבים מהם מחטיאים רבים מקלותם ומהעדר ידיעתם בדת
ודין אשר יפסידו סגולת המצוה לגמרי, ויותר מזה עלה הפורץ במצות תפילין של ראש
שרבים מבני עמנו מניחים אותו שלא במקומו הראוי לו, שהוא מהתחלת עיקרי השער
ולמעלה. וכבר יצאנו לישע עמנו בעז"ה במאמר האמור עם הספר הקטן "חבש
פאר",
וכעת אין הדבר חסר כי אם שירבו הקוראים בספר "חבש פאר" הנזכר ויתפרסם
החיוב
ביחוד על המורמים מעם שלא להתעלם מאחיהם אשר לתומם יזלזלו בדבר זה העומד
ברומו של עולם מחסרון ידיעתם. וראיתי אני בלבי שאין לנו דרך יותר קרוב לתועלתם
לחזק איזה מצוה שנתרופפו עמודיה בעוונותנו הרבים, כי אם להרחיב העיון כפי שכלנו
בביאור
סגולותיה, לבד הקדמת הלימוד בפרטי ההלכות הדרושים לקיומה. על כן אמרתי
להעלות על ספר בעז"ה העיונים שעלו במצודתי בסגולות מצות תפילין בקצת הרחבת
ביאור. ואכלול בזו בל"נ בעה"י פרטי ההלכות שכבר נתבארו בעזה"י בספר
הקטן "חבש
פאר". והתועלת הקרוב מזה יהיה בעזה"י כי הדורשים במקהלות עמנו ימצאו
ענינים
ערוכים ומתוקנים לדבר באזני העם להעיר לבבם לדרוש את השי"ת במצות תפילין
כמשפט, והמבינים בעם ד' ימצאו מקום רחב להרחיב הדברים כפי הפתחים שנפתחו
בעזה"י, ישוטטו רבים ותרבה הדעת. וקראתי שם הספר "חבש פאר השלם" כי
בו יבואו
בהרחבת ענין הדברים שעליהם היתה מטרת הספר "חבש פאר" הקטן. ותפילה נישא
להשי"ת המעטרנו בתפארה שיהיו הדברים האמורים עם הספר הזה חביבים על נבוני עם
ד' ויקחו להם מועד לשננם לפני חבורות קדושות, ותורה מביאה לידי זהירות, ויהיה
הציור האמיתי לעזר על זהירות המצוה כפי אשר ציונו יוצרנו ב"ה, וימשכו לנו מזה
כל
הגדולות ששם הוא ית' בחק המצוה הקדושה הזאת, הכוללות והפרטיות, למען כבוד
שמו כאשר יתבאר בעזה"י. אעפ"י שלא נעריך ידיעתנו בסגולות המצוה אפילו
ערך טיפה
מן הים, מ"מ נשמח במעט המושג לפי יקר ערך הדרושים הנכבדים הללו, והשי"ת
יקרב
הימים שתמלא הארץ דעת השי"ת ויתקן עולמו במלכותו ויהיה לעטרת צבי וצפירת
תפארה לשאר עמו, ותצא מציון תורה ודבר ד' מירושלים.
במ"א בארתי בענין סגולות המצוות מה שנאמר בתורה "כי יפלא ממך דבר למשפט
וגו' וקמת ועלית אל הכהן או אל השופט", ששני אלה הדרכים נתנה התורה לנו
להוציא
על ידם הלכה מחודשת. הדרך המעולה היא מצד הידיעה בסגולת המצוות וענינן,
שלמעלת ידיעה זו אין קץ ותכלית ועל זה נאמר "רחבה מצותך מאד", ובזה
יתעלו באמת
אנשי מעלה איש מאחיו וזאת התורה היא עיקר העסק בדרכי עיון ההלכה לנביאים
דף 544
ובעלי רוח הקודש. והדרך השני חקר הלכה על פי הכללים המקובלים לדעת על פיהם
להוציא תולדות כפי שיקול הדעת האנושי כמשא ומתן של הלכה הנהוג בימינו. שכפי
הנראה מעת חתימת התלמוד נפסק ממנו וניטל כח הדרך הראשון הנשגב, כי פסקו גדולי
מעלה באופן כזה שיהיו ראויים להשתמש בתגא, ולדעת על פי סגולות המצוות את כל
פרטי המעשים אשר יעשה ישראל. אבל חוקי השכל הכין השי"ת שבצירוף
ידיעת הכללים ושקידת ההקדמות, הם יורו הדרך האמיתי בכל מעשה כאותו המשפט
שיצויר ע"י ידיעת הסגולות עצמן, אלא שאין אנו חשובים כי אם כעוורים אשר לא
ראו
אור נגד גדולי העולם שידעו עומקה של תורה לכוון ההלכה על פי סגולות פעולותיה.
הכהן הוא אשר שפתותיו ישמרו דעת הוא המיוחד לעבודת הקודש ויודע דרכי השי"ת
ועמקי טעמי המצוות, כוונותיהן וסגולותיהן. והשופט יוציא דבר מדבר על פי דרכי
ההקשה השכלית ממעלת האמת בגזירותיו ]ההגיוניות[. ויתכן שעיקר לימוד התורה
שהוא עולה למעלה מכל המצוות הוא מצד סגולות המצוות, שאע"פ שלא יביאו לידי
מעשה הן עצם הידיעה המצלחת, כי כל המצוות כולן הן דרכי השי"ת העליונים והוא
התכלית האחרון בידיעה. אלא שעכ"פ המשתדל בידיעת המעשה על פי הדרכים שאפשר
לו ומקיים כל מה שבידו לקיים מהם, כבר עלתה בידו שורש לדעת על ידו שורשי
הסגולה שבמעשים ההם ולהתענג מזיו השכינה השופע על הדרכים העליונים ההמה, וכיון
שהמעשה מביא לזאת הידיעה מובן שעצם הידיעה היא התכלית של המעשה. ומה שאמרו
"גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה" שכבר עמדו על זה גדולי עולם, שהרי
הביאו
זה המאמר להחלטת גדולת התלמוד, והוא מורה שהתלמוד הוא בערך הכנה למעשה אם
כן המעשה גדול ממנו. ולע"ד יבואר כי מעשה ותלמוד שני עיקרים גדולים הם, ולפי
הנהוג יגדל האדם... שבמעשים יותר מעיון, ואנו צרכים לחקור על דרך השלמות מאיזה
מהם תמשך... עד שיהיה ראוי שעיקר ההשתדלות יראה בו כי אין ראוי לעזוב הדרך
המשלים יותר מפני הדרך המשלים פחות, ובוודאי השי"ת הכין בתכונת האדם הכנה
שיהיה יכול לקבוע עסקו בדבר המשלים יותר וכיון שאנו רואים מעשה ותלמוד שניהם
מחויבים, ובטבע הדברים שעל ידי שימת שקידתו הוא מביא לידי מעשה, ולא שיכול
המעשה להביא לידי תלמוד, וכיון ששניהם מחויבים על כל פנים ידענו מזה שרצון
השי"ת שיהיה העיקר בהשתדלות התלמוד, שאם היתה הכוונה שיהיה העיקר בהשתדלות
המעשה, היה משים תכונת המעשה להביא גם כן לידי הלימוד כמו שהתלמוד מביא לידי
מעשה, ולפי זה ראוי לשקוד מאד בתלמוד כדי לדעת דרכי הבורא ב"ה ולדבקה בשם
קדשו כי עמו מקור חיים, ושקידת סגולת המצוות היא העולה למעלה מכל לימוד אע"פ
]שאין[ כח בעוונותנו הרבים להרחיב בו כל כך... עכ"ז ]יקר[ מאד מועט המושג
מדברים
נשגבים...